חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ו – צומות החורבן

א – תקנת הצומות

לאחר שנחרב בית המקדש הראשון, תקנו הנביאים צומות זכר למאורעות הרעים של חורבן הבית וגלות ישראל, כדי לעורר את העם להצטער ולהתאבל על החורבן והגלות, ומתוך כך לחזור בתשובה ולתקן את המעשים הרעים שגרמו לכל הצרות שפקדו את ישראל מאז ועד היום.

ביום העשירי בחודש טבת תקנו צום, מפני שבאותו היום החל נבוכדנאצר מלך בבל את המצור על חומות ירושלים. בחודש תמוז תקנו צום, מפני שבו הובקעה חומת העיר ירושלים. בתשיעי בחודש אב תקנו צום, מפני שבו נחרב בית מקדשנו. בשלישי בחודש תשרי תקנו צום על הריגת גדליה בן אחיקם, מנהיג היהודים שנותרו ביהודה אחר החורבן, שבהריגתו נתבטלה הגחלת האחרונה של שלטון ישראל בארצו.

וכך התענו במשך כשבעים שנות גלות בבל. וכשזכו לבנות את בית המקדש השני, התעוררה שאלה, האם צריך להמשיך להתענות באותם הימים. ויען זכריה הנביא (ח, יט): "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי (בתמוז) וְצוֹם הַחֲמִישִׁי (ט' באב) וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי (ג' בתשרי) וְצוֹם הָעֲשִׂירִי (י' בטבת) יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ". וכך במשך ימי בית המקדש השני אותם הימים נהפכו לימים טובים של ששון ושמחה.

כשנחרב בית המקדש השני, חזרה התקנה למקומה והתענו בכל ארבעת הצומות. אמנם תאריכו של צום אחד השתנה, והוא הצום שנתקן בחודש תמוז על הבקעת העיר, שבחורבן הבית הראשון הובקעה העיר בט' בתמוז, ובו צמו במשך שבעים שנות גלות בבל, אבל בחורבן השני הובקעה העיר בי"ז בתמוז, ובו צמים מאז ועד היום. ואף שעצם תקנת הצומות על ידי הנביאים נקבעה על חורבן בית המקדש הראשון, ולכן אנו צמים בעשרה בטבת, שבו הטיל נבוכדנאצר מלך בבל מצור על ירושלים בחורבן הראשון. וכן מתענים בצום גדליה שבו נתבטלה שארית שלטון ישראל בתום תקופת הבית הראשון. לגבי הצום על הבקעת חומת העיר, כיוון שצער החורבן השני קרוב אלינו יותר, תקנו לצום בי"ז בתמוז, יום הבקעת העיר בחורבן השני. וכן למדנו בפסוק שהצום נקרא 'צום הרביעי', משמע שעיקר תקנתו שיהיה בחודש הרביעי הוא חודש תמוז, ולכן גם כששינו את יום הצום מט' בתמוז לי"ז בתמוז, לא שינו בזה את עצם תקנת הנביאים לצום בחודש הרביעי על הבקעת העיר. לגבי צום ט' באב לא חל שום שינוי, מפני ששני בתי המקדש, הראשון והשני, נחרבו באותו יום.[1]


[1]. תשב"ץ ב, רעא, ביאר בהרחבה שהצומות נתקנו בעיקר על החורבן הראשון, שבו היה עיקר הסתלקות השכינה, ואז תקנו הנביאים את הצומות. וחכמים שחיו אחר החורבן השני לא שינו מתקנתם, הראיה שלא תקנו צום על היום שבו התחילו הרומאים במלחמתם על ירושלים. ומה שצמים בי"ז בתמוז ולא בט' בו, מפני שתקנת הצום על הבקעת העיר היתה בחודש תמוז ולכן אפשר להעתיקו לי"ז בתמוז. אמנם רמב"ן בתורת האדם (מהד' מוסה"ק עמ' רמג) כתב שצמים בי"ז בתמוז מפני שחורבן שני חמור לנו יותר (עפ"י הגמ' ביומא ט, ב). ובירושלמי תענית פ"ד ה"ה, מפרש ר' תנחום בר חנילאי שבאמת גם בבית ראשון הובקעה העיר בי"ז בתמוז אלא שקלקול חשבונות היה, שסברו העם שהובקעה בט', ולא רצה הפסוק (ירמיהו לט, ב; נב, ו) לשנות ממה שחשבו. אולם בבבלי תענית כח, ב, מפרש רבא, שאכן בבית ראשון הובקעה העיר בט' בתמוז ובשני בי"ז בתמוז. וכתב התוס' ר"ה יח, ב, 'זה', שנחלקו בזה הבבלי והירושלמי.

ב – עשרה בטבת

בעשרה בטבת תקנו צום, מפני שבאותו יום בא נבוכדנצר מלך בבל עם חילותיו לצור על ירושלים, וממצור זה התחילה הפורענות שנסתיימה בחורבן בית המקדש הראשון וגלות השכינה. ואמנם בימי בית שני המצור התחיל בתאריך אחר, אולם תחילת חורבן בית המקדש ומלכות ישראל היתה בעשרה בטבת.

כיוון שכבר נקבע צום בעשרה בטבת, הצטרפו לעניינו של הצום עוד שני מאורעות מצערים שחלו סמוך לאותו יום, מיתת עזרא הסופר בט' בטבת, ותרגום התורה ליוונית בח' בטבת. ואף הרבנות הראשית הוסיפה ותקנה, שיום זה יהיה יום הקדיש הכללי לכל קדושי השואה שלא נודע יום פטירתם.

על עזרא הסופר אמרו חכמים, שהיה ראוי שתנתן התורה על ידו אלא שקדמו משה רבינו (סנהדרין כא, ב). הרי שהוא שני למשה. עזרא הסופר תיקן עשר תקנות יסודיות (ב"ק פב, א), ובזה הניח את היסוד לפועלם של חכמי התורה שבעל פה, שתקנו תקנות ועשו סייגים לתורה. עוד אמרו חכמים, שעזרא הסופר שעלה מבבל להקים את בית המקדש השני הוא הנביא מלאכי (מגילה טו, א). כלומר, מצד אחד הוא אחרון הנביאים השייכים לתורה שבכתב, ומצד שני הוא ראשון חכמי התורה שבעל פה. נמצא שהוא גדול ישראל המשמש חוליית מעבר בין התורה שבכתב לתורה שבעל-פה. ואף הוא כמשה דאג לכלל ישראל, ונשא בעול הנהגתם, והיה ממנהיגי העלייה מבבל ומבוני בית המקדש השני.

לאחר מכן, בימי מלכות יוון, נגזרה על ישראל גזירה קשה: לתרגם את התורה ליוונית. והיה יום זה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, שכן התורה שייכת לישראל, וישראל צריכים מרצונם להפיץ את אורה לכל העמים, ובכך שתורגמה בכפייה כדי לפקח על ישראל, נטשטש ייחודה והיא החלה להיתפש כדבר שכל אדם רשאי למשמש בו. והיה זה ביום ח' בטבת, וירד חושך לעולם שלושה ימים.

אמר מו"ר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, שיש לתקן בעשרה בטבת שלושה עניינים אלו. א) לעומת המצור על ירושלים – לחזק את חומות ירושלים ולבנות את הארץ ברוח ובחומר. ב) לעומת מיתת עזרא – להגדיל תורה ולהאדירה תוך עיסוק בקיבוץ גלויות כדרכו של עזרא הסופר. ג) לעומת תרגום התורה ליוונית – להבריא את הרוח והתרבות הישראלית המקורית, ולעקור ממנה את הרוחות הרעות שדבקו בה במשך הגלות ושלטון הגויים.

ג – שבעה עשר בתמוז

אמרו חכמים במשנה (תענית כו, א): "חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז: נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל".

לאחר מעמד הר סיני וקבלת התורה, שהה משה רבנו על הר סיני ארבעים יום וארבעים לילה ולמד תורה מפי הגבורה. וכשירד מההר כשבידיו לוחות הברית שבהם חקוקים עשרת הדיברות, ראה והנה נעשה עגל זהב, וחלק מהעם טועה ונוהה אחריו, מיד תשש כוחו ושיבר את הלוחות. כלומר, לא רק הלוחות נשתברו בי"ז בתמוז, אלא אף חטא העגל עצמו אירע בי"ז בתמוז.

המקרה השני: בטל התמיד. התמיד הוא הקרבן החשוב ביותר שהיו מקריבים בבית המקדש. חשיבותו נובעת מקביעותו, שבכל יום היו מקריבים את התמיד, אחד בבוקר ואחד בערב. בעת המצור הראשון שצרו הרומאים סביב לירושלים, היו מספקים כבשים להקרבת התמיד עד ט"ז בתמוז, וי"ז בתמוז היה היום הראשון שבו נתבטלו מלהקריב את התמיד (עי' ב"ק פב, ב).

המקרה השלישי: שריפת התורה על ידי אפוסטמוס, אחד משרי רומא. המקרה הרביעי: העמדת פסל בבית המקדש. יש אומרים שהיה זה בימי בית ראשון על ידי מנשה, ויש אומרים בימי בית שני על ידי אפוסטמוס הרשע (ירושלמי תענית פ"ד ה"ה).

אולם הדבר שעליו בסופו של דבר נקבע הצום, הוא האירוע החמישי: הבקעת חומת העיר ירושלים. לאחר שמרדו ישראל ברומאים, במשך כשלוש שנים ניסו הרומאים לחזור ולהשתלט על ירושלים ולא יכלו לה. לבסוף, בגלל שנאת חינם ומלחמת אחים, נחלשו המגינים היהודים, והרומאים התגברו, עד אשר ביום י"ז בתמוז הצליחו לבקוע את חומת העיר ירושלים ולחדור פנימה. בהבקעת העיר הוכרע למעשה גורל המערכה לרעתנו. עוד שלושה שבועות נמשכו הקרבות בתוך ירושלים, ולבסוף בתשעה באב נכבש הר הבית ונשרף בית המקדש השני, והחלה הגלות הארוכה (לעיל הערה 1).

כשנתבונן נראה כי יש קשר פנימי בין חמשת הדברים שאירעו בי"ז בתמוז. בכולם יש ביטוי למשבר שפוגע תחילה בשורשים הרוחניים, סודק את חומת האמונה, וגורם לפגיעה קשה שאם לא תתוקן בהקדם תגרום אח"כ לחורבן הגמור שבתשעה באב. בחטא העגל לא היתה כפירה גמורה, עדיין האמינו בה' בורא העולם, אלא שסברו שגם לעגל יש כח מסוים. אך כיוון שהחלו לחטוא בעבודה זרה, לא היה בהם אח"כ כח לעמוד בפני עצת המרגלים, ומרדו בה' ובמשה עבדו, וחטאו כנגד המטרה שלשמה נוצר עם ישראל, גילוי השכינה בעולם, בארץ שנועדה לכך – ארץ ישראל. וכן ביטול התמיד, העמדת פסל בהיכל ושריפת התורה, אין בהם עדיין חורבן, אבל יש בהם פגיעה שורשית בצד הרוחני, פגיעה שאם לא תתוקן, הבקע יתרחב עד לחורבן גמור.

ד – תשעה באב

אמרו חכמים במשנה (תענית כו, ב): חמישה דברים אירעו את אבותינו בתשעה באב: "נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר".

האירוע הראשון היה בדור המדבר. משה נעתר לבקשת העם ושלח שנים עשר מרגלים לתור את ארץ כנען, ובשובם, עשרה מרגלים הוציאו דיבת הארץ רעה, והמסו את לבב העם, באומרם כי לא יוכלו לכבוש את ארץ כנען מפני שיושביה גיבורים וענקים. "וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא. וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה: לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ. וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב, נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז, הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו, נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (במדבר יד, א-ד).

ואמנם יהושע וכלב הוכיחום באומרם: "… טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד. אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ, אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. אַךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ, וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם, סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם" (במדבר יד, ז-ט). אבל דבריהם לא נתקבלו, אלא להיפך, "וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים" (שם י).

מכמה בחינות חטא המרגלים חמור מחטא העגל, שבחטא העגל לא כפרו לגמרי בה' ובמשה, רק טעו וחשבו כי אחר שמשה נסתלק, ה' לא ימשיך להתגלות אליהם בכבודו ובעצמו ויש לחפש פסל שישמש מתווך בינם לבין הבורא. ולכן אחר חטא העגל סלח ה' לישראל. אבל בחטא המרגלים כפרו ביכולתו של ה' לפעול בעולם ולסייע להם לכבוש את הארץ. ואף בגדו בשליחות העיקרית שלשמה נברא העולם ונוצר עם ישראל – לגלות שכינה בעולם הזה, דרך ארץ ישראל. ועל כן לא נמחל עוון המרגלים, ועל כל השותפים בחטא נגזר שימותו במדבר, ורק יהושע בן נון וכלב בן יפונה שלא השתתפו בחטא זכו להיכנס לארץ.

אותו הלילה שבכו ומאסו בארץ חמדה היה ליל תשעה באב, אמר הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני אקבע לכם בכיה לדורות (סנהדרין קד, ב). באותה שעה נגזר על בית המקדש שיחרב (תנחומא שלח).

בעטיו של חטא העגל נפרצה חומת האמונה, ובעקבות כך נפרצה חומת ירושלים, ונבקע הסדק בכבוד התורה ועבודת בית המקדש. ובעטיו של חטא המרגלים נחרבה האמונה היסודית בשליחותם של ישראל לקדש שם שמים בעולם, וכל הצרות שנבעו מכך משמעותם ביטול וחורבן היכולת שלנו לגלות את הקדושה באופן קבוע בארץ. תחילה נגזר בתשעה באב על אותו הדור שלא יכנס לארץ. וכיוון שלא זכינו לתקן את חטא המרגלים, גרם העוון ונחרבו שני בתי המקדש. גם אח"כ לא זכינו לתקן את חטא המרגלים, ולכן בעקבות כשלון מרד בר כוכבא נחרבה העיר ביתר ונחרשה העיר ירושלים. וכל אלו מאורעות קשים שביטלו את גילוי השכינה בארץ, ועל כך אנו מתאבלים וצמים בתשעה באב.

ה – צום גדליה

בשלושה בתשרי נהרג גדליה בן אחיקם. אחר חורבן בית המקדש הראשון והגליית רוב העם לבבל, מינה מלך בבל את גדליה בן אחיקם למושל על היהודים שנותרו ביהודה. בשארית הפליטה שביהודה נתלו תקוות גדולות, שעל ידי התבססותם בארץ, יוכלו לקומם את מלכות ישראל ולהקים מחדש את בית המקדש. ואכן לזמן מה היה נראה שדַּלַּת העם שנשארו בארץ מתאוששים מהחורבן ומעבדים את שדותיהם וכרמיהם.

אולם מלך בני עמון שרצה להשבית את שארית ישראל, שלח את ישמעאל בן נתניה לרצוח את גדליה בן אחיקם. לישמעאל בן נתניה היתה גם סיבה אישית לבצע את זממו, הוא היה ממשפחת מלכי יהודה, וחשב בליבו כי לו עצמו מגיעה הזכות לשלוט ביהודה במקום גדליה בן אחיקם. כמה משרי החיילים שהיו עם גדליה בן אחיקם הזהירוהו מפני ישמעאל, ואף הציעו להרוג אותו בטרם יבצע את זממו. אולם גדליה בן אחיקם לא האמין להם והאשימם כמי שטופלים שקר על ישמעאל. "וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בָּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה בֶן אֱלִישָׁמָע מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה, וְרַבֵּי הַמֶּלֶךְ וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים אִתּוֹ אֶל גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם הַמִּצְפָּתָה, וַיֹּאכְלוּ שָׁם לֶחֶם יַחְדָּו בַּמִּצְפָּה. וַיָּקָם יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה וַעֲשֶׂרֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ אִתּוֹ, וַיַּכּוּ אֶת גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן בַּחֶרֶב וַיָּמֶת אֹתוֹ… וְאֵת כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר הָיוּ אִתּוֹ… וְאֶת הַכַּשְׂדִּים אֲשֶׁר נִמְצְאוּ שָׁם" (ירמיהו מא, א-ג). בכך נתבטלה הגחלת האחרונה של שלטון ישראל בארץ, ונתמלאה סאת הגלות. ועל כך תקנו הנביאים צום.

ישנו ספק לגבי יום רציחתו של גדליה. בתלמוד אמרו שנרצח ביום ג' בתשרי (ר"ה יח, ב; ירושלמי תענית פ"ד ה"ה). אולם יש מן הראשונים שפירשו שנרצח בא' בתשרי, ומכיוון שהוא יום טוב של ראש השנה, דחו את התענית לג' בתשרי.[2]

אמרו חכמים שיש ללמוד מתקנת צום גדליה ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלוהינו (ר"ה יח, ב).


[2]. לרבינו ירוחם (נתיב יח, ריש ח"ב), אבן עזרא ורד"ק, הרצח אירע בראש השנה, שכן "חֹדֶשׁ" משמעותו א' בחודש שהוא זמן התחדשות החודש, אלא שנדחה הצום לג'. ואף שאז נהגו ראש השנה יום אחד בלבד, לא רצו לצום מיד אחר יו"ט, ולכן דחוהו לג' בתשרי. ואף אחר שהתחילו לנהוג שני ימים של ראש השנה, נשאר הצום בג' בתשרי. ולדעת תשובת 'ראש יוסף', כיוון שצום גדליה נדחה, דינו קל, שמי שיש לו ברית אינו צריך להשלים את הצום אלא יכול לאכול סעודת מצווה. אך הט"ז דחה את דבריו (סי' תקמ"ט), וכן בבאו"ה שם דחה את דבריו עפ"י ריטב"א. והטעם, שאף אם נאמר שבאמת נהרג בא' בתשרי, כיוון שנקבע הצום לג', אינו נחשב כצום נדחה, אלא זה יומו.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן