חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ב – דיני עשה ביום טוב

א – הכנות לחג

כשם שמצווה לכבד ולענג את השבת כך מצווה לכבד ולענג את החג (לעיל א, ז-ח).

לפיכך, כל מה שאמרו חכמים שצריך לעשות לקראת שבת צריך לעשות לקראת החג, ובכלל זה מצווה לכבס את הבגדים לקראת החג (פניני הלכה שבת ב, ד; ולהלן יא, יא). וכן מצווה להתרחץ במים חמים לקראת החג. וכן מי שנצרך, מצווה שיסתפר ויתגלח ויגזוז את ציפורניו לקראת החג (פ"ה שבת ב, ה; להלן יא, ט-י). וכן מצווה לסדר את הבית ולנקותו לקראת החג, ומצווה להשתתף בהכנות הללו, כפי שנהגו גדולי הרבנים (פ"ה שבת ב, ה-ו).

כדי לקיים את מצוות העונג והשמחה, מצווה לקנות מאכלים ומשקים משובחים לחג, כל אדם כפי יכולתו (לעיל א, יב). ואסור לקבוע סעודה חשובה בערב חג מפני שלושה טעמים: א) שלא להשוות את סעודות החול לסעודות החג, ב) כדי שיגיעו לסעודת ליל החג בתיאבון, ג) על מנת שטורח הסעודה שבערב חג לא יפריע להכנות לחג. וארוחה רגילה מותר לאכול כל היום, אבל לכתחילה אמרו חכמים, שמצווה להימנע מאכילת ארוחה רגילה או ארוחה עם לחם בשלוש השעות הסמוכות לחג (פ"ה שבת ב, ז).

אסור לעשות מלאכה בערב חג משעת המנחה, וכל העושה מלאכה באותה שעה אינו רואה ממנה סימן ברכה. וזמן האיסור משעת מנחה קטנה, היינו שעתים וחצי (זמניות) לפני השקיעה, ופרטי הלכות אלו התבארו בפניני הלכה שבת (ב, ח).

כמו בשבת גם בחג צריך להוסיף מהחול על הקודש, היינו לקבל את החג מעט לפני השקיעה, ולהיפרד מהחג מעט לאחר צאת הכוכבים (ר"ה ט, א). מקבלים את החג על ידי דיבור, כגון: "הריני מקבל עלי קדושת החג", או על ידי הדלקת נרות (מ"ב רסא, כא; פ"ה שבת ג, א-ג).

ב – הדלקת נרות

כשם שתקנו חכמים להדליק נר לשבת כך תקנו להדליק נר ליום טוב, שעל ידי הנר מכבדים את החג ומוסיפים שמחה בסעודה. וכיוון שזו מצווה, מברכים עליה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר של יום טוב". וכאשר חל יום טוב בשבת, מברכים "להדליק נר של שבת ושל יום טוב" (שו"ע רסג, ה; תקיד, יא; מ"ב מח).[1]

כמו בשבת, נוהגים שלא לפחות משני נרות, כנגד האיש והאשה, והרוצות להדליק יותר נרות רשאיות. ואע"פ כן אומרים בברכה 'נר', מפני שבנר אחד מקיימים את המצווה.

הזמן המובחר להדלקת הנרות הוא לפני שקיעת החמה, בזמן כניסת החג שרשום בלוחות, שעל ידי כך הנשים מקבלות את החג בהדלקת נרות. ויש נוהגות להדליק את הנרות בלילה לקראת הסעודה, והרוצות לנהוג כך רשאיות, ויקפידו שלא להדליק אש חדשה, אלא יעבירו אש מאש (להלן ה, א; ה, ג). ביום טוב שני של ראש השנה, וכן ביום טוב שני של גלויות, זמן ההדלקה לאחר צאת הכוכבים, כדי שלא להכין מיום טוב ראשון ליום טוב שני (להלן ט, ה. ועיין להלן בהלכה יב בדין יו"ט שחל במוצאי שבת).

בכל שבת מנהג יוצאות אשכנז וחלק מיוצאות ספרד, להדליק תחילה את הנרות ורק אח"כ לברך עליהם, כדי שלא לעשות את מלאכת ההדלקה לאחר הזכרת השבת בברכה (פ"ה שבת ד, ד). אבל ביום טוב שמותר להדליק את הנר, לכל המנהגים יש לברך תחילה ואח"כ להדליק את הנרות (מ"ב רסג, כז). לאחר ההדלקה יש להיזהר שלא לכבות את הגפרור, אלא צריך להניחו עד שיכבה מאליו.

תקנו חכמים לברך 'שהחיינו' על כל חג, כדי להודות לה' שהחיה אותנו וקיימנו והגיענו לזמן המיוחד והמקודש של החג. הזמן הטוב לברכת 'שהחיינו' הוא בעת אמירת הקידוש, מפני שאז מזכירים את קדושת היום. אולם נשים רבות נהגו לברך 'שהחיינו' עם הדלקת הנרות, מפני שרצו לומר את הברכה יחד עם המצווה המיוחדת להן לכבוד החג. והרוצות לנהוג כך רשאיות (עיין שאלת יעבץ א, קז; מ"ב רסג, כג).

כאשר מתכוונים להדליק את הנרות לאחר כניסת החג, כגון מי שנוהגת כך, או ביום טוב שני של ראש השנה, או ביום טוב שחל אחר שבת, רצוי להכין את הנרות ביום חול. ואם לא הכינו, מותר לתחוב את הנר בכוח לתוך הנקב שבפמוט, ולמרות שעל ידי כך הנר נשחק מעט, אין בזה איסור 'מחתך', משום ששחיקה זו נעשית כלאחר יד. וכן מותר להסיר על ידי סכין את השעווה שנותרה בנקב הפמוט ומפריעה להכנסת הנר החדש, וכן מותר להסיר דיסקית מתכת של נרונים שנדבקה לתחתית כוס-הזכוכית שמניחים בה את הנרונים. וכן מותר להכניס פתיל-צף בתוך מצוף השעם (שש"כ יג, כד, מט-נ; הערה קנא מרשז"א), אבל אסור לחמם את נר השעווה כדי להדביק אותו בפמוט, גזירה שמא ימרח שהוא תולדה של 'ממחק'. וכן אסור לחתוך או לשייף את בסיסו של הנר כדי שאפשר יהיה לתוקעו בנקב הפמוט, משום איסור 'מחתך' (ח"א צב, ב; באה"ט שיד, י; שש"כ יג, מח; עיין פ"ה שבת יח, ו; טו, י).

בשאר הדינים שווה יום טוב לשבת, והלכות הדלקת נרות נתבארו בפניני הלכה שבת (פרק ד).


[1]. בהגה"מ ומרדכי ואו"ז ציטטו מהירושלמי שצריך לברך על הדלקת נר ביו"ט, ואף שאינו בירושלמי שלפנינו, כפי הנראה הוא מהדברים שנשמטו ברבות השנים. וכ"כ ראבי"ה וב"י ושו"ע רסג, ה, וכן נוהגים למעשה. אמנם היו מחכמי צרפת הראשונים שסברו שאין לברך על נר של יו"ט. וכן נהגו בתימן, וביאר בשו"ת פעולת צדיק ג, ער, שכך ניתן ללמוד מהרמב"ם שלא הזכיר דין זה. וזאת משום שאין צורך לתקן הדלקת נר, מפני שמותר להדליק את הנר ביו"ט. וכך מנהג רוב עולי תימן, שלא כיחו"ד א, כז.

ג – תפילות החג – עמידה

כמו תפילת עמידה של שבת כך תפילת עמידה של חג כוללת שבע ברכות. נוסח שלוש הברכות הראשונות ושלוש האחרונות כנוסח תפילת עמידה של חול; ובמקום שלוש עשרה הברכות האמצעיות אומרים ברכה אחת מיוחדת על קדושת החג. על שבחר בנו ה' מכל העמים, קדשנו במצוותיו וקרבנו לעבודתו, ונתן לנו את החגים לשמחה ולששון זכר ליציאת מצרים, ומציינים את שם החג. ומתוך כך מבקשים ש'יעלה ויבוא' זיכרוננו לפניו לטובה, ויפקוד אותנו ויושיענו. ומסיימים ב'השיאנו', שינשא ה' אותנו על ידי קדושת המועדים, יקדשנו במצוותיו ויתן חלקנו בתורתו ויטהר ליבנו לעובדו באמת, ויזכנו לעשות את החגים בשמחה ובששון. וחותמים "ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים".

מעיקר הדין היה אפשר לומר בשבת ובחג את כל הברכות שאומרים ביום חול, ולהוסיף ברכה מיוחדת לכבוד השבת או החג, אלא שמשום כבוד השבת והחג לא רצו חכמים להטריח את המתפללים לומר את כל הברכות שאומרים ביום חול (ברכות כא, א). ועוד, שאין מתאים לבקש בשבת או חג על ענייני השעה שעלולים לגרום לאדם צער (תנחומא, רש"י ורמב"ם). לפיכך, תקנו חכמים לומר במקום שלוש עשרה הברכות האמצעיות ברכה אחת. אלא שאם טעה והתחיל לומר ברכות של חול, ונזכר באמצע אמירת אחת הברכות שהיום חג, יסיים את אותה הברכה ורק אח"כ יחזור לנוסח החג. שהואיל ומעיקר הדין היה אפשר לומר את ברכות החול, כיוון שכבר התחיל לומר ברכה, מן הראוי שיסיים אותה (שו"ע רסח, ב; מ"ב ג. לגבי מוסף עיין בהלכה ט).[2]

טעה ולא הזכיר בברכת החג שבתפילת עמידה את שם החג או שהזכיר שם חג אחר או אמר את ברכת השבת – לא יצא, ועליו לחזור לתחילת הברכה ולאומרה כראוי. ואם סיים את תפילתו, אפילו אם עוד לא פסע לאחריו, יחזור להתפלל שוב (מ"ב תפז, יא). אמנם מי שמתפלל מסידור, ויודע איזה חג הוא, גם אם אינו זוכר אם הזכיר את החג, אינו צריך לחשוש שמא טעה בזה (כה"ח תפז, ל).

נוהגים להתפלל בשבתות וחגים במנגינה חגיגית, כאשר ישנה מנגינה מיוחדת לשבת ומנגינה מיוחדת לחג (מטה אפרים תרכה, מ).

מתקופת הראשונים נהגו להוסיף בשבת וחג מזמורים ב'פסוקי דזמרה' שלפני תפילת שחרית, ובסיומם מוסיפים את תפילת 'נשמת'.


[2]. אם באחת משלוש התפילות התחיל לומר 'אתה' ונזכר שהוא חג, אפילו אם לפני כן טעה וחשב שהוא חול, ימשיך לנוסח ברכת החג, הואיל ועדיין לא טעה, שכן גם ברכת החג פותחת ב'אתה' – 'אתה בחרתנו' (שו"ע רסה, ג; מ"ב ו). אין מתפללים תפילת נדבה בשבת וחג, ואם טעה והתחיל – פוסק מיד אפילו יכול לחדש בה דבר (שו"ע קז, א).

ד – תפילת החג שחל בשבת

כאשר החג חל בשבת, עיקר נוסח הברכה כנוסח החג ומשלבים בו את עניין השבת, ובכל פעם שמזכירים את השבת והחג, מקדימים את השבת לחג, שהשבת מקודשת יותר ותדירה יותר. וחותמים: "מקדש השבת וישראל והזמנים". ומקדימים את השבת לישראל, מפני שישראל מקדשים את הזמנים ולא את השבת, שקדושת השבת קבועה וקיימת מששת ימי בראשית, לפני הופעת עם ישראל בעולם (ביצה יז, א; לעיל א, ג). ולכאורה היה ראוי לומר שתי ברכות, אחת לשבת ואחת ליום טוב. אלא שהואיל ושתיהן עוסקות בגילוי הקדושה בזמן, צירפו אותן יחד. ואפשר לומר עוד, שמתוך קדושת השבת שהיא קבועה וקיימת מתגלה קדושת ישראל והזמנים, ולכן עניין שתי הקדושות הללו אחד.[3]


[3]. ביצה יז, א: לדעת בית שמאי, כאשר יום טוב חל להיות בשבת, במקום שבע ברכות אומרים שמונה ברכות, אחת לשבת ואחת ליום טוב. ולדעת בית הלל מתפללים שבע, ובברכה האמצעית מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת, ואומר קדושת היום באמצע. רבי אומר: אף בחתימה מזכירים את השבת והחג. וכן נפסק להלכה. במקרה שהתפלל של שבת והזכיר את החג באמצע הברכה, ובחתימה הזכיר שבת בלבד, יצא, מפני שרבי מסכים שהלכה כבית הלל שמספיק להזכיר את החג באמצע ולחתום בשבת בלבד, אלא שלכתחילה הוא סובר שיש להזכיר גם בחתימה את החג (באו"ה תפז, א, 'מקדש').

ה – קידוש וסעודה

כמו בליל שבת כך בליל יום טוב, מצווה לומר קידוש על כוס יין, והקידוש צריך להיות במקום הסעודה. שתקנו חכמים להזכיר את קדושת היום בתפילה ובסעודה, שקדושת היום מתגלה בנשמה ובגוף. תוכן הקידוש כתוכן הברכה שהוסיפו חכמים בתפילת החג, וכן חתימתו זהה: "ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים" (לעיל ג). בתחילה מברכים על היין, ולאחר מכן אומרים את ברכת הקידוש.[4]

לאחר הברכה על קדושת היום, אומרים את ברכת הזמן – 'שהחיינו', שבה אנו מודים לה' "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". מי ששכח לומר את ברכת 'שהחיינו' בקידוש, ישלים את אמירתה כשייזכר, ועד סוף ימי החג יכול להשלימה, ואינו צריך לכך כוס יין (מ"ב תעג, א).

שביעי של פסח הוא החג היחיד שאין מצרפים לקידוש שלו את ברכת 'שהחיינו', מפני שהוא אינו חג בפני עצמו, וברכת 'שהחיינו' שאומרים בחג הראשון מועילה גם לו. אבל ב'שמיני עצרת' מברכים 'שהחיינו', מפני שהוא רגל בפני עצמו (ר"ה ד, ב).

בראשון של סוכות, מוסיפים לקידוש את ברכת 'לישב בסוכה', כיוון שבעת הקידוש מתחילים לקיים את מצוות הישיבה בסוכה.

כמו בשבת כך גם בחג, הוסיפו חכמים ותקנו לומר גם ביום קידוש על היין, כדי לכבד בו את יום החג. וכיוון שכבר הזכרנו את קדושת החג בקידוש הלילה, אין בו ברכה על היום אלא ברכה על היין בלבד. ונוהגים לומר לפני כן פסוק מעניין החג. קידוש זה נקרא 'קידושא רבה' (קידוש גדול) בלשון סגי נהור, שכן קידוש הלילה שבתחילת החג הוא החשוב, שבו מזכירים את תוכן קדושת החג (מ"ב רפט, ג). וכל שאר דיני הקידוש נתבארו בפניני הלכה שבת (פרק ו).

כפי שלמדנו (לעיל א, ז), מצווה לאכול שתי סעודות בחג, אחת בלילה ואחת ביום, ובכל סעודה מצווה לאכול לחם. סעודות החג צריכות להיות חשובות יותר מסעודות שבת, מפני שנוספה בחג מצוות שמחה. וסעודת היום חשובה מסעודת הלילה.


[4]. בשבת הקידוש מן התורה, שנאמר: "זכור את יום השבת לקדשו". לדעת הרמב"ם ורוב הפוסקים, מהתורה יוצאים ידי חובת זכירת השבת בתפילת ליל השבת, וחכמים תיקנו לאומרו גם על הכוס בליל שבת. ולדעת כמה ראשונים, מצווה מהתורה לקדש על יין או על פת (פניני הלכה שבת ו, ב-ג, 2). לגבי יום טוב, לדעת המגיד משנה (הל' שבת כט, יח) יסודו של הקידוש מדברי חכמים, וכ"כ מ"א רעא, א, מ"ב ב, ורוב האחרונים. ולדעת כמה ראשונים יסודו מהתורה, שנאמר: "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש", וכך נראה מדעת השאילתות ובה"ג וראבי"ה ומהר"ם מרוטנבורג. ועיין בשו"ת חזון עובדיה סי' ב' שסיכם השיטות.

ו – ברכת המזון

בימי חג, חול המועד וראש חודש, תקנו חכמים להזכיר בברכת המזון את קדושת היום, שאין האכילה בימים קדושים כאכילה של ימי חול, אלא יש בה תוספת מצווה וקדושה. ותקנו להזכיר את קדושת היום בתוך תפילת 'יעלה ויבוא' שבה אנו מבקשים מה' שיזכרנו לטובה ביום המיוחד הזה וירחם עלינו ויושיענו, ואומרים אותה בברכת 'בונה ירושלים', מפני שאף בה יש בקשת רחמים (ברכות מט, א; שבת כד, א; תוס' שם).

וכיוון שחובה לאכול לחם בסעודת יום טוב, השוכח להזכיר 'יעלה ויבוא' בברכת המזון, לא יצא ידי חובתו, ועליו לחזור ולברך. וכן מנהג כל האשכנזים וחלק מהספרדים (שו"ע קפח, ו). ולמנהג חלק מהספרדים, כיוון שיש סוברים שאין חובה לאכול לחם בסעודות יום טוב, השוכח לומר בהם 'יעלה ויבוא' אינו חוזר. ורק אם שכח לומר 'יעלה ויבוא' בסעודת ליל ראשון של פסח וליל ראשון של סוכות, חייב לחזור, מפני שלכל הדעות חייבים לאכול בהם מצה או לחם.[5]

כשחל יום טוב או חול המועד בשבת, אומרים תחילה 'רצה והחליצנו', כי השבת תדירה וקדושה יותר, ואח"כ אומרים 'יעלה ויבוא' (שו"ע קפח, ה, מ"ב יג). טעה והתחיל לומר 'יעלה ויבוא' – יסיים את אמירתו ואח"כ יאמר 'רצה', שאין הסדר שלהם מעכב.[6]

המתחיל את סעודתו לפני שקיעת החמה ומסיימה לאחר צאת הכוכבים, אומר בברכת המזון 'יעלה ויבוא', שהואיל ותחילת אכילתו היתה בחג, כבר אז התחייב בברכת המזון עם הזכרת עניינו של החג (פניני הלכה ברכות ד, ז, 6. ועיין שם ד, ח).


[5]. לדעת רוב הראשונים, בכל יום טוב חובה לאכול פת בשתי סעודות, לפיכך, אם שכח להזכיר 'יעלה ויבוא' חוזר. וכך דעת רמב"ם, רא"ש, ריטב"א, מרדכי, ר"ן. וכ"כ בשו"ע קפח, ו, ושכנה"ג ועוד הרבה ראשונים ואחרונים. אולם לדעת תוס' (סוכה כז, א), ורשב"א, רק בסעודות ליל ראשון של פסח וסוכות חובה לאכול פת, ולכן רק בהם חוזר. וכתבו כמה מגדולי אחרוני הספרדים, שלמרות פסק השו"ע, הואיל וזה ספק הנוגע לברכות, וחיוב הזכרת החג מדרבנן – אינו חוזר (בא"ח חקת כא; כה"ח כד; יחו"ד ה, לו). אמנם מנהג צפון אפריקה לחזור כדברי השו"ע. וכ"כ ר' יצחק טייב (ערך השלחן קפח, ג); שואל ונשאל ה, או"ח פג; הרב משאש (שמש ומגן א, יג); וכן סיכם בעלי הדס י, ח. וכן מנהג תימן (שו"ת פעולת צדיק ג, לה).

לגבי נשים, גם למנהג אשכנז יש מקום לומר שלא יחזרו (חוץ מבסעודת ליל ראשון של פסח), מתוך חשש לדעת ר' עקיבא איגר שסובר שנשים אינן חייבות במצוות השמחה והסעודה ביו"ט, ולדעת הסוברים שנשים חייבות בברכת המזון מדברי חכמים (עי' פ"ה ברכות ד, 5). והחוזרות יש להן על מה לסמוך (ועיין בהרחבות א, ז, ו).

נחלקו הפוסקים בדין מי שהסתפק אם אמר 'רצה' או 'יעלה ויבוא' בסעודות שהשוכח בהן צריך לחזור. ביבי"א ז, כח, כתב כדברי הפוסקים שמספק אינו חוזר, הואיל ועצם הזכרת היום היא מדרבנן, וספק דרבנן וספק ברכות להקל. ועוד, שאולי קדושת היום גרמה לו לזכור. והמ"ב קפח, טז, הכריע שיחזור, שכן מן הסתם אמר כשגרת לשונו בלא ההזכרה. וכ"כ בברכ"ה ח"ב ה, יח. ונראה למעשה, שאם מסתבר לאדם ששכח – יחזור, ואם מסתבר שלא שכח – לא יחזור, ובספק שקול – לא יחזור.

[6]. כ"כ רוה"פ, ורצי"ה בעולת ראיה, יבי"א י, כב; פניני הלכה ברכות ד, ז, בהרחבות. בסעודות שצריך לחזור, אם התחיל בברכת 'הטוב והמטיב', עליו לחזור לתחילת ברכת המזון כדי לאומרה כהלכה. ואין להסתפק בחזרה לתחילת ברכת 'רחם' (שו"ע קפח, ו, באו"ה 'לראש'). ואם נזכר לפני שהתחיל בברכת 'הטוב והמטיב', בין בסעודה שאמירת 'יעלה ויבוא' מעכבת ובין שאינה מעכבת, יאמר ברכת השלמה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר נתן ימים טובים לישראל לששון ולשמחה את יום חג (המצות / שבועות / סוכות / שמיני עצרת) הזה, ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים". ואם חל יום טוב בשבת ושכח לומר שניהם, אומר: "ברוך… שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית וימים טובים לששון ולשמחה את יום חג (המצות / שבועות / סוכות / שמיני עצרת) הזה, ברוך אתה ה' מקדש השבת וישראל והזמנים". עיין בפניני הלכה ברכות בהרחבות ד, ח, ושם לעניין ראש השנה. מי שאינו יודע את נוסח ברכת ההשלמה, אינו יוצא באמירת 'יעלה ויבוא' לפני ברכת 'הטוב והמטיב', וכשהאזכרה מעכבת יחזור לראש (ט"ז, מ"ב קפח, יז, ועי' בבאו"ה שם ובהרחבות לפ"ה ברכות, עמ' 58).

נזכר ששכח לומר 'רצה' או 'יעלה ויבוא' לפני שאמר שם ה' בסיום 'בונה ירושלים', יחזור וישלים את מה שהחסיר. ואם אמר שם ה', לדעת רבים יסיים "למדני חוקיך", שאם לא כן יצטרך להוסיף את ברכת ההשלמה. ואם כבר אמר 'בונה', יסיים את הברכה ויאמר את ברכת ההשלמה. התחיל 'ברוך' של 'הטוב והמטיב', לרוה"פ כבר הפסיד את האפשרות לומר את ברכת ההשלמה (מ"ב קפח, כג; שעה"צ יח; באו"ה 'עד'). וי"א שאם הוא במצב שאם לא כן יצטרך לברך שוב ברהמ"ז, כל זמן שהוא עדיין אומר את המילים שבפתיחת הברכה שהם זהות לברכת ההשלמה, ימשיך לברכת ההשלמה (ח"א, יבי"א ו, כח). וכל זה מבואר בפניני הלכה ברכות ד, ח.

ז – הלל

מצווה להודות ולהלל ולשבח לה' על החגים שנתן לנו, ולשם כך אומרים הלל. אמנם לא בכל מועד צריכים לומר הלל, אלא רק ביום שמתקיימים בו שלושה תנאים: א) נקרא מועד, ב) אסור לעשות בו מלאכה, ג) יש לו סדר קרבנות מיוחד משלו. לפיכך אומרים הלל בשבעת ימי חג הסוכות, שכן הם נקראים מועד, ואסורים בעשיית מלאכה, ובכל יום מימי חג הסוכות מקריבים מספר שונה של פרים. וכן אומרים הלל בשמיני עצרת, ובחג ראשון של פסח, ובחג השבועות.

אבל בחול המועד פסח וביום טוב אחרון של פסח, אין אומרים הלל. ואף שהם נקראים מועד ואסורים בעשיית מלאכה, כיוון שבכולם מקריבים אותו מספר קרבנות, אין בהם תוספת התחדשות על היום הראשון (ערכין י, א-ב). ויש שהוסיפו עוד טעם, מפני שביום השביעי של פסח יש קצת צער על טביעתם של המצרים בים. וכפי שאמר הקב"ה למלאכים שרצו לומר לפניו שירה: "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה"?! ואמנם ישראל שבאותו הדור בוודאי היו צריכים לשמוח ולומר שירה על הצלתם, אבל אין מצווה לישראל לומר על כך הלל בכל שנה. וכיוון שאין אומרים הלל ביום השביעי שהוא חג, אין ראוי לומר הלל בחמשת ימי חול המועד שלפניו, שהם פחותים ממנו בקדושתם. לפיכך, רק ביום הראשון של פסח חייבים לומר הלל (שבה"ל עפ"י מדרש; ב"י או"ח תצ, ד; מ"ב ז).

ואף שאין מצווה לומר הלל בששת הימים האחרונים של פסח ובראשי חודשים, נהגו ישראל לומר בהם הלל, וכדי שיהיה ברור שהלל זה נאמר מצד המנהג ולא כחובה, מדלגים על שני חלקים מתוך הלל השלם (הלל הוא פרקים קיג-קיח בתהלים, ומדלגים: קטו א-יא; קטז א-יא).

נחלקו הראשונים בעניין הברכה על אמירת הלל בששת הימים האחרונים של חג הפסח וראשי חודשים. לדעת רמב"ם ורש"י, כיוון שיסוד אמירת הלל בהם הוא ממנהג בלבד, אין מברכים עליו, שאין מברכים על קיום מנהג. ולדעת ר"ת, רא"ש ור"ן, על מנהג חשוב כקריאת הלל מברכים. למעשה, מנהג אשכנז שאפילו יחיד מברך בהם על ההלל. ומנהג ספרדים שחיו בארץ ישראל וסביבותיה שלא לברך כלל. ומנהג רוב הספרדים מצפון אפריקה, שהחזן מברך בתחילה 'לקרוא את ההלל', ובסוף 'יהללוך' בקול רם, ומוציא בברכותיו את כולם, אבל המתפלל ביחיד אינו מברך. וכל אדם ימשיך במנהג אבותיו.[7]

נוהגים לומר הלל לאחר סיום תפילת עמידה של שחרית. ויש להשתדל לומר את ההלל בציבור. ולדעת רבים, מי שאיחר והגיע לבית הכנסת בשעה שהציבור אומר הלל, יאמר עמהם הלל, ואח"כ יתחיל בפסוקי דזמרה (מ"ב תכב, טז). ועיין בפניני הלכה זמנים (א, יג) במנהגי אמירת ההלל.


[7]. עיין בפניני הלכה זמנים א, יב, 16, לגבי ראש חודש, שאף שיש לו סדר קרבנות משלו, כיוון שמותר לעשות בו מלאכה, אין חובה לומר בו הלל, וממילא דינו כדין ששה ימים אחרונים של פסח. ושם מובאות דעות הראשונים והאחרונים בזה. עוד אזכיר, שעל הימים שבהם אומרים הלל שלם, יש אומרים שהמצווה מהתורה (בה"ג, יראים, סמ"ק, רמב"ן). ויש אומרים שהיא מדברי חכמים (רמב"ם, רש"י, שאגת אריה סט). ויש אומרים שהחיוב מדברי קבלה, היינו מפסוקים שמקורם בנביאים או בכתובים (ראב"ד, ולכס"מ גם הרמב"ם מסכים לזה). ועיין באנציקלופדיה תלמודית ערך 'הלל'.

ח – קריאת התורה בחג ובחול המועד

מימות משה רבנו ישנה תקנה לקרוא בתורה בימי שני, חמישי ושבת, כדי שלא יעברו על ישראל שלושה ימים ללא קריאה ציבורית בתורה (ב"ק פב, א). במשך הזמן התקבל המנהג לסיים בכל שנה את התורה על ידי סדר הקריאה השבועי (פניני הלכה שבת ה, ו).

עוד תיקן משה רבנו לישראל, שיהיו קוראים בחגים מעניינו של חג, שנאמר (ויקרא כג, מד): "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – "מצוותם שיהיו קורין אותן כל אחד ואחד בזמנו" (מגילה לב, א; רמב"ם תפילה יג, ח). וגם כאשר חל החג או חול המועד בשבת, מפסיקים את סדר פרשיות השבוע כדי לקרוא בעניינו של החג. וכן בהפטרה שקוראים בנביא, קוראים מעניינו של יום. ונוהגים להוציא בכל חג שני ספרי תורה, באחד קוראים מעניינו של החג, ובשני שאליו עולה המפטיר, קוראים את סדר הקרבנות שהיו מקריבים בו.[8]

מספר העולים לתורה משתנה לפי קדושת היום, ככל שהיום מקודש יותר, כך מעלים בו יותר עולים (משנה מגילה כא, א). בימות החול קוראים שלושה עולים. בראשי חודשים ובחול המועד, שיש בהם קרבנות נוספים וכנגדם תפילת מוסף, קוראים ארבעה עולים. בימים טובים, שאסורים במלאכת עבודה ומותרים בהכנת אוכל נפש, קוראים חמישה עולים. ביום הכיפורים שאסור בכל מלאכה, קוראים ששה. ובשבת שעונשה חמור יותר, מעלים שבעה, שהמחלל את יום הכיפורים עונשו כרת בידי שמיים, ואילו המחלל שבת עונשו סקילה (מגילה כג, א).

נמצא אם כן שבחג מעלים לתורה חמישה, ועוד עולה אחד למפטיר. אסור לִפְחוֹת ממספר העולים שקבעו חכמים, כדי שלא לפגום בכבוד החג (מגילה כא, א). אבל להוסיף עולים, לדעת רמב"ם ורש"י מותר. ויש אומרים שאסור להוסיף על מספר העולים, מפני שהמוסיף משווה את קדושת החג לקדושת יום הכיפורים או שבת (ר"ן). וכן נוהגים, כדי שלא להטריח את הציבור, וכדי שלא להרבות בברכות מעבר למה שצריך. שבעבר רק העולה הראשון היה מברך ברכה אחת בתחילה, והאחרון היה מברך ברכה אחת בסיום, וכך הוספת עולים לא היתה מוסיפה ברכות. לימים תקנו חכמים שכל עולה יברך ברכה אחת לפני קריאתו ואחת לאחריה, נמצא שאם מוסיפים עולים, מרבים בברכות מעבר למה שתקנו חכמים. אמנם בשעת הדחק, כדי למנוע עלבון גדול, מותר להוסיף עולים (שו"ע ורמ"א רפב, א-ב; מ"ב ד-ה).

יוצא מהכלל הוא יום שמחת תורה, שנוהגים להוסיף בו עולים, כדי להעלות את כל המתפללים לתורה.

הזכרת נשמות: נוהגים יוצאי אשכנז ביום הכיפורים, בשמיני עצרת, בשביעי של פסח, ובחג השבועות, לאחר קריאת התורה, להזכיר את נשמות קרוביהם שהלכו לעולמם ולנדור צדקה לעילוי נשמתם. טוב שהמתפללים יאחזו את שני ספרי התורה בידם. נוהגים שמי שהוריו בחיים יוצא מבית הכנסת בעת הזכרת נשמות, שאין זה נאה שחלק יתפללו ויזכירו נשמות וחלק ישתקו, ויש חוששים גם לעין הרע. נוהגים שאין מזכירים את מי שנפטר במשך השנה, שמא הזכרתו תהיה כרוכה בצער, ותפגע במצוות השמחה בחג.


[8]. במשנה וגמרא מגילה ל, ב – לא, א, ביארו את סדר הקריאה בחגים, והמפטיר היה כנראה חוזר וקורא את הפסוקים האחרונים שקרא העולה האחרון, כפי שנוהגים בשבת. והנהיגו הגאונים ואולי אף לפני כן הסבוראים, להוציא ספר נוסף למפטיר, כדי לקרוא בו בפסוקי הקרבנות של החג שמובאים בפרשת פנחס שבספר במדבר, שכן למדנו במגילה לא, ב, שקריאת הקרבנות מועילה בדיעבד במקום הקרבתם (רא"ש, ר"ן ומרדכי, מגילה שם; ב"י תפח, ג). וכן מבואר להלן יג, יא. עניין ההפטרה בואר בפניני הלכה שבת ה, ז. וכל הקריאות הללו מוזכרות בסידורים.

ט – תפילת מוסף – וְתֶעֱרַב

שלוש התפילות שאנו מתפללים בכל יום נתקנו כנגד האבות וכנגד קרבנות, שחרית כנגד תמיד של שחר, מנחה כנגד תמיד של בן הערביים, וערבית כנגד העלאת חלבים ואיברים על המזבח (ברכות כו, ב; פ"ה תפילה א, ז). והוסיפו חכמים ותקנו את תפילת 'מוסף' לשבתות, חגים, חול המועד וראשי חודשים, כנגד הקרבנות הנוספים שנצטווינו להקריב בהם.

שבע ברכות בתפילת מוסף, שלוש הראשונות והאחרונות כברכות שאר התפילות, והברכה האמצעית על קרבנות החג. בתחילתה אנו מזכירים שמפני חטאינו גלינו מארצנו וחרב בית מקדשנו, ואין אנחנו יכולים להקריבם כבראשונה. ומתוך כך מבקשים: "קרב פזורינו מבין הגויים… והביאנו לציון עירך ברינה ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם, ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו תמידים כסידרם ומוספים כהלכתם". ואז מזכירים את שם החג, ואשכנזים מזכירים גם את פסוקי קרבנות המוסף. ושוב חוזרים להתפלל שיבנה בית המקדש ונזכה לקיים את מצוות העלייה לרגל שלוש פעמים בשנה, ומסיימים בתפילת 'והשיאנו' כמו בשאר תפילות החג (לעיל ג).[9]

למנהג יוצאי אשכנז, החזן מוסיף בסיום ברכת העבודה ('רצה'), את הנוסח שהיו אומרים בברכת העבודה במקדש: "ותערב עליך עתירתנו כעולה וכקרבן, אנא רחום ברחמיך הרבים השב שכינתך לציון עירך וסדר העבודה לירושלים…" וחותם: "ברוך אתה ה' שאותך לבדך ביראה נעבוד". ויש נוהגים על פי הגר"א לחתום כמו תמיד: "המחזיר שכינתו לציון". כשאין שם כהנים שנושאים כפיים, אין אומרים 'ותערב' (מ"ב קכח, קעג).


[9]. אם טעה בתפילת מוסף והתחיל לומר ברכות של חול ונזכר שעליו להתפלל מוסף, אף שיש סוברים שיסיים את הברכה, להלכה נפסק שיפסיק מיד, משום שברכות אלו אינן שייכות לתפילת מוסף (שו"ע רסח, ב, מ"ב ה).

י – קריאת מגילות

אמרו חכמים בברייתא שבמסכת סופרים (יד, א), שבמשך השנה קוראים את חמש המגילות: שיר השירים בפסח, רות בשבועות, איכה בתשעה באב, קהלת בסוכות, אסתר בפורים, ומברכים על קריאתן: "על מקרא מגילה". וכן כתבו למעשה גדולי הראשונים באשכנז (מחזור ויטרי, הגה"מ בשם מהר"ם, או"ז, שבה"ל, מהרי"ל).

אלא שרבים פקפקו בזה, מפני שחוץ ממגילת אסתר, לא מצינו בתלמוד שקוראים מגילות, וכל שכן שלא מצינו שמברכים על קריאתן. וכן הורו גדולי הספרדים שלא לברך על קריאתן, וכן מנהג כל יוצאי ספרד (רדב"ז ח"ו ב' אלפים צו; ב"י תקנט, ב).

לגבי מנהג אשכנז: רבים סוברים שמחמת הספק נכון שלא לברך על קריאת ארבע המגילות (רמ"א תצ, ט; ט"ז ו; פמ"ג, חק יעקב). וכך נוהגים כיום כל החסידים מתפללי נוסח 'ספרד' וחלק ממתפללי נוסח אשכנז.

ויש אומרים שצריך לברך על קריאתן (לבוש, ב"ח, מ"א תצ, ט, גר"א). וכך נוהגים בני הישוב הישן בירושלים, שנוסד על ידי תלמידי הגאון מווילנא. וכן נוהגים רבים מיוצאי ליטא. והנוהגים לברך מקפידים לקרוא מתוך מגילה שכתובה על קלף (עפ"י תשובות רמ"א לה; מ"ב תצ, יט).

רבים מהנוהגים לברך על המגילה, מברכים גם 'שהחיינו' על קריאתה (לבוש והגר"א). ורבים תמהו עליהם, שכן במסכת סופרים לא אמרו שמברכים 'שהחיינו', ורוב האחרונים לא הזכירו ברכה זו. ונכון שהנוהגים לברך, ילבשו בגד חדש, ויברכו 'שהחיינו' לכל הדעות.

במקום שמתפללים יחד כמה עדות, טוב שיקראו מהקלף, ואחד מהנוהגים לברך, יברך בקול רם, וכל השומעים יענו אמן, ובכך יצאו ידי כל הפוסקים.

מנהג אשכנז לקרוא את שיר השירים בשבת של פסח, ואת קהלת בשבת של סוכות, ובחג השבועות קוראים את רות, וקוראים את המגילות לפני קריאת התורה.

למנהג ספרדים ותימנים, קוראים את מגילת רות סמוך למנחה, ואם קראו אותה בתוך התיקון של ליל שבועות, אין צורך לחזור לקוראה סמוך למנחה (להלן יג, יב). את מגילת קהלת רוב הספרדים אינם נוהגים לקרוא, והתימנים קוראים את חלקה סמוך למנחה של שבת, וחלקה ביום טוב אחרון. וכן נוהגים התימנים בקריאת שיר השירים, חלקה בשבת וחלקה ביום טוב אחרון. והספרדים ועוד רבים מבני כל העדות נוהגים לקרוא את שיר השירים בסוף ההגדה של פסח.

י"א – הבדלה

כמו במוצאי שבת גם במוצאי יום טוב מצווה להיפרד מהחג בהבדלה, כלומר לציין בדיבור את ההבדל שבין קדושת החג לימי החול. וגם כאשר עוברים מיום טוב לחול המועד – מצווה להבדיל. דין ההבדלה כדין הקידוש, שכשם שצריך להזכיר את קדושת החג גם בתפילה וגם על הכוס, כך בצאת החג אומרים את נוסח ההבדלה גם בתפילה וגם על הכוס. בתפילה אומרים את נוסח ההבדלה באמירת 'אתה חוננתנו' בברכה הרביעית של תפילת ערבית.

תקנו חכמים שלא לעשות מלאכה לפני אמירת 'אתה חוננתנו' ושלא לאכול לפני הבדלה על הכוס. מי ששכח לומר 'אתה חוננתנו' יוצא בהבדלה שאומרים על הכוס, שלאחריה מותר לו לעשות מלאכה ולאכול. וכן נשים שאינן נוהגות להתפלל ערבית, יוצאות בהבדלה שעל הכוס. אשה שרוצה לעשות מלאכה לפני הבדלה על הכוס, תאמר: "ברוך המבדיל בין קודש לחול" ובכך תקיים את ההבדלה בדיבור, ויהיה מותר לה לעשות מלאכה. וכן דינו של איש שמתאחר בתפילת ערבית ובינתיים רוצה לעשות מלאכה, או מי ששכח לומר בתפילה 'אתה חוננתנו' והוא רוצה לעשות מלאכה לפני ההבדלה על הכוס.

שני הבדלים ישנם בין הבדלה של שבת להבדלה של חג:

א) במוצאי שבת מברכים על הבשמים, מפני שלאחר שהשבת יוצאת הנשמה היתירה מסתלקת והנפש דואבת, וכדי להשיב את רוחה מריחים בשמים. אבל בחג שאין בו נשמה יתירה כבשבת, אין צורך לנחם כל כך את הנפש, ולכן אין מברכים על הבשמים. ב) רק במוצאי שבת מצווה לברך על הנר, מפני שהאש נבראה במוצאי שבת (שו"ע תצא, א; מ"ב ב-ג).

נמצא אם כן שבהבדלה שבמוצאי החג אומרים שתי ברכות בלבד: ברכת היין וברכת ההבדלה.

במוצאי שבת נוהגים הכל לומר פסוקי ברכה לפני ברכות ההבדלה, מפני שהוא זמן מיוחד של המשכת ברכה לששת ימי המעשה. אבל במוצאי חג שאין בו סגולה מיוחדת זו, מנהג אשכנזים שלא לומר את פסוקי הברכה, ומנהג ספרדים לאומרם.

י"ב – יום טוב שחל במוצאי שבת

כאשר יום טוב חל במוצאי שבת, יש להיזהר שלא להכין דבר משבת לחג, מפני שהשבת נועדה לקדושה ומנוחה, ולא כדי שיעשו בה הכנות ליום אחר, וכל הטורח בשבת להכין דבר ליום חול או ליום חג – מזלזל בכבודה (עיין פניני הלכה שבת כב, טו-טז).

לפיכך, אסור לשטוף את הכלים שהתלכלכו בשבת כדי לאכול בהם בחג, אלא רק לאחר צאת השבת ישטפו אותם לצורך סעודת החג. וכן אסור לנקות את השולחן לכבוד החג, אבל מותר לנקות אותו כדי שיהיה מסודר בשבת, למרות שתצמח מזה תועלת לחג.

לכתחילה יש להקדים את הסעודה השלישית לפני שלוש שעות אחרונות של היום. ואם לא הקדים, יקיים אותה גם בשעות הסמוכות לחג, וישתדל למעט באכילתו, כדי שיוכל לאכול בתיאבון את סעודת ליל יום טוב (רמ"א תקכט, א; מ"ב ח).

ההולך לבית הכנסת מבעוד יום, רשאי לקחת מחזור של חג, ויעיין בו מעט בשבת, ובכך לקיחתו תיעשה גם עבור שבת.

נחלקו פוסקי זמנינו בדין הוצאת מאכלים מהמקפיא בשבת לצורך סעודת ליל חג. ולמעשה, בשעת הדחק, כאשר ההמתנה לצאת השבת תגרום עגמת נפש ועיכוב משמעותי של הסעודה, מותר להוציאם בשבת. אבל בלא צורך גדול, יש להחמיר שלא להוציא מאכל מהמקפיא לצורך החג (עיין בהרחבות).

כאשר חג השבועות חל במוצאי שבת, עדיף שלא לומר שישנים בשבת כדי שיהיה כח ללמוד בליל חג השבועות. והרוצה לומר זאת רשאי, הואיל ועיקר האיסור הוא לדבר בשבת על דבר שאסור לעשותו בשבת, ובלימוד אין מעשה שאסור בשבת. וגם אין בדיבור זה כל כך פגיעה בכבוד השבת, הואיל והוא לצורך מצווה.

כאשר החג חל במוצאי שבת, אסור להדליק את נרות החג לפני צאת הכוכבים, אלא יש להמתין עד לאחר שייצאו הכוכבים ותצא השבת, ואז האשה תאמר: "ברוך המבדיל בין קודש לקודש", ותדליק את הנרות (עיין לעיל ב).

כיוון שאסור להדליק בחג אש חדשה (להלן ה, א), יש צורך להכין מלפני השבת נר שיִדְלק יותר מעשרים וארבע שעות, שממנו יוכלו להדליק נרות בחג. ואם לא הכינו, יש להיעזר בשכנים, ולקחת מהאש שלהם כדי להדליק את נרות החג.

בתפילת ערבית של החג אין אומרים 'אתה חוננתנו' שנתקן כדי להבדיל בין קודש לחול, אלא אומרים 'ותודיענו', שנתקן כדי להבדיל בין קדושת השבת החמורה לקדושת החג. שכח לומר 'ותודיענו' אינו חוזר, מפני שהוא עתיד להבדיל על כוס הקידוש (שו"ע תצא, ב; מ"ב ד). ואם ירצה לעשות לפני הקידוש מלאכה לצורך אוכל נפש, יאמר תחילה: "ברוך המבדיל בין קודש לקודש". וכן הדין לגבי נשים שאינן מתפללות ורוצות לעשות מלאכה לפני שמיעת הבדלה על הכוס (מ"ב רצט, לו).

בקידוש של החג מוסיפים לומר נוסח הבדלה בין קודש לקודש וכן מברכים על הנר. אבל אין מברכים על הבשמים, משום שהבשמים נועדו להפיג את הצער על צאת השבת, וכאשר בצאת השבת נכנס החג – אין צער, ואין צורך בבשמים כדי להפיגו.[10]

נמצא אם כן שסדר הקידוש הוא כך: ברכת היין, ברכת הקידוש, ברכת הנר – מאורי האש, ברכת הבדלה, ברכת הזמן – 'שהחיינו' (שו"ע תעג, א – ראשי תיבות יקנה"ז).


[10]. לצורך ברכת האש, אפשר לברך על הנר שהאשה הדליקה (אול"צ ג, יח, ו. ושלא כציץ אליעזר יד, מב, ב, שהחמיר). ויש אומרים שלא לקרב שני נרות זה לזה, אלא יברך על נר אחד, כי בפירודם יש כיבוי (אול"צ שם). ויש מקילים (הלח"ב כ בשם ריש"א), וכן נראה. ואם מברכים על גפרורים שהודלקו מהנר – אין לכבותם בידיים, שאסור לכבות אש בחג, אלא צריך להניחם על כלי עד שיכבו מאליהם (להלן ה, א-ב).

י"ג – איסרו חג

מנהג טוב להרבות מעט באכילה ושתייה ביום שלאחר הרגל (רמ"א תכט, ב), מפני שהארת החג עוד נמשכת אליו. בתלמוד הירושלמי (ע"ז פ"א ה"א) הוא נקרא 'בן המועד', ובתלמוד הבבלי הוא נקרא 'איסרו חג', היינו יום שנאגד עם החג. על ידי כך שאנו מוסיפים קצת בשמחת 'איסרו חג' אנו מראים שהרגל חביב עלינו מאוד, ופרידתו קשה עלינו.

ואמרו חכמים (סוכה מה, ב): "כל העושה איסור (איגוד) לחג באכילה ושתיה – מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר (תהלים קיח, כז): "אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ". והעניין הוא, שכאשר אדם אוכל לשם שמיים, כדי שיהיה לו כוח לעשות מעשים טובים, ומזמין לסעודתו אורחים לשמחם, ואומר על שולחנו דברי תורה, אזי "שולחנו של אדם מכפר עליו כמו מזבח" (ברכות נה, א; מנחות צז, א, תוס' ומהרש"א שם; אבות ג, ג). והיסוד לקדושת השולחן מתחיל בחגים, שאז מצווה לערוך סעודות טובות, ומי שמתוך קדושת החג מוסיף בארוחת 'איסרו חג', ממשיך בזה את קדושת החג וערכיו אל הארוחות של כל השנה, ועל כן הוא נחשב כאילו בנה מזבח, והקריב עליו קרבן לה'.

וכיוון שהארת החג נמשכת קצת ביום 'איסרו חג' נוהגים שלא להספיד ולא להתענות בו, אבל מעיקר הדין אין בזה איסור (שועה"ר תכט, יז; כה"ח תצד, מח).

וב'איסרו חג' של חג השבועות, מצד הדין אסור להספיד ולהתענות, משום שהוא 'יום טבוח', כלומר יום זביחת קרבנות. שכן לפעמים היו מקריבים בו את קרבנות החג, שאם חל חג השבועות בשבת, היו צריכים לדחות את הקרבת 'עולת הראיה' ו'שלמי החגיגה' ליום ראשון שהוא 'איסרו חג'. וגם בשאר השנים, אנשים רבים לא הספיקו להקריב את כל קרבנותיהם בחג, ואת מה שלא הספיקו היו מקריבים למחרת. ויום הקרבת קרבנות נחשב יום שמחה, ועל כן מצד הדין אסור להספיד ולהתענות בו (שו"ע תצד, ג; לבוש; מ"א ג; שועה"ר יט).

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן