חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

יד – ט"ו בשבט וחודש אדר

א – ט"ו בשבט – ראש השנה לאילנות

ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות, היינו בו מתחילה השנה החדשה לכל ענייני המצוות הקשורות לפירות האילן (משנה ראש השנה א, א). וזאת משום שט"ו בשבט חל לאחר שכבר ירדו רוב גשמי החורף, שמכוחם מתחילים עצי הפרי להתעורר לחיים, לפרוח ולהצמיח את פירות השנה הבאה. נמצא אם כן, שכל הפירות שחנטו לפני ט"ו בשבט, כלומר הגיעו לשלב שניתן לאוכלם בשעת הדחק, בידוע שצמחו מכוח גשמי החורף של השנה הקודמת, ודינם כדין השנה הקודמת. אולם הפירות שיחנטו לאחר ט"ו בשבט, בידוע שצמחו מכוח גשמי השנה, ודינם כדין השנה הנוכחית (ר"ה יד, א; מאירי ר"ה ב, א).

יסוד זה נוגע להלכות רבות, שכן רוב המצוות התלויות בארץ, תלויות גם בחילוף השנים. מעשר שני מפרישים בשנים א', ב', ד', ה', למחזור השמיטה, ואילו בשנים ג', ו', מפרישים מעשר עני (פנה"ל כשרות ז, ט; יא). בשנה השביעית, שנת השמיטה, כל הפירות קדושים בקדושת שביעית ופטורים מתרומות ומעשרות (פנה"ל שביעית ויובל ה, יא). לדוגמה, שנת תש"פ הייתה השנה החמישית לשמיטה, שמפרישים בה מעשר שני, ואילו שנת תשפ"א היתה השנה השישית, שמפרישים בה מעשר עני. כל הפירות שחנטו עד ט"ו בשבט של תשפ"א התחייבו במעשר שני, ואלו שחנטו לאחר ט"ו בשבט של תשפ"א, התחייבו במעשר עני (פנה"ל כשרות ח, ה).

כמו כן, בשלוש השנים הראשונות לצמיחת העץ, פירותיו אסורים באיסור ערלה, ובשנה הרביעית הם קדושים בקדושת 'נטע רבעי', וחילופי השנים בט"ו בשבט. לפיכך, פירות שחנטו לפני ט"ו בשבט של שנתו הרביעית של העץ, אסורים משום ערלה, ואלו שחנטו בין ט"ו בשבט של השנה הרביעית לט"ו בשבט של החמישית קדושים בקדושת 'נטע רבעי' (פנה"ל כשרות ב, ד).

כיוון שט"ו בשבט הוא 'ראש השנה לאילן', יש בו קצת חגיגיות, ואין אומרים בו 'תחנון' וגם לא מתענים או מספידים בו (שו"ע או"ח תקעב, ג; קלא, ו).[1]


[1]. משנה ראש השנה א, א: "ארבעה ראשי שנים הם… באחד בשבט ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים: בחמשה עשר בו". והלכה כבית הלל. וביאר רבי אלעזר בשם רבי אושעיא (שם יד, א), שהטעם לכך הוא שבתאריך זה כבר "יצאו רוב גשמי שנה". והוסיף המאירי (ר"ה ב, א) שט"ו בשבט הוא בדיוק באמצע 'תקופת טבת' (המקבילה לעונת החורף), ומכאן ואילך "אין כח הקרירות חזק כל כך, והחנטה הולכת ומתגברת". וכן מבואר בירושלמי ראש השנה א, ב, ש"כבר רובה של תקופה מבחוץ".

הרי ששורשו של ראש השנה לאילנות הוא בראש השנה, בא' תשרי, אלא שהואיל והזמן הקובע לפירות הוא זמן ירידת הגשמים שמכוחם הפירות צמחו לאחר כמה חודשים, ראש השנה לאילנות מתגלה בפועל בט"ו בשבט. כלומר, הפירות שחונטים לפני ט"ו בשבט, גדלו על גשמים שלפני א' תשרי, ולכן הם נחשבים בני השנה הקודמת; והפירות שחונטים לאחר ט"ו בשבט, גדלים מכוח גשמים שירדו לאחר א' תשרי.

כל זה ביחס לפירות האילן, שהם ניזונים בעיקר ממי הגשמים, וצמיחתם אורכת זמן רב. אך מועד חילופי השנים ביחס לירקות השדה, שמוּשְקים בעיקר על ידי האדם וגידולם אינו תלוי בגשמים, הוא בא' תשרי, והזמן הקובע לגבי הירקות הוא זמן קטיפתם, ולא חנטתם (ראו פנה"ל כשרות ח, ה).

ב – מנהג אכילת פירות ארץ ישראל

לפני יותר מארבע מאות שנה החל להתפתח בירושלים ובצפת מנהג לערוך 'סדר ט"ו בשבט', שבו אוכלים מפירות ארץ ישראל, מודים לה' על פירותיה המשובחים של הארץ, ומתפללים על פירות השנה הקרובה. במשך הזמן התפשט מנהג אכילת פירות הארץ גם לקהילות רבות בחוץ לארץ, שבאכילתם ביטאו את חיבתם לארץ ואת כיסופיהם אליה. וכיוון שהיה קשה להוביל פירות טריים ממרחק, נהגו בחוץ לארץ לאכול מפירות ארץ ישראל כשהם מיובשים, שבאופן זה ניתן לקיימם זמן רב.[2]

סביב מנהג זה, דרשו גדולי הרבנים בט"ו בשבט דרשות בשבח פירות האילן וארץ ישראל, ונזכיר מקצתן: מתחילה, לפני שאדם הראשון חטא, ראוי היה לו לאדם לאכול פירות אילן בלבד, שנאמר (בראשית ב, טז): "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל". ואף הדגן, שהוא עיקר מאכלו של האדם, צמח אז על עץ, שכן לדעת רבי יהודה, עץ הדעת חיטה היה (ברכות מ, א). לעומת זאת, בעלי החיים היו אמורים לאכול פירות אדמה ועשבים. אולם אחר החטא נפל האדם ממדרגתו, וכדי לתקן את עצמו הוא נזקק לפירות האדמה, כלומר, לתיקונים פשוטים ובסיסיים יותר. ואף הדגן נפל עמו ונעשה עשב. זהו שאמרו חכמים (פסחים קיח, א): "בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לאדם (בראשית ג, יח): וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה – זלגו עיניו דמעות. אמר לפניו: 'ריבונו של עולם, אני וחמורי נאכל באבוס אחד?!' כיוון שאמר לו: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם – נתקררה דעתו". כלומר כשהבין שלמרות שנגזר עליו לאכול פרי אדמה, על ידי טרחתו ויגיעתו בחרישה וזריעה, קצירה וטחינה, לישה ואפיה, ירומם את מאכל האדמה כדי שיהיה ראוי לו – נחה דעתו.

ואף שעדיין עיקר מזונו של האדם מפירות האדמה, יש חשיבות עצומה לפירות האילן, שהם מרוממים ומשביחים את איכות חייו, ומקשרים אותו למדרגה גבוהה יותר. ולעתיד לבוא, לאחר שהעולם יתוקן, יחזור מאכלו של האדם להיות פרי עץ, הנאכל ללא טורח. וכפי שאמרו חכמים (כתובות קיא, ב): "עתידה חיטה שתיתמר כדקל… שמא תאמר: יש צער לקוצרה! (מפני גובהו של הדקל)… הקב"ה מביא רוח מבית גנזיו, ומנשבה עליה ומשירה את סלתה, ואדם יוצא לשדה ומביא מלֹא פיסת ידו, וממנה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו". ועל ארץ ישראל אמרו: "עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות (עוגות מוכנות) וכלי מילת (בגדים נאים)" (ראו פרי צדיק לט"ו בשבט א).

שאל רבי נתן שפירא, תלמיד האר"י הקדוש: מדוע כשהיו אבותינו במדבר זכו לאכול את הַמָּן, שהוא מזון שמימי, ואילו כשנכנסו לארץ הקדושה פסק הַמָּן מלרדת? והשיב, שהמדבר וחוץ לארץ הם מקומות טמאים שאינם מסוגלים לקבל קדושה בפירות, והיה צורך להוריד לישראל מָּן מהשמיים כדי שיוכלו לקלוט את התורה. אבל בארץ ישראל, שהיא ארץ הקודש, הקדושה מתגלה ומתלבשת בפירות הקדושים, ולכן אין צורך יותר שיירד להם מָּן מהשמיים. והוסיף על דבריו חברו רבי משה זכות, שאדרבה, הקדושה שבפירות ארץ ישראל יתרה על הַמָּן, שעל ידי אכילתם בקדושה נעשה תיקון ובירור למציאות הגשמית (ספר 'טוב הארץ' לר' נתן שפירא). וכן ביאר מרן הרב קוק, שהקדושה של ארץ ישראל היא קדושה שמתגלה דרך הטבע, ואילו השכינה שירדה עימנו לגלות, יש בה את הכישרון להעמיד את הקדושה בניגוד לטבע. אבל זוהי קדושה שאינה שלמה, והשאיפה השלמה שלנו היא לגלות את הקדושה דרך הטבע בארץ ישראל (אורות התחיה כח).


[2]. מנהג אכילת פירות ארץ ישראל בט"ו בשבט הובא במ"א קלא, טז, פר"ח שם ו, מ"ב לא, ועוד רבים. מנהג 'סדר ט"ו בשבט' נוסד על פי רמזי הקבלה, ונמסר גם בשם האר"י (ספר ברכת אליהו לרבי אברהם ברודא, עפ"י רבי משה חגיז והאר"י).

ג – נטיעת עצים בט"ו בשבט

הנוטע עצים בארץ ישראל דבק בדרכיו של הקב"ה, שכן שאלו חכמים (ויק"ר כה, ג): כיצד ניתן לקיים את הציווי (דברים יג, כט): "אַחֲרֵי ה' אֱלוֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ"? וכי אפשר לאדם בשר ודם ללכת אחרי הקב"ה, שעליו נאמר (תהלים עז, כ): "בַּיָּם דַּרְכֶּךָ וּשְׁבִילְךָ בְּמַיִם רַבִּים וְעִקְּבוֹתֶיךָ לֹא נֹדָעוּ"?! וכן נאמר (דברים יג, ה): "וּבוֹ תִדְבָּקוּן", וכי אפשר לבשר ודם לעלות לשמים ולהדבק באש, שהרי נאמר על ה' (דברים ד, כד): "כִּי ה' אֱלוֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא", ואיך אפשר להידבק בו?! אלא פירשו שהכוונה היא שילך אדם בדרכי ה' וידבק במידותיו: מה הקב"ה מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק אלא במטע תחילה, שנאמר (בראשית ב, ח): "וַיִּטַּע ה' אֱלוֹהִים גַּן בְּעֵדֶן", אף אתם, כשתכנסו לארץ, לא תתעסקו אלא במטע תחלה, זהו שנאמר (ויקרא יט, כג): "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם" (ראו פנה"ל 'העם והארץ' ג, יב; כשרות יג, א-ו).

ביאר מרן הרב קוק, שבנטיעת עצי פרי ניכרת המגמה האנושית האידיאליסטית לעסוק ביישובו של העולם גם בלא שתצמח לנוטע תועלת אישית מכך. שכן טבעו של העץ שהוא גדֵל לאט, וטוען פירות רק לאחר כמה שנים. והנוטע עץ – נוטעו לטווח ארוך, כדי שייהנו מפירותיו גם הדורות הבאים (מגד ירחים שבט תרע"ד). וכפי שסיפרו חכמים (תענית כג, א), על חוני המעגל שראה פעם אדם שנוטע עץ חרובים. שאל אותו: 'עד כמה שנים יטען עץ זה את פירותיו?', השיב: 'עד שבעים שנה'. הקשה עליו חוני: 'וכי חושב אתה שתחיה בעוד שבעים שנה?', השיב האיש: 'כשם שאבותיי נטעו עץ חרובים עבורי, כך נוטע אני עץ חרוב עבור הדורות הבאים'.

וכן נהגו העולים הראשונים בימי תחילת קיבוץ הגלויות וההתיישבות בארץ, שהתאמצו לנטוע עצים בארץ. וכיוון שט"ו בשבט הוא 'ראש השנה לאילן', עם הקמתה של התנועה הציונית, החל להתפתח מנהג נטיעת עצים בארץ ישראל בט"ו בשבט. בפועל, חברת 'קרן קיימת לישראל' הובילה את רוב הנטיעות, תוך שיתוף ילדים ונוער במלאכת הנטיעות, כדי לחנכם לאהבת הארץ. במפעל הנטיעות הגדול נטעו גם עצי סרק מרובים, שקשטו את הארץ בירוק, ובטאו את החיים שהחלו לחזור ולפעם בה (עי' אגרות הראיה מהדורת תשד"מ ד, א'רה).

ד – משנכנס אדר מרבים בשמחה

אמרו חכמים (תענית כט, א): "משנכנס אב ממעטין בשמחה", "משנכנס אדר מרבים בשמחה". לימדונו חכמים בזה שאין מקרה בעולם, ולכל זמן אופי וטבע משלו. אם הבית הראשון והשני נחרבו ביום תשעה באב, סימן שטבעו של תחילת חודש אב שהוא מועד לפורענות. ואם נס הפורים אירע באמצע חודש אדר, סימן שיש לחודש אדר סגולה להפוך את הרע לטוב.

השמחה הרגילה היא על הטוב שיש בעולם, אלא ששמחה זו אינה שלימה, כי עדיין יש בעולם גם רוע וצער. אולם כאשר גם הרע מתהפך לטוב, נעשית השמחה גדולה ושלימה. וזה מה שהיה בפורים, שהקב"ה הפך את הרע לטוב והציל את עמו ישראל. ומתוך כך למדנו, שכל מה שנעשה בעולם, אפילו הרע, יתהפך לבסוף לטובה. וככל שנרבה באמונה ותורה, כך נקרב את הגאולה, וכל הרע יתהפך לטוב, ותרבה השמחה בעולם. וכיוון שסגולתו של חודש אדר היא להפוך את הרע לטוב, משנכנס אדר מרבים בשמחה.

עוד המליצו חכמים (תענית כט, ב): שיהודי שיש לו דין או עסק עם נוכרי, ישתמט ממנו בחודש אב, מכיוון שבחודש זה רע מזלו, וינסה להמציא את עצמו לדין או לעסק בחודש אדר, שאז מזלם של ישראל מצליח.

ה – ארבע פרשיות

תקנו חכמים לקרוא ארבע פרשיות: 'שקלים', 'זכור', 'פרה' ו'החודש'. וקוראים אותן בשבתות שבחודש אדר, ואת הראשונה שבהן קוראים בדרך כלל בשבת שלפני חודש אדר.[3]

באותן השבתות שקוראים פרשיות אלו מוציאים שני ספרי תורה. בראשון קוראים שבעה עולים בפרשת השבוע, ובשני קוראים למפטיר את הפרשה המיוחדת. וכיוון שההפטרה בנביא צריכה לעסוק במה שקראו בספר שאליו עלה המפטיר, ההפטרה עוסקת בשבתות אלה בעניין הקשור לאותן הפרשיות שנקראו בספר השני ולא בפרשת השבוע שנקראה בספר הראשון.

הפרשה הראשונה היא 'שקלים' (שמות ל, יא-טז). קריאתה נועדה להזכיר לכל אחד מישראל לתרום את מחצית השקל השנתית, אשר קונים בה את קרבנות הציבור. וכיוון שמחודש ניסן היו צריכים להתחיל לקנות את הקורבנות מהתרומה החדשה, תקנו לקרוא חודש לפני כן את פרשת שקלים, כדי להזכיר לכל ישראל שיביאו את תרומתם לקראת חודש ניסן. ואף שכיום בית המקדש חרב, ואין אנו זוכים להקריב קרבנות, אנו קוראים את פרשת 'שקלים' זכר למקדש (עי' מ"ב תרפה, א, מקראי קודש ג).

הפרשה השנייה: 'זכור' (דברים כה, יז-יט). בקריאתה אנו מקיימים את מצוות התורה לזכור את אשר עשה לנו עמלק. ותקנו לקוראה לפני פורים, כדי לסמוך את מצוות זכירת עמלק לפורים, שבו אנו שמחים על קיום המצווה במחיית המן שהיה מזרע עמלק.

הפרשה השלישית: 'פרה' (במדבר יט, א-כב). בה אנו לומדים על דרך ההיטהרות מן הטומאה, כדי שנוכל לבוא לבית המקדש ולהקריב קרבנות. ותקנו לקוראה לקראת חודש ניסן, כדי להתכונן ולהיטהר להקרבת קרבן הפסח. ואף שאין אנו מקריבים כיום את הפסח, אנו קוראים את פרשת 'פרה' זכר למקדש.

הפרשה הרביעית: 'החודש' (שמות יב, א-כ). בה נזכר עניין קידוש החודש ומצוות הפסח, ותקנו לקוראה לקראת חודש ניסן, מפני שהוא הראשון לחודשים. בנוסף לכך, על ידי קריאתה מתעוררים להתכונן לחג הפסח וכל מצוותיו.

כאשר חל ראש חודש אדר או ניסן בשבת, מוציאים שלושה ספרי תורה, בראשון קוראים את פרשת השבוע, בשני עניין ראש חודש, ובשלישי את הפרשיה המיוחדת, בראש חודש אדר – 'שקלים', ובראש חודש ניסן – 'החודש'.

לרוב הפוסקים, המצווה לקרוא פרשת 'זכור' מהתורה, ולכן מדקדקים בה יותר מכל שאר הקריאות, כמבואר בהמשך (הלכה ו). ויש סוברים שגם קריאת פרשת 'פרה' מהתורה, ולכן גם בקריאתה נוהגים להדר ולדקדק יותר.[4]


[3]. בסדר קריאת הפרשיות בחודש אדר ישנה תמיד שבת אחת לפחות שבה אין קוראים פרשיה. ונתנו חכמים סימן לדבר: ז-טו, ב-ו, ד-ד, ו-ביו. היינו אם חל א' באדר ביום ז' בשבוע, הרי שהשבת שאין קוראים בה פרשיה היא ב-טו בחודש, וזהו ז-טו. ואם א' באדר חל ביום ב' בשבוע, אין קוראים בשבת שבו' לחודש ('שקלים' קוראים בסוף חודש שבט), וזהו ב-ו. ואם א' באדר חל ביום ד', אין קוראים בשבת שבד', וזהו ד-ד. ואם א' אדר חל ביום ו' בשבוע, בשתי שבתות אין קוראים, ביום ב' וביום יו שהוא טז לחודש, וזהו ו-ביו.

[4]. תקנת קריאת ארבע הפרשיות קדמה לתקנת קריאת פרשיות השבוע. אמנם כבר מימות משה רבנו תקנו לקרוא בתורה בכל שבת ושני וחמישי. אולם החלוקה ל-54 פרשיות, כדי שבכל שנה נסיים את כל התורה היא מאוחרת יותר. בזמן האמוראים נהגו כך בבבל, אולם בארץ ישראל היו מסיימים את התורה בשלוש שנים. ואילו תקנת ארבע פרשיות והקריאה במועדים נזכרה כבר במשנה ובגמרא (מגילה כט, א – ל, ב).

קריאת פרשת 'זכור' מהתורה, כפי שיבואר בהלכה ו. י"א שגם קריאת 'פרה' מהתורה, וכ"כ בשו"ע או"ח קמו, ב; תרפה, ז. ולרוה"פ קריאתה מדרבנן, עי' מ"ב קמו, יג, ותרפה, טו, כה"ח כח. ולכתחילה מחמירים בה כמו בפרשת 'זכור'.

ו – שנה מעוברת ואדר הראשון

כידוע החודשים נקבעים על פי מחזור הלבנה, ואילו השנים על פי עונות השנה התלויות במחזור החמה, וזאת מפני שחג הפסח צריך להיות תמיד בתקופת האביב, שנאמר (דברים טז, א): "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱלוֹהֶיךָ, כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה". כדי להתאים את החודשים לשנת החמה, צריכים לעיתים לעבר את השנה, היינו להוסיף עוד חודש אחד, שתהיה אותה שנה בת שלושה עשר חודשים. ואין מעברים אלא חודש אדר, ועל ידי כך דוחים את חודש ניסן, כדי שיחול באביב. בעבר היה בית הדין מחליט על עיבור השנים לפי מצב החקלאות וחשבון השנה, ואילו כיום שאין לנו בית דין סמוך, קבעו חכמים מחזור קבוע של תשע עשרה שנה, שמתוכו שתים עשרה שנים פשוטות ושבע מעוברות.[5]

בשנה מעוברת מקיימים את ימי הפורים וקריאת ארבע פרשיות באדר השני. פורים – כדי לסמוך את השמחה על גאולת פורים לגאולת מצרים. וארבע פרשיות, מפני שפרשיות 'שקלים', 'פרה' ו'החודש', נתקנו כהכנה לקראת חודש ניסן. ופרשת 'זכור' צריכה להיקרא לפני פורים שאף הוא באדר שני (עי' מגילה ו, ב).

אולם גם באדר הראשון יש חגיגיות מסוימת. לפיכך, אין מתענים ומספידים ונופלים אפיים בי"ד וט"ו שבאדר הראשון. ונכון להרבות בסעודה ביום י"ד שבאדר הראשון, והוא נקרא 'פורים קטן' (שו"ע רמ"א תרצז, א). וכן מה שאמרו חכמים: "משנכנס אדר מרבים בשמחה", משמע שמרבים בשמחה משנכנס אדר הראשון (זמן בר מצווה ויורצייט מבואר בהערה).[6]


[5]. שנים עשר חודשי לבנה הם 354 ימים (ועוד 8 שעות 48 דקות וכ-40 שניות). ואילו שנת החמה היא כ-365 ימים (ועוד 5 שעות, 55 דקות וכ-25 שניות). במחזור של 19 שנה, השנים המעוברות הן: 3, 6, 8, 11, 14, 17, 19. שנת תשע"ז היתה ראשונה במחזור יט.

[6]. אמרו במשנה (מגילה ו, ב): "אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים", ובגמרא הוסיפו גם ארבע פרשיות, משמע שלעניין השמחה שווים. וכך משמע ממ"א וגר"א או"ח תקסח, ז. בר מצווה: כיוון שאדר השני הוא העיקרי, מי שנולד בשנה רגילה בחודש אדר, ושנת בר המצווה שלו בשנה מעוברת, יום בר המצווה שלו יחול באדר השני. אבל אם כשנולד היתה השנה מעוברת והוא נולד באדר הראשון, וגם שנת בר המצווה היתה מעוברת, יום בר המצווה שלו יחול באדר הראשון.

יום זיכרון (יורצייט) שחל באדר, למנהג יוצאי ספרד בשנה מעוברת מקיימים את יום הזיכרון באדר השני, שהוא אדר העיקרי לעניין פורים וארבע פרשיות. ולמנהג יוצאי אשכנז באדר הראשון, כדי שלא לדחות את המצווה, ומפני שאדר השני הוא עיקרי רק לעניין פורים וארבע פרשיות ולא לשאר העניינים. ועוד, שהואיל וחודש אדר השני יותר שמח, שמקיימים בו את שמחת הפורים, יש מקום לזכור את המתים באדר הראשון. ויש מהאשכנזים שמחמירים לקיימו פעמיים, בשני החודשים (שו"ע רמ"א תקסח, ז, מ"ב מא). יוצא אשכנז שהתחיל לנהוג לצום ביום הזיכרון שבשני האדרים, ימשיך במנהגו. וכן מי שקיבל על עצמו בנדר מפורש להתענות ביום היורצייט, כתבו מ"א ומ"ב שיתענה בשניהם (מ"ב מב). ואם יום הפטירה היה בשנה מעוברת, יקיימו את היורצייט בשנה מעוברת באדר שבו אירעה הפטירה.

ז – שלוש המצוות הקשורות למחיית עמלק

שלוש מצוות בתורה עוסקות בעמלק. הראשונה, מצוות עשה, לזכור את אשר עשה לנו עמלק, שנאמר (דברים כה, יז): "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם". השנייה, מצוות לא תעשה, שלא לשכוח את אשר עשה לנו, שנאמר (שם יט): "לֹא תִּשְׁכָּח". השלישית, מצוות עשה, למחות את זרעו של עמלק מן העולם, שנאמר (שם): "וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלוֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ, תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם".

עמלק מבטא את שורש הרע, והוא התחיל את שנאת ישראל בעולם. לעם ישראל יש התמודדות קשה. המסר האידיאלי והאמוני שהועיד ה' לישראל, מעורר את כל הרשעים שבעולם לצאת ולהילחם בעם ישראל. לא היתה אומה בעולם שנרדפה כפי שהאומה הישראלית נרדפה, מחורבן הבית, עבור דרך מסעות הצלב, האינקוויזיציה, מאורעות ת"ח ות"ט ועד השואה הנוראה שפקדה את עמנו. את כל זה התחיל עמלק.

מיד לאחר צאתנו ממצרים, עוד לפני שהצלחנו להתגבש ולהתארגן, ללא שום התגרות וסיבה, בא עמלק ותקף. ואת מי? את העבדים היוצאים לחרות מתוך עבדות ארוכה. עמלק הוא עם המבטא בעצם קיומו את שנאת ישראל, וממילא גם את שנאת התורה ושנאת הרעיון האלוקי של תיקון עולם בחסד ואמת. וזהו שנאמר (שמות יז, טז): "כִּי יָד עַל כֵּס יָ-הּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר". פירש רש"י: "נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו".

יהודי הוא רחמן ובעל חסד מטבעו, ואף מצוות רבות בתורה מחנכות אותו לכך. מטבעו היה נוטה לסלוח לעמלק, אך התורה צוותה אותנו לזכור את מעשיו של עמלק ולמחותו. מתוך כך נזכור שיש רוע בעולם, ושצריך להילחם בו מלחמת חרמה ללא פשרות. רק לאחר מכן נוכל לתקן את העולם.

ח – מצוות מחיית עמלק

עיקר מצוות מחיית עמלק מוטלת על כלל ישראל, וכן אמרו חכמים, שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: תחילה להעמיד להם מלך, לאחר מכן להכרית את זרעו של עמלק, ואח"כ לבנות להם את בית הבחירה (סנהדרין כ, ב).

אכן, לאחר שישראל התגבשו בארצם, והעמידו להם מלך את שאול, ומלכותו התבססה, בא שמואל הנביא אל שאול ויאמר לו (שמואל א' טו, א-ג): "אֹתִי שָׁלַח ה' לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ עַל עַמּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל, וְעַתָּה שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי ה'. כֹּה אָמַר ה' צְבָ-אוֹת: פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם. עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר".

אך שאול המלך לא קיים את המצווה כהלכתה, וחמל על אגג מלך עמלק ועל מיטב הצאן והבקר. בעקבות זאת ה' העביר ממנו את המלכות ונתנה לדוד. אולם הנזק שכבר נגרם היה נורא. בגלל חולשת רחמנותו נותרו רבים מבני עמלק בחיים, והם המשיכו לעשות צרות לישראל. שנים ספורות לאחר מכן, גדוד עמלקים פשט על צקלג, העיר שבה חיו בני משפחות דוד ואנשיו, שרף את העיר באש ולקח בשבי את כל הנשים והילדים. בחסדי ה', הצליחו דוד ואנשיו להציל את השבויים, ולהכות את אותו הגדוד. אולם כיוון שדוד עוד לא היה מלך, וצבא ישראל לא עמד לרשותו, לא הצליח לכלותם, ונותרו מאותו הגדוד ארבע מאות נערים אשר רכבו על גמלים וברחו (שמואל א' ל). מסתבר שנותרו עוד קבוצות של עמלקים במקומות אחרים, ולמרות שדוד נלחם נגדם לאחר שנעשה מלך, כיוון שהיו מפוזרים, כבר לא היה ניתן ללחום נגד כולם ולכלותם. עוד מספרים חכמים, שמאותו הזמן שנשתהה שאול בהריגת אגג, נמשך זרעו של אגג, ומזה נולד אח"כ המן האגגי שביקש להשמיד, להרוג ולאבד את כל ישראל (מגילה יג, א).

ואף שעיקר מצוות מחיית עמלק מוטלת על הציבור, גם על כל יחיד ויחיד מישראל מוטלת מצווה זו, ואם הזדמן לפניו עמלקי ויש בכוחו להורגו, ולא הרגו, ביטל את המצווה (חינוך תרד). כיום נאבד זרעו של עמלק.[7]


[7]. בשו"ת קול מבשר ב, מב, למד מרמב"ם ורמב"ן שמות יז, טז, והחינוך תר"ד, שעיקר מצוות המחייה היא על המלך והציבור, אבל גם יחיד שיכול להרוג חייב להרוג.

כתבתי שעוד נותרו אח"כ עמלקים, כפי שמוכח מהגמ' בב"ב כא, א, שלאחר שנים, יואב שר צבא דוד נלחם בעמלק וטעה בגלל שיבוש רבו, והרג רק זכרים ולא נקבות. וזה היה במלחמה המוזכרת במלכים א, יא, טו-טז. ואף שעיקר המלחמה היתה אז באדום, היינו זרעו של עשו, ואילו עמלק הוא רק חלק קטן מזרעו. משמע שהיו שם קבוצות של עמלקים, ובהם טעה. וכך מבואר בקול מבשר ב, מב. וכן מסופר בדבה"י א' ד, מא-מג, שבימי חזקיהו מלך יהודה קבוצה משבט שמעון הכתה בהר שעיר "אֶת שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה לַעֲמָלֵק, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה". וביארו המפרשים שם (רש"י, רד"ק, מצו"ד ועוד) ששְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה הכוונה הנשארים מהכרתת דוד את העמלקים באדום.

ט – פרשת זכור

תקנו חכמים לקיים את מצוות התורה, לזכור את מעשיו הרעים של עמלק ולא לשוכחם, בקריאת פרשת 'זכור' פעם בשנה. ובזכירה של פעם אחת בשנה מקיימים את מצוות התורה, כי רק אם תעבור שנה שלימה בלא זכירת עמלק, הרי שעניינו נעשה שכוח, אבל בזכירה של פעם אחת בשנה מקיימים את הזכירה. ותקנו לקרוא את פרשת 'זכור' בשבת שלפני פורים, כדי לסמוך את זכירת עמלק למחיית המן שהיה מזרעו.

מן התורה צריך לבטא את הזכירה בפה, אבל אין צורך שכל אחד יקרא את פרשת 'זכור' בעצמו, אלא בשמיעת הקריאה מפי הקורא בתורה – יוצאים השומעים ידי מצוות הזכירה.

לדעת כמה מגדולי הראשונים, המצווה מהתורה היא לקרוא את פרשת 'זכור' מתוך ספר התורה עצמו. לפיכך ראוי לקרוא את פרשת 'זכור' מספר תורה מהודר, והקורא צריך להשתדל לדקדק עד כמה שאפשר בקריאת 'זכור'.

לכתחילה ראוי שכל אחד ישמע את הקריאה בטעמים ובמבטא המקובלים במשפחתו. אולם מצד הדין, בני כל העדות יכולים לצאת ידי חובתם בכל הנוסחים המקובלים בישראל, בין ספרדי בין אשכנזי בין תימני.[8]

מי שנמצא במקום שאין בו מניין, אם הוא במקום שיש בו ספר תורה, יקרא בו את פרשת 'זכור'. ואם אין שם ספר תורה, יקרא את פרשת 'זכור' מתוך חומש או סידור.[9]

מצוות צריכות כוונה, ולכן צריכים לכוון בקריאת פרשת 'זכור' לקיים את מצוות זכירת מעשה עמלק. וטוב שלפני הקריאה יכריזו על כך הגבאי או הקורא.[10]


[8]. אף שברור שנפלו שיבושים בהגיית חלק מהמסורות, שכן מתחילה היתה הגייה אחת בכל ישראל. מכל מקום גם בהגייה משובשת יוצאים ידי חובה, שכל זמן שהיא מקובלת ומוסכמת על ידי קבוצה גדולה מישראל, יש לה תוקף. ואפילו לעניין מצוות חליצה, שהאמירה של האשה והאיש מעכבת, ועליהם לדבר בלשון הקודש, אין מצריכים שיאמרו את נוסח החליצה בכל ההגיות, ומתירים בכך לאשה להינשא (אג"מ או"ח ג, ה), קל וחומר שאין חובה לקרוא את פרשת 'זכור' בכל ההגיות. וכ"כ בהליכות שלמה יח, א, ולמד זאת מדיני נדרים שגם שיבוש לשון נחשב כלשון גמור. אלא שרבים נהגו לדקדק בזה. ואצלנו נוהגים שבתחילה קוראים פרשת 'זכור' במבטא המקובל בכל השנה, ורק אחר הברכה האחרונה, הרוצים לקרוא בהגיות שונות באים וקוראים, אולם בזה שקראו את ההגיות השונות אחר הברכה, מראים שכבר יצאו ידי חובה בקריאה הראשונה.[9]. צריך לזכור בפה, שכן למדו חכמים (מגילה יח, א), שבציווי לא לשכוח את אשר עשה לנו עמלק כבר נצטווינו לזכור את עניינו בלב, ואם כן כאשר נצטוונו לזכור, הכוונה לבטא זכירה זו בפה. ונחלקו הפוסקים בשאלה, מה בדיוק חיוב המצווה מהתורה. מרמב"ם ורמב"ן משמע שהקריאה בס"ת היא תקנה מדברי חכמים, ומהתורה אפשר לקיים את המצווה בקריאה בחומש או בזיכרון אחר (כתב במרחשת א, כב, עפ"י רמב"ן מסוף כי תצא, שגם בקריאת המגילה בפורים יש משום מצוות זכירת עמלק). אולם לתוס' ולרשב"א ברכות יג, א, לרא"ש ולאשכול, חובה מהתורה לשמוע את הפרשה מס"ת, וכך נפסק בשו"ע או"ח קמו, ב. ולכן, מוליכים ס"ת לחולה או לאסור בבית האסורים, כדי לקרוא לו פרשת 'זכור', מה שאין עושים לצורך שאר הקריאות (מ"ב קלה, מו, ועי' באו"ה שם).

אם לאחר זמן נמצא שהספר שקראו בו 'זכור' פסול, אין צריך לחזור ולקרוא בס"ת אחר (הליכות שלמה יח, ד). כי לדעת כמה פוסקים יוצאים ידי המצווה בלא ס"ת, וי"א שצריך ס"ת אלא שיוצאים גם בס"ת פסול. ונראה שאם נמצאה הטעות באותה שבת, כיוון שתקנת חכמים שיקראו באותה שבת את פרשת 'זכור' – יחזרו לקרוא.

בתה"ד קח, למד מדברי הרא"ש, שמצוות 'זכור' צריכה להתקיים מהתורה בקריאה מס"ת בפני עשרה. וביארו כמה אחרונים שהטעם לכך, כי הזיכרון צריך לעורר למלחמה, והמלחמה מוטלת על הציבור, ולכן צריך לקוראה בציבור (קרן אורה, מהר"ם שיק). ונראה שגם לדעתו כשאין ציבור מצווה לקוראה ביחיד. ובשעה"צ תרפה, ה, תמה עליו, וסובר שדעת שאר הראשונים שהקריאה במניין מדרבנן בלבד. למעשה, מי שנמצא במקום שאין בו מניין, יקרא בתורה ביחיד. ואם אין לו ס"ת, יקרא מהחומש, שכבר למדנו שיש פוסקים שסוברים שמהתורה יוצאים ידי המצווה גם בלא ס"ת (עי' שו"ת בנין שלמה נד, כה"ח תרפה, לה).

לדעת מ"א, מי שלא שמע בשבת את פרשת 'זכור', יכול לצאת בדיעבד בשמיעת הקריאה של פורים – 'ויבוא עמלק'. ובמ"ב תרפה, טז, פקפק על כך, כיוון שנזכר בה רק מעשה המלחמה בעמלק ולא המצווה לזוכרו ולמחותו. ויש שהציעו שכאשר יגיעו בקריאה השבועית לפרשת 'כי תצא' שבספר דברים, שבסופה כתובה פרשת 'זכור', יבקש מהקורא לכוון להוציאו ידי מצוות הזכירה, וצריך שהקורא והשומע יכוונו לשם המצווה (מקראי קודש פרנק פורים ו). אולם מתוך חשש לשכחה, נלענ"ד שהטוב הוא שאותו יחיד יזדרז לקרוא ביחידות מס"ת את פרשת 'זכור', ובזה יצא ידי חובתו לדעת רוב ככל הפוסקים. ואם יזכור, יהדר אח"כ לצאת בקריאה שבפורים ובפרשת 'כי תצא'.

נחלקו האחרונים בטעם המצווה, ל'קרן אורה' היא כדי למחותו, ולאחר שיימחה עמלק אין עוד מצווה. ולמלאכת שלמה גם לאחר שיימחה, תשאר המצווה לזוכרו, מפני יסודות האמונה שבה (ועי' באנציקלופדיה תלמודית זכירת מעשה עמלק הערות 33-34).

[10]. נחלקו הראשונים אם מצוות צריכות כוונה, ונפסק בשו"ע ס, ד, שצריכות כוונה. אמנם בדיעבד גם כשלא היתה כוונה מפורשת, כל היודע שקריאת 'זכור' נועדה לקיים את מצוות זכירת עמלק, היתה בידו כוונה עלומה, ויצא ידי חובה. אבל מי שלא ידע לשם מה קוראים פרשת 'זכור', לדעת המצריכים כוונה – לא יצא (ח"א, מ"ב ס, י). מי שלא שמע את כל המילים, אם שמע את עיקר עניין זכירת עמלק – יצא (הליכות שלמה יח, א).

י – האם נשים חייבות לשמוע פרשת 'זכור'

לדעת רוב הפוסקים נשים אינן חייבות במצוות זכירת עמלק, מפני שמצוות הזכירה קשורה למצווה למחותו, וכיוון שנשים אינן מצוּוֹת להילחם, גם אינן חייבות לזכור את מעשה עמלק (החינוך תרג). ויש אומרים שנשים שייכות למצוות המלחמה, שהן צריכות לסייע ללוחמים, ולכן גם עליהן מוטלת החובה לזכור את עמלק. ואף שקבעו חכמים זמן לקריאת פרשת 'זכור', בשבת שלפני פורים, מהתורה אין לה זמן, והרי היא מצווה שאין הזמן גרמה ונשים חייבות בה (מנחת חינוך שם).

למעשה, נשים פטורות משמיעת פרשת 'זכור', אולם לכתחילה טוב שתשמענה את פרשת 'זכור', וכך נוהגות נשים רבות, שכן הכל מסכימים שהשומעת מקיימת מצווה. מי שקשה לה לבוא לבית הכנסת ובכל זאת רוצה לקיים את המצווה, תקרא את הפרשה מתוך חומש, שלדעת רבים, גם באופן זה היא מקיימת את מצוות הזכירה מהתורה. ובמקום שמקיימים בבית הכנסת שיעור לנשים, אפשר להוציא להן ספר תורה ולקרוא בפניהן פרשת 'זכור'. ואף שאין שם מניין, יש בזה הידור, שתשמענה את הפרשה מספר תורה כשר.[11]


[11]. אין זו מצווה שהזמן גרמה, מפני שמהתורה אפשר לצאת ידי המצווה בזכירה פעם אחת, ואין לה זמן קבוע. אלא שלדעת רבים כיוון שנשים אינן נלחמות, הן אינן חייבות לזכור את מחיית עמלק (החינוך תרג). ובתורת חסד לז, כתב שלדעה שמהתורה אין צריך לקרוא 'זכור' אחת לשנה, אלא אפשר לצאת בכל צורת זיכרון כל כמה שנים, ממילא מצוות הקריאה מדברי חכמים ולגברים בלבד. גם לאבנ"ז או"ח תקט, ומרחשת א, כב, נשים פטורות. ויש אומרים שנשים חייבות, שכן במלחמת מצווה גם נשים חייבות (מנחת חינוך), והרדב"ז פירש (על הרמב"ם מלכים ז, ד) שהן חייבות לספק מים ומזון. ובשו"ת בנין ציון ב, ח, הוסיף שמתוך הזכירה תצמח תועלת, וכמו יעל שהרגה את סיסרא, אסתר את המן ויהודית את השר היווני.לפיכך, לכתחילה תשמענה במניין, ואם לא – טוב שיקראו להן בספר בלא מניין, ואם לא – טוב שיקראו את הפרשה מחומש. ואמנם יש מהאחרונים שכתבו שאין מוציאים ס"ת עבור נשים, וכ"כ בשו"ת קנין תורה ז, נג, והליכות ביתה ט, ח. אולם לא מובן מה הבעיה בהוצאת ס"ת, שהרי מעיקר הדין מותר להוציאו כדי ללמוד בו. וכן נוהגים בכמה קהילות להוציאו עבור קריאת נשים, כמובא במנחת יצחק ט, סח, וחזון עובדיה פורים עמ' י.

יא – האם עמלקי היה יכול להציל עצמו או להתגייר

אף שהתורה ציוותה למחות את זרעו של עמלק, אם עמלקי יקבל על עצמו לשמור שבע מצוות בני נח, פקע ממנו דין עמלק ואין להורגו. ואלו הן שבע מצוות בני נח: איסור עבודה זרה, איסור גילוי עריות, איסור שפיכות דמים, איסור גניבה, איסור ברכת ה' (לשון סגי נהור והכוונה לקללה), איסור אכילת איבר מן החי, והחיוב למנות בתי דינים שישפטו צדק בכל הדינים שבין אדם לחבירו.

לא זו בלבד, אלא גם כאשר לא קיבלו על עצמם מרצונם החופשי לשמור שבע מצוות בני נח, לפני שיוצאים כנגדם למלחמה, מצווה להציע להם שלום. היינו להציע להם שיקבלו עליהם לשמור שבע מצוות בני נח, ולהיות משועבדים לישראל ולהעלות להם מס כדי להבטיח שלא יחזרו לסורם ללחום בישראל. אם קיבלו את תנאי השלום – אין נלחמים נגדם, ואם לא קיבלו – נלחמים נגדם עד כלותם. וגם אם ירצו אח"כ לחזור בהם ולבקש שלום – אין מקבלים אותם, שהואיל וכבר התחילה המלחמה – נלחמים בהם עד כלותם (רמב"ם מלכים ו, א-ד, כס"מ שם).

ואם יבוא עמלקי וירצה להתגייר, נחלקו הפוסקים אם יקבלוהו. לדעת רמב"ם (איסו"ב יב, יז) יכול עמלקי להתגייר. וכן אמרו חכמים, שמבני בניו של המן הרשע, שהיה מזרע עמלק, לימדו תורה בבני ברק (גיטין נז, ב; סנהדרין צו, ב), הרי שקיבלו גרים מזרעו של עמלק.

ויש אומרים שאין מקבלים גר מעמלק. וכך היא דעת רבי אליעזר במכילתא, שנשבע המקום בכיסא הכבוד שלו, שאם יבוא עמלקי להתגייר, לא יקבלו אותו. ומה שאמרו חכמים, שמבני בניו של המן הרשע לימדו תורה בבני ברק, ארע מתוך טעות, שבית הדין לא ידע שהבא לפניו הוא מזרע עמלק, וכך קיבלוהו, ובדיעבד גיורו תקף. או שהיה מקרה שעמלקי מצאצאי המן הרשע אנס אשה יהודיה, ובנה שנולד לה ממנו נחשב ליהודי, וממנו יצאו אותם מלמדי תורה בבני ברק.

לסיכום, הדרך הטובה לקיום מצוות מחיית עמלק – בחזרתם בתשובה. אם לא חזרו בתשובה, היתה דרך שאף היא לכתחילה, במחייתם במלחמה. בפועל המצווה התקיימה בדרך של בדיעבד: ברבות השנים צאצאיהם התפזרו והתבוללו בגוים, ואבד מהם זכר מוצאם ופקע מהם דין עמלק בלא שעשו תשובה.[12]


[12]. מכילתא, פרשת בשלח מסכתא דעמלק פרשה ב: "רבי אליעזר אומר: נשבע המקום בכסא הכבוד שלו, שאם יבא אחד מכל אומות העולם להתגייר – שיקבלוהו, ולעמלק ולביתו לא יקבלוהו". וכן היא דעת רבי אלעאי בתנחומא (ורשה, כי תצא יא). מנגד, במסכת גיטין נז, ב; ובסנהדרין צו, ב, מובאת ברייתא: "מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק". ומשמע שניתן לגייר עמלקי, שהרי המן האגגי היה עמלקי.לרמב"ם (איסו"ב יב, יז) אפשר לקבל גר מכל האומות, ומשמע גם מעמלק, וביאר החיד"א (יעיר אוזן ג, א) שלדעתו אין הלכה כר' אליעזר במכילתא, מפני שיש שם דעה נוספת של ר' אלעזר המודעי, שביאר את השבועה באופן אחר, וכן עולה מהגמ' על בני בניו של המן. ובהר אפרים (על המכילתא סוף בשלח, 'ולעמלק'), ביאר שכך דעת המכילתא, כי מצוות מחיית עמלק נאמרה בעמלקי שלא קיבל עליו שבע מצוות בני נח, אך מעת שקיבלן – יצא מכלל 'עמלק', וניתן לגיירו.

מנגד, יש אומרים שאין לגייר עמלקי, כדעת רבי אליעזר במכילתא. כ"כ ר"י בן יקר (בפירוש התפילות והברכות, עמ' נו), צוף דבש (שער החצר, דף קכה, א-ב), ועוד. וכן עולה מדבריהם של הסוברים שניתן לקבל עמלקי לגר תושב אך לא לגר צדק (אבנ"ז או"ח תקח, והביאו צי"א יג, עא; דובב מישרים ג, סו). יש סוברים שאף בדיעבד אם עברו וגיירו עמלקי גיורו בטל (ר"י פערלא ל"ת רסג, 'אמנם'). ורבים סוברים שבדיעבד גיורו תקף (ישועות מלכו ליקוטים סי' טו; עמק ברכה עמ' קכו; הרב חרל"פ בית זבול ג, כא; נטעי איתן ה, ס, ועוד). וממילא אפשר שמבני בניו של המן לימדו תורה בבני ברק, כי עברו וגיירו עמלקי. עוד אפשר לבאר, שאירע שעמלקי מצאצאי המן הרשע אנס בת ישראל והוליד ממנה בן שנחשב יהודי, ומזרעו לימדו תורה בבני ברק (רסיסי לילה לח, ה). ויש אומרים שרק אם עברו כמה דורות עד שנתגלה שהוא מזרע עמלק – גיורו תקף, אבל אם הדבר התברר מיד – גיורו בטל (שבות יהודה על המכילתא).

ויש דעות ביניים: אם אביו עמלקי אסור לקבלו, ואם אמו עמלקית – מקבלים, ומגיור כזה היו בני בניו של המן שלימדו תורה בבני ברק (גליוני הש"ס גיטין נז, ב, 'מבני'; מהרש"ם ג, רעב; טוב עין נא, ב). ויש אומרים שאפשר לגייר עמלקי אך אסור לו לבוא בקהל (מגילת ספר על הסמ"ג לאוין קטו; קול מבשר ב, מב). ויש סוברים שאמנם אין לבית הדין לגיירו, אך אם התגייר מעצמו – מקבלים אותו (הרב שלמה אלקבץ במנות הלוי, מהד' מנות אי"ש עמ' ריד-רטו).

ונראה שאף לסוברים שאין מקבלים גר עמלקי, אם התערבו עמלקים באומות אחרות, עד שלא נודע שהם עמלקים, בטל מהם דין עמלק. וכעין זה כתב ר"ח פלאג'י, שכך קבלו גר שמבני בניו לימדו תורה בבני ברק, ואח"כ נודע ברוח הקודש שהם מזרעו של המן הרשע ('עיני כל חי' לסנהדרין צו, ב).

יב – תענית אסתר

מנהג כל ישראל, עוד מתקופת הגאונים, להתענות בי"ג באדר, זכר לתעניות שהתענתה אסתר לפני שנכנסה אל המלך כדי לבטל את הגזירה (אסתר ד, טז), וזכר לתענית שהתענו ישראל בי"ג באדר באותה שנה. שגזירת המן הרשע היתה, כי ביום שלושה עשר לחודש אדר, ישמידו, יהרגו ויאבדו את כל היהודים, נער וזקן, טף ונשים ביום אחד ושללם לבוז. ועל ידי נס הפורים, תליית המן ועלייתם של מרדכי ואסתר, נשלחה אגרת נוספת מאת המלך אחשוורוש, המתירה ליהודים לעמוד על נפשם ביום י"ג באדר ולהרוג בשונאיהם. אך עדיין הגזירה הראשונה לא נתבטלה, משום שכל אשר נכתב ונחתם בטבעת המלך אינו מתבטל, וממילא גם לשונאי ישראל היה מותר להרוג ביהודים. כלומר, יום י"ג לחודש אדר נקבע על ידי המלכות ליום שבו הותר לשונאי ישראל להשמיד להרוג ולאבד בישראל, ולעומתם הותר לישראל לעמוד על נפשם ולהרוג בשונאיהם. ואף שמרדכי כבר התמנה להיות משנה למלך, עדיין הסכנה היתה גדולה, ועדיין היו צריכים לרחמי שמים, כדי שיצליחו להתגבר על שונאיהם ולהורגם. על כן היהודים שלא היו צריכים להילחם, התעוררו לתשובה והתענו באותו יום, כפי שידוע ומקובל בישראל, שבעת צרה מתעוררים לתשובה. והתענית מועילה מאוד לתשובה, כי היא מזככת את חומריותו של האדם ומחזירה את רוחניותו למקומה הטבעי והמרכזי.

על כן נהגו ישראל להתענות בכל שנה בי"ג באדר, זכר לאותה תענית. ומתפללים בתענית גם על צרכי השעה, כי עדיין יש שונאים שרוצים להשמידנו, ועדיין אנו זקוקים לתענית ולתשובה בכל שנה מחדש.[13]

ככלל, דין תענית אסתר קל מדין שאר הצומות הקלים, מפני שהצומות הקלים נתקנו על ידי חכמים, ואילו תענית אסתר נקבעה על פי מנהגם של ישראל. אלא שלמעשה כמעט שאין הבדל בדיניהם (בהערה מבוארים ההבדלים שבין הצומות).[14]

דיני התפילות והקריאה בתורה בתענית אסתר בשחרית ובמנחה כדין הצומות הקלים, אולם כיוון שהוא ערב פורים, אין נופלים אפיים במנחה (מ"ב קלא, לג). למנהג יוצאי אשכנז שרגילים לומר 'אבינו-מלכנו' בשחרית ובמנחה של תענית, אין אומרים 'אבינו-מלכנו' במנחה. כאשר י"ג באדר חל בשבת, מקדימים את התענית ליום חמישי, ואזי התענית אינה בערב פורים, וממילא מתפללים מנחה כבכל הצומות.


[13]. שאלו הראשונים, היאך תקנו תענית יום לפני פורים, והלא מבואר במגילת תענית שאין מתענים ומספידים בימים שלפני הימים הטובים שקבעו חכמים לישראל. ובאר תוס', שהואיל ובטלה מגילת תענית, גם דין הימים שלפניו בטלו. ורז"ה באר, שדין פורים כדברי תורה שאינם צריכים חיזוק, ומותר להתענות לפניהם. ורא"ש ור"ן כתבו שיש לזה מקור במגילת אסתר – "דברי הצומות וזעקתם", ולפיכך מותר להתענות לפניו. ונתבאר בהרחבה בב"י תרפו.[14]. כיוון שיסוד תענית אסתר ממנהג, במצב של ספק נוטים יותר לקולא. לפיכך יולדת כל עשרים וארבעה חודש פטורה מהצום, ואף שלגבי הצומות הקלים, נחלקו בזה הפוסקים, ורובם מחמירים, כמבואר לעיל ז, ח, בתענית אסתר יש מקום להקל.

חתן וכלה בשבעת ימי המשתה ובעלי הברית, חייבים בצומות הקלים ופטורים מתענית אסתר, וכ"כ בשעה"צ תרפו, טז, וכה"ח תרפו, טז וכח, ויחו"ד ב, עח. ולרמ"א תרפו, ב, בעלי הברית צריכים לצום. וכן נוהגים רבים, אבל לחתן וכלה מקילים, עי' פס"ת תרפו, ד (דינם בצומות הקלים התבאר לעיל ז, ט, 12).

לעניין רחצה בחמים ונגינה, אף שנכון להחמיר בצומות הקלים, משום אבל החורבן (כמבואר לעיל ז, ב, 3), בתענית אסתר אין מקום להחמיר.

יג – זכר למחצית השקל

נוהגים לתת צדקה בחודש אדר 'זכר-למחצית-השקל' שהיו נותנים באדר לצורך קרבנות הציבור. והזמן הטוב לנתינת הצדקה הוא לפני תפילת מנחה של תענית אסתר, כדי שהצדקה תצטרף לתענית לכפר (מ"ב תרצד, ד; כה"ח כה).

יש שנהגו לתת מחצית מהמטבע המקובל באותו מקום, ויש שנהגו לתת שלושה חצאים מהמטבע, כנגד שלוש פעמים שנאמר 'תרומה' בפרשת שקלים (רמ"א תרצד, א). בימינו המטבע הנפוץ הוא שקל, ואם כן לפי מנהג זה יש לתת שלושה חצאי שקלים.

ויש נוהגים לתת שווי של מחצית השקל (עי' כה"ח תרצד, כ). היינו שווי כסף טהור במשקל של קרוב ל-10 גרם (למדייקים כ-7.3 גרם). וכל המנהגים כשרים, והמוסיף בצדקה תבוא עליו ברכה.

יש אומרים שמנהג זה שייך לגברים מגיל עשרים ומעלה, שהם היו מחויבים במצוות מחצית השקל (רמ"א). ויש אומרים שגם נערים מגיל שלוש עשרה צריכים לקיים את המנהג (תוספות יו"ט). ויש אומרים שנכון לתת זכר למחצית השקל גם עבור קטנים (א"ר, מ"ב תרצד, ה). ויש אומרים שנכון שגם נשים יתנו זכר למחצית השקל (כה"ח תרצד, כז). וכך נוהגים כיום, לתת לפחות חצי שקל עבור כל אחד מבני הבית, ואפילו עבור עובר שבמעי אמו.

אין לתת צדקה זו מכספי מעשר כספים, שאין אדם רשאי לקיים מצוות ומנהגים שהוא חייב בהם מכספי מעשר כספים. אבל מי שנהג לתת 'זכר-למחצית-השקל' כמנהג המחמיר, ועתה הוא דחוק וקשה לו לקיים את מנהגו בלא להיעזר בכספי מעשר כספים, רשאי לתת משלו 'זכר-למחצית-השקל' כדעה המקילה, היינו חצי שקל עבור הגברים שמעל גיל עשרים, ואת השאר ישלים מכספי מעשר כספים.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן