חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

טו – פורים ומקרא מגילה

א – נס הפורים

שמחת הפורים מבטאת את הקדושה הנצחית שבישראל, שאף כי לעיתים היא נסתרת על ידי החטאים, אין היא זזה ממקומה, וישראל אף שהם חוטאים נקראים בנים למקום, והקב"ה מנהיג את העולם ומסבב את האירועים לטובתם של ישראל כדי להצילם ולגואלם.

באותה התקופה עם ישראל היה שרוי במצב קשה מאוד, בית המקדש הראשון נחרב וישראל גלו מארצם, ואמנם כבר הוכרזה הצהרת כורש לפיה הותר ליהודים לחזור לארצם, אולם רק מעטים עלו. האימפריה הפרסית שלטה בכיפה, והציבור היהודי הגדול שברחבי האימפריה התאמץ להתערות בגויים ולהתנהג כמותם, עד שרבים היו מוכנים להשתחוות לצלם. ובשושן הבירה, יהודים השתתפו בסעודת המלך אחשוורוש וראו בעיניהם איך מוציאים את כלי בית המקדש, שנפלו בשבי האויב בעת החורבן, ומשתמשים בהם לצורך חול, ובכל זאת נהנו מסעודתו של אותו רשע. נדמה היה כי החזון הגדול שלמענו נבחר עם ישראל הולך ונגוז, ולא תהיה יותר תקווה לשיבת ציון, והעם היהודי כבר לא יביא את דבר ה' לעולם.

אז התעורר בשמים קטרוג נורא על ישראל, שאחר שה' בחר בהם מכל האומות ונתן להם את תורתו והשרה את שכינתו בתוכם, הם נוהגים כגויי הארץ, משתחווים לצלם ואינם עולים לארצם לבנות את בית המקדש. במקביל, כנגד זה על פני האדמה קם המן הרשע, מזרע עמלק, והוביל את האימפריה הפרסית לגזירה נוראה שלא היתה כמותה בעולם – "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים, מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר, וּשְׁלָלָם לָבוֹז" (אסתר ג, יג).

אגב, היו יהודים שטענו כנגד מרדכי, שהוא גרם לגזירה, בזה שעמד בשער המלך ולא הסכים לכרוע ולהשתחוות להמן הרשע, ובכך עורר את חמתו כנגד כל היהודים (אסתר ג, ב-ו).

והנה התברר שהקב"ה מסבב הסיבות, וכבר הקדים תרופה למכה בלקיחת אסתר לאחשוורוש, וכך יכלו מרדכי ואסתר להפר את עצת המן. ונהפוך הוא, במקום ששונאי ישראל יבצעו את זממם, הרגו היהודים בשונאיהם, ואף את המן ובניו תלו על העץ אשר הכין למרדכי. ונעשתה תשועה לישראל, וקרנם התרוממה בין העמים, ונתעוררו בישראל הכוחות לעלות לארץ ישראל וליישבה ולבנות את בית המקדש השני.[1]

YouTube player

[1]. ממגילה יא, ב – יב, א, עולה כי מעשה אחשוורוש היה אחר הצהרת כורש, ולפני שהותר לבנות את בית המקדש, והגזירה היתה מפני שהשתחוו לצלם ונהנו מסעודת אותו רשע. רבים אמרו, שדריווש היה בנם של אחשוורוש ואסתר, ובהשפעת אמו התיר את בניית בית המקדש השני, שבנייתו נעצרה בעקבות המשטינים. ועי' מגדים יד עמ' 47-148.

ב – קבלת התורה מחדש

כשנתבונן יותר לעומק, נמצא כי גזירת המן הרשע עוררה את הסגולה שבישראל. על ידי הגזירה התברר כי ישראל דבקים באמונתם במסירות נפש, שהרי יכלו להיטמע בין הגויים ולהינצל מגזירת ההשמדה, ואע"פ כן לא ניסו להימלט מגורלם היהודי. להיפך, מתוך הגזירה חזרו בתשובה, והתחזקו באמונה ובשמירת התורה והמצוות.
וכל כך גדולה היתה אותה השעה, עד שאמרו חכמים, שישראל חזרו וקבלו עליהם את התורה בימי אחשוורוש. וקבלתם אז היתה במידה מסוימת גדולה מקבלת התורה בהר סיני. כי בזמן מתן תורה, קיבלו את התורה מתוך כפייה, שנאמר (שמות יט, יז): "וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר", אמרו חכמים (שבת פח, א): "מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. (מודעא היא הודעת ביטול, שכיוון שקבלו את התורה בכפייה אין עליהם חובה לקיימה). אמר רבא: אף על פי כן, הדור (חזרו) קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב (אסתר ט, כז): קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים, קיימו מה שקיבלו כבר".
רבים ביארו שכפיית ההר כגיגית היתה במובן רוחני, שאחר כל הנסים הגדולים של יציאת מצרים, קריעת ים סוף והגילויים הנוראים שבמעמד הר סיני, לא היתה כלל אפשרות שישראל לא יקבלו את התורה. אולם עדיין נותרה השאלה האם גם אח"כ, כאשר עם ישראל יתרחק מהאותות והמופתים – ימשיך להיות קשור לה' ותורתו. אכן היו עליות וירידות, עד שהגיעו ימי הפורים, בהם התברר שהקשר של עם ישראל לאמונה ולתורה מוחלט. מתוך הגזירה הנוראה התברר לכל ישראל שמחיר אמונתם עלול להיות כבד מנשוא, ואע"פ כן, בלא שום כפייה, בחרו להישאר דבוקים באמונתם, לחזור בתשובה, להתפלל אל ה' ולהתחזק בקיום תרי"ג המצוות. ולא זו בלבד, אלא שלאחר שניצלו עוד הוסיפו ותקנו מצווה נוספת, את מצוות הפורים.
מתוך כך זכינו לבניית בית המקדש השני, ונפתח הפתח להגדלת לימוד התורה שבעל פה, שהיה המפעל הרוחני העיקרי שבתקופת הבית השני.

YouTube player

ג – קביעת פורים לדורות

אף שהשמחה על ההצלה היתה עצומה, מתחילה לא היה ברור כיצד צריך לציין זאת. שלחה להם אסתר לחכמים: "כתבוני לדורות", שיכתבו את מעשה הפורים ויכללוהו בכתבי הקודש שבתנ"ך. עוד ביקשה אסתר מחכמים: "קבעוני לדורות", שיקבעו את יום הפורים כיום שמחה ומקרא מגילה לדורות. בתחילה התלבטו חכמים בזה, הן מצד שהדבר עלול לעורר קנאה מצד אומות העולם שיראו שישראל שמחים במפלתם, והן מצד שהסתפקו אם יש מקום להוסיף ולכתוב עוד פעם בכתובים על מלחמת ישראל בעמלק. עד שלבסוף למדו מרמזי הפסוקים שיש מקום לכתוב שוב על המלחמה בעמלק, וכתבו אנשי כנסת הגדולה את מגילת אסתר ברוח הקודש, וקבעו את פורים לדורות (מגילה ב, א; ז, א; ב"ב טו, א).

אנשי כנסת הגדולה הם בית הדין הגדול שהיה בראשית תקופת בית המקדש השני, והיו בו מאה ועשרים זקנים, וביניהם נביאים וחכמים, ומהם: חגי, זכריה, מלאכי, דניאל, חנניה, מישאל, עזריה, עזרא הסופר, נחמיה בן חכליה, מרדכי וזרובבל בן שאלתיאל. מרדכי הוא מרדכי היהודי. ועזרא הסופר היה החשוב שבהם, עד שלפעמים אנשי כנסת הגדולה נקראים בית דינו של עזרא הסופר. והם היו בית הדין הגדול שייסד את התקנות הגדולות הראשונות שנחשבות כמצוות מדברי חכמים, ומכוחם נמשכה פעולתם של חכמי תורה שבעל פה.

נס פורים נחשב לנס האחרון שניתן להיכתב בתנ"ך, וכפי שאמרו חכמים (יומא כט, א): "אסתר סוף כל הנסים". בכתיבת מגילת אסתר נחתם למעשה התנ"ך.

פורים הוא החוליה המקשרת שבין התורה שבכתב לתורה שבעל פה, וכך אכן מעמדן של מצוות הפורים, שהן מצוות מ'דברי קבלה', שהוא מעמד ביניים בין מצווה מהתורה שבכתב למצווה מדברי חכמים. מצד אחד אינן במעלת המצוות שכתובות בחמישה חומשי תורה, ומצד שני אינן כמעמד מצוות מדברי חכמים, שכן מגילת אסתר נכללת בכתובים. ונחלקו הראשונים מה הדין במצב של ספק בדיני פורים, האם ההלכה להחמיר כדין מצווה מהתורה, או שההלכה להקל כדין מצווה מדברי חכמים.[2]

שבע מצוות ישנן בפורים. מתוכן ארבע מיוחדות לפורים, והן: א) קריאת המגילה. ב) משלוח מנות איש לרעהו. ג) מתנות לאביונים. ד) משתה ושמחה. ועוד שלוש מצוות מדברי חכמים, שכמותן יש גם בימים טובים אחרים: א) קריאת התורה (לגברים). ב) הזכרת היום באמירת 'על הניסים' בתפילה וברכת המזון.
ג) איסור הספד ותענית.

YouTube player

[2]. לדעת רוב הראשונים והאחרונים, מעמד ארבע המצוות המיוחדות של פורים כ'דברי קבלה', היינו דברים הנלמדים מהנביאים והכתובים, שהוא במעמד ביניים בין דאורייתא לדרבנן. ונחלקו בדין ספק. לכאורה מזה שבמקומות שיש ספק אם הם מוקפים חומה מימות יהושע בן נון קוראים בשני הימים, משמע שבספק צריך להחמיר כבדאורייתא. וכך משמע מרמב"ם ושו"ע (תרפח, ד, תרצו, ז). אולם לדעת רמב"ן, רשב"א וריטב"א, נוהגים כן ממידת חסידות ולא כחיוב. הרי שדינם כדין דרבנן. ונטיית כמה אחרונים לחומרא (טורי אבן, מ"ב תרצב, טז, כה"ח לט). משאלה זו מסתעף עוד דיון, האם קריאת המגילה דוחה מצוות מהתורה, לרוה"פ ולרמ"א תרפז, ב, אינה דוחה, ולט"ז דוחה.

ד – זמן הפרזים וזמן המוקפים

הלכה מיוחדת ישנה בפורים, שיש לו שני תאריכים: ברוב המקומות עושים את הפורים ביום י"ד באדר, ובכרכים המוקפים חומה מימי יהושע בן נון ובשושן עיר הבירה של אחשוורוש, עושים את הפורים ביום ט"ו באדר.

החילוק שבין המקומות מבוסס על מעשה הנס: גזירת המן הרשע היתה שביום י"ג לחודש אדר יוכלו כל שונאי ישראל להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים שבכל העולם. ואף לאחר עלייתם המופלאה של מרדכי ואסתר, לא נתבטלה הגזירה, מפני שהחוק היה, שכל גזירה שנכתבה ונחתמה בטבעת המלך שוב אינה בטלה. ולכן כל מה שיכלו לעשות היה, לחתום בטבעת המלך פקודה נוספת, המתירה ליהודים לעמוד על נפשם ולהרוג בשונאיהם.

עד ליום י"ג באדר לא היה ברור היאך יתפתחו העניינים, אמנם כבר הותר ליהודים להתגונן ללא הפרעה מצד חיילי הצבא הפרסי, אבל מי יודע אם יצליחו להתגבר על שונאיהם. כשהגיע י"ג לחודש אדר, נפל פחד היהודים על שונאיהם והצליחו להכותם. וביום שלאחר מכן, בי"ד באדר, נחו מהקרב ועשו אותו יום משתה ושמחה. אבל בשושן הבירה היו שונאי ישראל מרובים, וביום אחד לא הצליחו היהודים להרוג את כולם. לכן באה אסתר המלכה אל המלך אחשוורוש וביקשה שתינתן ליהודים רשות לנקום בשונאיהם יום נוסף. לאחר שהסכים, המשיכו היהודים שבשושן הבירה להרוג בשונאיהם גם ביום י"ד, ובט"ו באדר נחו היהודים בני שושן מהקרבות, ועשו אותו יום משתה ושמחה.

כיוון שכבר מתחילה עשו את הפורים בשני ימים שונים, תקנו לציין זאת בכל הדורות. שבכל המקומות יעשו את הפורים ביום י"ד, ובשושן הבירה שבה הנס היה יותר גדול, שבה התרחשו כל המעשים שבמגילה, ובה נקמו היהודים בשונאיהם במשך יומיים, יעשו את הפורים ביום ט"ו. ותקנו שבכל הערים החשובות, כדוגמת שושן הבירה, יהיו עושים את הפורים ביום ט"ו, והביטוי לחשיבות העיר שהיא מוקפת חומה כמו שהיתה שושן.

אלא שבאותו הזמן היתה ארץ ישראל חריבה, ואם היו קובעים את התקנה לפי אותו הזמן, היה יוצא שבכל ארץ ישראל לא תהיה אפילו עיר אחת מוקפת חומה שיעשו בה את הפורים ביום ט"ו באדר. על כן, מפני כבודה של ארץ ישראל, תקנו שכל הערים שהיו מוקפות חומה מימות יהושע בן נון, אפילו אם עתה הן חריבות, יעשו את הפורים ביום ט"ו, וכל הערים שלא היו מוקפות חומה בימות יהושע בן נון, יעשו את הפורים בי"ד, זולת שושן הבירה, שלמרות שנוסדה לאחר מכן, הואיל והתרחש בה הנס, עושים בה את הפורים בט"ו.

כיום ירושלים היא העיר היחידה שעושים בה את הפורים רק בט"ו, כי רק לגביה יש מסורת ברורה שהיא מוקפת חומה מימות יהושע בן נון. ויש ערים שיש לגביהן ספק. ואפילו על מקום שושן הבירה התעורר ספק. ודינים אלה יבוארו בהמשך בפרק יז.[3]

YouTube player

[3]. עי' בב"י תרפח, א, ועיקר הדברים עפ"י הר"ן, וכך כתבו הרבה פוסקים וביניהם מ"ב שם. והב"י עצמו מפרש שעיקר החילוק בין י"ד וט"ו נועד לחלוק כבוד לארץ ישראל ולהזכירה בפורים. ועי' במהר"ל אור חדש ט, יא-טז, על מעלת המוקפים בחומה.

באר מרן הרב קוק במצוות ראיה או"ח תרפח, א, שתקנו שני ימים לפורים, כדי להבחין בין מצווה מהתורה שזמנה קבוע לכולם, לבין מצווה דרבנן שהיא בשני זמנים לפי המקומות. ואולי לכן תקנו בנרות חנוכה מדרגות במהדרין. וכיוון שמצינו בתורה חילוק בין פרזים למוקפים (ויקרא כה, כט; מסכת כלים א, ז), לפיכך חילקו כן בפורים, וכיוון שכל דין מוקפים שבתורה אינו אלא בארץ, לכן קבעו לפי הזמן שבו התחילה המצווה, היינו מעת כניסת ישראל לארץ בימות יהושע בן נון. עי"ש שהאריך.

ה – מצוות קריאת המגילה ופרסום הנס

הכל חייבים במקרא מגילה, גברים, נשים וגרים. השומע את קריאת המגילה יוצא ידי חובה, ובתנאי שישמע את הקריאה ממי שחייב במצווה, אבל השומע מקטן שאינו חייב במצוות, לא יצא (שו"ע תרפט א-ב).

עיקר עניינה של מצוות קריאת המגילה לפרסם את הנס, ולגלות ולהודיע שה' הוא מנהיג את העולם ומשגיח עליו, ומכוון את הכל לטובה, ואפילו הצרות הנוראות ביותר מתהפכות לבסוף לטובה. מתוך כך תתחזק האמונה בלבבות, ונפעל יותר לגילוי שמו יתברך ולתיקון העולם.

וכל כך חשובה הקריאה ברוב עם כדי לפרסם את הנס, עד שאפילו הכהנים שעבדו בבית המקדש, היו דוחים את הקרבת קרבן התמיד של שחר כדי לשמוע את המגילה יחד עם הציבור, ורק לאחר מכן הקריבו את התמיד. וכן תלמידי חכמים שעוסקים בתורה, למרות שהם יכולים לקרוא את המגילה במניין במקום תלמודם, מבטלים מלימודם כדי ללכת לבית הכנסת ולשמוע את המגילה יחד עם הציבור ברוב עם (מגילה ג, א).

לפיכך, בית כנסת שרגילים לקיים בו בכל יום כמה מניינים, ראוי שבפורים יתאספו כולם יחד לקריאת המגילה ברוב עם. אמנם מי שרגיל להתפלל בבית כנסת קטן, למרות שמספר המתפללים בו מועט, אינו צריך לבטל את קביעותו כדי לשמוע מקרא מגילה בבית כנסת גדול, ובתנאי שישמע את קריאת המגילה במניין (שו"ע תרפז, ב, ח"א, מ"ב ז, שעה"צ ח, י).

ורק בדיעבד, כשאין אפשרות לקוראה במניין, אפשר לקיים את המצווה ביחיד ובברכה (שו"ע ורמ"א תרצ, יח). [4]

YouTube player

[4]. כאשר יש כמה אנשים שצריכים לקיים את המצווה אבל אין הם מניין, עדיף שכל אחד יקרא לעצמו, כי קריאת המגילה לכתחילה כתפילה, שבמניין החזן מוציא את הקהל, אבל לא יחיד את חבירו. ובדיעבד, יחיד יכול להוציא את חבירו (שו"ע תרפט, ה, מ"ב טו). כאשר רק אחד יודע לקרוא בטעמים, מוטב שהוא יוציא את חבירו, למרות שאין להם מניין.

במגילה ה, א, לרב מגילה בזמנה אפילו ביחיד ולרב אסי גם בזמנה צריך מניין. נחלקו הראשונים: לר"ת מחלוקתם לכתחילה והלכה כרב, לפיכך לכתחילה אפשר לקרוא מגילה בזמנה ביחיד (אמנם ברור שמצווה מן המובחר לקוראה ברוב עם). ודעת בה"ג שנחלקו בדיעבד, והלכה כרב אסי, ולכן אין לקרוא ביחיד, והחוששים לשיטתו סוברים שיחיד יקרא בלא ברכה (וכ"כ מרדכי בשם רבנו גרשום ומהר"י ווייל). ודעת הרבה ראשונים, שלכתחילה יש לקרוא במניין אבל אין זה מעכב, או מפני שהלכה כרב אסי, אלא שגם הוא מודה שבדיעבד אפשר לקרוא ביחיד, או מפני שהלכה כרב, אלא שגם רב מודה שלכתחילה יש לקרוא במניין, וכך דעת רא"ש וראב"ד, וכך נפסק בשו"ע תרצ, יח. ומוסכם על רוב ככל האחרונים שהקורא ביחיד מברך. כתב באו"ח בשם ראב"ד, שאם קראו באותו המקום בעשרה, כבר נתפרסם הנס, ויכול היחיד לקוראה לכתחילה, וכ"כ רמ"א תרצ, יח. ובמ"ב סד, כתב, שיש מחמירים שגם בזה צריך לחזר לכתחילה אחר עשרה. ועי' בהערה 8 לעניין שאשה יכולה להוציא נשים אחרות ולברך עבורן. ועי' בהערה 17 לעניין מניין בברכת 'הרב את ריבנו' (לבא"ח גם בלא מניין מברכים, והמנהג הרווח שלא לברך. ועשר נשים מברכות).

שלא בזמנה (י"א עד י"ג), לדעת רי"ף ורשב"א ורמב"ן אין לקרוא בלא מניין, ולדעת רש"י ורז"ה, בדיעבד אפשר לקרוא בלא מניין בברכה. למעשה כתב בשעה"צ תרצ, סא, שהקורא שלא בזמנה בלי מניין לא יברך.

ו – זמן הקריאה

חובה לקרוא את המגילה בלילה ולחזור לקוראה ביום. והטעם, כמו שזעקו בעת צרתם אל ה' ביום ובלילה, כך צריך לקרוא את המגילה ביום ובלילה (מגילה ד, א; רש"י שם).

קריאת המגילה בלילה זמנה כל הלילה, מצאת הכוכבים ועד עמוד השחר. וקריאת היום זמנה כל היום, מהנץ החמה (ובדיעבד מעמוד השחר) ועד שקיעת החמה. וזריזים מקדימים למצוות וקוראים בלילה מיד אחר תפילת ערבית, וביום מיד אחר תפילת שחרית (שו"ע תרפז, א; תרצג, א, תרצג, ד).

אסור לאכול או לישון קודם קריאת המגילה של לילה. אבל ללמוד תורה מותר. מי שקשה לו להמשיך בצום תענית אסתר עד אחר קריאת המגילה, רשאי לשתות לפני קריאת המגילה, ובתנאי שלא ישתה שתייה משכרת. וכן מותר למי שרעב לאכול אכילת ארעי לפני קריאת המגילה, היינו פירות בלא גבול, ומזונות עד שיעור כביצה (שו"ע רלב, ג, מ"ב לה. רמ"א תרצב, ד, מ"א ז, מ"ב יד-טו).

וכן הדין לפני קריאת מגילה של יום, שגם אם כבר התפלל שחרית, לא יאכל  עד שיקיים את מצוות קריאת המגילה. בשעת הדחק מותר לאכול אכילת ארעי לפני קיום המצווה. גם לאשה אסור לאכול לפני שתשמע את קריאת המגילה. ואם היא רעבה, מותר לה לאכול אכילת ארעי אבל לא אכילת קבע (מ"ב תרצב, טו-טז. במקום שיש צורך גדול, תבקש שיזכירו לה או תקבע תזכורת בנייד, וכך תוכל לאכול סעודת קבע לפני קריאת המגילה).

לדעת כמה מגדולי הראשונים, עיקר מצוות הקריאה ופרסום הנס הוא ביום, כמו שאר מצוות הפורים שמצוותן ביום. ועל כן צריכים לדקדק יותר בקריאת היום, וכן צריך להתאמץ יותר שתהיה ברוב עם, ולכל הפחות במניין.[5]

YouTube player

[5]. עי' מגילה ד, א. כתבו התוס' והרא"ש שם, שעיקר הקריאה ופרסום הנס ביום. ולדעת ר"ן, בני הכפרים שהיו מקדימים לקרוא ביום הכניסה לא היו צריכים כלל לקרוא בלילה. ולרשב"א ולריטב"א, תקנת בני הכפרים כדי שיקראו ביום הכניסה במניין, ובלילה היו קוראים במקומם בלא מניין, אלא שנחלקו אימתי יקראו, לרשב"א בליל הכניסה, ולריטב"א בליל פורים. כתב בנו"ב מהדו"ק מא, וטורי אבן (מגילה ד, א), שקריאת היום מדברי קבלה ואילו קריאת הלילה מדרבנן בלבד. וביבי"א או"ח ח"א מג, יג, העלה שכך דעת אוהל מועד ואו"ז ור"ן. אולם לדעת רוקח ורשב"א וריטב"א, גם חיוב הלילה מדברי קבלה (אלא שאין צורך במניין בלילה, כי עיקר פרסום הנס ביום). ומרמב"ם ושו"ע משמע לכאורה, שאין הבדל בין חיוב הלילה ליום.

ז – נשים במקרא מגילה

לדעת רש"י ורמב"ם, נשים חייבות במקרא מגילה כגברים, ואשה יכולה לקרוא לבני ביתה את המגילה. לעומת זאת דעת בעל הלכות גדולות ורבנו חננאל, שחיוב הנשים שונה מחיוב הגברים, שגברים חייבים במקרא מגילה, ואילו נשים חייבות בשמיעת מגילה בלבד. לשיטה זו אשה אינה יכולה להוציא את בעלה בקריאתה. בשו"ת 'אבני-נזר' (או"ח תקיא) פירש שטעם ההבדל נובע מכך שנשים צריכות לשמוע מגילה רק כדי לפרסם את הנס, ולכן חיובן בשמיעת המגילה ולא בקריאה. ואילו גברים מצווים גם בפרסום הנס וגם בזכירת עמלק כדי להתעורר למחייתו, ולכן הגברים מצווים גם בקריאת המגילה.[6]

כיוון שהדין שנוי במחלוקת שקולה בין הראשונים, הורו רוב האחרונים שאשה לא תוציא איש ידי קריאת המגילה. ורק בשעת הדחק, כאשר אין אפשרות שהאיש יקרא לעצמו או ישמע מאיש אחר, תקרא לו אשה, כדי שיצא ידי המצווה לפי הסוברים שאשה יכולה להוציא איש.[7]

אשה יכולה להוציא נשים אחרות ידי חובתן. ואמנם יש אומרים, שאשה אינה יכולה להוציא נשים רבות, מפני שדין קריאת המגילה לנשים רבות כדין קריאת התורה, וכשם שאשה אינה קוראת בתורה כך לא תקרא לנשים רבות מגילה. ויש אומרים, שכאשר הקריאה נעשית עבור נשים אין מברכים עליה (בן איש חי ש"א תצוה א, כה"ח תרפט, יט). אולם העיקר כדעת רוב רובם של הפוסקים, שאשה יכולה להוציא נשים אחרות בקריאת המגילה, ותברך בתחילה כנוסח הגברים. ואם הן עשר נשים, הקוראת תברך אחר הקריאה את ברכת 'הרב את ריבנו'. והרוצות להדר ככל הדעות, ישמעו את קריאת המגילה מגבר. ואם אפשר, ישמעו את המגילה בבית הכנסת עם הגברים, שברוב עם הנס מתפרסם יותר.

כאשר גבר קורא לנשים את המגילה, המנהג הרווח שהקורא מברך עבור כולן, ואם הן עשר, יברך בסוף 'הרב את ריבנו'. ויש נוהגים שאשה אחת תברך עבור כולן. ושני המנהגים כשרים. [8]

YouTube player

[6]. בטורי אבן מגילה ד, א, כתב שחיוב הגברים מרוח הקודש, וחל רק על הגברים כמצווה שהזמן גרמה, ואילו חיוב הנשים מפני סברת "אף הן היו באותו הנס", וזה חיוב מדברי חכמים בלבד. ולכן לבה"ג ור"ח אשה אינה יכולה להוציא איש. וכך דעת ראבי"ה, ורוקח, וכך נראה מתוס' ור"ן. וכתב המרדכי לפי שיטה זו, שנוסח הברכה לאשה שונה, והוא: "לשמוע מגילה". אולם לרש"י, רמב"ם, נמוקי יוסף, או"ז, ריא"ז, המאירי ועוד, חיוב הנשים כגברים, ולכן אשה יכולה להוציא איש, ונוסח ברכתה כנוסח ברכתו.ויש אומרים שחיוב נשים כגברים אלא שאינן יכולות להוציא גברים מסיבה אחרת. לדעת סמ"ג, מפני שהיא כקריאה בתורה, ופירש מ"א תרפט, ה, שמפני כבוד הציבור קבעו שלא תקרא, ואפילו יחיד לא תוציא משום לא פלוג. ולדעת כלבו, לא תוציא משום "קול באשה ערווה". ולדעת הסוברים שאשה רשאית להוציא גברים, אפשר לבאר שמדובר בקרובי משפחתה, שרגילים לשמוע את קולה, או שתקרא בלא טעמים. ואפשר לפרש שמעיקר הדין כאשר מדובר בצרכי מצווה אין חוששים לקול באשה ערווה, וכשם שמעיקר הדין היה מותר לאשה לקרוא בתורה (מגילה כג, א. וכפי שכתב החיד"א במראית עין לנידה יג, וראש דוד בשלח נד, ד. עי' יחו"ד ד, טז).

[7]. יש מהאחרונים שפירשו את השו"ע תרפט, א-ב, שסובר שאשה יכולה להוציא גבר, וכך הלכה (ברכ"י רעא, א; מאמר מרדכי תרפט, ב). אולם לדעת רוב האחרונים, העיקר שאין לאשה להוציא איש, וכ"כ לבוש, א"ר תרפט, ב, פר"ח א, ערך השולחן ג, חקרי לב, דה"ח. וי"א שכך גם דעת שו"ע (פמ"ג א"א ד; ועי' כה"ח יד).

[8]. בקרבן נתנאל (על הרא"ש מגילה פ"א ד, אות מ) כתב סברה מחודשת, שאשה אינה יכולה להוציא נשים רבות (הובא בשעה"צ תרפט, טו). ובמ"א תרפט, ו, כתב עפ"י הסוד שאשה לא תקרא לעצמה. והביאו ח"א קנה, יא; וכ"כ בבא"ח תצוה א, עפ"י המנהג. ונראה שגם לדעתם כל זה מלכתחילה. מנגד, דעת רוב ככל הפוסקים שאשה יכולה להוציא נשים, שכן לדעת מחצית הראשונים יכולה להוציא גם גברים, וגם למחמירים, לא עלתה סברה שאשה לא תוכל להוציא נשים. וכ"כ ערוה"ש תרפט, ה. ולכך נטה רשז"א (הליכות שלמה יט, הערה ד). אולם לכתחילה גם לנשים יש מצווה לשמוע ברוב עם אלא שאינו חיוב כגברים, מאותו הטעם שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן ומתפילה במניין (עי' מ"ב תרפט, א; פס"ת תרפט, א).

לדעת רמ"א תרפט, ב, כשאשה מברכת, תברך "לשמוע מגילה", וכ"כ לבוש, ב"ח ומ"ב תרצב, יא. אולם דעת רוב הפוסקים, שאשה תברך כאיש "על מקרא מגילה". ראשית, מפני שלדעת מחצית הפוסקים הסוברים כרש"י ורמב"ם חיובן כחיוב הגברים. שנית, אף לבה"ג ור"ח, שהן חייבות רק בשמיעה, לר"ת ודעימיה, וכך מנהג אשכנז, נשים רשאיות לקיים מצוות כגברים בברכה. ולכן אפשר שלא לחלק בין נוסח ברכת הגברים לנשים. וכך מנהג רוב הספרדים, וכ"כ פר"ח וגר"א.

אמרו בגמ' ר"ה כט, א, "אע"פ שיצא מוציא", היינו גם מי שקיים מצווה ובירך עליה, יכול לברך עבור מי שעדיין לא יצא. לדעת בה"ג ורמב"ם, בתנאי שזה שיוצא אינו יודע לברך, אבל אם הוא יודע לברך, עליו לברך בעצמו. ולאור זרוע ור"ן, גם אם הוא יודע לברך אפשר לברך עבורו. במחלוקת זו תלויה השאלה, האם עדיף שאחת הנשים תברך. וביאר בבאו"ה רעג, ד, שכל המחלוקת היא לכתחילה. בפשטות עדיף שאחת הנשים תברך עבור כולן, שבזה יצאו ידי כל השיטות. וכ"כ בלוח א"י, ובהליכות שלמה יט, ג. אולם רבים נוהגים שהמוציא מברך, כמובא במ"ב תקפה, ה, לעניין שופר, ובסימן תרצב, י, לעניין נשים במגילה.

על ברכת 'הרב את ריבנו' שמברכים לעשר נשים, עי' להלן בהערה 17.

ח – קטנים

מצווה לחנך את הילדים למצוות, ומשעה שהבן או הבת הגיעו לשלב שבו הם מבינים את המגילה ויכולים לשמוע את כל קריאתה כהלכה, צריך לחנכם לכך. ואין הדבר תלוי בגיל אלא בהתפתחות האישית של כל ילד וילדה. וכיוון שמשך קריאת המגילה ארוך, רבים מהילדים מגיעים לשלב שבו הם יכולים לשמוע את כל המגילה כהלכתה לאחר גיל תשע.

מנהג טוב להביא לבית הכנסת לשמיעת המגילה גם קטנים יותר, כבני חמש או שש. ואף שקטנים אלו לא הגיעו עדיין לגיל חינוך למקרא מגילה, כי אינם יכולים לדקדק לשמוע את כולה, כיוון שהם מבינים את עיקר העניין, טוב להביאם. אבל קטנים שעלולים להפריע לשמיעת המגילה, אין להביא לבית הכנסת. וצריך אדם להיזהר שלא להדר בחינוך ילדיו על חשבון שאר המתפללים, שעלולים לסבול מהפרעת ילדיו.[9]

כדי לעורר את השמחה ולמשוך את תשומת ליבם של הילדים, נהגו הקהל לקרוא ארבעה פסוקים בקול רם, פסוקים שהם עיקר התחלת הנס וסופו, ולאחר מכן החזן חוזר וקוראם מהמגילה (רמ"א תרצ, יז, מ"ב תרפט, טז, עפ"י מרדכי ולבוש). (ואלו הם הפסוקים: 'איש יהודי', 'ומרדכי יצא', 'ליהודים', 'כי מרדכי').

נראה שגם מנהג הכאת המן ברעשנים, נועד כדי לעורר את הילדים בעת שמיעת המגילה. אולם צריך להיזהר שלא להפוך את הטפל לעיקר, ויזהרו מאוד שלא להרעיש בשעה שהקורא ממשיך בקריאת המגילה (שו"ע תרצ, יז, ועי' מ"ב נט, ובאו"ה).


[9]. בשו"ע תרפט, א, מבואר חיוב הקטנים מדין חינוך, ושם בסעיף ו' שטוב להביאם לבית הכנסת, ועפ"י הלבוש וסידור יעבץ משמע שהכוונה לקטנים שמבינים את עיקר עניין הקריאה, אף שעדיין אינם יכולים לקיים את המצווה כהלכתה, לדוגמה, אינם יכולים להשלים בעצמם מילים שלא שמעו מהקורא. ואף שבבאו"ה שם פירש אחרת, נראה שלמעשה אין הבדל ממה שכתבתי.

ט – המגילה

מגילת אסתר נחשבת כאחד מספרי הקודש, ולכן צריך לכתוב אותה כדרך שכותבים ספר תורה, בדיו שחור על הקלף. ואם כתבה שלא בדיו, או שכתבה על נייר – פסולה, והקורא בה לא יצא ידי חובתו. צריך לעבד את העור לשם כתיבת המגילה, ולתפור את היריעות זו לזו בגידים. צריך לשרטט את השורות בחרט לפני הכתיבה, כדי שהכתיבה תהיה ישרה. וצריך לכותבה ביד לשם קדושת המגילה.[10]

כשם שמדקדקים בכתיבת ספר תורה שכל אותיותיו יהיו כצורתן המדויקת, ושלא תדבק אות אחת בחברתה, ושלא תחסר או תתווסף בו אפילו אות אחת, כך יש לדקדק בכתיבת המגילה. אולם בדיעבד, יש הבדל בין דין הקריאה בתורה לקריאת המגילה. בקריאת התורה אין לברך על ספר תורה שיש בו טעות אפילו באות אחת. ואילו לגבי מקרא מגילה, כשאין מגילה כשרה בכל אותיותיה, מותר לקרוא בברכה במגילה שחסרות בה חלק מהאותיות. לפיכך, אם טעה הסופר והשמיט מהמגילה אותיות רבות או שטעה בכתיבתן, או שבתחילה כתבה כהלכתה ובמשך הזמן נמחקו ממנה חלק מהאותיות – כל זמן שעיקרה כתוב, אפשר לקיים בה את מצוות מקרא מגילה עם ברכותיה. וזאת מפני שהמגילה נקראת גם 'אגרת', ומכאן שמגמתה לספר את הסיפור מתוך הכתב, אבל אין הכרח שתהיה מדויקת כספר. ומזה למדנו שכל זמן שעיקרה כתוב כהלכה, יוצאים בקריאתה ידי חובה, ובתנאי שישלימו את מה שחסר בה, בקריאה מספר או בעל פה.[11]

מעיקר הדין, מותר לכתוב את תרגומה של המגילה בדיו על קלף, עבור מי שאינו מבין עברית, ובקריאת התרגום יקיים את מצוות מקרא מגילה. למשל, למי שאנגלית היא שפתו היחידה, יכתבו בדיו על קלף את תרגום המגילה באנגלית, ובמגילה זו יוכל לקיים את מצוותו (שו"ע תרצ, ח-יא). אולם למעשה אין נוהגים כן, מפני שאין אנו יודעים לתרגם במדויק את המילים, אלא יצא ידי חובתו בשמיעת המגילה בעברית. ואף שהוא אינו מבין את המילים, כיוון שהוא מכוון לקיים את מצוות מקרא מגילה – הוא יוצא ידי חובתו (שו"ע תרצ, ח, מ"ב תרצ, לב, ערוה"ש טו).


[10]. דין המגילה כספר תורה כמבואר במשנה מגילה יז, א, ובגמ' יט, א. מותר לכתוב מגילה על גוויל וקלף, ונוהגים לכתוב על קלף. לרמב"ם אין צריך לעבד את העור לשמה, אבל לרא"ש ורוה"פ צריכים לעבדו לשמה (ב"י ושו"ע תרצא, א). נחלקו האחרונים אם אשה כשרה לכתוב מגילה. לדעת ברכי יוסף ומטה יהודה ופמ"ג, כיוון שאשה חייבת במגילה כשרה לכותבה, ולדעת רע"א, אבני נזר ועוד, כשם שפסולה לכתיבת ס"ת כך פסולה למגילה. בלשכת הסופר כח, ז (מהרב שלמה גאנצפריד בעל קצוש"ע), הביא סמך לדברי המכשירים באשה, שנאמר (אסתר ט, כט): "וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר", ומזה למדנו במגילה יט, א, דיני כתיבתה כספר. ומסיק שלכתחילה יש לצאת ידי כולם במגילה שכתבה איש, אולם בדיעבד כשאין שם מגילה אחרת, אפשר לקרוא בברכות במגילה שאשה כתבה.

[11]. הכלל הוא שאפשר לצאת בדיעבד ידי חובת מקרא מגילה במגילה שלפחות חציה כתוב כהלכה, ולא יהיה חסר בה עניין שלם, ולא תחילתה או סופה (שו"ע תרצ, ג).

יש אומרים, שאם כתב איזה מילים מהמגילה בתרגום, פסלה לקריאה, מפני שהיא כמזויפת מתוכה. ולמטה יהודה ור"ש קלוגר, גם כשנוספו או נחסרו בה אותיות באופן שמשנה את המשמעות, נפסלה לקריאה, כי היא כמזויפת מתוכה. אבל למעשה דעת רוה"פ, שגם טעויות אינן פוסלות יותר ממחיקת אותיות, כמבואר במ"ב תרצא, סעיפים: ו, יד. ועי' בבאו"ה תרצ, ח, בדעת י"א וריטב"א.

אין לכתוב במגילה ניקוד, טעמים וברכות, ובדיעבד כשאין מגילה אחרת, אפשר לקרוא בה בברכה (שו"ע תרצא, ט). וספר תורה שכתבו בו טעמים וניקוד – פסול (שו"ע יו"ד רעד, ז). יש חומרה בקריאת המגילה בציבור, שאין יוצאים בקריאת מגילה שכתובה בין הכתובים, מפני שאין בקריאתה פרסומי ניסא, שנראה כקורא בכתובים. אמנם היחיד שקרא בה יצא ידי חובתו (שו"ע תרצא, ח).

יש מקילים מאוד (רוקח אורחות חיים), שאם אין מגילה שעיקרה כשר, יקראו בברכה במגילה פסולה (כדוגמת המגילות של הילדים שהן כעין מגילה). אבל לרוה"פ אין לברך על קריאתה, אך טוב לקרוא בה בלא ברכה (שו"ע תרצא, י). ובמ"ב כז, הוסיף, שגם כשיש מגילה בספר מודפס בלבד – טוב לקוראה, כדי לזכור עניינה.

י – מצוות הקריאה ודין המפסיד מילה אחת

מצוות קריאת המגילה – לקוראה מתוך מגילה כשרה, היינו שנכתבה בדיו על הקלף. ואם אמר אותה על פה או שקראה מתוך ספר מודפס – לא יצא ידי חובתו (שו"ע תרצ, ג). קרא את עיקרה מתוך המגילה ואת חלקה קרא מתוך ספר מודפס או אמר בעל פה, יצא ידי חובה. ובלבד שבפועל יאמר את כל המגילה בלא להחסיר מילה אחת (כמבואר בהלכה הקודמת).

דילג על אחת המילים, או טעה באחת המילים, טעות כזו שמשנה את משמעות המילה, לדעת רוב הפוסקים לא יצא ידי חובתו, ועליו לחזור לקרוא את המגילה כהלכה.[12]

גם כאשר הקורא קרא כהלכה את כל המילים, אם השומע לא שמע מילה אחת – לא יצא. וזו למעשה ההלכה החשובה ביותר בהלכות המגילה, מפני שבעקבות בואם של הילדים לבית הכנסת הרעש גובר ויש שאינם מצליחים לשמוע את כל המילים. במיוחד החשש גובר לאחר הכאת המן, שפעמים הקורא ממשיך בקריאתו בעוד הילדים מרעישים, והיושבים בירכתי בית הכנסת אינם שומעים מילה אחת, ומפסידים בכך את כל הקריאה.

הפתרון לכך, שכל מי שהחסיר בשמיעתו מילה או כמה מילים, ישלים אותן מיד בקריאה מהספר שלפניו. ואם בינתיים הקורא המשיך הלאה, ימשיך לקרוא עד שיגיע למקום שהקורא נמצא. ואף שהספר המודפס שלפניו אינו כשר לקריאת המגילה, כיוון שאת רוב המגילה הוא שומע מתוך מגילה כשרה, יכול בדיעבד להשלים לעצמו את המילים החסרות מתוך ספר מודפס. אבל השומע את המגילה מהקורא, לא יקרא עמו את המגילה, כדי שלא יפריע לעצמו ולשכניו לשמוע את הקורא.[13]


[12]. אם החסיר מילה אחת, לדעת רשב"א ור"ן לא יצא, ולדעת ריא"ז, כל זמן שהמשמעות לא השתנתה – יצא. קרא מילה באופן מוטעה שמשנה את משמעותה, כגון נָפַל במקום נופל, לדעת רשב"א, ר"ן ואורחות חיים לא יצא, ומטור ושו"ע תרצ, יד, משמע שיש סוברים שיצא. ואולי כך דעת רמב"ם. ובערוה"ש תרצ, כ, כתב שבדיעבד, אם לא החזירוהו – יצא. למעשה, רוה"פ סוברים שבשני המקרים לא יצא וצריך לחזור, וכ"כ במ"ב תרצ, ה, ובאו"ה תרצ, יד. ובחסרון מילה שמשנה את המשמעות לכל הדעות חוזרים.

נלענ"ד שאם השינוי הוא כזה שרוב האנשים אינם מבינים את הבדל המשמעות, בדיעבד אין צריך להחזיר, כי ממילא לא הבינו הבנה מוטעית.

יש נוהגים לקרוא כמה מילים פעמיים, מפני ספק שבהם:  'להרֹג' 'ולהרֹג' (ח, יא), 'בפניהם' 'לפניהם' (ט, ב), ויש שאף קוראים 'כאמרם' 'באמרם', וכל זה אינו מעכב.

[13]. המהדרים קונים מגילה כשרה, כדי שאם יפסידו מילה, ישלימוה ממגילה כשרה, ויצאו בזה למהדרין (מ"ב תרפט, יט). אמנם למי שאינו יודע לקרוא בניקוד הנכון, יצא שכרו בהפסדו, מפני שכפי שלמדנו, טעות שמשנה את משמעות המילה פוסלת את הקריאה. בשו"ע תרצ, ד, ומ"ב יג, מבואר מדוע השומע לא יקרא בספר המודפס.

יא – דיני הקריאה

דרך הנחת המגילה כשהיא גלולה מסופה לתחילתה, אולם כיוון שהיא נקראת אגרת, נוהגים לפני קריאתה בציבור לפושטה ולכופלה דף על דף כדי לפרסם את הנס. לאחר סיום קריאת המגילה, גוללים בחזרה את המגילה מסופה לתחילתה, שזהו כבודה של המגילה שלא תישאר פתוחה, ורק לאחר סיום גלילתה החזן מברך את ברכת 'הרב את ריבנו' (שו"ע תרצ, יז, מ"ב נה-נו, כה"ח קב-קה).

מצוות קריאת המגילה מתקיימת בישיבה או בעמידה, ורק החזן הקורא לציבור צריך לעמוד, מפני כבוד הציבור (שו"ע תרצ, א). בשעת אמירת הברכות נוהגים רוב ישראל לעמוד (מ"ב תרצ, א, בא"ח תצוה ד, ועי' כה"ח ב).

קוראים את המגילה בטעמי המקרא, ובדיעבד כשאין מי שיודע לקרוא בטעמים, אפשר לקוראה בלא טעמים (שע"ת תרצ, א).

צריך לקרוא את המגילה כסדר, ואם קראה למפרע, היינו שלא כסדר כתיבתה – לא יצא. לפיכך, מי שלא שמע מילה או פסוק מהקורא, לא יאמר אמשיך לשמוע את המגילה עד סופה, ואח"כ אשלים את מה שהחסרתי, אלא חובה עליו להשלים מיד את מה שהחסיר ולהגיע למקום שבו נמצא הקורא, ולהמשיך לשמוע את הקריאה כסדר עד סוף המגילה.[14]

מי ששמע את המגילה כשהוא מתנמנם – לא יצא, מפני שבוודאי היו מילים שלא שמע (שו"ע תרצ, יב). כפי שלמדנו (הלכה ט), גם מי שאינו מבין עברית יוצא ידי חובה בשמיעת המגילה.

לכתחילה יש לקרוא את המגילה ברצף, ובדיעבד, אם הפסיק בשתיקה או אפילו בדיבור, לא הפסיד את מה שקרא, ויכול להמשיך ממקום שהפסיק (שו"ע תרצ, ה. ועי' מ"ב יח, ושו"ע או"ח סה).

נחלקו הפוסקים אם אפשר לצאת ידי מצוות שמיעת מגילה בשמיעה דרך מכשירים חשמליים, כמו דרך שידור חי, טלפון ורמקול. למעשה, נוהגים להחמיר, ורק כשאין ברירה אחרת סומכים על המקילים. אולם כבד שמיעה שנזקק למכשיר חשמלי כדי לשמוע, ישמע לכתחילה דרך המכשיר החשמלי, ורק אם הוא יודע שאם יתקרב לקורא יצליח לשמוע את קולו היטב בלא מכשיר, נכון שישמע בלא מכשיר.[15]


[14]. המאחר ומגיע לאחר שהתחילו בקריאת המגילה, לא יאמר אשמע את המגילה ואח"כ אשלים את הפסוקים הראשונים, שהרי זה קורא למפרע. אלא אם הוא חושש שלא תהיה לו אח"כ אפשרות לשמוע את המגילה, יאמר מיד את הברכות, ויתחיל לקרוא אותה מספר מודפס עד שישיג את בעל הקורא וימשיך לשמוע את המגילה ממנו. וזאת בתנאי שאת רוב המגילה ישמע מהקורא במגילה. ואם הוא חושש שעד שיספיק למצוא את נוסח הברכות הקורא יתקדם ולא יוכל להשיגו לפני מחצית המגילה, ואח"כ לא ימצא אפשרות אחרת לקיים את המצווה, מוטב שיקרא את המגילה מיד בלא ברכות, ויספיק להשיג את הקורא במגילה לפני אמצעיתה, ויקיים את המצווה (ועי' באו"ה תרצ, ג, 'ודווקא').

[15]. ראו בפנה"ל ברכות יב, ט, 8, שנחלקו הפוסקים בשאלה זו. למעשה, במצוות מדברי חכמים אפשר לסמוך על דעת המקילים, ובמצוות מהתורה, כאשר אפשר, עדיף לשמוע בלא המכשיר. שמיעת המגילה היא במעמד ביניים כדברי קבלה, כמובא לעיל בהערה 2, ולכן כאשר כבד השמיעה בטוח שיצליח לשמוע בלא מכשיר, נכון שיחמיר בזה.

יב – הברכות וסדר הקריאה

מברכים לפני קריאת המגילה בלילה שלוש ברכות: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על מקרא מגילה". "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה". "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

הברכות הן הכנה למצווה, שעל ידי הברכות הקורא והשומעים מכוונים את ליבם לקיים את המצווה ולהבין את עניינה, שהוא לזכור ולפרסם את הנס שעשה ה' לאבותינו. ומכל מקום גם מי שקרא בלא ברכה, יצא ידי חובתו, ובלבד שיכוון בדעתו לקיים את המצווה (שו"ע תרצ, יד).[16]

לגבי ברכת 'שהחיינו' ביום נחלקו המנהגים. למנהג יוצאי ספרד אין מברכים 'שהחיינו' ביום, מפני שברכת 'שהחיינו' שמברכים בלילה מועילה לכל היום. ולמנהג יוצאי אשכנז, צריך לחזור ולברך 'שהחיינו' לפני הקריאה של היום, מפני שקריאת היום היא מצווה בפני עצמה, ויותר מזה, היא הקריאה החשובה, ולכן אינה יכולה להיגרר אחר הקריאה של הלילה (שו"ע תרצב, א).

נכון לכוון בברכת 'שהחיינו' שלפני קריאת המגילה על כל שאר מצוות היום – משלוח מנות, מתנות לאביונים וסעודה. יוצאי ספרד מכוונים לכך בלילה, ויוצאי אשכנז ביום (מ"ב תרצב, א).

לאחר קריאת המגילה וגלילתה לתחילתה, נוהגים לברך 'הרב את ריבנו', שהיא ברכת שבח והודאה. לדעת רוב הפוסקים, מברכים ברכה זו רק במניין של גברים או נשים, אבל אם הם פחות מעשרה, אין מברכים אותה.[17]


[16]. נחלקו הראשונים אם מצוות צריכות כוונה, ובשו"ע או"ח ס, ד, הכריע להלכה שצריכות כוונה. וכ"כ בשו"ע תרצ, יג-יד. ואף במצוות דרבנן, דעת רבים מהאחרונים, שאם לא כיוון – לא יצא. לכתחילה הכוונה צריכה להיות במחשבה מפורשת, אבל גם מי שלא כיוון במפורש, אם כשישאלוהו, מדוע קראת את המגילה, ישיב כדי לקיים את המצווה, הרי שיש בידו כוונה, כמבואר במ"ב ס, י. ולכן כל מי שבא לביהכ"נ לקריאת המגילה או שבירך לפני המגילה, ברור שיש בידו כוונה ויצא ידי חובתו. ורק מי שישב בביתו ושמע מבית הכנסת את הקריאה, אם לא כיוון לצאת – לא יצא.

[17]. ברכת 'הרב את ריבנו' אינה חובה כברכות שלפניה, אלא היא ברכת שבח והודאה שתלויה במנהג, וכפי שאמרו במשנה (מגילה כא, א): "מקום שנהגו לברך – יברך, ושלא לברך – לא יברך". וכבר נהגו הכל לאומרה. כתב באורחות חיים בשם הירושלמי, שרק במניין אומרים אותה. והביאוהו ב"י ורמ"א תרצב, א, להלכה. אולם לדעת רש"י, מהר"ם ורדב"ז, אומרים אותה גם ביחיד. וכ"כ בן איש חי תצוה יג. וכן נוהגים ההולכים לפי פסקיו. וכתבו בבאו"ה תרצב, ב, ויבי"א או"ח ח, נו, שהואיל והוא ספק, אין לברך. (ובמיוחד שלבה"ג ומהר"י וויל אף ברכות ראשונות אין לברך ביחיד). והמנהג הרווח שלא לברך ביחיד, והרוצה לברך אין למחות בידו. ויש ספק אם נשים מצטרפות לעשרה (רמ"א תרצ, יח). וכתבו פר"ח ופמ"ג, שהספק הוא רק לעניין צירוף לגברים, אבל מניין נשים מברכות. ואף שיש שנהגו לא לברך, להלכה יש לברך בעשר נשים, וכ"כ במקראי קודש (פרנק) פורים לה, ויבי"א ח"ח או"ח נו, ד. ונראה למעשה שבדיעבד אפשר גם לצרף נשים לגברים, הואיל וממילא רבים סוברים שאף יחיד רשאי לברך ברכה זו.

יג – הנקמה בהמן ועשרת בניו

יסוד מרכזי במגילה הוא הריגת המן ועשרת בניו, שנעשה צדק, והרשעים שקמו על עם ישראל לכלותו, נענשו והומתו. וכך ראוי על פי הדין, שכל הקם כנגד ישראל, עמו של ה' יתברך, מורד בה' בורא העולם ומקיימו, ומהדין הישר שיאבד לגמרי. כמה דינים מבטאים עניין זה.

כותבים את שמות עשרת בני המן בצורה של שירה. ולא כמו השירות שבהן הכתיבה והרווחים מעורבים, כדוגמת שירת הים ושירת דבורה, אלא באופן ישר ומסודר, כלומר, בשני צידי השורה כותבים מילה אחת ובאמצע רווח, וכך כל שמות עשרת הבנים שהומתו בצד ימין של השורה, והמילה "את" המחברת ביניהם בצד שמאל (מגילה טז, ב; שו"ע תרצא, ג). והעניין הוא, שדרך כל השירות לבטא את הרווחה שהיתה לישראל, ועל כן גם השירה מרווחת ומתפשטת, ואילו השירה של המתת בני המן מבטאת את השמחה על שכָּלוּ לגמרי ונעשה בהם דין ישר, ולכן נכתבה בצורה סגורה וישרה (מהר"ל אור חדש ט, י).

לכתחילה צריך לקרוא את כל שמותיהם בנשימה אחת, ללמד שכולם נפחו את נשמותיהם יחד, ואם לא קראם בנשימה אחת – יצא. אות 'ו' של 'ויזתא' כותבים זקופה, ללמד שתלו את כולם יחד (מגילה טז, ב; שו"ע תרצ, טו, תרצא, ד). והעניין הוא, שיסוד אמונת ישראל בה' אחד, ועמלקים מתנגדים לאמונת היחוד ושונאים את ישראל, וכשהם מתכלים – מתגלה אחדותו בעולם. ולכן כאשר נענשו – מתו כאחד, שמיתתם גילתה את אמונת היחוד (מהר"ל אור חדש ט, י).

צריך לומר אחר הקריאה: "ארור המן, ברוך מרדכי, ארורה זרש, ברוכה אסתר, ארורים כל הרשעים, ברוכים כל הצדיקים. וגם חרבונא זכור לטוב" (ירושלמי מגילה ג, ז, שו"ע תרצ, טז).

בימי הראשונים, החל להתפשט מנהג בקרב הילדים ואף המבוגרים, להכות בעת אמירת המן. כנראה רצו לבטא בזה את השנאה לרשעים ואת השמחה על מפלתם. ואף שאין למנהגם מקור, כתב הרמ"א: "אין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו, כי לא לחינם הוקבעו" (תרצ, יז). אולם היו מקומות שבהם לא התפשט מנהג זה. והיו מקומות שבהם נהגו להרעיש, אבל הרבנים התאמצו לבטל את המנהג, מפני שהרעש מפריע לשמיעת המגילה ואף עלול לגרום שהשומעים לא ייצאו ידי חובת מקרא מגילה (כמבואר בהלכה י). למעשה, הרוצים להמשיך במנהג הכאת המן רשאים, ובלבד שיקפידו שכל הציבור יוכל לשמוע היטב את כל המגילה. אולם עדיף יותר שלא להרעיש כלל באמצע קריאת המגילה, וכל מניין שבו רוב המתפללים מעדיפים שלא להרעיש, נכון שהגבאים יודיעו מראש שאין להרעיש. ואין בכך שינוי המנהג, אלא המשכת מנהגן של כל הקהילות שנהגו לשמוע את המגילה בשקט.[18]


[18]. מנהג ההכאה היה רווח יותר בקהילות אשכנז. אולם מהרי"ל שדקדק במנהגי אשכנז לא נהג לקיימו. ולפמ"ג (תרצ, א"א כא), עדיף שלא לקיימו כי יצא שכרו בהפסדו מפני בלבול השומעים והקריאה. ואכן בקהילות לא מעטות באשכנז בטל המנהג (מנהגי ישראל ח"ח עמ' רצד). וכן דעת הרב יוסף אליהו הנקין (גבורות אליהו קסח, ג), שנכון לבטלו. ובליטא וסביבותיה נהגו להכות רק במקצת המקומות שמוזכר המן. בקהילות ספרדים היו שנהגו להרעיש, והיו שהרעישו מעט ב'המן' הראשון והאחרון (בא"ח ש"ר תצווה י), והיו שיצאו כנגד המנהג להרעיש, כמו הרב יצחק מולכו באורחות יושר יט, והרב אברהם פלאג'י בשו"ת בן ימין או"ח א-ב. בקהילות תימן לא נהגו כלל להרעיש. ואצלנו בהר ברכה נוהגים לקיים כמה מניינים כרצון איש ואיש, באחד אין מרעישים כלל, באחד מרעישים מעט ב'המן' ראשון ואחרון, ובאחד מרעישים כמקובל. ואף שיש מעלה בקריאה ברוב עם (לעיל ו, 5), כדי לא לבטל את המנהג לפיו אין מרעישים בהמן, שהוא המנהג העיקרי, ועל ידו הקריאה מתקיימת באופן מהודר יותר, עדיף לוותר מעט על 'ברוב עם'.

יד – על הנסים, קריאת התורה, הספד ותחנון

תקנו חכמים נוסח 'על הנסים' כדי להודות לה' על הישועה שעשה לישראל בימי הפורים, ואומרים אותו בברכת ההודאה בתפילת שמונה עשרה, ובברכת 'נודה לך' שבברכת המזון. בברכה מ'עין שלוש' אין מזכירים את הפורים.

שכח ולא אמר 'על הנסים' בתפילה או בברכת המזון – יצא ידי חובתו. ואם נזכר לפני שסיים את הברכה שאומרים בה 'על הנסים', יחזור לומר 'על הנסים'. אבל אם כבר אמר את שם ה' שבסיום הברכה, לא יחזור, וטוב שיאמר 'על הנסים' בסיום התפילה, לאחר סיום הברכות, ששם מותר להוסיף תחנונים והודאות בלי הגבלה. וכן השוכח לומר 'על הנסים' בברכת המזון, טוב שיאמר אותו בסיום ברכת המזון יחד עם 'הרחמן', ששם מותר להוסיף הודאות כרצונו (רמ"א תרפב, א, מ"ב ד).[19]

התחילו את הסעודה בפורים והמשיכוה זמן רב אחר צאת הכוכבים, הולכים אחר ההתחלה ואומרים בברכת המזון 'על הנסים' (שו"ע תרצה, ג, ועי' מ"ב טז).

תקנו חכמים לקרוא בפורים שלושה עולים בפרשת 'ויבא עמלק' (שמות יז, ח-טז). ואף שאחת מתקנות עזרא הסופר היתה שאין לקרוא בתורה פחות מעשרה פסוקים, בפורים קוראים תשעה בלבד, מפני שבתשעה פסוקים מסתיים העניין כולו. ויש נוהגים לקרוא את הפסוק האחרון פעמיים כדי להשלים בזה לעשרה פסוקים (שו"ע תרצג, ד). ויש אומרים שאין קוראים אותו פעמיים (רמ"א שם). רמז יש בזה, שכל עוד לא נמחה שמו של עמלק, עדיין אין שמו של הקב"ה מתגלה בשלימות, ולכן בקריאת פרשת 'ויבא עמלק' קוראים תשעה פסוקים בלבד.

אף שהיתה בפורים ישועה גדולה לישראל, לא תקנו לומר הלל. שלושה טעמים נאמרו לכך בתלמוד (מגילה יד, א): לרבי יצחק, מפני שאין אומרים הלל על נס שנעשה בחוץ לארץ. לרבא, מפני שעדיין נותרנו משועבדים לאחשוורוש, ואין אומרים הלל אלא בתשועה שאנו נעשים על ידה בני חורין. לרב נחמן, מפני שקריאת המגילה נחשבת לנו במקום הלל, ולכן לא היה צורך להתקין את קריאת ההלל.[20]

ימים י"ד וט"ו באדר אסורים בהספד ובתענית לבני פרזים ולבני כרכים. ורק אם המת תלמיד חכם, מותר להספידו בפניו בעת ההלוויה (שו"ע או"ח תרצו, ג, יו"ד תא, ה).

אין אומרים תחנון ו'למנצח' בשני הימים של פורים (שו"ע תרצג, ג). גם במנחה של תענית אסתר שהיא סמוכה לפורים אין אומרים תחנון (מ"ב קלא, לג).

נוהגים ללבוש בליל פורים וביומו בגדי שבת ויום טוב (רמ"א תרצה, ב, כה"ח יג).


[19]. דין 'על הנסים' שבתפילת עמידה של פורים שווה לדין 'על הנסים' בחנוכה, כמבואר בשו"ע ורמ"א תרצג, ב, ותרפב, א, ודינו נתבאר לעיל יא, ח. לעניין ברכת המזון יש שוני, בחנוכה אומרים 'על הנסים' בברכת המזון מצד המנהג, ואילו בפורים הוא חובה. ויש אומרים שהשוכח 'על הנסים' בסעודת פורים ביום, צריך לחזור, מפני שחובה לאכול סעודה בפורים על פת (מהרש"ל, של"ה וט"ז). וי"א שאינו חוזר, מפני שאין חובה לאכול לחם בסעודת פורים (תה"ד, מ"א וא"ר). וי"א שאף כי חייבים לאכול פת בסעודת פורים, אין דין 'על הנסים' שבסעודה חמור מ'על הנסים' שבתפילה שאין חוזרים עליו (ערוה"ש תרצה, ז, ויב). וכתב במ"ב תרצה, טו, למעשה, שספק ברכות להקל, ולא יחזור. ואף שברכת המזון מהתורה, חיוב הזכרת היום מדרבנן, וספק דרבנן להקל (עי' פנה"ל ברכות ד, 7).[20]. כתבו המאירי והמנהיג, שלפי הטעם שקריאת המגילה במקום הלל, מי שאין לו מגילה לקרוא בה בפורים צריך לומר הלל. וכך משמע מרמב"ם (ג, ו) שטעם זה הוא העיקרי. אולם יש שכתבו שהעיקר כטעמים אחרים. ולכתחילה טוב שמי שאין לו מגילה יאמר הלל בלא ברכה לצאת ידי כולם.

טו – מלאכה בפורים ודיני אבֵל

מתחילה לא תקנו את פורים כיום טוב שאסור בעשיית מלאכה. אולם במשך הדורות, משום כבוד היום וקדושתו, נהגו ישראל שלא לעשות בו מלאכה, והמנהג מחייב. ואף אמרו שכל העושה מלאכה בפורים אינו רואה ממנה סימן ברכה לעולם (ב"י שו"ע ורמ"א תרצו, א).

לפיכך, אסור לאדם לצאת לעבודתו הקבועה בפורים, ואם הוא עובד בעבודה שאם לא יעבוד בה בפורים יגרם לו או לעסק הפסד גדול, מותר לו לעבוד בה. וכן מותר לעני שאין לו מה לאכול לעבוד בפורים (שה"צ תרצו, ב-ג).

מותר לעשות בפורים מלאכה משמחת, כמו הכנת בית לקראת חתונת הבן, ונטיעת עצי נוי בגינת הבית. וכן מותר לעשות מלאכה שיש בה מצווה, כמו כתיבת חידושי תורה. וכן מותר לעשות מלאכות קלות, כמו כתיבת מכתב. ובתנאי שהעיסוק בזה לא יבטל אותו משמחת הפורים ומצוותיו (שו"ע תרצו, א, מ"ב ו).

מותר לגזוז ציפורנים בפורים, כי זו מלאכה קלה, וכביסה ביד ותפירה ותספורת אסורות (בא"ח תצוה כא). אבל לצורך פורים מותר לעשות מלאכות גדולות, ובכללן כביסה ביד, תפירה ותספורת (רמ"א תרצו, א).

מעיקר הדין מותר לעסוק במסחר בפורים, מפני שעסקים מוצלחים יכולים לשמח. אולם נכון להחמיר בזה, מפני שהעיסוק במסחר עלול להתארך על חשבון שמחת הפורים. ולכן נכון לפתוח רק חנויות שמוכרות צרכי פורים (מ"ב תרצו, ג, ערוה"ש ב, כה"ח ה).

מנהג איסור מלאכה בפורים חל ביום הפורים בלבד. ואמנם יש מהאחרונים שהחמירו לאסור מלאכה גם בלילה, אולם מעצם זה שנחלקו לגבי הלילה, ברור שאין מנהג מוסכם לאסור מלאכה בלילה, לפיכך, אין איסור לעשות מלאכה בליל פורים (עי' בבאו"ה תרצו, א).

לבני הפרזים מותר לעשות מלאכה בפורים של מוקפים, ולבני המוקפים מותר לעשות מלאכה בפורים של פרזים (שו"ע תרצו, ב).

אבֵל, גם בימי השבעה, חייב בכל מצוות הפורים (ועי' בהערה לפירוט דיניו).[21]


[21]. אבֵל בימי השבעה חייב בכל מצוות הפורים, ואינו נוהג מנהגי אבלות בפורים בפרהסיה. לפיכך יפשוט בגדי אבלותו וילבש בגדים שמתאימים לפורים, ולא יקרעם. ועליו לקיים את כל מצוות הפורים, וילך לשמוע מקרא מגילה בבית הכנסת. ובלילה, אם יש לו מניין, יקרא בביתו (שו"ע יו"ד תא, ז; רמ"א או"ח תרצו, ד, מ"ב טז). אמנם ימעט בביטויי שמחה (מ"ב תרצו, יב).

אבֵל בשלושים על קרוביו וי"ב חודש על הוריו: נוהגים שלא לשלוח לו מנות, אבל הוא חייב לשלוח מנות אפילו בשבעה עצמה (שו"ע ורמ"א תרצו, ו). ובמקום ששואלים בשלום האבֵל, שולחים לו מנות בשנת האבל, אבל לא בשלושים (רמ"א תרצו, ו; מ"ב כ-כא). כאשר אחד מבני הזוג אבֵל, אפשר לשלוח מנות לבן זוגו. מצווה על האבֵל להשתתף בסעודות פורים כפי שהוא רגיל בכל שנה, אמנם במסיבות גדולות עם כלי נגינה, ובמיוחד בלילה, הואיל ואינן בכלל חובת המצווה, עדיף שלא ישתתף. והרוצה להשתתף בהן רשאי, ובמיוחד כאשר הוא רגיל בכך בכל שנה. יש אומרים שאם אבֵל במשך שנתו קורא במגילה בציבור, עדיף שאדם אחר יברך את הברכות, כי אין ראוי שיברך 'שהחיינו' עבור הקהל (מ"ב תרצב, א). אבל הלכה כדעת רוה"פ שיכול לברך את הברכות כרגיל.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן