חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ח – מנהגי שלושת השבועות

א – ימי בין המצרים

שלושת השבועות, שמתחילים מליל י"ז בתמוז ונמשכים עד תשעה באב, הם ימים של צער, שעליהם נאמר (איכה א, ג): "כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים". ולכן המליצו חכמים לנקוט במשנה זהירות בימים אלו שמועדים לפורענות, לדוגמה, ההולכים לטיול או לרחוץ בים, אף שתמיד צריכים להיזהר ולשמור את הנפש, בימים אלו יזהרו יותר (עי' איכ"ר א, כט).

כדי לציין את אופיים של הימים הללו, תקנו חכמים לקרוא בשלוש השבתות שבין המצרים הפטרות העוסקות בפורענויות, ובשבע השבתות שאחר תשעה באב הפטרות של נחמה (שו"ע תכח, ח, עפ"י פסיקתא).

ואף שחכמים לא תקנו תקנות מיוחדות לבטא צער ואבלות בשלושת השבועות, נהגו ישראל בימים אלו מקצת מנהגי אבלות, לפיכך נמנעים מלקיים בהם ריקודים ומחולות.[1]

יש מנהגי אבלות שנהגו במקצת הקהילות. יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד נוהגים שלא להסתפר בשלושת השבועות, ויש מחמירים בזה רק מראש חודש אב. ושאר יוצאי ספרד נוהגים להחמיר בזה בשבוע שחל בו תשעה באב בלבד (להלן הלכה ח). לגבי נישואין, נהגו יוצאי אשכנז, תימן ורוב יוצאי ספרד, שלא לערוך נישואין בכל שלושת השבועות, ושאר יוצאי ספרד, אינם עורכים נישואין מראש חודש אב (להלן הלכה ז).

בהלכות הבאות נברר בהרחבה את מנהגי שלושת השבועות, תשעת הימים ושבוע שחל בו תשעה באב.


[1]. הצום מתחיל מעלות השחר, אולם מנהגי האבלות של שלושת השבועות מתחילים כבר מליל י"ז בתמוז, שכן למדנו לעיל (ז, א-ב) שמתחילה הצום היה צריך להתחיל בלילה, ומה שצמים מעלות השחר הוא מפני שכיום אין גזירות, והצום תלוי ברצון ישראל, ורצו ישראל לצום מעלות השחר, אבל שלושת השבועות מתחילים מליל י"ז. כ"כ החיד"א בשו"ת חיים שאל א, כד, עפ"י רמב"ן. אמנם באג"מ או"ח א, קסח, היקל בליל י"ז לעניין נישואין, ובח"ד קיב, ב, היקל לצורך גדול להסתפר. וכן בציץ אליעזר י, כו, החמיר בנישואין. וכך נראה.

ב – ריקודים ומחולות וכלי זמר

כתבו האחרונים, שאסור לערוך ריקודים ומחולות מי"ז בתמוז ועד תשעה באב (מ"א תקנא, י). בכלל זה אסרו בימים אלו נגינה ושמיעת כלי זמר. לפיכך, אסור לקיים בשלושת השבועות חוגי הרקדה, קונצרטים וערבי שירה, וכן אסור להשתתף בהם. חוג אירובי שעיקרו לצורך התעמלות אפשר לקיים עד סוף חודש תמוז, וישתדלו להתאים לו מוזיקה שאינה שמחה.

מותר ליהודי שמתפרנס מנגינה לנגן לצורך פרנסתו במסיבות של גויים עד סוף חודש תמוז, ואף שהוא מנגן שם ניגוני שמחה, אין הוא שמח כל כך מפני שהוא טרוד בעבודתו, אבל מראש חודש אב ואילך לא ינגן (באו"ה תקנא, ב).

כיוון שאיסור הנגינה הוא מפני השמחה שבנגינה, מותר למורים לנגינה להמשיך ללמד נגינה עד שבוע שחל בו תשעה באב, מפני שאין בלימוד נגינה שמחה, לא למורים ולא לתלמידים. ומנגד, אם יפסיקו יגרם הפסד למורים, וגם התלמידים יזדקקו אח"כ למאמץ נוסף לחזור למסלול הלימודים, ואולי יצטרכו עקב כך שיעורים נוספים. וטוב שילמדו בשלושת השבועות ניגונים עצובים (ציץ אליעזר טז, יט). ואם ממילא הם רגילים לעשות הפסקה ברצף לימודיהם, עדיף שיעשו את ההפסקה בשלושת השבועות.

ג – נגינה ושירה בסעודות מצווה

מותר בשלושת השבועות לשיר שירי שמחה בסעודות מצווה, כסעודת ברית מילה, פדיון הבן ושבע ברכות, ועד סוף חודש תמוז מותר גם להשמיע מוזיקה כפי שרגילים בכל השנה. חתנים מקהילות שנוהגות לערוך חתונות עד סוף חודש תמוז, רשאים להזמין לחתונתם תזמורת רגילה, שאין שמחת חתן וכלה בלא כלי זמר. ואף מי שנוהג שלא להתחתן בימים אלו יכול להשתתף ולרקוד בשמחתם, שזוהי שמחה של מצווה.

מותר לקיים שמחת בר מצווה ובת מצווה ביום שהגיעו למצוות. וכן מותר להזמין נגנים, ובתנאי שכך מנהגם בכל השנה. כאשר קשה לקיים את המסיבה ביום ההגעה למצוות ורוצים לקיימה באחד הימים הסמוכים, נכון שבר או בת המצווה יסיימו בתחילת האירוע ספר חשוב, ובכך יוכלו לקיים את השמחה עם מוזיקה או נגנים כפי שרגילים בכל השנה. ואם אינם יכולים לעשות סיום, יוכלו בדיעבד לסמוך על סיום שיעשה אחד הקרובים. וכשאין אפשרות כזו, יסמכו בלית ברירה על דרשת בר או בת המצווה, שהיא דרשה חשובה בדברי תורה, ויש ממנה שמחה של מצווה. (דין בר ובת מצווה בתשעת הימים להלן בהלכה יג).

משהגיע חודש אב אין להזמין תזמורת לשום שמחה, וכן אין להשמיע שירי שמחה ממכשיר אלקטרוני. אך מותר לשיר בפה את השירים הנוגעים לשמחת המצווה, ואף מותר לרקוד במעגל, כפי שנוהגים רבים לרקוד בשמחת ברית מילה.[2]


[2]. בכה"ח תקנא, מ, הובאה מחלוקת אחרונים לגבי נגינה בשמחת מצווה. ונראה שלאחר ראש חודש אין להקל, ועי' בפס"ת תקנא, טז. ככלל, דין בר ובת מצווה בשלושת השבועות ובספירת העומר שווה, כמובא לעיל ג, ז.

ד – שמיעת מוזיקה ממכשיר חשמלי ביתי

יש אומרים שכמו שאסור לשמוע כלי נגינה בהופעה חיה בשלושת השבועות, כך אסור לשומעם דרך מכשירי חשמל ביתיים, ורק שמיעת שירים בלא ליווי של כלי נגינה מותרת בספירת העומר ובשלושת השבועות. וכן הורו כמה מגדולי הפוסקים (אג"מ יו"ד ב, קלז; יחו"ד ו, לד). ויש שאסרו לשמוע ממכשיר חשמלי גם שירים בלא ליווי כלי נגינה (ציץ אליעזר טו, לג).

אולם יש שהקילו לשמוע בימים אלו כלי נגינה דרך מכשירים חשמליים, מפני שמה שאסרו האחרונים הוא דווקא הופעה חיה של נגנים, שיש בה חגיגיות, אבל בשמיעת כלי נגינה דרך מכשירים חשמליים אין חגיגיות. ואמנם, כשהחלו לייצר את מכשירי הרדיו והטייפ הראשונים, היתה חגיגיות ושמחה בשמיעת הניגונים דרכם, אולם כיום שהכל רגילים לשמוע בכל עת מוזיקה על ידי מכשירים חשמליים, אין בזה כל כך שמחה, וממילא אין איסור לשומעם בשלושת השבועות.

ועוד, שיש לחלק בין ניגונים של שמחה לניגונים רגילים, שרק ניגונים של שמחה ראוי לאסור בימים אלו, אבל ניגונים רגילים, וקל וחומר ניגונים עצובים, אין לאסור בשלושת השבועות. וכן למדנו (שבת קנא, א) שבעת ההלוויה עצמה נהגו להביא חלילים ולנגן בהם כדי לעורר צער ובכי על הנפטר, והיה זה בכלל מצוות לוויית המת. מכאן שאין איסור גורף על שמיעת כלי נגינה, אלא האיסור בימי אבלות הוא לשמוע ניגונים של שמחה. וכן שמעתי מאבי מורי, שלא רק שמותר להשמיע שירים עצובים על החורבן בליווי כלי נגינה דרך הרדיו בתשעת הימים, אלא יש בזה אף מעלה, שעל ידי כך הלבבות מתעוררים יותר להתאבל על החורבן.

למעשה, יש לחלק את השירים לשלושה סוגים: האחד הוא שירי שמחה, כדוגמת שירי חתונה, שמהם יש להימנע מתחילת שלושת השבועות. השני, שירים שאין בהם לא שמחה מיוחדת ולא עצב מיוחד, ובכללם רוב השירים כיום, וכן רוב היצירות הקלאסיות, ומהם יש להימנע מראש חודש אב. השלישי, שירים עצובים כדוגמת שירי אבל על אדם שמת או על החורבן, שאותם מותר לשמוע גם בתשעת הימים.

עוד נראה, שכאשר שומעים מוזיקה בקול רם, גם כאשר היא סתמית, העוצמה נותנת לשיר חגיגיות, והרי הוא נעשה כשיר של שמחה. לכן גם שירים שמותר לשמוע בשלושת השבועות, אין לשמוע בקול רם. כיוצא בזה, אין להשתתף בקונצרט של מוזיקה עצובה (רקוויאם) בשלושת השבועות, ואף שזו מוזיקה של אבל, הקונצרט ככלל הוא אירוע חגיגי ומשמח.

אולם כאשר מקיימים אירוע תרבותי, מותר להשמיע בו נגינה שמתאימה לאופיו של האירוע. ואף בתשעת הימים מותר להשמיע שירים עצובים שמבטאים את הצער על החורבן ושירי כיסופים לבניין התורה, העם והארץ (עפ"י שבת קנא, א).[3]


[3]. בין האוסרים לשמוע כלי נגינה ברדיו: אג"מ יו"ד ב, קלז, ובאו"ח א, קסו, נטה לאסור שמיעת כלי זמר בכל השנה, מפני אבלות החורבן, וקל וחומר בימי ספירת העומר ושלושת השבועות. וביחו"ד ו, לד, אף שהתיר לשמוע כלי זמר בזמן הזה, אסר לשמוע כלי זמר ברדיו וכדומה בספירת העומר ושלושת השבועות (אמנם בע"פ התיר ל'ערוץ שבע' להשמיע שירים כדי שלא לבטל את הפינות התורניות). ובציץ אליעזר טו, לג, אסר בימים אלו אף שמיעת שיר ברדיו בלא כלי זמר (ווקאלי).אולם סברות המקילים חזקות. ראשית, עיקר האיסור תלוי בשמחה, ושמיעת כלי נגינה אינה בהכרח ביטוי של שמחה, שכן ניגנו בחלילים לקינה בעת הלוויה, עי' שבת קנא, א. וכן משמע מלשון הרמב"ם בהל' תעניות ה, יד, בעניין איסור ניגון אחר החורבן: "וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר כולן. וכל מיני זמר… אסור לשמוח בהן ואסור לשומען מפני החורבן". הרי שהאיסור הוא על ניגוני שמחה, אבל מותר לשמוע שירים רגילים, וק"ו עצובים. וכן אפשר ללמוד ממה שהתירו האחרונים ללמוד נגינה בימים אלו, מפני שאין בזה שמחה. שנית, נראה שכאשר מכשירים אלו היו נדירים, גם בשמיעת מנגינות רגילות היתה חגיגיות, ולכן רבים אסרו. אבל כיום שמיעתם שגרתית ואין בה חגיגיות. שלישית, מנהג איסור שמיעת כלי זמר בימים אלו נזכר לראשונה באחרונים, וכיוון שכל האיסור מצד מנהג, במקום של ספק הלכה כמיקל. וכך דעת אבי מורי. וכעין זה כתב הרב שמואל דוד בתחומין יג. לפי כל זה, נראה שעיקר האיסור לשמוע כלי נגינה הוא בשירי שמחה השייכים לריקודים ומחולות, אבל שירים רגילים, וק"ו עצובים, אינם אסורים. ויש שלא עמדו על החילוק בין שירים שמחים לעצובים, ומקפידים שלא לשמוע ולהשמיע כלי נגינה בשלושת השבועות וספירת העומר, ומנגד, משמיעים שירים שמחים מפי זמרים בלא ליווי כלי נגינה. וטעות בידם, שיותר צריך להחמיר שלא להשמיע שירים שמחים אפילו בלא ליווי כלי נגינה, ואילו בשירים עצובים בליווי כלי נגינה אין איסור. וכן נהג 'ערוץ שבע' להשמיע בשלושת השבועות שירים רגילים שאין בהם שמחה, ובתשעת הימים השמיע שירים עצובים, שהזכירו למאזינים את האבל על חורבן בית המקדש. וכן רשז"א העלה מקום להתיר בשלושת השבועות שמיעת מוזיקה שאינה מעוררת לריקוד ומחול, כמו פרקי חזנות ומנגינות קלאסיות (עי' הליכות שלמה מועדי השנה ח"א יא, יד; יד, ג). ועי' לעיל ג, ו.

עוד נראה, שגם לפי המחמירים, אפשר לנהוג כדעת המקילים ולשמוע שירים רגילים ושירי שבת בימי שישי אחר חצות ובמוצאי שבתות בשלושת השבועות עד ראש חודש אב, וכן בימי האבלות שבספירת העומר, מפני שקדושת השבת ושמחתה חופפת על זמנים אלו, שאין אומרים תחנון בערב שבת, ולובשים בגדי שבת במוצאי שבת.

ה – טיולים, בילוי בבריכת שחייה, נופש בבית מלון

יש אומרים שצריך להימנע מטיולים ורחצה בים או בבריכה בשלושת השבועות, כדי למעט בתענוג בימי בין המצרים. ועוד, שאלו ימים מועדים לפורענות וצריך להימנע בהם מדברים שעלולים לסכן חיים.

אולם להלכה אין בזה איסור, מפני שרק מראש חודש אב הורו חכמים למעט בשמחה, אבל לפני כן אין איסור לעשות דברים שיש בהם הנאה ותענוג, ורק מאירועים של שמחה יתרה יש להימנע, כגון מסיבות, קונצרטים וריקודים. לפיכך, מותר לטייל, לרחוץ ולנפוש בבית מלון עד סוף חודש תמוז. ולגבי החשש מדברים שיש בהם סכנה, אין מדובר בחשש שמשנה את כללי הזהירות הנדרשים במשך כל השנה, אלא הכוונה שיש להקפיד בימים אלו על כללי הזהירות הרגילים במשנה זהירות.

משנכנס אב ממעטים בשמחה, ולכן צריך להימנע מטיולים ובילויים שעיקרם לתענוג ולשמחה. אמנם טיול או נופש שנועדו בעיקר לצורך לימודי או בריאותי – מותר לקיים בתשעת הימים. וכן לגבי רחצה בבריכה או בים, אם המגמה לשם בילוי – אסור, אבל לצורכי בריאות מותר (כמבואר להלן בסוף הלכה יח).[4]


[4]. כתב ביסוד ושורש העבודה, שראוי להימנע מלהתענג בבין המצרים. ור' חיים פלאג'י (בס' משא חיים) כתב, שעשו תקנה במקומו שלא יטיילו בפרדסים ועל שפת הים והנהר בימי בין המצרים (הובא בשדי חמד מערכת בין המצרים א, י). אמנם שאר האחרונים לא כתבו זאת, ורק בספרי דורנו יש שהזכירו חומרה זו. ונראה שזה מנהג חסידות, ועל כן לא הובא ברוב ספרי האחרונים. והעיקר להלכה, שרק בתשעת הימים צריך למעט בדברים מהנים ומענגים שמביאים לשמחה. וכפי שמצינו לעניין משא ומתן של שמחה ואכילת בשר ויין, שאיסורם בתשעת הימים. וכן אין לאסור טיולים מצד הסכנה, שהרי עצם הזהירות מסכנה היא מצווה מהתורה, והזהירות בימים אלו היא רק למשנה זהירות, אבל אין בה קביעת כללי זהירות אחרים.  ←וכן הדין לעניין רחצה בים ובנהר, שיש בהם דמיון לטיול הן מצד ההנאה והן מצד הסכנה. אמנם יש מי שהחמיר בזה (מקור חיים לחו"י תקנא, ד). אבל רבים התירו, וכן מצינו בתרומת הדשן ק"נ, שנהגו לרחוץ בנהרות בתשעת הימים ולא מיחו בידם. ובשולחן גבוה סו"ס תקנא כתב, שהמנהג בסלוניקי לשחות בים אפילו בערב תשעה באב. וכ"כ ביחו"ד א, לח, שמותר לשחות בבריכה ובים אפילו בשבוע שחל בו תשעה באב. ע"כ. אולם נראה שמצד ההוראה למעט בשמחה, יש להימנע בתשעת הימים מרחצה של בילוי כי יש בה שמחה. אבל לפני תשעת הימים אין צריך להחמיר.

לעניין שחייה יומית בבריכה שאינה נחשבת כבילוי אלא כחלק מאורח חיים בריא, ראו בסוף הלכה יח, שלא חילקתי בין המנהגים, וגם למקילים נכון להחמיר בשבוע שחל בו תשעה באב, כל זמן שאין בכך צורך רפואי. וגם למחמירים מותר לרחוץ לשם בריאות עד 'שבוע שחל בו'. וכן אם התחילו בחודש תמוז קורס שחייה, אפשר להמשיך בו בתשעת הימים, וב'שבוע שחל בו' נכון לבטלו.

טיול שיש בו משתתפים רבים וכן מחנה קיץ – לכתחילה עדיף שלא לקיים בשלושת השבועות, כי יש בו שמחה יתירה, והוא קצת דומה לריקודים ומחולות. אבל בדיעבד כשקשה לקיימו בתאריך אחר, מותר לקיימו עד ר"ח. ואין זה דומה לריקודים ומחולות שעניינם העיקרי שמחה, משום שמגמת הטיול להכיר מקומות חדשים ולהתאוורר, וליהנות מהצוותא. וראוי לשנות את תוכנית הלימודים השנתית כך שבשלושת השבועות יתקיימו לימודים, וממילא פחות יטיילו וירחצו באותם הימים. אולם כל עוד זה זמן הקייטנות או החופשה השנתית, אין להחמיר יותר מהדין, ואין לאסור טיולים ושחייה לשם הנאה ובילוי עד ר"ח אב.

ו – שהחיינו בשלושת השבועות

היו מגדולי הראשונים שלא אכלו פרי חדש ולא קנו בגד חדש בשלושת השבועות, כדי שלא לברך עליהם 'שהחיינו', שאמרו, איך נברך "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" בזמן של פורענות (ספר חסידים תת"מ). ואמנם היו מגדולי הפוסקים שסברו שאין צריך להיזהר בזה (ט"ז, גר"א), אולם במשך הדורות נתפשט המנהג להחמיר שלא לברך 'שהחיינו' בימי בין המצרים. לפיכך נמנעים מאכילת פרי חדש שצריך לברך עליו 'שהחיינו', ואין קונים בגד חדש שמברכים עליו 'שהחיינו'.

אבל דברים שאין מברכים עליהם 'שהחיינו', מותר לקנות עד סוף חודש תמוז. לדוגמה, מותר לקנות גרביים או גופיות, שהואיל ואינם חשובים, אין מברכים עליהם 'שהחיינו' (שו"ע ורמ"א או"ח רכג, ו; פנה"ל ברכות יז, ד). וכן מותר לבני זוג לקנות רהיט, שהואיל והם שותפים בו, ברכתו 'הטוב והמטיב'. אבל יחיד צריך להימנע מקניית רהיט, מפני שברכתו 'שהחיינו' (שו"ע רכג, ה; פנה"ל ברכות יז, ג).

מותר לקנות בגד חשוב שצריך תיקון, כדי ללובשו לאחר תשעה באב, שהואיל ובעת הקנייה אי אפשר ללובשו, ממילא אין מברכים עליו בשעת הקנייה 'שהחיינו' (מ"ב רכג, יז). ולנוהגים לברך 'שהחיינו' בעת לבישת הבגד (כפי המנהג הרווח), גם בגד שאינו צריך תיקון מותר לקנות בשלושת השבועות עד סוף חודש תמוז, ובתנאי שילבשוהו אחר תשעה באב ואז יברכו עליו 'שהחיינו'. ומשנכנס אב ממעטים במשא ומתן, וממילא אף כשאין מברכים על הקנייה 'שהחיינו', יש להימנע ממנה (ועי' בהלכה טו).

מי שהזדמנה לידו מצווה שמברכים עליה 'שהחיינו', כגון ברית-מילה או פדיון-בן, יברך 'שהחיינו', מפני שלא הוא קבע את מועד הברכה אלא מן השמים זימנו לידו מצווה שמברכים עליה 'שהחיינו' בימי בין המצרים (שו"ע תקנא, יז).

וכן הרואה את חברו החביב אחר שעברו שלושים יום שלא ראהו ושמח לקראתו, יברך 'שהחיינו', שאם לא יברך – יפסיד את הברכה. וכן הורים שנולדה להם בת, כאשר יראו אותה בפעם הראשונה יברכו 'שהחיינו', שאם לא יברכו – יפסידו את הברכה (עפ"י שו"ע רכה, א, מ"ב רכג, ב; פנה"ל ברכות יז, יג).

בשבתות שבימי בין המצרים, לדעת רבים מותר לברך 'שהחיינו'. ואף שיש מחמירים (עפ"י האר"י), העיקר כדעת המקילים, שאפשר לברך 'שהחיינו' על פרי חדש אפילו בשבת חזון. לפיכך, מי שנזדמן לידו פרי חדש בימות החול, ידחה את אכילתו לשבת ויברך עליו 'שהחיינו'. ואם אין לו אפשרות לדחות את אכילתו, כגון שאין לו מקרר ויש חשש שהפרי ירקב עד שבת, יאכל אותו מיד ויברך 'שהחיינו' (רמ"א תקנא, יז; מ"ב צח).

על בגד חדש, בשבתות שעד סוף חודש תמוז, אפשר לברך 'שהחיינו'. אבל בשבת שבתשעת הימים, יש להחמיר שלא ללבוש בגד חדש, מפני שנהגו להימנע מבגדים משמחים בשבת חזון, ואפשר לדחות את לבישתו לאחר תשעת הימים (עי' רמ"א תקנא, א; מ"ב ט; מה).

ז – נישואין ואירוסין

נהגו ברוב קהילות ישראל, שלא להתחתן בשלושת השבועות. ואף שמעיקר הדין איסור נישואין בימי האבלות על החורבן חל רק על נישואי רשות, היינו על מי שכבר קיים מצוות פריה ורביה בבן ובת, אבל מי שעדיין לא קיים את המצווה, היה רשאי לישא אשה אפילו בתשעת הימים. למעשה, מכיוון שימים אלו הם ימי פורענות, נהגו שלא לערוך בהם שום נישואין, מפני שראוי שהנישואין יערכו בסימן טוב ובמזל טוב, ובימים אלו אין סימן טוב ומזל טוב. ויש מיוצאי ספרד שנהגו להימנע מנישואין רק בתשעת הימים (כמובא בהערה).

מסיבת אירוסין ביתית, שהיא מסיבה על הסכמת בני הזוג להינשא, כיוון שיש בה צד של מצווה, מותר לקיימה עד סוף חודש תמוז (כמו בספירת העומר, לעיל ג, ד, 6). אבל מסיבת אירוסין גדולה אין לקיים בשלושת השבועות. ובתשעת הימים, שצריך למעט בהם בשמחה, גם מסיבת אירוסין ביתית וצנועה אסור לקיים. אבל מותר להורי החתן והכלה להיפגש ולקבוע את תנאי החתונה, ומגישים לפניהם כיבוד קל. ואף שגם במפגש זה יש שמחה, כיוון שעל ידו הקשר בין בני הזוג יהפוך לעובדה מוגמרת, ויש בכך קירוב למצוות החתונה, מותר לקיימו. כמו כן מותר לרווקים להיפגש בתשעת הימים לשם נישואין.[5]


[5]. מבואר בב"י ומ"ב תקנא, יד, שאין עורכים נישואי מצווה בימים אלו, "דלא מיסמנא בהם מילתא". והגר"א תקנא, סט, חידש שגם מצד אבלות החורבן אין להתחתן בהם, כמבואר בב"ב ס, ב, שמשרבו הגזירות אחר החורבן היה ראוי שלא להינשא, אלא שאין יכולים לעשות כן, אבל אפשר להסיק שלפחות בשלושת השבועות ראוי להימנע מכך. יוצאי ספרד: לכנה"ג (טורקיה) יש להחמיר שלא לארס בכל שלושת השבועות, וכן מנהג מרוקו. ובבן איש חי דברים ד' אסר נישואין, ועל אירוסין כתב שראוי להחמיר כדברי כנה"ג. והביאם בכה"ח תקנא, מד. מנהג יוצאי תימן שלא להתחתן מי"ז בתמוז. ובשו"ע תקנא, ב, אסר נישואין בתשעת הימים בלבד, וביבי"א ו, מג, חיזק את דבריו והוסיף שבמניעת מצווה אין ראוי להחמיר, ובמיוחד בדורנו.אירוסין מהתורה, היינו קידושין ללא חופה, היה מותר לערוך בתשעת הימים ואפילו בתשעה באב, כדי שלא יקדמנו אחר, ובתנאי שלא יערכו סעודה. כיום נוהגים לקיים את האירוסין שמהתורה יחד עם הנישואין, אולם לכל הפחות אפשר ללמוד מהיתר האירוסין, שמותר להורי בני הזוג להיפגש בתשעת הימים, כדי להסכים על תנאי הנישואין, ומותר להגיש שם כיבוד קל. וכ"כ במ"ב תקנא, טז.

ח – תספורת

תקנו חכמים שלא להסתפר ולא לכבס בגדים בשבוע שחל בו תשעה באב (תענית כו, ב). גם קטנים שהגיעו לחינוך אסור לספר, כדי לחנכם להתאבל על החורבן. ונוהגים שלא לספר אפילו קטנים שלא הגיעו לחינוך, כדי לבטא את עגמת הנפש של הימים הללו (שו"ע תקנא, יד). וכן נוהגים רבים מיוצאי ספרד (שו"ע או"ח תקנא, ג).

ויוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד, ובתוכם יוצאי מרוקו וג'רבא והנוהגים על פי האר"י, נוהגים להחמיר באיסור תספורת בכל שלושת השבועות (רמ"א תקנא, ד; כה"ח פ; קיצשו"ע טולידנו שפז, ח, ברית כהונה ב, יב). ועולי תוניס, אלגי'ר ולוב מחמירים מראש חודש אב (עפ"י מהר"י עייאש). ונחלקו המחמירים אם יש להחמיר בזה גם לקטנים, ובשעת הצורך אפשר להקל לספר קטנים עד שבוע שחל בו תשעה באב (מ"ב תקנא, פב).

כל השיער שבגוף בכלל האיסור. אולם כשהשפם מפריע לאכילה מותר לספרו, וכן מי ששיער ראשו המגודל גורם לו לכאבי ראש, או שיש לו פצעים בראשו, רשאי להסתפר בימים אלו (עפ"י שו"ע תקנא, יב-יג; תקלא, ח, מ"ב כא, ובאו"ה שם).

מותר לאשה לקצר את שער ראשה שמפני אריכותו התחיל לצאת מכיסוי הראש, וכן מותר לאשה להסיר מפניה וגופה שערות שמכערות את יופיה (מ"ב עט, כה"ח מז).[6]

לכבוד ברית מילה, בשעת הצורך, מותר לאבי הבן, לסנדק ולמוהל, להסתפר עד שבוע שחל בו תשעה באב (ועי' בהלכה טז לעניין בגדים).

ראוי לחתן בר מצווה שלא להסתפר בימים אלו, מפני שהוא יכול להסתפר לפני י"ז בתמוז. אבל אביו של חתן בר המצווה שרגיל להתגלח בכל יום, יכול להתגלח לקראת סעודת בר המצווה של בנו עד שבוע שחל בו תשעה באב (עי' כה"ח תקנא, י, ופס"ת תקנא, ו).

מותר להסתרק גם בשבוע שחל בו תשעה באב (מ"ב תקנא, כ; כה"ח מו). בשעת הצורך מותר לגזוז ציפורניים בשבוע שחל בו תשעה באב (עי' מ"ב תקנא, כ; כה"ח מח).


[6]. יש מקילים וסוברים שאין איסור תספורת חל על אשה, כדעת שו"ע לעניין אבלות אחר שבעה (יו"ד שצ, ה). וכ"כ בפנים מאירות ב, לז.

ט – גילוח הזקן בשלושת השבועות

כפי שלמדנו, רבים מחמירים שלא להסתפר בכל שלושת השבועות, ונחלקו האם האיסור חל גם על גילוח הזקן.

לדעת הרבה פוסקים אין הבדל בין תספורת לגילוח, ושניהם אסורים במשך כל שלושת השבועות (כה"ח תקנא, סו; תצג, יט). וכן נוהגים רבים מהמדקדקים במצוות.

אולם יש סוברים שלכתחילה ראוי להתגלח בכל ערב שבת בשבתות שלפני ראש חודש אב (עפ"י מ"א ופמ"ג). ויש שהתירו להתגלח כל יום עד סוף חודש תמוז, מפני שהמנהג שלא להסתפר נוגע לתספורת שיש בה חגיגיות מסוימת ולא לגילוח שאין בו שום חגיגיות אלא רק הסרת ניוול. והמיקל בכך יש לו על מי לסמוך. ונכון לכל אדם שינהג כאביו.

אמנם מראש חודש אב, ואפילו לקראת שבת חזון, על פי מנהג יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד נכון שלא להתגלח. ובשבוע שחל בו תשעה באב, לכל הדעות אסור להתגלח.[7]


[7]. לגבי גילוח בשלושת השבועות. למנהג יוצאי אשכנז, ראו במ"א תקנא, יד, שכתב בשם הגהות אשרי, שגם לפני שבת אין להסתפר, וביאר שטעמו מפני שאין רגילים להסתפר כל שבוע, משמע שהרגילים להתגלח רשאים להתגלח לכבוד שבת. וכ"כ פמ"ג א"א י"ד. וכתב בבאו"ה תקנא, ג, שמשמע מהירושלמי שמותר אף להסתפר לכבוד שבת בתשעת הימים, וכ"כ הגרע"א. ואמנם במטה יהודה ד' החמיר, אבל בגילוח, שאם לא יתגלח יראה בניוול בשבת, נראה כמקילים. עוד סברה להיתר, שלרגילים להתגלח יש בדרך כלל צער רב כשאינם מתגלחים כמה ימים, ואולי זה דומה לתספורת השפם שמפריע לאכילה, וכהיתר לסוך בתשעה באב למי שיש חטטין בראשו (שו"ע תקנד, טו). ובספר 'נפש הרב' לרב שכטר עמ' קצא, כתב בשם הרב סולובייצ'יק, שמנהג שלושת השבועות כדין אבלות שנה, שנוהגים להתגלח; ומנהג תשעת הימים כמנהג אבלות שלושים, שאסור להתגלח; ובתשעה באב נוהגים כמו באבלות שבעה. לפי זה היקל להתגלח בכל יום עד ר"ח אב, כדי להסיר את הניוול. ועי' בשו"ת נר עזרא ח"ב עמ' קנה-קנח, שמתיר להתגלח לקראת שבת, וכתב שכן דעת הרב מן ההר והרב ליכטנשטיין. אמנם רבים מחמירים שלא להתגלח כלל, וכ"כ בכה"ח תקנא, סו. ובתצג, יט, כתב עפ"י אחרונים, שבמקום הפסד פרנסה מותר להתגלח. וכ"כ באג"מ או"ח ד, קב. וכן נוהגים רבים מהמדקדקים.ונלענ"ד שמעיקר הדין נכון גם למנהג יוצאי אשכנז להתגלח בכל ערב שבת עד ר"ח אב, אבל בימות החול, כשאין קושי, טוב להחמיר ולבטא בכך את הצער על החורבן. והמיקל יש לו על מי לסמוך, שכן כאשר בני כל העדות חיים יחד, ויש ספק באשר למנהג המחמירים, אפשר להתחשב במנהג המקילים, לפיו מותר להסתפר בשלושת השבועות. אך מר"ח אב ראוי להחמיר גם בימות החול וגם בערב שבת. ואף שאפשר לטעון שצריך להתגלח לכבוד השבת, וכן משמע מהירושלמי ורע"א שהובאו בבאו"ה תקנא, ג. מ"מ כבר מצינו בראשונים (כל בו, והובא בב"י תקנא, ד) שנהגו שלא להתגלח לפני שבת חזון כדי להגיע לתשעה באב כאבלים, ומצינו שהמנהג הרווח באשכנז בעבר היה שלא ללבוש בגדי שבת בשבת חזון (רמ"א תקנא, א). ואף שאין נוהגים כן, אפשר ללמוד מזה שמנהג אשכנז שלא לדקדק כל כך בכבוד שבת חזון. לכן בתשעת הימים נכון יותר שלא להתגלח לפני שבת.

ונלענ"ד שראוי להמליץ גם לכל יוצאי ספרד שלא להתגלח בתשעת הימים. ראשית, כך הדין לנוהגים להחמיר בתספורת בכל שלושת השבועות (מרוקו וג'רבא, והנוהגים כאר"י), או מר"ח (תוניס, אלג'יר ולוב, וכל יוצאי אשכנז). עוד מצינו שכך נהגו בספרד, כמובא בכלבו (לר' אהרן מלוניל שבפרובנס) כדי להגיע לט' באב בניוול. וכיום סימן האבלות הנפוץ הוא שלא מתגלחים, וכשמתגלחים אין ביטוי לאבלות, ונכון להראות סימן אבלות בתשעת הימים ותשעה באב. וכמה ממחברי דורנו כתבו שטוב שספרדים שלומדים בישיבות אשכנזיות יחמירו כאשכנזים (יחו"ד ד, לו). ואמנם טעם זה אינו שייך לישיבות שלנו, ששייכות לבני כל העדות, אולם קיים אצלנו יסוד יותר חזק, שכאשר יש לכך בסיס, עדיף שלא להרבות בחילוקי מנהגים. ולכן לעניין גילוח לקראת שבת שלפני ר"ח עדיף לנטות למנהג רבים מיוצאי ספרד שלא נהגו איסור תספורת עד ראש חודש, ובגילוח בתשעת הימים עדיף לנטות למנהג יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד שנהגו איסור תספורת מראש חודש (לעיל הלכה ח). אמנם הרוצה להקל, רשאי לסמוך על הסברה שבבאו"ה ועל מנהג חלק מיוצאי ספרד שמקילים להתגלח לקראת שבת חזון. ובשבוע שחל בו תשעה באב לכל המנהגים אסור להתגלח.

שמעתי הדרכה נכונה מהרב רבינוביץ', ראש ישיבת מעלה אדומים, שנכון לכל אדם לנהוג כאביו, שלא יהיה האב מגולח והבן לא או להיפך, ותיווצר מכך פגיעה בכבוד האב. וראו לעיל ג, ה, 6.

י – משנכנס אב ממעטים בשמחה

אמרו חכמים במשנה (תענית כו, ב): "משנכנס אב ממעטים בשמחה", כי ימים אלו הם ימי אבל על חורבן בית המקדש. לפיכך אין לקיים בהם אירועים משמחים, כדוגמת טיולים, נופש במלון, מסיבות רעים ומסיבת גיוס. ורק אירועים שמטרתם העיקרית היא חינוכית או ציבורית – מותר לקיים. וכן מי שנצרך למנוחה מסיבה בריאותית, יכול לצאת בימים אלו לחופשה במלון או בבית הבראה (עי' לעיל ה).

נהגו שלא לערוך את חוטי השתי בתשעת הימים, מפני שנפגם מעמדה של אבן השתייה שהיא תשתיתו של עולם, ועל כן נמנעו מלערוך את חוטי השתי שהם תשתיתו של הבגד. כמו כן אסור לתפור בגדים חדשים בתשעת הימים, וכן אין סורגים בגדים או כיפות בתשעת הימים (שו"ע תקנא, ז-ח). אבל לתקן בגדים ישנים מותר. קורס תפירה עדיף לבטל בתשעת הימים, ובשעת הצורך אפשר לקיימו ובלבד שלא יעסקו בתפירת בגדים חדשים, אלא יתקנו ישנים או יעשו תרגילי תפירה על בדים שאין בהם צורך.

מי שפרנסתו מתפירת בגדים או הכנת בדים, אם הפסקת עבודתו תגרום לו הפסד משמעותי, רשאי להמשיך בעבודתו.

אמרו חכמים שממעטים בימים אלו במשא ומתן של שמחה, ואף בכל משא ומתן ראוי למעט בימים אלו. וכן נמנעים בימים אלו מבניין ונטיעה של שמחה, ודיניהם יבוארו בהמשך (הלכות יד-טו). והואיל וממעטים בימים אלו בשמחה, נהגו שלא לאכול בהם בשר ולא לשתות יין שהם משמחים (כמבואר להלן יא-יג).

כיוון שימים אלו הם ימי פורענות, המליצו חכמים למי שיש לו דין עם נכרי, שישתמט ממנו בחודש אב, מפני שאז רע מזלם של ישראל והוא עלול להפסיד בדינו (שו"ע תקנא, א). [8]


[8]. בפשטות הכוונה שישתמט מהגוי עד אחר ט' באב, וכ"כ קרבן נתנאל בשם הזוהר. אמנם במ"א כתב בשם רבינו ירוחם, שבכל חודש אב רצוי להשתמט מהגוי.

יא – בשר ויין

נהגו הראשונים, להימנע מאכילת בשר ושתיית יין בימי האבלות על החורבן. יש שהחמירו בזה בכל ימות החול שבשלושת השבועות, ויש שהחמירו בזה רק בשבוע שחל בו תשעה באב, ולדעת רוב הראשונים יש להימנע מבשר ויין בתשעת הימים. ואף שמדין המשנה (תענית כו, ב), רק בסעודה המפסקת שלפני צום תשעה באב אסור לאכול בשר ולשתות יין, נהגו הראשונים להחמיר על עצמם ולהימנע מאכילת בשר ושתיית יין בימים אלו, מפני שהבשר והיין ידועים כמאכלים משמחים, ואמרו חכמים "משנכנס אב ממעטים בשמחה". ועוד, שאחר חורבן בית המקדש אין מעלים יותר את בשר הזבחים על המזבח, ואין מנסכים עליו את היין. והיה ראוי שגם אנו נימנע לחלוטין מאכילת בשר ושתיית יין עד שיבנה בית המקדש, אלא שאין אנו יכולים לעמוד בגזירה זו (ב"ב ס, ב). אבל בימים שנקבעו לאבלות על החורבן יש מקום להחמיר בזה.

למעשה, מנהג יוצאי אשכנז שלא לאכול בשר ולא לשתות יין כל תשעת הימים, כולל ראש חודש אב, וכן נהג האר"י. ולמנהג רוב יוצאי ספרד, מותר לאכול בשר ולשתות יין בראש חודש, ומתחילת ליל ב' באב מתחיל האיסור (מ"ב תקנא, נח; כה"ח קכה).

ומנהג עולי תימן, שלא להחמיר בזה, אלא אוכלים בשר ושותים יין, ורק בסעודה מפסקת שלפני צום תשעה באב נמנעים מאכילת בשר ושתיית יין, כדין המשנה.

יב – דיני איסור אכילת בשר ושתיית יין

בכלל איסור אכילת בשר בתשעת הימים כלולים כל סוגי הבשר, בשר בהמה ובשר עוף, בשר טרי ובשר שהוקפא ונמלח. אבל דגים מותרים.

נוהגים להחמיר גם בתבשיל שנתבשל בו בשר. לדוגמה, אם בישלו תפוחי אדמה עם בשר, גם את תפוחי האדמה לבדם אין לאכול בתשעת הימים, מפני שמורגש בהם טעם בשר (מ"ב תקנא, סג; כה"ח קמב).

בכלל איסור יין גם מיץ ענבים, אבל משקאות חריפים כוויסקי או בירה – מותרים.

מותר להטעים תבשילים בחומץ יין. מותר לאכול בתשעת הימים מיני מאפה שעירבו בעיסתם יין, כי אין טעם היין ניכר בהם, אבל לכתחילה אין לערב יין בעיסה בתשעת הימים.[9]

חולה, ואפילו חולה מעט, שאכילת בשר או שתיית יין מועילה לו, רשאי לאוכלם (מ"ב תקנא, סא). וכן מותר ליולדת תוך שלושים יום מלידתה, לאכול בשר כדי להתחזק. וכן מותר למינקת שצריכה לכך, לאכול בשר כדי להרבות את חלבה.

במוצאי שבת חזון מותר למבדיל לשתות מהיין שהבדיל עליו. ואפשר לשתות את כל היין שבכוס. ועדיף להבדיל על מיץ ענבים שאינו משמח.[10]


[9]. לגבי קוניאק העשוי מיין ועוד חומרים, יש מקילים ויש אוסרים. ועי' שע"ת תקנא, יט, פס"ת תקנא, מו.נחלקו הפוסקים אם מותר לאכול בתשעת הימים בשר שנשאר משבת חזון או מלפני ראש חודש (עי' כה"ח תקנא, קמג). ונראה שכיום, שאפשר להקפיא את הבשר הנותר ואין בזה חשש 'בל תשחית', אין לאכול בשר שנותר מסעודות שבת. לגבי מלווה מלכה יש יותר מקום להקל, ובלבד שלא יכין לשבת יותר מהרגלו (עי' כה"ח שם קמד). ויש מחמירים גם בזה (ועי' פס"ת תקנא, לח).

לדעת מ"א וח"א, מותר לכתחילה להאכיל קטנים שלא הגיעו לחינוך בשר ויין. ובמ"ב תקנא, ע, כתב עפ"י א"ר, דגמ"ר ודה"ח, שמותר רק להשקותם יין בהבדלה ולהאכילם בשר כשהם חלשים.

[10]. בשו"ע תקנא, י, התיר לגדול לשתות את יין ההבדלה, ורבים מיוצאי אשכנז נוהגים שאם יש שם קטן שהגיע לגיל חינוך לברכות הנהנין ועדיין לא הגיע להבנת האבל על ירושלים (בין שש לתשע), שיכוון המבדיל בברכת 'הגפן' עבור הילד, והילד ישתה את היין. אבל כשאין שם ילד בגיל זה, ישתה המבדיל את היין (רמ"א ומ"ב ע). גיל חינוך לברכות הוא בערך בגיל שש. לגבי גיל חינוך לאבלות על בית המקדש, ביאר בא"א בוטשאטש שהוא כשהילד מבין את משמעות החורבן, ומבין שאין אוכלים בשר מפני שהתבטלו הקרבנות. לדעת רבים הוא מגיל תשע או עשר, ויש אומרים מגיל שלוש עשרה. אמנם בדרכי משה ט' כתב בשם מהרי"ל, שגדול יכול לשתות לכתחילה את יין ההבדלה, כל שכן מסעודת מצווה. ועוד ראשונים ואחרונים מאשכנז נהגו כך. ובני אשכנז שרוצים לנהוג כמנהגם רשאים, ולכן סתמתי למעלה כמנהג רוב ישראל.

יג – בשר ויין בשבת חזון ובסעודות מצווה

בשבת חזון אוכלים בשר ושותים יין ככל שבתות השנה, שהרי גם כאשר תשעה באב עצמו חל בשבת ונדחה עקב כך ליום ראשון, אוכלים באותה שבת בשר ושותים יין ומעלים על השולחן אפילו כסעודת שלמה בשעתו, שאין אבלות בשבת (שו"ע תקנב, י).

וכן מותר לטעום את תבשילי הבשר שמכינים לכבוד שבת חזון, כדי לבדוק אם צריך להוסיף בהם טעם, שטעימה זו אינה לשם הנאה אלא לצורך מצוות עונג שבת.

מותר לאכול בשר ולשתות יין בסעודות מצווה, כסעודת ברית מילה, פדיון הבן וסיום מסכת. וכן מותר לשיר ולרקוד כמקובל אבל לא להשמיע מוזיקה (עי' לעיל הלכה ג). יש מחמירים לצמצם במספר המוזמנים, והרוצים להדר בשמחת המצווה, רשאים להזמין את כל מי שהיו מזמינים בכל השנה.

גם מי שרגיל כל השנה לברך ברכת המזון על כוס יין, בתשעת הימים יברך בלא כוס יין (רמ"א תקנא, י; כה"ח קנב). יש נוהגים לערוך סעודה בלילה שלפני ברית המילה, אבל אין זו סעודת מצווה, ולכן אסור לאכול בה בשר ולשתות בה יין.

שמחת בר או בת מצווה אי אפשר לקיים בתשעת הימים כפי שמקובל בכל השנה, שכן רגילים לקיימה בהמון רב ועם מוזיקה, וזה אסור בתשעת הימים. לפיכך נכון לדחות את המסיבה הגדולה לאחר תשעה באב, וביום ההגעה למצוות אפשר לקיים סעודה ביתית עם בשר ויין עם מספר מוזמנים מצומצם.

כתבו האחרונים, שאין לתכנן באופן מיוחד סיומי מסכתות בתשעת הימים כדי להתיר על ידם אכילת בשר ושתיית יין, שאם עושים כן, מבטלים בכוונה את אבלות החורבן. אלא רק מי שהזדמן לו כפי סדרו לסיים מסכת בתשעת הימים, ותמיד הוא רגיל לעשות סעודה בסיום כזה, יערוך סעודת סיום גם בתשעת הימים (מ"ב תקנא, עג).[11]


[11]. עי' רמ"א תקנא, י; מ"ב עה-עז; כה"ח קסג-קסח, שכאשר עורכים סעודת מצווה עם בשר או יין בתשעת הימים, יש אומרים שצריך לצמצם ולהזמין רק את בעלי השמחה ובנוסף להם מניין אנשים. ולרמ"א, בתשעת הימים עד שבת חזון יזמינו את כל מי שהיו מזמינים בזמן אחר, ובשבוע שחל בו תשעה באב יזמינו בנוסף לבעלי השמחה רק מניין מצומצם. ויש מחמירים להגיש דגים ולא בשר, ושאר משקים ולא יין, כדי שיוכלו להזמין את כל מי שרוצים בלא הגבלה. ויש מקילים להזמין את כל האנשים שהיו מוזמנים בשאר השנה לסעודת בשר ויין. למעשה, הרוצים לנהוג כמותם רשאים. בברהמ"ז של סעודות מצווה מברכים על היין.

חסידי חב"ד נוהגים לסיים מסכתות דווקא בתשעת הימים, ומזמינים לסעודת הסיום כמה שיותר אנשים, וסוברים שיש בזה תיקון, להרבות בשמחת התורה ואהבת רעים. אולם אין הלכה כמותם, כמבואר למעלה. בפועל סיום זמן קיץ בישיבות הוא בתשעה באב, לכן יוצא שסיום המסכת שלמדו ב'זמן קיץ' נופל בתשעת הימים. וכיוון שאין זה כדי להפר האבלות, מותר לערוך סעודה מכובדת, כראוי לסיום מסכת שעסקו בה זמן שלם.

יד – בנייה ונטיעה בתשעת הימים

כיוון שממעטים בשמחה בתשעת הימים, אסור לבנות בימים אלו בניין של שמחה. כגון להרחיב דירה או מרפסת בלא שיהיה לכך צורך חיוני. וכן אסור בתשעת הימים לסייד ולצבוע את קירות הבית, מפני שהסיוד והצביעה נחשבים מותרות משמחים, שהרי אפשר לחיות בבית בלעדיהם (שו"ע תקנא, ב). וכן אסור לעשות בימים אלו שיפוצים שנועדו לנוי או למותרות, כמו התקנת תריסים, ארונות, וילונות או החלפתם, וכיוצא בזה דברים יקרים ומשמחים שאין בהם צורך הכרחי (עי' אג"מ או"ח ג, פב).

אבל מי שגר עם בני ביתו בדירה צפופה, מותר לו לבנות חדר נוסף בתשעת הימים. וכן מותר בשעת הצורך להתקין תריסים או וילון לשם צניעות. וכן מותר לעשות כל עבודת בנייה לצורך מניעת נזק. כגון אדם שכותלו עומד ליפול, אף שאינו צריך לאותו חדר ואין בזה סכנה, מותר לו להחריב את הכותל באופן מסודר ולבנותו שוב, שעל ידי כך הוא מונע מעצמו נזק.

וכן מותר לבנות ולסייד ולצבוע ולהתקין תריסים וכיוצא בזה לצורך מצווה, כגון בבית כנסת או בבית ספר (מ"ב תקנא, יב; כה"ח כה). וכן כל דבר שהוא לצורך רבים נחשב כצורך מצווה ומותר (ערוה"ש תקנא, ז).

מותר לקבלן ולפועלים יהודים לבנות בתשעת הימים בתי מגורים כדי למוכרם ליהודים, מפני שהבתים נועדו למגורים ולא למותרות. ואם הבנייה לצורך יישוב הארץ, אף יש בכך מצווה. כאשר אפשר, עדיף לדחות את הסיוד והצביעה לאחר תשעת הימים, וכאשר הדחייה תגרום הפסד, מותר לבצעם בתשעת הימים, כי אין מדובר בבית של יהודי מסוים שיש לו בכך שמחה.

אבל פועל יהודי שעוסק בצביעה או בסיוד בתים פרטיים של יהודים, צריך להפסיק לעבוד בתשעת הימים. ואם התחייב לגמור עבודת צביעה בבית של יהודי, וחשב שיספיק לגומרה לפני תשעת הימים ולא הספיק, יבקש ממנו שלא לעבוד בתשעת הימים, ואף יציע לו על כך פיצוי קטן. אך אם יראה שמבקש העבודה נצרך לסיומה מאוד, או שהוא חושש שאם לא יסיים בזמן ייגרם לו מזה הפסד גדול, כגון שיצטרך לשלם פיצויים או שאמינותו תיפגע, ימשיך לעבוד בתשעת הימים.

יהודי שמתכנן לבנות או להתקין בביתו דברי מותרות, צריך לסכם עם הקבלן, בין שהוא יהודי בין שאינו יהודי, שלא יעבוד בתשעת הימים. ואם טעה ולא עשה זאת, יבקש מהקבלן להפסיק לעבוד בתשעת הימים, ואם הקבלן עומד על זכותו להמשיך לעבוד, אין צורך להפר עמו את החוזה (עי' מ"ב תקנא, יב; כה"ח כד).

מותר לפועלים יהודים לבנות בימים אלו בניין של שמחה עבור נוכרים, או להתקין בביתם דברים משמחים, שכן האיסור הוא לבנות בניין של שמחה עבור יהודים.

אין להיכנס לדירה חדשה, קנויה או שכורה, בתשעת הימים. אבל אם עיכוב הכניסה יגרום להפסד גדול, מותר להיכנס.

אסור בתשעת הימים לנטוע נטיעה של שמחה, היינו נטיעות שנועדו לנוי, כגון עצי נוי, הדסים ופרחים (שו"ע תקנא, ב). אבל מותר לתחזק את גינות הנוי ולהשקותן, לגזום את הדשא ולהמשיך בטיפול השוטף.

נטיעה שנועדה לצורך ממשי מותרת, לפיכך מותר לנטוע עצי פרי בתשעת הימים. וכן מותר למי שמתפרנס מגידול שיחי נוי ופרחים, לשותלם במשתלה כדי למוכרם.

טו – דיני משא ומתן בתשעת הימים

ממעטים בתשעת הימים במשא ומתן של שמחה. כלומר, אין קונים דברי מותרות, כתכשיטים, בגדים, כלים נאים, רהיטים חדשים ומכונית משפחתית. גם ביצוע קניות דרך האינטרנט בכלל האיסור. ואמנם דבר שמברכים עליו 'שהחיינו' אסור לקנות כבר מתחילת שלושת השבועות, אלא שאם הוא דבר שאין מברכים עליו 'שהחיינו', כגון בגד שעדיין צריך תיקון, או רהיט למשפחה שברכתו 'הטוב והמטיב', מותר לקנותו עד סוף חודש תמוז (לעיל הלכה ו). אבל בתשעת הימים אסור, מפני שצריך להימנע ממשא ומתן בדברים של שמחה, ולכן אסור להזמין אצל חייט בגד חדש. וכן הדין לגבי כל שאר הדברים המשמחים, שאם מברכים עליהם 'שהחיינו' – בכל שלושת השבועות אין לקנותם, ואם אין מברכים עליהם 'שהחיינו' – רק בתשעת הימים אין נושאים ונותנים בהם.

אמנם אדם שנפלה לידו הזדמנות לקנות דבר משמח במחיר זול במיוחד, ויש חשש סביר שאם ימתין עד לאחר תשעה באב יפסיד אותו – רשאי לקנותו בתשעת הימים, ויתחיל להשתמש בו לאחר תשעה באב.

טוב למעט גם בקניית דברים שאינם משמחים. לדוגמה, אדם שרגיל אחת לכמה שבועות לערוך קניות גדולות של מזון ושאר צרכי הבית, לכתחילה טוב שיבצע את הקנייה לפני או אחרי תשעת הימים (עפ"י שו"ע תקנא, ב; מ"ב יא, יג).

לצורך מצווה מותר לקנות אף דברים משמחים, לפיכך מותר לקנות בימים אלו תפילין, מפני שהן צרכי מצווה (אג"מ או"ח ג, פ). אבל ספרי קודש, שהקונה שמח בהם, אין לקנות בשלושת השבועות, הואיל והקונה צריך לברך עליהם 'שהחיינו' (ראו פנה"ל ברכות יז, ט). ובשעת הצורך עד ראש חודש יוכל לקנותם, ובשבת יברך עליהם 'שהחיינו' ויתחיל ללמוד בהם (לעיל ו). מי שאין לו נעלי בית פשוטות לתשעה באב – רשאי לקנותן בתשעת הימים.

מותר לסוחרים העוסקים בדברי מותרות משמחים, כתכשיטים ובגדים, לשאת ולתת בעסקיהם בתשעת הימים, כדי שלא יגרם להם הפסד גדול באיבוד לקוחותיהם. וישתדלו לעסוק בעיקר בהכנות עסקיות לקראת הימים שאחר תשעת הימים. ומי שיכול לסגור את חנותו בלא שיגרם לו מכך הפסד משמעותי – צריך לסוגרה בתשעת הימים.[12]


[12]. מבואר בב"י שיש שני סוגי איסור: בתוס' מגילה ה, ב, מבואר שאין סוחרים בדברי מותרות משמחים. ובתוס' יבמות מג, א, יש דעה שיש למעט בכל משא ומתן. ומשמע משו"ע שצריך להחמיר כשתי הדעות כי אינן סותרות זו את זו. בסימן תקנא, ב, מדובר בעיקר במשא ומתן של שמחה, ומסימן תקנד, כב, משמע שיש למעט בכל משא ומתן. אלא שכתב במ"ב תקנא, יא, שנהגו להקל במשא ומתן רגיל מפני דוחק הפרנסה. ולכן כתבתי את עיקר האיסור בדברים משמחים, והוספתי שלכתחילה יש למעט בכל משא ומתן. וכאשר יש חשש הפסד, מותר גם לקנות דברים משמחים, כדוגמת ההיתר לבנות כותל של שמחה במקום שיש חשש נזק (מ"ב תקנא, יג). ולכן כתבתי שסוחרים, אף בדברים משמחים, רשאים להמשיך לעבוד למניעת הפסד. וכ"כ כמה אחרונים עי' בשעה"צ יג. [ואין הם מסייעים לדבר עבירה, שאולי הקונים מהם קונים לצורך מצווה ואינם יכולים לדחות את קנייתם. ואף לאלה שקונים באיסור, כיוון שהם יכולים לקנות אצל מוכרים אחרים, י"א שאין איסור לפני עיוור במצוות דרבנן.]

כאשר קניית הרהיטים והבגדים לחתונה מעכבת את החתונה, נמצא שקנייתם היא לצורך מצוות חתונה, ולכן מותר לקנותם בתשעת הימים, ובתנאי שמדובר בחתן שעדיין לא קיים מצוות פריה ורביה (רמ"א תקנא, ב; מ"ב יד). כיום עיכוב הקניות לא מעכב את החתונה, מפני שקובעים אולם ושולחים הזמנות כחודשיים מראש, וניתן לקנות את הכל לפני או אחרי תשעת הימים, ובכל מקרה הקניות לא יבטלו את החתונה. ורק במקרים נדירים, כאשר המשפחה במתח רב מקניית הבגדים, אפשר להתיר להם כפי שמתירים לצורך גדול. לגבי קניית ספרי קודש ששמחים בהם מאוד, כתבתי למעשה שצריך לברך עליהם 'שהחיינו' (פנה"ל ברכות יז, ט), ואזי בשלושת השבועות אפשר לקנותם, ולהימנע מסידורם בארון, ובשבת יברך עליהם 'שהחיינו' ויתחיל ללמוד בהם (לעיל הלכה ו), ויסדרם בארון במוצאי שבת.

טז – איסור כיבוס

אסרו חכמים לכבס בשבוע שחל בו תשעה באב (תענית כו, ב). וזה אחד מביטויי האבלות, שמתוך צער והזדהות עם הנפטר או עם חורבן הבית, האדם מפסיק לטפח ולפנק את עצמו. בכלל האיסור גם גיהוץ בגדים או כיבוסם בכיבוס יבש.

גם כיבוס בגדים כדי ללובשם אחר תשעה באב – אסור, משום שהמכבס נראה כמי שמסיח את דעתו מהאבלות על החורבן. וכן אסור לתת את הבגדים לכובס גוי כדי ללובשם אחר תשעה באב (שו"ע ורמ"א תקנא, ג, מ"ב לד).

כשם שאסור לכבס כך אסור ללבוש בימים אלו בגד מכובס. וכן אסור לפרוס מצעים מכובסים על המיטה, או מפה מכובסת על השולחן, או להתחיל להשתמש במגבות מקלחת מכובסות.

רוב יוצאי ספרד נוהגים בכל איסורי הכביסה בשבוע שחל בו תשעה באב, כפי שמבואר במשנה. ויוצאי אשכנז ומקצת יוצאי ספרד מחמירים בכל זה מראש חודש אב, ורק לכבוד שבת חזון נוהגים ללבוש בגדי שבת מכובסים ומגוהצים (גר"א, עי' מ"ב תקנא, ו).

כיוון שהאיסור ללבוש בגדים מכובסים נמשך כמה ימים, נוהגים להכין לתקופת האיסור כמה בגדים משומשים. וכך עושים: לובשים לפני זמן האיסור כמה בגדים, כל בגד כשעה ויותר, ועל ידי כך אותם בגדים כבר לא יחשבו מכובסים, ויהיה מותר ללובשם בזמן האיסור. מי שלא הכין לעצמו בגדים לפני זמן האיסור, יכול לקחת בגד מכובס ולהניחו על הרצפה למשך זמן או לדרוך עליו, כך שכבר לא יחשב מכובס, וממילא יוכל ללובשו.

מותר ללבוש בימים אלו לבנים וגרביים מכובסים ולהחליף מגבות ידיים שנזדהמו, שהואיל ורגילים להחליפם לעיתים תכופות, אין בהחלפתם תענוג או פינוק אלא רק הסרת מיאוס. בשעת הצורך כאשר לא נותרו לבנים נקיים, מותר לכבסם.[13]

מי שחולצתו התלכלכה בכתם, יכול להסירו בעזרת מים וסבון, שאין זה בכלל איסור כיבוס. ועדיף שיעשה זאת בעודו לבוש, שאז ניכר שאינו דרך כיבוס. כאשר כל הבגד התלכלך ואין לו עוד בגד שראוי לצאת בו, אפשר לכבס את כל הבגד כרגיל (עי' גשר החיים כא, י; פנה"ל מועדים יא, יא).

אין לובשים בגדים חגיגיים כבגדי שבת בימים אלו ואפילו אם אינם מכובסים. והאיסור הוא בשבוע שחל בו לרוב יוצאי ספרד, ומב' אב ליוצאי אשכנז ומקצת מיוצאי ספרד. וכן במוצאי שבת חזון נכון להחליף את בגדי השבת.

לקראת ברית מילה, האב והאם, המוהל והסנדק, מתרחצים ולובשים בגדי שבת, ובשעת הצורך הגברים מתגלחים ומסתפרים עד שבוע שחל בו תשעה באב. והקרובים להורים בדרגה ראשונה, כהוריהם ואחיהם, רשאים ללבוש בגדי שבת אבל אין מסתפרים. ושאר המוזמנים לובשים בגדים מכובדים אבל לא בגדי שבת גמורים (עי' רמ"א תקנא, א; שע"ת ג; מ"ב ג; הליכות שלמה יד, ט). וכן הדין לגבי פדיון הבן, כשבעלי השמחה הם האב, האם והכהן.


[13]. קהילות יוצאי ספרד שהחמירו במנהג כיבוס: בלוב החמירו מראש חודש, ובחלק מקהילות מרוקו וכן בג'רבא החמירו מב' באב (ברית כהונה או"ח ר, ט). בשבת חזון לובשים בגדים מכובסים, כדברי הגר"א המובאים במ"ב תקנא, ו. אמנם מצעים אין להחליף, כי אין בכך צורך. בעבר נהגו להחמיר יותר בלבנים וגרביים, וכיום אנו מפונקים וסובלים יותר מלבישת המשומשים, ולכן מותר להחליפם כמקובל, וכדוגמת מה שהתיר בבא"ח דברים ו, לכבס מטפחות שנמאסים בהן (ועי' פס"ת תקנא, כ). צחצוח נעליים לרוב הפוסקים אינו נחשב ככיבוס, ומותר בשבוע שחל בו תשעה באב, כ"כ ביבי"א או"ח ג, לא.

יז – בגדי קטנים ובתי חולים

בגדים של תינוקות שרגילים לטנף את בגדיהם אינם בכלל האיסור, וכן מותר לכבס מצעים ושמיכות של ילדים שהרטיבו בלילה. וכן מותר בשעת הצורך לכבס בגדים של ילדים גדולים יותר, שכל עוד הם רגילים ללכלך את בגדיהם, אין בכיבוס בגדיהם צד של שמחה (רמ"א תקנא, יד).

כשמכבסים בגדים של ילדים במכונה, אין היתר להוסיף עמהם בגדים של גדולים. ואף את בגדי הילדים טוב כשאפשר לייבש בצנעה בתוך הבית, כדי שלא יֵראו כלא מתאבלים.

בבתי חולים צריך להחליף את המצעים ולכבס את בגדי החולים כפי שנוהגים במשך כל השנה, כדי לשמור על הניקיון ולמנוע זיהומים.

בבתי הארחה ובבתי מלון, מותר להחליף את המצעים והמגבות לקראת האורחים החדשים, מפני שאנשים מואסים במצעים ובמגבות של אנשים אחרים (ציץ אליעזר יג, סא). אבל האורח, אחר שקיבל מצעים חדשים, יבקש שלא יחליפו לו יותר את מצעיו עד אחר תשעה באב.[14]


[14]. המתפרנס ממכבסה, גם אם מנהגו האישי כמנהג המחמירים בכל תשעת הימים, רשאי להקל להפעילה עד שבת חזון, שכן מותר לו לכבס עבור הנוהגים להקל, וכן עבור המחמירים, שבשעת הדחק, כשלא נותר בגד חגיגי לכבוד שבת אף הם מקילים לכבס ולגהץ. המכבסים עבור בתי חולים ובתי מלון, יכולים לכבס גם בשבוע שחל בו תשעה באב. וכן מותר לכבס אז עבור גויים, ובתנאי שאין בכך חשש 'מראית עין', שיחשבו שמכבס עבור יהודים (מ"ב תקנא, מב-מג).

יח – רחיצה

אף שמצד תקנת חכמים איסור הרחיצה חל בתשעה באב בלבד, נהגו הראשונים להחמיר ברחיצה גם בימים שלפני תשעה באב. המחמירים נהגו שלא לרחוץ אפילו במים קרים במשך כל תשעת הימים, ורק לקראת שבת חזון התרחצו מעט במים קרים. כך נהגו באשכנז וברוב קהילות צפון אפריקה ובבל. והמקילים נהגו שלא לרחוץ במים חמים בשבוע שחל בו תשעה באב, ומרחיצה בקרים לא נמנעו כלל. כך נהגו בקהילות יוצאי ספרד בסביבות ארץ ישראל, ומקצת קהילות בצפון אפריקה.

בעבר לא היו מים זורמים בבתים, ולא נגרם לאנשים כמעט סבל ממניעת רחצה, לכן החשיבו רחצה לאירוע מיוחד של תענוג ופינוק. אבל כיום הרגלי הניקיון והרחיצה השתנו לחלוטין, הרחצה הפכה לדבר שגרתי, ורבים רגילים להתרחץ בכל יום עם סבון, ואם לא יתרחצו יום אחד – יסבלו, ויש שאפילו יתקשו להירדם עקב כך.

לפיכך, כל מי שחש צער מכך שלא התרחץ, רשאי להתרחץ ולהשתמש בסבון ושמפו לחפיפת הראש. ויתרחץ במים פושרים, כך שלא יהנה מרחיצתו וגם לא יסבול, וכל מגמתו תהיה לניקיון. למנהג המחמירים כך הדין בכל תשעת הימים, ולמנהג המקילים כך הדין בשבוע שחל בו תשעה באב, אבל לפני כן מותר להתרחץ במים חמים לשם הנאה. לקראת שבת חזון, המקילים רוחצים בחמין והמחמירים רוחצים בפושרים.

מי שריח זיעתו נודף מפני שלא התרחץ, אף שהוא עצמו אינו סובל מכך, צריך להתרחץ בתשעת הימים ובשבוע שחל בו תשעה באב, שגדול כבוד הבריות, ואם לא יתרחץ נמצא מתבזה ושם שמים מתחלל על ידו.[15]
שחייה בבריכה: אם המטרה לבילוי, כבר מראש חודש אסור, מפני שצריך למעט בשמחה. ואם המטרה בריאותית, כדרך אנשים שרגילים לשחות בכל יום כחצי שעה בבריכה, מותר עד שבת חזון, ואחר שבת חזון נכון להחמיר. ומי שצריך לשחות לצורך רפואי, רשאי לשחות עד ערב תשעה באב (עי' לעיל הערה 4).


[15]. בימי הראשונים, כמה מפוסקי ספרד הורו שלא לרחוץ במרחץ, היינו במים חמים, בשבוע שחל בו תשעה באב (רמב"ם תעניות ה, ו; רמב"ן, מגיד משנה), ורבים מפוסקי אשכנז החמירו שלא לרחוץ גם בקרים בכל תשעת הימים (מרדכי תרלט; או"ז ח"ב תיד, מהר"י וייל קלב, רמ"א ועוד). שו"ע תקנא, טז, כתב שיש נוהגים שלא לרחוץ מראש חדש, ויש שאין נמנעים אלא ב'שבוע שחל בו'. בימי האחרונים, ברוב קהילות צפון אפריקה נהגו להחמיר שלא לרחוץ בכל תשעת הימים (ספרי מנהגים), וכן נהגו בבבל (בא"ח דברים טז). ובקהילות רבות מיוצאי ספרד החמירו רק ב'שבוע שחל בו' שלא לרחוץ בחמין (שלחן גבוה תקנא, מט), וזה מנהג המקילים המובא למעלה.

אמנם מי שהיה מלוכלך או הזיע הרבה וסבל מכך מאוד – היה רשאי לרחוץ, שכן מבואר בשו"ע או"ח תריג, א, לגבי יום הכיפורים, שמי שידיו או גופו מלוכלכים, מותר לו לרוחצם, שלא אסרו אלא רחיצה של תענוג. וכתבו האחרונים והובא במ"ב תריג, ב, שאדם שהזיע הרבה והדבר מפריע לו מאוד (אסטניס), מותר לו לרחוץ את מקום הזיעה. ואם כך התירו ביום הכיפורים שמצוותו מהתורה ואף רחצה אסורה לכמה ראשונים מהתורה, ק"ו לגבי תשעת הימים שאיסור הרחצה בהם קל ויסודו במנהג ראשונים.

בעקבות פיתוח מערכות המים והביוב, והמצאת הסבון, הרגלי הרחצה שלנו השתנו ועמם גם עלתה הרגישות לריחות רעים, וכיום רבים יסבלו מאוד אם לא יתרחצו בכל יום, וזאת גם כאשר לא התלכלכו במיוחד, משום שאיננו רגילים לריחות רעים וזיעה, וכמעט כולם רגישים להם. ולכן גם למנהג המחמירים, יש להקל בכל תשעת הימים לרחוץ בפושרים ולהשתמש בסבון. ואין להורות לרחוץ בקרים בלבד, מפני שרוב האנשים התרגלו לרחוץ בחמים, והרחצה בקרים תגרום להם צער רב. לכן יש לרחוץ בפושרים שלא יגרמו סבל ולא הנאה. ראוי לציין שפיתוח מערכות המים והביוב והרגלי הניקיון תרמו רבות להארכת תוחלת החיים. בזכותם זיהומים, מחלות ומגפות שהיו רווחים בעבר התמעטו מאוד.

יט – שבת חזון

שבת חזון היא השבת הסמוכה לתשעה באב, שבה קוראים את הפטרת 'חזון ישעיהו' (ישעיהו א, א-כז), ובה תוכחות שנאמרו לפני החורבן.

גם הנוהגים להחמיר שלא לכבס בכל תשעת הימים (לעיל טז), נוהגים ללבוש בשבת חזון בגדי שבת מכובסים ומגוהצים. הכל רוחצים לקראת שבת חזון, המקילים רוחצים בחמים והמחמירים רוחצים בפושרים.[16]

כשחתן בר מצווה עולה לתורה בשבת חזון, עורכים לו קידוש כמקובל בכל השבתות, שאין להראות סימני אבלות בשבת. וכן בשבת חתן מקיימים את הסעודות והקידוש כמקובל. וכן כשנולד בן זכר, הנוהגים לערוך מסיבת 'שלום זכר', יקיימו אותה כרגיל. [דין תשעה באב שחל בשבת או ביום ראשון יבואר להלן ט, ד].


[16]. רבים נהגו באשכנז שלא להתרחץ בחמים לקראת שבת זו. רבים נהגו גם לא ללבוש בגדי שבת בשבת חזון (רמ"א תקנא, א, טז), אבל כמה מגדולי אשכנז חלקו על מנהג זה, משום שאין להראות סימני אבלות בשבת (עי' מ"ב תקנא, ו). וכן נוהגים למעשה.מנהג אשכנז לקרוא בשבת חזון (גם כשלא חלה בתשעה באב) פסוקים רבים בהפטרה ופסוק אחד בפרשת דברים, במנגינת איכה. ורבים מיוצאי צפון אפריקה נוהגים לקרוא את שלוש הפטרות הפורענות שבשלושת השבועות במנגינה דומה למנגינת איכה. ורוב יוצאי ספרד ועדות המזרח נמנעים מזה, כדי שלא לבטא אבלות בשבת.

כ – 'שבוע שחל בו' כשתשעה באב נדחה ליום ראשון

דין שבוע שחל בו תשעה באב נוגע למנהג המקילים, שהוא מנהגם של רוב יוצאי ספרד, לפיו אין מסתפרים ומכבסים בשבוע שחל בו תשעה באב, כדברי המשנה (תענית כו, ב; לעיל ח; טז). וכן אין מתרחצים אז בחמים לתענוג (לעיל יח).

כאשר תשעה באב חל ביום ראשון, אין באותה שנה שבוע שחל בו תשעה באב, כי כבר במוצאי שבת מתחיל צום תשעה באב. ולאחר סיום מנהגי האבלות של יום י' באב מסתיימים כל מנהגי האבלות של שלושת השבועות.

לפעמים תשעה באב חל בשבת, ואזי הצום נדחה ליום ראשון, וכיוון שיום תשעה באב חל בשבת, יש אומרים שכל השבוע שלפניו הוא שבוע שחל בו תשעה באב (סמ"ג). ודעת רוב הפוסקים, שדיני שבוע שחל בו תשעה באב אינם חלים באותה שנה, הואיל ובפועל הצום נדחה ליום ראשון (רא"ש, ר"ן), וכן נוהגים (עי' שו"ע תקנא, ד). לפיכך, מכבסים בכל השבוע שלפני שבת חזון. אולם לעניין גילוח, ראוי להחמיר שלא להתגלח בשבוע שלפני תשעה באב, כדי להיכנס לתשעה באב כשסימן האבלות ניכר בפנים (עי' לעיל הערה 7). ומי שאביו נהג להתגלח בתשעת הימים ורוצה להקל גם בשבוע זה – יש לו על מה לסמוך.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן