חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ז – דיני הצומות הקלים

א – מעמד הצומות בימינו

כשתקנו הנביאים אחר חורבן בית המקדש הראשון ארבעה צומות, תקנו אותם כדוגמת צום יום הכיפורים, שכן בדרך כלל תקנו חכמים את תקנותיהם כדוגמת מה שנצטווינו בתורה. וכמו שצום יום הכיפורים נמשך יממה שלמה כך גם תקנו את ארבעת הצומות. וכשם שבצום הכיפורים אסורים בחמישה עינויים: אכילה ושתייה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה, כך תקנו גם בצומות על החורבן. וכך נהגו במשך שבעים שנות גלות בבל.

כשחזרו עולי בבל לבנות את בית המקדש השני, נתבטלו הצומות והפכו לימי ששון ושמחה, שנאמר (זכריה ח, יט): "כֹּה אָמַר ה' צְ-בָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי (בתמוז) וְצוֹם הַחֲמִישִׁי (ט' באב) וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי (ג' בתשרי) וְצוֹם הָעֲשִׂירִי (י' בטבת) יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".

כשנחרב בית המקדש השני, חזרו לקיים את אותם הצומות. וכך נהגו במשך כל השנים הקשות שאחר חורבן בית המקדש השני, שנים שבהן התחולל מרד בר כוכבא וחורבן ביתר ויהודה. נמצא שדין ימי הצומות תלוי במצבנו הלאומי. בתקופת גזרות ושמד חובה לצום בהם. וכשבית המקדש בנוי, הם הופכים לימי ששון ושמחה.

במצב ביניים, כשמצד אחד בית המקדש חרב, ומנגד, אין עלינו גזירות קשות, כפי שהיה בתקופת רבי יהודה הנשיא, התחלקו הצומות לשתי מדרגות. דין שלושת הצומות הקלים, שהם: עשרה בטבת, שבעה עשר בתמוז וצום גדליה, תלוי ברצונם של ישראל, "רצו – מתענין, רצו – אין מתענין". אבל בתשעה באב, כיוון שנכפלו בו הצרות, ששני בתי המקדש נחרבו בו, גם במצב הביניים חייבים לצום, ואין הדבר תלוי ברצון (ר"ה יח, ב).

למעשה, נהגו ישראל גם במצב הביניים לצום בשלושת הצומות הקלים, וממילא חובה על כל אחד מישראל לצום בהם. וכך הדין עד שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, שאז יהפכו ימי הצומות לימי שמחה וששון.[1]


[1]. לשון הגמרא ר"ה יח, ב: "אמר רב פפא: הכי קאמר: בזמן שיש שלום – יהיו לששון ולשמחה, יש גזירת המלכות – צום, אין גזירת המלכות ואין שלום, רצו – מתענין, רצו – אין מתענין. אי הכי, תשעה באב נמי?! אמר רב פפא: שאני תשעה באב, הואיל והוכפלו בו צרות. דאמר מר: בתשעה באב חרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר". הרי שבזמן הביניים הצומות הקלים תלויים ברצון ישראל. וראו להלן י, 1, שלדעת רבים בתשעה באב גם בזמן הביניים חובה לצום, ויש אומרים שגם תשעה באב תלוי ברצון ישראל, אלא שכבר קיבלו עליהם לצום צום מלא.עוד נחלקו בהגדרת 'זמן שלום' שבו הצומות בטלים: לדעת רש"י כשאין יד האומות תקיפה על ישראל, לפי זה יתכן שבמדינת ישראל פטורים מן הצום. אולם לדעת רוב הראשונים, רמב"ן טור ועוד, 'זמן שלום' הוא כשבית המקדש בנוי, לפיכך גם אחר הקמת מדינת ישראל אנו בזמן הביניים, שעל פי מנהג ישראל חייבים לצום.

גם לגבי הגדרת הזמן שבו חובה גמורה לצום נחלקו: לדעת רמב"ן, כשיש גזירות קשות על ישראל, ולרש"י טור ותשב"ץ, כשיש גזירות שמד, היינו גזירות כנגד קיום התורה. מחלוקתם תלויה בגירסת הגמרא בר"ה יח, ב. (כתבתי כהבנה הפשוטה, שרק לאחר חורבן שני חזרו הצומות לחיובם, אמנם בחת"ס או"ח קנ"ז כתב שכבר לפני החורבן נהגו לצום משגלתה הסנהדרין, כפי שמוכח ביוסיפון. הרי שלמרות קיומו של בית המקדש מצב הגזירות הוא הקובע את חיוב הצומות, ואולי יש מזה סיוע לשיטת רש"י).

ב – דין הצומות הקלים

כפי שלמדנו, בזמן הזה, בו אין גזירות קשות ושמד, ומאידך בית המקדש עדיין חרב, דין הצומות הקלים תלוי ברצון ישראל. וכשם שעצם הצום תלוי ברצון ישראל, כך גם דיניו תלויים ברצון ישראל. וכשקיבלו ישראל על עצמם לצום גם בזמני הביניים, לא קיבלו על עצמם לצום כחומרת צום הכיפורים. וזה יסוד ההבדל בין שלושת הצומות הקלים לתשעה באב, שבתשעה באב, מפני הצרות שהוכפלו בו, חובה לצום גם במצב הביניים, ודינו נשאר כפי התקנה המקורית, שהצום נמשך יממה שלימה, ואיסורי העינוי כוללים גם איסור רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה. הכל כדוגמת צום הכיפורים.

אולם דין שאר הצומות שנתקנו בעקבות החורבן קל יותר: צמים במשך היום בלבד, והצום כולל איסור אכילה ושתייה בלבד, אך אין צריך להימנע מרחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה.

הבדל נוסף: בתשעה באב נשים מעוברות ומיניקות חייבות לצום, ורק חולות פטורות. אולם בשלושת הצומות הקלים, גם מעוברות ומיניקות, למרות שאינן חולות – פטורות מהצום, מפני שמתחילת קבלתם של ישראל לצום באותם הצומות, הקילו על המעוברות והמניקות שלא יצומו (שו"ע או"ח תקנ, א-ב).[2]

נכון להחמיר ולנהוג בצומות הקלים מנהגי אבלות שנוהגים בתשעת הימים. לפיכך, נכון שלא להסתפר ולא לשמוע מוזיקה ולא לערוך קניות של שמחה בזמן הצום. וכן ראוי שלא להתרחץ במים חמים לתענוג בזמן הצום, אבל אין להימנע מרחיצה בפושרים לצורך ניקיון.[3]


[2]. האם בעת גזירות קשות צריך להתענות בכל הצומות כבתשעה באב? לכאורה לפי הגמ' ר"ה יח, ב (שהובאה בהערה 1), בעת גזירות כדוגמת מסעי הצלב, גירוש ספרד, פרעות הקוזקים והשואה, היה צריך להתענות בכל שלושת הצומות כבתשעה באב. אולם לא מצינו בראשונים שכתבו כן. ואף רמב"ן בתורת האדם (מוסד הרב קוק עמ' רמג) כתב שכבר רצו ונהגו וקבלו עליהם להתענות, והוסיף: "וכל שכן בדורות הללו, שהרי בעוונותינו שרבו צרות בישראל ואין שלום, הלכך חייבין הכל להתענות", אבל לא כתב שצריך להתענות יממה שלימה. ולהיפך, סיים "פוק חזי מאי עמא דבר", והמנהג היה לצום כצומות קלים. וכן נפסק בשו"ע תקנ, ב. ואולי הטעם, שאחר שנתבטלו הגזירות הקשות שאחר חורבן בית שני, בטל חיוב התענית משלושת הצומות ונעשה תלוי ב'רצו', וקבלו עליהם לצום יום בלבד, וכיוון שכך נתקבל, נתבטלה התקנה הראשונה לגמרי, שאף אם יהיו גזירות יצומו רק יום בלבד. וכעין זה כתב הגר"א בביאורו, שרבי יהודה הנשיא עקר את שלושת הצומות הללו מאלו החומרות, לפי שראה שבימיו נחו ישראל מצרות. עי"ש.

אמנם יש סוברים, שבכל הדורות בשעת גזירות או שמד צריכים לצום יממה שלמה, מפני שכך נראה מפשטות הסוגיה כפי שפירשוה רמב"ן ושאר הפוסקים, שבכל עת שיהיו גזירות תחזור חובת הצום לקדמותה, וכל שלושת הצומות דינם כט' באב. וכך דעת תשב"ץ ח"ב רע"א. אמנם כתב שאם השמד על חלק מישראל, רק הם צריכים לצום יממה שלימה, ואף הם יתכן שמחמת השמד יהיו אנוסים.

ובשל"ה מס' תענית נר מצווה (ו') כתב שמן הראוי היה להחמיר בכל שלושת הצומות כבתשעה באב, אבל אין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן יכול לעמוד בה, על כן לא החמירו אלא בט' באב. והביא מדברי הפרדס שנתחבר בשם רש"י, שיחיד המרגיש שיכול לעמוד בזה, טוב שיצום יממה שלימה בכל הצומות. וסיים שנראה שדווקא בזה טוב להחמיר, אבל בשאר עינויים אין צריך להחמיר, ואם מחמיר – יחמיר בצנעה שלא יהא כיוהרא. ע"כ. והזכירוהו מ"א ועוד אחרונים. ויש שלא קיבלו חומרתו (ערוה"ש תקנ, מהרש"ג ב, לד). וגם המחמירים החמירו דווקא בזמנים שבהם היו גזירות, כפי שהיה מצוי בזמנם (שעה"צ ט).

לפיכך בזמננו, אחר שבחסדי ה' קמה מדינת ישראל, נראה שאין מקום כלל להחמיר. שכן רק כשיש גזירות (לרמב"ן) או שמד (לתשב"ץ וטור), יש אומרים שחובה לצום כבתשעה באב ואינו תלוי ב'רצו'. אבל כשאין גזירות קשות או שמד, לכל הדעות אין חיוב לצום כבתשעה באב, קל וחומר כיום במדינת ישראל, שבחסדי ה' אפילו שעבוד מלכויות אין עלינו. יתרה מזו, לדעת רש"י, כשאין שעבוד מלכויות הצומות בטלים לגמרי, ואמנם חלקו עליו ראשונים רבים (לעיל הערה 1), אולם אין להפוך זמן שלרש"י הוא ששון ושמחה, לחיוב גמור לצום. לכן אין מקום להחמיר בג' הצומות לצום יממה שלימה ולהתענות בשאר עינויים כבתשעה באב.

[3]. בשו"ע תקנ, ב, פסק שמותר לרחוץ בצומות הקלים, וכן דעת רוב הפוסקים, וכן הלכה. ובתוס' תענית יג, א, 'וכל', כתבו בשם ראבי"ה שמותר לרחוץ בצומות אלו בחמים, ור' יואל אביו אסר בחמים. ועוד כמה ראשונים ואחרונים הזכירו חומרא זו.  שני נימוקים יכולים להיות לחומרת הרחיצה: א' שהחמירו בכך בזמן גזירות קשות, ואם כן בזמננו אין מקום לחומרא זו, כמבואר בהערה הקודמת. ב' שלא יהיו שלושת הצומות הללו קלים ממנהגי תשעת הימים, שבהם רבים נהגו שלא לרחוץ לתענוג מפני האבלות על החורבן. וטעם זה הוזכר בבאו"ה תקנא, ב, 'ר"ח', ושעה"צ תקנ, ח, בשם א"ר, עט"ז ופמ"ג. למחמירים בזה נכון להחמיר בכל שאר מנהגי תשעת הימים, ולהימנע משמיעת מוזיקה, תספורת וקניות משמחות, ולכתחילה כשאפשר אין לברך 'שהחיינו' (עי' להלן ח, ז, וכה"ח תקנא, רט). ומכביסה אין מנהג להימנע (אולי כי הוא מנהג אבלות שנמשך זמן, וביום אחד אין לו משמעות). ומשמחה גדולה כריקודים נכון להימנע גם בליל התענית. אבל לעניין נישואין, יש דעות, כי אולי מפני שיש בדבר מצווה, מותר בליל התענית (ע"ע בפס"ת תקנ, ט). אבל בליל י"ז בתמוז יש להחמיר משום שלושת השבועות שבהם 'לא מסמנא מילתא' (להלן ח, 1). ויש שהחמירו בצומות אלו אף ברחיצה בקרים. אולם נראה שגם הרוצה להחמיר יכול להקל ברחיצה בפושרים, שגם בתשעת הימים אפשר להקל בזה, כפי שיבואר להלן ח, יח. ולכבוד שבת מצווה להתרחץ בחמין (שו"ע רס, א), ולכן אם הצום חל בערב שבת  יתרחץ בחמין.

ג – זמן הצומות הקלים

הצומות הקלים נמשכים מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. עלות השחר הוא הזמן שהאור הראשון מתחיל להיראות במזרח, וצאת הכוכבים הוא הזמן שנראים שלושה כוכבים בינוניים ברקיע. ויש דעות אימתי בדיוק עלות השחר, האם בעת היראות אור ראשון במזרח (כשהחמה 17.5 מעלות מתחת לאופק), או מעט אח"כ, בשעה שהאיר המזרח (כשהחמה 16.1 מעלות מתחת לאופק).

גם לגבי זמן צאת הכוכבים ישנן שתי דעות עיקריות. בעת שהמומחים ומיטיבי הראות רואים שלושה כוכבים (כשהחמה 4.8 מעלות מתחת לאופק), או כאשר אנשים רגילים יכולים לראות שלושה כוכבים (כשהחמה 6.2 מעלות מתחת לאופק).

בסוגיה זו רווחת טעות, כאילו יש משך זמן קבוע בין עלות השחר להנץ החמה, ובין השקיעה לצאת הכוכבים. ולא היא, משך הזמן תלוי בעונת השנה ובמקום. ולכן כדי לדעת את זמני ההלכה צריכים להיעזר בלוחות מדויקים.[4]

מעיקר הדין, כיוון שהצום מדברי חכמים, הלכה כדעת המקילים, אבל טוב יותר להחמיר, שאחר שכבר צמים כל היום, מוטב להוסיף עוד כמה דקות כדי לצאת ידי כולם.

כשחל עשרה בטבת ביום שישי, צריכים לצום עד אחר צאת הכוכבים, למרות שכבר נכנסה השבת (שו"ע רמט, ד).

מי שטס בצום מאמריקה לישראל, הצום יתקצר לו, שכן הוא טס בכיוון ההפוך ממסלול השמש. ואם הוא טס מארץ ישראל לאמריקה, הצום יתארך לו, שכן הוא טס בכיוון מסלול השמש. הכלל הוא, שהצום נמשך מעלות השחר ועד צאת הכוכבים לפי המקום שבו הוא נמצא באותה שעה (עי' אג"מ או"ח ג, צו).


[4]. לעניין עמוד השחר ראו בפנה"ל תפילה יא, הערות 1, 10. ולעניין צאת הכוכבים ראו שם כה, ה, הערה 3. כדי לשבר את האוזן, לפי 16.1 מעלות, ההפרש בארץ ישראל בין עמוד השחר והזריחה בצום גדליה כ-73 דקות, ובי"ז בתמוז כ-86 דקות. ולפי 17.5 מעלות, בצום גדליה כ-80 דקות, ובי"ז בתמוז כ-94 דקות. כתבתי בערך, מפני שהתאריך העברי משתנה לעומת חשבון שנת החמה, שינוי שיכול להתבטא בהפרש של עד שתי דקות. בשפלה, מפני הרי יהודה ושומרון הזריחה מתאחרת, וההפרש גדל בכחמש דקות. גם ההפרש שבין השקיעה לצאת הכוכבים משתנה לפי עונות השנה, אלא שהשינוי קטן יותר. ישנו גם הבדל משמעותי בין ההפרש בהרים להפרש בשפלה. לפי החישוב המוקדם (4.8), בירושלים, בצום גדליה ההפרש יכול להתקצר עד 14 דקות, והמאוחר ביותר (6.2) בשפלה בי"ז בתמוז יכול להגיע ל-29.5 דקות. לפיכך צריך להיעזר בלוח מדויק. בהערות שצוינו לעיל מפנה"ל תפילה הדברים מבוארים בהרחבה.

ד – האם הקם לפני עלות השחר רשאי לאכול ולשתות

אף שהצום מתחיל מעלות השחר, לפעמים איסור אכילה מתחיל כבר מהלילה שלפני כן, שאם התכוון שלא לאכול עוד עד הצום, הרי הוא כמי שקיבל על עצמו את הצום ואסור לו לאכול יותר. ולכן מי שהלך לישון לקראת הצום וקם לפני עלות השחר – אסור לו לאכול, שכבר הסיח את דעתו מלאכול. אך אם לפני שהלך לישון התנה בליבו, שאם יקום לפני עלות השחר יאכל, אזי כשיקום לפני עלות השחר מותר לו לאכול, הואיל ולא קיבל על עצמו לצום.

וכל זה לגבי אכילה, אבל לגבי שתייה נחלקו הפוסקים. לדעת רמ"א, כיוון שרבים נוהגים לשתות מים אחר קימתם מן השינה, גם אם לא התנה על כך במפורש, הרי הוא כמי שהתכוון שאם יקום קודם עלות השחר יוכל לשתות. ולדעת בעל ה'שולחן-ערוך' אין חילוק בין אכילה לשתייה, ומי שלא התנה בליבו שהוא רוצה לשתות מים כשיקום לפני עלות השחר, אסור לו לשתות אחר שיקום משנתו (שו"ע תקסד, א). למעשה, הרוצה לשתות מים אחר שנתו קודם שיתחיל הצום, יתנה זאת בליבו. אולם בדיעבד, אם התעורר לפני עלות השחר והוא צמא – רשאי לשתות אף שלא התנה על כך (עי' מ"ב תקסד, ו, כה"ח י).[5]


[5]. הסוגיה בתענית יב, א. טעם האיסור, מפני שהסיח דעתו מלאכול, וכיוון שביסוד התקנה הצום מתחיל בלילה, כפי שהתבאר בהלכה א, מי שהסיח דעתו מלאכול, הרי הוא כמי שקיבל תענית (עי' בר"ן ד, א, 'ירושלמי' שהזכיר סברה זו לעניין אמירת 'עננו' בלילה אף כשמתענים ביום בלבד). ותנאי מועיל כמבואר בירושלמי פ"א ה"ד.

לעניין שתיית מים, כיוון שהמחלוקת בדרבנן, הלכה כמיקל. ועוד שנראה שגם רי"ף סובר כרא"ש שמיקל. וכ"כ ט"ז ב. אלא שלכתחילה ראוי להתנות כפי שכתבו מ"א תקסד, ב, ומ"ב ו.

דרך אגב נזכיר שמצד תפילת שחרית, מותר בכל יום לאכול עד עלות השחר, וסעודה מותר להתחיל עד חצי שעה לפני עלות השחר. והמקובלים נהגו להדר שמי שישן בלילה שינת קבע לא יאכל כלל קודם שיתפלל (כה"ח תקסד, ז), אבל בשתייה נהגו להקל.

ה – שטיפת הפה

מי שחושש מריח רע שנודף מפיו – רשאי לשוטפו ואף לצחצח את שיניו עם משחת שיניים, מפני שאינו מתכוון לשתות אלא רק לרחוץ את פיו ולנקותו, וישתדל מאוד שלא לבלוע טיפות מים.

בתשעה באב, שהוא צום חמור יותר ואף רחיצה אסורה בו, יש להחמיר יותר. לפיכך, מי שהדבר אינו נחוץ לו מאוד, לא ישטוף את פיו, ורק מי שיצטער מאוד אם לא ישטוף את פיו, יכול אף בתשעה באב לשטוף את פיו ולצחצח את שיניו בלא משחה. אבל ביום הכיפורים, שחיוב הצום מהתורה, אין להקל בזה.[6]


[6]. אמנם כתב בשו"ע תקסז, ג, שלא לשטוף את הפה בתענית, אבל מבואר בהרבה אחרונים ובמ"ב תקסז, יא, שבמקום צער מותר. ואפילו בתשעה באב מותר כשיש צער גדול. כיום אנחנו מפונקים יותר, ורוב האנשים מצטערים אם לא ישטפו את הפה, ומותר למצטערים (עי' להלן ח, יח, 15). לעניין שימוש במשחת שיניים, עי' ברכות יד, א: "השרוי בתענית – טועם ואין בכך כלום". לדעת רוב הראשונים מדובר בטעימה בלא בליעה, כדי לדעת אם התבשיל מתובל כראוי, אבל בליעה אסורה. עוד נחלקו על איזו תענית מדובר, לרא"ש מדובר בכל תענית ציבור (זולת תשעה באב), וכן נפסק בשו"ע תקסז, א. אולם לתוס' מדובר בתענית יחיד ולא בתענית ציבור, וכתב רמ"א שהמנהג להחמיר שלא לטעום בתענית. אולם לצורך סעודת מצווה כתב במ"ב תקסז, ו, שאפשר להקל. קל וחומר שהמצטער אם לא יצחצח את שיניו במשחה יכול להקל. ואולי אף רמ"א יודה שמותר גם בלא צער להשתמש במשחת שיניים, מפני שאין כוונתו לטעום אלא רק לנקות את הפה.

דין תשעה באב חמור יותר, מפני שגם רחצה אסורה בו, ובכללה רחיצת הפה. אלא שלמצטער מאוד רחצה מותרת, אבל בלא משחה, משום שגם הרא"ש שמיקל בטעימה בתענית ציבור, אוסר בתשעה באב. וכשיש צורך גדול להשתמש במשחה כדי להסיר את הריח הרע, מותר להשתמש במשחת שיניים בתשעה באב, כי אין כוונתו לטעום. יום הכיפורים, שאיסורו מהתורה, יותר חמור, ולכן גם חצי שיעור אסור בו מהתורה (ראו פנה"ל ימים נוראים ט, 2).

ו – שכח שהוא צום

שכח ואכל או שתה ביום צום, חייב להמשיך לצום, שכן ימים אלו נקבעו לצום על הצרות שאירעו לנו בהם. ואף אם אכל כשיעור 'כזית' או שתה כשיעור 'מלא לוגמיו', ושבר בכך את הצום, ועקב כך לא יוכל לומר 'עננו' בתפילתו (להלן י), איסור אכילה ושתייה ממשיך לחול עליו. ומי שעשה עבירה אחת, אין לו היתר לעשות עבירות נוספות (שו"ע תקסח, א). ואין צורך להתענות ביום אחר תמורת הצום ששבר, מפני שחיוב הצום הוא דווקא ביום שתקנו חכמים לצום. ואמנם היו שנהגו לקבל על עצמם צום נוסף כדי לכפר על מה שאכלו ביום תעניתם, אולם אין בזה חובה (מ"ב תקסח, ח). ועדיף לכפר על כך בהוספת צדקה ולימוד תורה.

שכח את הצום ועמד לשתות מים וברך עליהם 'שהכל', ונזכר בצום – נחלקו הפוסקים בדינו. יש אומרים שאיסור ברכה לבטלה מהתורה, ואיסור שתייה בצום מדברי חכמים, ולכן מוטב שישתה מעט מן המים וינצל בכך מאיסור ברכה לבטלה. ויש אומרים שלא ישתה, כי אין לתקן עבירה אחת על ידי עשיית עבירה אחרת. בנוסף, לדעת רוב הראשונים איסור ברכה לבטלה מדברי חכמים. וכך נראה למעשה, שלא ישתה.[7]


[7]. יש אומרים שמוטב לשתות מעט, כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה (ברכת הבית יט, טו; חזו"ע ארבע תעניות עמ' כב). וטעמם, מפני שלדעת שו"ע רטו, ד, איסור ברכה לבטלה מהתורה, ואילו איסור תענית מדרבנן. אולם רוב הראשונים סוברים שברכה לבטלה אסורה מדברי חכמים (פנה"ל ברכות יב, 1). ועוד, שהצומות מדברי קבלה, וי"א שדברי קבלה כמצווה דאורייתא. ועוד, שאולי יש בתעניות צד דאורייתא מצד שהן כנדר. ועוד, שמוטב לעבור ב'שב ואל תעשה' מאשר ב'קום עשה'. וכן פסקו דעת תורה תקסח, א, שע"ת א. כיוצא בזה פסק במ"ב תקטו, ה, שאם ברך ביו"ט על מאכל מוקצה, לא יאכל אותו.

>

ז – חולים פטורים מהצום

כשתקנו הנביאים והחכמים את הצומות, תיקנום לאנשים בריאים, אבל על החולים לא גזרו לצום. ובזה שונה דין יום הכיפורים מדין שאר הצומות. שביום הכיפורים גם חולים חייבים לצום, מפני שהוא מן התורה, ורק חולים שהצום עלול לסכן את חייהם, פטורים מצום הכיפורים, שפיקוח נפש דוחה את מצוות התורה. אבל בצומות שתקנו הנביאים והחכמים, כל חולה, אף שאין בו סכנה, פטור מהצום.

ככלל, מי שכאביו או חולשתו אינם מאפשרים לו להמשיך בשגרת חייו והוא נאלץ לשכב על מיטתו – נחשב חולה. לדוגמה, החולים בשפעת, אנגינה, ומי שחומו גבוה – פטורים מהצום.

ואמנם כמעט כל אדם סובל בצום מכאב ראש וחולשה, ולהרבה אנשים קל יותר בצום לשכב במיטה מאשר להמשיך לתפקד, ולעיתים הרגשת המעונה קשה מהרגשת אדם שחולה בשפעת. אולם תחושה זו אינה נחשבת כמחלה אלא כתחושה טבעית של צום, שתחלוף תוך שעות ספורות אחר הצום. ולכן דווקא חולה שנאלץ לשכב על מיטתו מחמת מחלתו פטור מהצום, אבל מי שסובל מהצום עצמו, ואפילו אם חולשתו מהצום גורמת לו להעדיף לשכב על מיטתו, אינו נפטר מהתענית. ורק מי שנחלש כל כך מחמת הצום, עד שיצא מגדר מעונה המצטער מחמת התענית והתחיל להיות חולה – פטור מן הצום.

גם אדם שיודע שאם יצום יש חשש סביר שיחלה – פטור מהצום. למשל, הסובל מאולקוס פעיל או מיגרנה חזקה שהצום עלול לעורר את מחלתו, ואין תרופה שתוכל למנוע זאת – פטור מהצום. וכן אדם חלש שיודע שיש חשש סביר שהצום יגרום לו לחלות – פטור מהצום. גם החולה בסכרת שנאלץ לקחת אינסולין – פטור מהצום, ופעמים שחולי סכרת אף פטורים מצום יום הכיפורים. גם הסובלים מאבנים בכליות, שצריכים לשתות הרבה מים – פטורים מהצום. מי שסובל מלחץ דם, אינו נחשב חולה ויכול להתענות, אלא אם כן קיבל הוראה רפואית אחרת. ובכל מקרה של ספק יש לשאול רופא ירא שמים.[8]

הפטור מהצום מחמת חוליו, יכול לכתחילה לאכול כבר בבוקר ארוחה שלימה ולשתות כל צורכו, אבל ראוי שלא יענג את עצמו במאכלי מותרות. וכשיאכל אינו צריך להשתדל לאכול לשיעורים כדרך שאמרו ביום הכיפורים. מפני שרק בצום יום הכיפורים שהוא מן התורה, וגם החולים חייבים בו, החמירו לגבי חולים מסוכנים שמוכרחים לאכול, שאם אפשר להם, יאכלו פחות פחות מכשיעור, כדי שלא לשבור את הצום. אבל בצום שתקנו חכמים, אין לחולים מצווה להתענות, ולכן אין צורך שיאכלו פחות פחות מכשיעור.[9]

המצטער מחמת הצום או מחמת מיחוש אחר, רשאי לבלוע תרופה בצום (עי' פנה"ל ימים נוראים ח, ב). הנצרך ליטול תרופה באופן קבוע, כגון חולה כרוני או מי שהחל ליטול אנטיביוטיקה, צריך להמשיך ליטול את התרופות גם בימי הצום. אם יוכל, יבלע את התרופה בלא מים, ואין לחשוש מכך, שכן כמעט בכל התרופות, כולל אנטיביוטיקה, לא יגרם נזק למי שיבלען בתענית בלי מים. מי שאינו יכול לבלוע תרופה בלי מים, יערב במים טעם מר, עד שלא יהיו ראויים לשתייה, ובעזרתם יבלע את הגלולה.


[8]. יש אומרים שיש חילוק בין ט' באב לשאר הצומות הקלים. שבט' באב רק חולה או מי שעלול להיות חולה מחמת הצום – פטור, אולם בצומות הקלים גם מי שמצטער מאוד, באופן משמעותי יותר משאר בני אדם, פטור מן הצום. ודבר זה נלמד מדין מעוברות ומיניקות, שאינן נחשבות חולות, וחייבות בתשעה באב ופטורות מהצומות הקלים. וכ"כ בערוה"ש תקנ, א, שהחלוש בגופו לא יחמיר על עצמו להתענות בצומות הקלים זולת תשעה באב שיתענה. וכעין זה מובא בכה"ח תקנ, ו, תקנד, לא. אולם רבים לא חילקו בזה, ואפשר לבאר שרק את המעוברות והמיניקות פטרו מהצומות הקלים, כי יש בזה צורך לעובר ולתינוק, אבל מצטערים שאינם חולים נשארו בחיובם. אמנם נראה שבמצבי ביניים, אפשר להקל יותר בצומות הקלים מאשר בט' באב.

[9]. פחות מכשיעור היינו אכילה של פחות מ'ככותבת' ושתייה של פחות מ'כמלא לוגמיו' כל תשע דקות, וכשיש צורך לשתות יותר, אפשר לשתות פחות מ'כמלא לוגמיו' כל דקה (פנה"ל ימים נוראים ח, ה, 7). ועי' להלן י, 2, שיש מחמירים ביחס לט' באב, אבל דעת רוב הפוסקים כמקילים.

ח – מעוברות ומיניקות בתשעה באב ובצומות הקלים

בתשעה באב גם נשים מעוברות ומיניקות חייבות לצום, מפני שרק חולים פטורים מצום תשעה באב, ואילו מעוברות ומיניקות, כל זמן שאין להן חולשה מיוחדת, נחשבות בריאות. אולם מן הצומות הקלים, נשים מעוברות ומיניקות פטורות. וזאת משום שמעיקר הדין הנביאים תקנו לצום בצומות הללו בשעה שיש על ישראל גזירות קשות, וכשאין גזירות קשות הצום תלוי ברצון ישראל, וישראל רצו וקבלו על עצמם לצום בהם עד שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, אולם כבר מתחילה נהגו שמעוברות ומיניקות אינן צמות בהם, מפני שהצום קשה להן יותר.

אמנם באשכנז נהגו רבות מהמעוברות והמיניקות להחמיר על עצמן ולהתענות גם בצומות הקלים, ואולי היה זה מחמת הגזירות הקשות שסבלו שם. אולם כיום המנהג הרווח גם בקרב יוצאות אשכנז, שנשים מעוברות ומיניקות אינן מתענות בצומות הקלים. ואף הרוצה להחמיר על עצמה, אם יש לה קושי בצום – עדיף שלא תתענה. ומשעה שהאשה יודעת שהיא בהריון היא פטורה מהצום.[10]

דין מינקת הפטורה מהצומות הקלים נמשך כל עוד האשה מניקה את בנה, ואף כאשר התינוק מקבל מזון נוסף, כל זמן שהיא מניקה אותו אפילו פעם אחת ביום – פטורה מהצום. ויש מקילים לכל יולדת שלא תצום עשרים וארבעה חודשים אחר הלידה, שאין הפטור תלוי בהנקה אלא במשבר הלידה, שההתאוששות ממנו אורכת עשרים וארבעה חודשים. למעשה, רבו המחמירים המחייבים כל אשה שפסקה להניק להתענות גם בצומות הקלים, וכן המנהג הרווח, ולכן ההוראה המקובלת למי שחוששת מחולשה בצום, שתתחיל לצום, ואם תרגיש שהצום קשה לה, תאכל ותשתה. והרוצה לנהוג כדעת המקילים שלא לצום בעשרים וארבעה החודשים אחר הלידה, יש לה על מה לסמוך, שכמה מגדולי הפוסקים הקילו בזה.[11]


[10]. אמנם בדרך כלל מעוברת נקראת מי שהוכר עוברה, שזה אחר שלושה חודשים מהעיבור. אך כאן, כיוון שבדרך כלל דווקא בחודשים הראשונים צער ההריון רב יותר, ואף סכנת ההפלה גדולה יותר, היודעת בוודאות שהיא בהריון, כגון שעשתה בדיקה, פטורה מהצום. ואמנם במ"ב תקנ, ג, ושעה"צ ב, כתב להקל לפני יום ארבעים רק אם היא מצטערת מאוד (שאז ממילא דינה כחולה), אולם נראה שזה מפני שבזמנו בארבעים יום ראשונים לא היתה ודאות שהאשה בהריון, אבל אם הדבר ידוע בוודאות, הרי סכנת הפלה כבר קיימת, וכן ברור שמיחושיה נובעים מההריון, ואם כן היא פטורה מהצום מדין מעוברת (אול"צ ג, כה, ז; פנה"ל טהרת המשפחה ו, י). ←רבינו ירוחם בשם הגאונים (נתיב כז ח"א), ועוד כמה פוסקים, כתבו שאסור למעוברות ומיניקות לצום בצומות הקלים, והרדב"ז (שו"ת ח"ח, סג) כתב שראוי שלא יצומו. לעומתם הרמ"א כתב שנהגו להחמיר לצום. וכתבו האחרונים (ח"א קלג, ו; ערוה"ש תקנ, א) שנשים בריאות נהגו להחמיר, ומצטערות קצת פטורות מהמנהג להחמיר אך אין להן איסור להתענות, ולמצטערות הרבה אסור להחמיר. כיום ההוראה הרווחת גם ליוצאות אשכנז שלא לצום.

[11]. מהרש"ם בדעת תורה תקנ, כתב שדין מינקת נמשך עשרים וארבעה חודשים, וכ"כ ביחו"ד א, לה. אולם בפשטות רק מניקה בפועל פטורה, כפי שסתמו כל הראשונים ורוב האחרונים, וכ"כ רבים בזמנינו, ומהם הרב אליהו בהל' חגים כד, לה.

ט – קטנים חתנים וחיילים

קטנים שלא הגיעו לגיל מצוות, פטורים מן הצומות שתקנו חכמים. וגם לא תקנו חכמים לחנכם לצום מספר שעות, כי רק בצום יום הכיפורים שהוא מן התורה, תקנו חכמים לחנכם לצום מספר שעות לפני הגיעם לגיל מצוות (פנה"ל ימים נוראים ט, ח). למרות זאת, רבים נוהגים לחנכם לצום מספר שעות לפי כוחם, אבל לא יתענו כל היום (רמ"ע מפאנו קיא; כה"ח תקנד, כג). כשמאכילים קטנים, נותנים להם מאכלים פשוטים, כדי לחנכם להתאבל עם הציבור (מ"ב תקנ, ה).

גם חתן וכלה צריכים לצום בצומות הללו. ואע"פ שמצווה עליהם לשמוח בשבעת ימי המשתה, ולכן אסור להם לקבוע לעצמם תענית יחיד באותם הימים, בתעניות הציבור חובה עליהם לצום, מפני שאבלות הרבים דוחה את שמחת היחיד. ועוד, שעל החתן והכלה ישנה מצווה מיוחדת לזכור את החורבן, שנאמר (תהלים קלז, ו): "אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" (ריטב"א, באו"ה תקמט, א. ובתענית אסתר רבים מקילים, להלן יד, 12).

וכן הדין לגבי בעלי ברית: אבי הבן, הסנדק והמוהל, שחייבים להתענות. וכן הדין לגבי מי שפודה את בנו הבכור ביום התענית, שחייב בתענית. ונוהגים לקיים את הברית או הפדיון לקראת סוף הצום, ועורכים את הסעודה אחר צאת הכוכבים.[12]

חיילים שעוסקים בפעילות ביטחונית, שעלולה להיפגע מחמת הצום, יאכלו וישתו כרגיל כדי שיוכלו למלא את תפקידם כראוי. אבל חיילים שעוסקים באימונים, חייבים בצום.


[12]. לדעת הגר"א סו"ס תרפו, בעלי הברית וחתן ביום חתונתו אינם צריכים לצום בצומות הקלים, אבל לדעת רוב הפוסקים צריכים לצום. וכאשר הצום נדחה, אפילו הוא תשעה באב, מותר לבעלי השמחה לאכול אחר מנחה (שו"ע תקנט, ט). ואף שיש מחמירים, כמובא בכה"ח תקנט, עד, רבו המקילים, וכן כתב במ"ב לה. אלא שלמעשה כתב ערוה"ש תקנט, ט: "לא ראינו ולא שמענו מי שיעשה כן, ובפרט אצלנו שרוב הסעודות הם בלילה". וכן המנהג בכל התעניות, לקיים את הברית או הפדיון סמוך לשקיעה, ואת הסעודה אחר צאת הצום. ועי' להלן י, 27. אם הצום הנדחה חל בשבעת ימי השמחה, נחלקו הפוסקים אם החתן והכלה צריכים להשלים את הצום, ורבים מקילים, והרוצים להקל רשאים, ויצומו עד מנחה גדולה ואח"כ יאכלו. וק"ו שבתענית אסתר מקילים לכתחילה (שעה"צ תרפו, טז).

י – תפילת עננו

תקנו חכמים לחזן שיוסיף בחזרת הש"ץ של תפילות שחרית ומנחה, בין ברכת 'גואל ישראל' לברכת 'רפאנו', ברכה מיוחדת על הצום – 'עננו'. ואומרים אותה בתנאי שיש שם לפחות ששה מתענים, והחזן צריך להיות מהמתענים (שו"ע תקסו, ה).[13]

אבל בתפילת הלחש אין אומרים 'עננו' כברכה בפני עצמה, אלא בתוך ברכת 'שומע תפילה' (תענית יג, ב). נחלקו המנהגים באילו תפילות אומרים 'עננו'. יש אומרים שבכל שלוש התפילות של יום הצום יש לומר 'עננו', ואף שבערב עדיין לא מתענים, כיוון שיום זה נקרא צום – אומרים 'עננו'. וכן נוהגים עולי תימן וחלק מקהילות יוצאי ספרד. ומנהג חלק מקהילות יוצאי ספרד לומר 'עננו' בעת שמתענים, לפיכך בצומות הקלים אומרים 'עננו' בשחרית ובמנחה, ובתשעה באב אומרים 'עננו' גם בערבית (עפ"י רז"ה, כה"ח תקסה, טוב). ולמנהג יוצאי אשכנז, אומרים 'עננו' במנחה בלבד, משום שחוששים שמא אדם שיאמר בשחרית 'עננו' ייחלש במשך היום וישבור את הצום, ונמצא שהוציא דבר שקר מפיו, אבל אם התענה עד מנחה, כבר אין חשש שלא ישלים את הצום (עפ"י גאונים ורש"י, רמ"א תקסה, ג). וכל אדם ימשיך במנהג אבותיו.

מי שאכל או שתה בצום, אם אכל פחות משיעור כזית או שתה פחות משיעור מלא לוגמיו, אינו נחשב כמי ששבר את הצום, ולכן יאמר 'עננו'. אבל אם אכל או שתה יותר, הואיל ושבר את הצום, לא יאמר 'עננו'.[14] (אך חובה עליו להמשיך לצום, לעיל ו).


[13].כתב בשו"ע תקסו, ג, שרק כשיש עשרה מתענים אומר הש"ץ 'עננו', אולם הרבה אחרונים כתבו שזה דווקא לגבי תענית שהציבור קובע, אבל בארבע התעניות שנקבעו על ידי הנביאים, די שיהיו ששה מתענים (חת"ס, ערוה"ש, יחו"ד א, עט). כשאין ששה מתענים, יאמר החזן 'עננו' בשומע תפילה כיחיד.ש"ץ ששכח לומר ברכת 'עננו', אם עדיין לא אמר את שם ה' בסוף ברכת 'רפאנו', יחזור ויאמר 'עננו'. ואם כבר אמר את שם ה', יאמר 'עננו' בשומע תפילה כיחיד. ואם גם שם שכח, יאמר 'עננו' בלא חתימה אחר "המברך את עמו ישראל בשלום" קודם שיאמר "יהיו לרצון אמרי פי וכו'" (מ"ב קיט, יט). יחיד ששכח 'עננו' בשומע תפילה, יאמר אותו בתחנונים שאחר התפילה.

[14]. אמנם יש בזה דעות, ומ"ב תקסח, ג, כתב עפ"י נהר שלום שיאמר 'עננו', אולם בבאו"ה תקסה, א, כתב עפ"י מאמר מרדכי, שמי שאכל בתענית לא יאמר כלל 'עננו' (עי' פס"ת תקסה, א). וממנהג אשכנז שלא לומר 'עננו' בשחרית שמא לא יצום, מוכח שמי שאכל לא יאמר 'עננו'. וכן מנהג רבים מיוצאי ספרד (חזו"ע עמ' עו). גם מי שמתכוון לאכול, אף שעדיין לא אכל – לא יאמר 'עננו' (שו"ע תקסב, א, ועי' מ"ב תקסב, ו, וחזו"ע שם).

עוד יש לעיין מה השיעור ששובר את הצום. לגבי יוה"כ השיעור הוא ככותבת בכדי אכילת פרס ובשתייה כמלא לוגמיו, שבשיעור זה מתבטל העינוי (שו"ע תריח, ז; פנה"ל ימים נוראים ח, א, 1). אולם בשו"ע תקסח, א, כתב, שאם אכל כזית בכדי אכילת פרס שבר הצום, שבכל מקום שיעור אכילה בכזית. ודבר זה שנוי במחלוקת ראשונים ואחרונים, לפיכך, שב ואל תעשה עדיף, ואם אכל כזית לא יאמר 'עננו'.

יא – קריאת 'ויחל' בתענית

בתעניות ציבור קוראים בתורה, בשחרית ובמנחה, בעניין כפרת חטא העגל (מסכת סופרים יז, ז, שו"ע תקסו, א). לרמוז שכמו שכיפר ה' על חטא העגל ונתן לנו לוחות אחרונים, כך יכפר על חטאינו ויבנה בית המקדש במהרה בימינו.

דעת רוב הפוסקים שמפטירים במנחה "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ" (ישעיהו נה), וכן נוהגים יוצאי אשכנז (רמ"א תקסו, א). ומנהג רוב יוצאי ספרד שלא להפטיר. אמנם אם קראו למי שנוהג כמנהגי ספרד לעלות שלישי במקום שנוהגים לקרוא הפטרה, יעלה ויקרא את ההפטרה עם ברכות (ישכיל עבדי ו, ט; חזו"ע ארבע תעניות עמ' קג).

קוראים את קריאת התענית רק כשיש שם לפחות ששה מתענים, אבל אם אין ששה, אין קוראים את קריאת התענית. אין להעלות לתורה לקריאת התענית אדם שאינו מתענה. בדיעבד אם קראו לתורה למי שאינו מתענה, והוא מתבייש לומר שאינו מתענה, רשאי לעלות. [15]


[15]. במ"ב תקסו, כא, הביא מחלוקת, לגבי מקרה שטעו וקראו למי שאינו מתענה, אם רשאי לעלות. והכריע שאם הוא ת"ח וחושש מחילול ה', רשאי לעלות. ובזרע אמת או"ח פו; סידור בית עובד ק, ב, כתבו שמי שלא מתענה לא יעלה. מנגד, דעת החת"ס (או"ח קנז) שבתענית חובה, גם מי שאינו מתענה רשאי לעלות, וכ"כ בערוה"ש תקסו, יא. לפיכך נראה שכל המתבייש רשאי לסמוך עליהם ולעלות.מנהג יוצאי אשכנז לומר 'אבינו-מלכנו' אחר תפילת עמידה של שחרית ומנחה, ויוצאי ספרד לא נהגו לאומרו.

יב – ברכת כהנים במנחה

בכל ימות השנה אין הכהנים נושאים את כפיהם בתפילת מנחה, מפני שהיא אחרי הסעודה ויש חשש שמא הכהנים ישתו בסעודה וישאו את כפיהם כשהם שתויים ויעברו באיסור. ובתעניות שהיו מתפללים בהן נעילה, כמו ביום הכיפורים ובתעניות גשמים, מברכים ברכת כהנים בתפילת נעילה, שהואיל והם בתענית – אין חשש שִכרות. אבל במנחה של אותן התעניות לא נשאו כפיים, שמא ילמדו מזה טעות שנושאים כפיים גם במנחה שבימות החול. ובתעניות רגילות שאין מתפללים בהן נעילה, אם מתפללים מנחה בשעת נעילה, הכהנים נושאים כפיים במנחה (עפ"י תענית כו, ב; שו"ע או"ח קכט, א). אבל אם מתפללים מנחה מוקדם יותר, כיוון שתפילת מנחה אינה בזמן המיוחד לנעילה, לא ישאו את כפיהם, וגם החזן לא יאמר "אלוהינו ואלוהי אבותינו" שנוהגים לומר כשאין כהנים (שו"ע קכז, ב, ועי' רמ"א קכט ב).

לפיכך, נכון לקבוע את תפילת המנחה של התענית בזמן שבו יוכלו לזכות במצוות ברכת כהנים. לכתחילה יתפללו בחצי השעה הסמוכה לשקיעת החמה, שהוא הזמן המובחר לתפילת נעילה. אולם גם אם יתפללו אחר פלג המנחה, עדיין יוכלו הכהנים לשאת את כפיהם. אבל אם יתפללו לפני כן, לא ישאו את כפיהם.

כהן שאינו מתענה לא יעלה לדוכן. ואם אין שם כהן אחר, יש אומרים שלא יעלה (כה"ח קכט, ה). ויש אומרים שיעלה, ולא זו בלבד, אלא אפילו אם אין שם שני כהנים בלעדיו, יעלה (לוח א"י, הליכות שלמה תפילה י, יג). ואם אין שם ששה מתענים, גם כהן שמתענה לא יעלה לדוכן במנחה (עי' פס"ת קכט, ב).[16]


[16]. לדעת גינת ורדים מותר לכהן לעלות לדוכן במנחה של צום גם אם לא התענה, כי אין חשש שישתכר ביום צום. ושאר הפוסקים חלקו עליו. לחזו"א (או"ח כ) גם במנחה גדולה יכולים לשאת כפיים, שהרי אין חשש שכרות. אולם לדעת רוב הפוסקים, רק כאשר מתפללים מנחה בזמן הראוי לנעילה, שהוא סמוך לשקיעה, נושאים כפיים. כ"כ ברב פעלים או"ח ה, כה"ח קכט, ז, לוח א"י לגרימ"ט, פס"ת קכט, א. היסוד לכך נלמד מזה שאין נושאים כפיים במנחה של יום כיפור, שמא יטעו לשאת כפיים במנחה של חול. והוא מפני שזמן מנחה של יום כיפור כזמן מנחה של חול, מהצהרים ועד הערב. ועוד, שהוא קרוב יותר לצהרים, שזה הזמן שעלולים לשתות בסעודת הצהרים, מה שאין כן בנעילה שזמנה ידוע בסוף היום. ולכן ביום צום שאין בו נעילה, אם מתפללים מנחה בזמן נעילה – נושאים כפיים, אבל לפני כן אין נושאים. אמנם מוסכם שאם עלו לדוכן בתפילה שלפני פלג המנחה – לא ירדו, וכן פסקו רבים לעניין מנחה של יום כיפור. פלג המנחה הוא שעה ורבע זמנית לפני סוף היום, ועי' פנה"ל תפילה כד, 9, והעיקר כאן לחשב את פלג המנחה משקיעת החמה כמבואר שם כ, 3.אם נמשכה חזרת הש"ץ עד אחר השקיעה, מותר בדיעבד לשאת כפיים עד צאת הכוכבים, כי יש צירוף ספקות: א) לראבי"ה, יראים ואו"ז, מותר לשאת כפיים בלילה. ב) בין השמשות הוא ספק יום. ג) לר"ת הזמן שאחר השקיעה הוא ודאי יום. וכן נפסק בשועה"ר תרכג, ח; רשז"א בהליכות שלמה ד, ט; יחו"ד ו, מ, ואול"צ ח"ב ח, יג. למעשה אפשר בדיעבד לברך ברכת כהנים לכל הפחות עד 14 דקות אחר השקיעה בירושלים, וקרוב ל-19 דקות בתל אביב (4.8 מעלות מעבר לאופק), כמבואר בפנה"ל ימים נוראים ז, טז, 14. (על הגדרת בין השמשות ראו בפנה"ל תפילה כה, 3; שבת ג, 1, ובהרחבות שם).

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן