חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

יא – מלאכת חול המועד

א – יסוד איסור המלאכה

ימי חול המועד הם ימים ממוצעים בין ימי חג לימי חול, מקצת המלאכות מותרות בהם ומקצת המלאכות אסורות בהם.

התורה הדגישה, הן בחג המצות והן בחג הסוכות, שביום הראשון וביום האחרון "מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ" (ויקרא כג, ז-ח; לה-לו), ואילו לגבי ימי חול המועד לא נאמר במפורש שאסור לעשות בהם מלאכה. אבל כיוון שהם נמצאים בתווך בין שני חגים, ואף הם נקראים מבחינה מסוימת 'מקראי קודש' (ויקרא כג, לז), ומקריבים בהם קרבנות של חג, אסור לעבוד בהם כפי שעובדים בימי החול. וכן דייקו חכמים מכמה פסוקים, שאסור לעבוד בימי חול המועד (חגיגה יח, ב). אלא שהבדל יש בין יום טוב שבו נאסרה כל מלאכת עבודה, לעומת ימי חול המועד שאסורים במקצת מלאכות.

ככלל אפשר לומר שבשבת כל מלאכה נאסרה; ואילו ביום טוב כל מלאכת עבודה נאסרה, אולם מלאכות שעוסקות בהכנת המאכלים במסגרת ביתית לצורך אכילת אותו היום – מותרות; ובחול המועד, נאסרו מלאכות ופעולות שיש בהן טרחה ואינן מיועדות לצורכי החג או לצורך דבר האבד.

ואף שיסוד איסור מלאכה בחול המועד נובע מהקדושה שקדשה התורה את ימי חול המועד, נחלקו הראשונים בהגדרה המדויקת של חומרת איסור מלאכה, האם מהתורה או מדברי חכמים. רבים כתבו, שמלאכה גמורה שיש בה טורח אסורה מהתורה, ואם היא נעשית לצורך המועד או כדי למנוע הפסד (דבר האבד) – מותרת, וחכמים עשו סייג לתורה ואסרו חלק מהמלאכות שנועדו לצורך המועד או לצורך דבר האבד.[1]

העושה מלאכה בחול המועד באיסור, נחשב כמבזה את המועדות ואין לו חלק לעולם הבא (אבות ג, יא, רש"י ורע"ב). עוד אמרו חכמים (פסחים קיח, א): "כל המבזה את המועדות כאילו עובד עבודה זרה".

אסור למי שעשה מלאכה בחול המועד ליהנות ממה שעשה, אבל לאחרים שאינם בני ביתו מותר. בזמן שהיה כח לבית הדין, היו קונסים את העושה מלאכה בחול המועד ומאבדים את מה שעשה (שו"ע תקלח, ו; הרחבות יא, א, יא-יג).


[1]. בחגיגה יח, א, מובאים דברי תנאים ואמוראים שלמדו מפסוקים שונים שאסור לעשות מלאכה בחול המועד. אולם יש אומרים שבפועל האיסור מדרבנן והפסוקים אינם אלא אסמכתא, וכך דעת ר"ת, רמב"ם, רא"ש, סמ"ג, יראים, תשב"ץ, ועל פי זה הסבירו היאך חלק מהמלאכות מותרות וחלק אסורות. אמנם לדעת רבים דברי הגמרא כפשוטם ואסור מהתורה לעשות מלאכה בחול המועד. כך דעת רש"י, רשב"ם, וכך משמע מרי"ף, שאילתות, אשכול ורי"ץ גיאת, שהזכירו את דברי הגמרא בחגיגה יח, א, בלא להוסיף דבר. והרמב"ן באר שמהתורה מלאכה גמורה שיש בה טורח אסורה, ומלאכה לצורך המועד או לצורך דבר האבד מותרת, וחכמים הוסיפו ועשו סייג לתורה ואסרו חלק מהמלאכות, כמו מלאכת אומן לצורך המועד שאינו צורך הגוף, ומלאכה בטרחה יתירה להצלת הפסד רגיל. וכ"כ רשב"א, חינוך וריטב"א. משמעות המחלוקת נוגעת למצב של ספק, שבאיסורי תורה יש להחמיר ובאיסורי חכמים מקילים. ועיין בבאו"ה תקל, א, 'ומותר', שסיכם את השיטות ונטה לחומרא, ובחזו"ע עמ' קנט הביא את הפוסקים שנטו לקולא.

ב – כללי האסור והמותר

איסור המלאכה בחול המועד נועד כדי שנהיה פנויים לשמחת החג בלימוד תורה וסעודות, ולכן הכלל היסודי הוא שמלאכה שיש בה טורח אסורה. שתי משמעויות לטורח: א) שעשיית המלאכה אורכת זמן. ב) שהיא דורשת ריכוז, ולכן מלאכת אומן אסורה גם כשהיא אורכת זמן קצר. אבל מלאכה שנעשית בלא טורח – מותרת, אפילו אם אינה נעשית לצורך המועד. לכן מותר להסיר גבשושית מהרצפה או מהקיר, גם כשהיא נמצאת בחדר שאין משתמשים בו בחג, ובתנאי שהדבר נעשה בלא טורח. וכן מותר לצלם חובב לצלם דבר שאין בו צורך למועד ואפשר לצלמו אחר המועד. וכן מותר להדליק גפרור או אור בלא שום צורך. וכן מותר לצאת לרשות הרבים כאשר יש בכיס דברים שאין בהם צורך (עיין בהרחבות יא, ב, א-ה).

ולצורך המועד מותר לעשות מלאכות שאורכות זמן, כמו למשל קטיף פירות, צידת חיות ודגים, טחינת חיטים, סחיטת פירות, ואריזת מזון בשקיות וקופסאות לצורך שיווקו בחנויות (להלן ג). וכן מותר לעשות מלאכות שנועדו לשאר צורכי האדם במועד, כגון תיקון חלון שהקור נכנס דרכו (להלן ה).

וכן מותר לעשות מלאכה שנועדה למנוע הפסד, והיתר זה נקרא 'מלאכת דבר האבד'. ואף היתר זה הוא לצורך המועד, מפני שקשה למי שחושש מהפסד לשמוח במועד (עיין להלן יב, ב).

למעשה ישנם בחול המועד חמישה סוגי היתרים: א) לצורך מאכלי החג הותרה גם מלאכת אומן. ב) לשאר צורכי המועד הותרה מלאכת הדיוט. ג) למי שאין מה לאכול מותר לעבוד כרגיל כדי שיוכל לקנות צורכי סעודה לחג. ד) לצורך 'דבר האבד' הותרה מלאכת אומן. ה) לצורכי רבים, שאם לא יעשום בחול המועד יתקשו לעשותם בזמן אחר, הותרה מלאכת הדיוט (מ"ב תקל, ב).

אמנם כיוון שיש בהלכות חול המועד כללים רבים, ומהם מסתעפים דינים שנראים לפעמים כסותרים, אמרו חכמים (מו"ק יב, א): "הלכות חול המועד עקורות, ואין למידות זו מזו". כלומר, אין אפשרות להסיק מהלכה אחת הלכות נוספות, אלא רק לאחר שלומדים את מכלול הלכות חול המועד, אפשר להסיק מהן מסקנות להלכה.

ג – הכנת המאכלים

כיוון שעל ידי הסעודות מקיימים את מצוות השמחה במועד, מותר לעשות בחול המועד כל מלאכה לצורך הכנת מאכלים לימי החג, ובכלל זה גם מלאכת אומן וגם מלאכה שטרחתה מרובה. ואף שגם ביום טוב מותר לעשות מלאכות לצורך הכנת המאכלים, הבדל משמעותי ישנו ביניהם: ביום טוב הותרו רק מלאכות שאדם רגיל לעשות בביתו, כבישול ואפיה, ואילו בחול המועד הותרו כל המלאכות הנצרכות להכנת המאכלים, ובכללן מלאכות הנעשות בשדות ובמפעלים. ושלא כמו יום טוב שמותר לעשות בו מלאכה רק לצורך אכילת אותו היום, בחול המועד מותר להכין מאכלים גם לצורך שאר ימי החג, ואפילו לצורך השבת שלאחר החג אם היא צמודה ליום טוב האחרון (שו"ע תקלג, א).

לפיכך, מותר בחול המועד לקטוף פירות וירקות, לאורזם ולהסיעם במשאיות לחנויות ולשווקים. וכן מותר לשלם לפועלים שכר עבור עבודתם, ולרשום קבלות וכל מה שנצרך כדי לעמוד בדרישות החוק. וכן מותר להיעזר במכונות חדישות לצורך הקטיף והאריזה, שגם מלאכת אומן מותרת לצורך הכנת המאכלים (מ"ב תקל, א). וכן מותר לשחוט עופות ובהמות, להכשירם ולהסיעם לחנויות לצורכי החג.

גם מלאכות שהיה אפשר לעשות לפני החג מותר לעשות בחול המועד לצורך הכנת מאכלים, מפני שחכמים לא רצו להגביל את הכנת המאכלים בשום דרך, כדי שלא לפגום בשמחת המועד (שו"ע תקלג, א). אמנם מלכתחילה, כאשר ניתן, עדיף להכין את צורכי המזון בשדות ובמפעלים לפני החג, כדי שימי המועד ישארו פנויים לשמחת החג.

כאשר עושים מלאכות כדי למכור דברי מאכל לרבים, אם יש חשש שהרואים יחשבו שהעבודה נעשית לצורך שלאחר החג, יש לעשותה בצנעה, כדי שלא יבואו לזלזל באיסור מלאכה בחול המועד. אבל כאשר ברור שהעבודה נעשית לצורכי החג, אין צורך לעשותה בצנעה. לפיכך, עובדי מאפיות, ובכללם הפקידים העוסקים במכירה, רשאים לעבוד בפרהסיא, שהכל יודעים שהם מכינים מאפים טריים לצורך החג. אבל העובדים במפעלים של שימורים וממתקים, גם כאשר הם מכינים מאכלים לצורכי החג, צריכים לעבוד בצנעה, מפני שלא ברור לרואים שהם עובדים בשביל המועד (שו"ע תקלג, ה; תקלז, טו; לבוש שם; שש"כ סו, יג).

אסור לעשות מלאכה בחול המועד עבור ימי החול שלאחר החג. אמנם אין צורך לדייק להכין כפי השיעור שיספיק לצורך מאכלי החג בצמצום, אלא מכינים מאכלים לצורך כל ימי החג בהרווחה, ואם יישארו לאחר החג – ייהנה מהם. ובתנאי שלא יערים לעשות את עצמו כמכין לצורך ימי החג כאשר הוא באמת מתכוון להכין מאכלים לימים שלאחר החג (שו"ע תקלג, א).

חקלאי שמגדל בשדותיו פירות, ירקות ותבואה, אף שהוא יכול לקנותם בחנות, מותר לו לטרוח וללכת לשדהו ולקוטפם לעצמו (שו"ע תקלז, טו).

ד – מכשירי אוכל נפש

מותר לתקן בחול המועד מכשירי אוכל נפש, היינו כלים הנצרכים להכנת האוכל לצורך המועד, כמו כירי גז, תנור אפיה, מיקסר, סכינים ושיפודים. וגם כאשר הם נצרכים לתיקון מקצועי שאורך זמן רב, מותר להזמין לשם כך טכנאי יהודי ולשלם לו על עבודתו. שכשם שמותר לעשות כל מלאכה לצורך הכנת מאכלים לחג, כך מותר לעשות כל מלאכה לצורך תיקון המכשירים שעל ידם מכינים את המאכלים לחג. וגם כאשר אפשר לבקש מן השכנים לבשל על הכיריים שלהם, מותר להזמין טכנאי שיתקן את כירי הגז (שו"ע תקמ, ז; מ"ב כח).

אמנם בדבר אחד יש הבדל, שלגבי האוכל, גם כאשר היה אפשר להכינו לפני החג ודחו את הכנתו לחול המועד, מותר לעשותו בחול המועד במלאכת אומן. אולם מכשיר שיכלו לתקן בערב חג ודחו את תיקונו לחול המועד, אסור לתקן בחול המועד. ואם לא דחה בכוונה את תיקון המכשיר לחול המועד, אלא שמחמת עצלותו לא הספיק לתקן אותו לפני החג, מותר לתקנו על ידי אומן בחול המועד (רמ"א תקמ, ח, מ"ב כז; שעה"צ כג).

וכל זה לגבי מכשירים, אבל 'מכשירי מכשירים', גם כשלא היתה אפשרות לתקנם לפני החג, אסור לתקנם בחול המועד במלאכת אומן. אבל במלאכת הדיוט ובחינם – מותר. למשל, אסור לתקן באופן מקצועי מצודות דגים, מפני שהמצודה אינה מכינה את הדגים לאכילה כמו תנור וכיריים, אלא רק מסייעת לצידתם (שו"ע תקמא, א). וכן כאשר צריך סולם כדי להוריד בעזרתו מאכלים ממחסן גבוה, אסור לתקנו במלאכת אומן אלא רק בתיקון של הדיוט, מפני שהסולם אינו מסייע להכנת האוכל עצמו, אלא רק מסייע להבאתו. וכן אסור לתקן במלאכת אומן שולחן שאוכלים עליו, מדיח כלים ושיש שמכינים עליו מאכלים, הואיל והם 'מכשירי מכשירים'.

כאשר ברז המים שבמטבח התקלקל, אם יש קושי להשתמש לצורכי המאכלים בברז אחר שבבית, מותר לתקנו במלאכת אומן, הואיל והוא מכשירי אוכל נפש, שעל ידו מגיעים המים לשתייה ולתבשילים. וכן כאשר מערכת החשמל התקלקלה, מותר לתקנה במלאכת אומן, מפני שהיא נצרכת לתאורה במקום האוכל ולהפעלת תנור אפיה ומיחם חשמלי.

ה – צורכי הגוף

כשם שמותר לעשות כל מלאכה לצורך הכנת המאכלים, כך מותר לעשות כל מלאכה לצורכי הגוף, וכשיש צורך מותר לשלם לבעל מלאכה על ביצוע העבודה. למשל, אם נשבר חלון בימים קרים, מותר לתקנו על ידי אומן, כדי למנוע מהקור לחדור לבית. וכן מותר בימים קרים לתקן על ידי אומן תנור כדי לחמם בו את הבית. וכן מותר בימים חמים מאוד לתקן על ידי אומן את המזגן שבבית, מפני שמניעת צער רב מבני הבית הוא מכלל צורכי הגוף (מ"ב תקמ, יט; באו"ה תקמב, א, 'אפילו'; שש"כ סו, הערה רג).

וכן מותר לתקן על ידי בעל מקצוע את מערכת הביוב והשירותים, כדי למנוע סבל רב מדיירי הבית (עיין שש"כ סו, נח).

וכן מותר לתקן את המקלחת על ידי אומן, כי הרחצה מצורכי הגוף במועד היא. אבל כאשר אפשר להתרחץ במקלחת, אסור לתקן את האמבטיה, כי זה פינוק שאינו הכרחי למועד.

כאשר התיקון הנדרש לצורכי הגוף מצריך מלאכה גדולה ופומבית שאורכת זמן רב, כמו שבירת קיר לצורך תיקון הצנרת, אזי רק כאשר יש בדבר צורך גדול לשמחת המועד, אפשר להתיר. וככל שהצורך גדול יותר, כך ניתן להתיר מלאכה ארוכה ופומבית יותר (עיין להלן יב, ב; שש"כ סו, הערה סז).

כאשר הטלפון היחיד של בני המשפחה התקלקל, מותר לתקנו, מפני שמרוב נחיצותו הוא נחשב כיום כצורכי הגוף. וכאשר יש צורך גדול מאוד בטלפון נוסף, מותר גם אותו לתקן.

מותר לאשה להתאפר ולהסתרק ולעשות קליעות בשערה בלא הגבלה, ואף מותר לעשות זאת על ידי קוסמטיקאית מקצועית ולשלם לה על כך שכר, מפני שכל מלאכה שמייפה את הגוף עצמו מותרת בחול המועד. וכן מותר לאשה להסיר שיער שבגופה, חוץ משיער הראש, שגזרו חכמים שלא להסתפר בחול המועד (להלן ט). וכן מותר לאשה לעשות טיפול שגורם בתחילה לאדמומית בעור הפנים, ובתנאי שעוד במשך החג הטיפול יטיב את מראה העור (מו"ק ח, ב; ט, ב; שו"ע תקמו, ה). אמנם לכתחילה נכון לקיים את הטיפולים המקצועיים לפני החג, כדי לקבל את החג באופן המכובד והיפה ביותר, וכדי שימי החג ישארו פנויים לשמחת החג.

תכשיטים ובגדים, וכן פאה נוכרית, אינם נחשבים כצורכי הגוף אלא כשאר צורכי המועד, ולכן רק במלאכת הדיוט ובחינם מותר לתקנם אבל לא במלאכת אומן.

מותר לקבל שכר עבור שמירה על תינוקות, משום שהיא נחשבת כצורכי הגוף (שש"כ סו, הערה קס).

ו – רפואה

כשם שמותר לעשות בחול המועד כל מלאכה לצורך הכנת מאכלים וצורכי הגוף, כך מותר לבצע בחול המועד כל טיפול רפואי שנועד להסרת צער, שאף זה מצורכי הגוף (שו"ע תקלב ב). גם לבריא מותר ליטול תרופות ולמרוח משחות לצורך שמירת בריאותו.

מותר למי שסובל מכאבי שיניים ללכת לרופא שיניים, כדי שיבצע את הטיפול הנדרש, למרות שבפועל הכאבים ייפסקו לאחר החג. אבל אסור לעשות בחול המועד טיפולי המשך שאינם מועילים למניעת כאב או הצלת השן. וכן אסור לקבוע תור בחול המועד לצורך יישור שיניים או ניקויים, שהואיל ואין צורך לקיימם דווקא במועד, יש בקיומם זלזול במועד, והרי הוא כמי שמכוון מלאכתו למועד (עי' שש"כ סו, הערה פח וצב).

וכן אסור לקבוע בחול המועד תור לבדיקה תקופתית, הואיל ואין בכך תועלת למועד. אמנם כאשר מדובר ברופא מומחה, שאם לא יקבלו את התור שנקבע לחול המועד, יפסידו את האפשרות להיבדק אצל רופא ברמתו, מותר ללכת אליו בחול המועד, שהרי זה כדבר האבד.

מי שנדרש לעבור ניתוח בהקדם, ישתדל לקובעו לפני החג. ואם הדבר לא מתאפשר, ויש חשש שעד לאחר החג המצב יחמיר או שבינתיים החולה יסבול, למרות שאין מדובר בפיקוח נפש, מותר לבצע את הניתוח בחול המועד.

מי שמשקפי הראייה שלו נשברו, אם הוא נצרך להם במועד, מותר להביאם לאופטיקאי כדי שיתקנם, כי הם צורכי הגוף. אבל אסור להחליף מסגרת לצורכי נוי, וכן אסור לתקן משקפי שמש שאין בהם צורך בריאותי (אג"מ או"ח ג, עח; שש"כ סו, הערה פח).[2]


[2]. הלוקה בנפשו שנצרך לעסוק בעבודה כדי שמצבו הבריאותי לא יתערער, רשאי לעבוד בחול המועד, שאף זה מכלל רפואה שהותרה (התעוררות תשובה ד, מח).

ז – צורכי המועד בבגדים מותרים במלאכת הדיוט

כפי שלמדנו, לצורכי הגוף, כגון מאכל ורפואה, מותר לעשות אף מלאכת אומן, וכשיש צורך מותר לשלם על כך שכר. אולם לשאר צורכי המועד מותר לעשות מלאכת הדיוט ולא מלאכת אומן, ואסור לשלם עבור מלאכה זו. ואף לתת מלאכה זו לאומן גוי אסור בחול המועד (שו"ע תקמא, ד-ה; תקמב, א. להלן יב, טו).

לפיכך, מי שנצרך לתקן בגד שנקרע כדי ללובשו במועד, רשאי לתקנו במלאכת הדיוט. כלומר, אדם רגיל שניכר מתפירתו שאינה מקצועית, רשאי לתפור כדרכו. ומי שיודע לתפור באופן מקצועי, צריך לתקן את בגדו בשינוי, שיעשה את תפירותיו רחבות ולא בקו ישר (שו"ע תקמא, ה). מותר לתפור כפתור שנפל, מפני שזו מלאכת הדיוט, ואף אומן יכול לתופרו בלא לשנות דבר.

מי שאינו יודע לתקן את בגדו כדרך הדיוט, רשאי לבקש מידידו החייט שיתקן את בגדו בשינוי, כדרך הדיוט, ובתנאי שלא ישלם לו על כך, מפני שתשלום השכר יוצר חשיבות של מלאכת אומן. זה הכלל, כל מה שמותר לעשות במלאכת הדיוט בלבד, אסור בתשלום.[3]

מי שידע לפני החג שהבגד שלו קרוע והוא יזדקק לו במועד, ואע"פ כן דחה את תיקונו לחול המועד, אסור לו לתקנו בחול המועד אפילו במלאכת הדיוט, הואיל וכיוון את מלאכתו למועד (מ"ב תקמ, ט).

מותר לגהץ בגדים גיהוץ ביתי לצורך לבישתם בחג, אבל אסור לקבוע בהם קפלים כדרך גיהוץ מקצועי (שו"ע תקמא, ג; מ"ב ט).

אסור לתקן נעליים בחול המועד במלאכת אומן, אמנם מותר לעשות בהם תיקון קל כדרך הדיוט, כגון להוציא מהם מסמר (שו"ע ורמ"א תקמא, ד).

מותר לצחצח נעליים בחול המועד, ואף שיש מחמירים בזה, העיקר כדעת המתירים, שזוהי מלאכת הדיוט לצורך המועד.


[3]. במו"ק יב, א, למדנו שאסור לשלם על צורכי המועד שאינם צורכי הגוף. וכן מבואר ברא"ש (ב, ט), שקבלת שכר על כך היא כמעשה של חול, ע"כ. ועוד שהתשלום יוצר חשיבות כמלאכת אומן. וכן נפסק בשו"ע תקמב, א. ולדעת הכלבו מותר לשלם. וכתב בב"י שדבריו הם טעות, אולם יש עוד ראשונים שכתבו כמותו. אלא שלמעשה דעת האחרונים כרא"ש ושו"ע שאסור לקבל שכר על מלאכת הדיוט לצורכי המועד (מ"ב תקמא, טז, באו"ה 'אלא'). אמנם לדעת ריטב"א, האיסור הוא כאשר יש מי שיכול לעשות זאת בחינם, אבל כשאין מוצאים מי שיעשה בחינם, מותר לשלם שכר. ואפשר לסמוך עליו בשעת הצורך (מ"ב תקמב, ב; שש"כ סו, מ). וכל זה אמור לגבי צורכי המועד שאינם צורכי הגוף, אבל על צורכי הגוף במועד, מותר לשלם, כשם שמותר לעשות מלאכת אומן (מ"ב תקמב, א). וכן לצורך מלאכת דבר האבד מותר לשלם (רמ"א תקמב, א, באו"ה 'אפילו'). ולצורכי רבים התירו מלאכת הדיוט בתשלום (כמבואר להלן יב, ח, מו"ק ו, א; באו"ה תקמד, א, 'צורכי רבים'). ועיין בהרחבות ז, ה-ח.

ח – צורכי המועד בבית מותרים במלאכת הדיוט

מותר לשטוף את הרצפה בסמרטוט. אבל אסור לעשות לרצפה ניקוי מיוחד ולהבריקה בפוליש, מפני שזו מלאכת אומן. וכן אסור לבצע בבית ניקיון מיוחד שרגילים לעשות אחת לכמה שבועות, כמו ניקוי חלונות, מפני שהמבצע במועד פעולת תחזוקה שרגילים לעשות כל כמה שבועות, נראה כמכוון מלאכתו למועד ומבזה אותו (שו"ע תקמ, ב; שש"כ סו, מז). כמו כן מותר לנקות שטיחים ולשאוב מהם אבק על ידי שואב אבק ביתי, אבל אסור לנקותם באופן יסודי או לנערם בחוץ, כפי שעושים לעיתים רחוקות.

רהיטים שנשברו, מותר לתקן כדרך הדיוט תיקון זמני שאין בו טורח רב, כגון להדביק את רגל הכיסא למקומה, אבל אסור לעשות זאת באופן מקצועי.

יש להדגיש שכל ההיתר לנקות את הבית והשטיחים ולתקן רהיטים כדרך הדיוט, הוא בתנאי שהמלאכה נועדה לצורך המועד, אבל כאשר אין מתכוונים להשתמש עוד בבית בחול המועד, אסור לטרוח על הכנתו וניקיונו לצורך הימים שלאחר חול המועד (שו"ע ורמ"א תקמא, ד-ה; מ"ב יב).

נדבקה לרצפה חתיכת מלט שמפריעה להליכה או מכערת את הבית, מותר להסירה ביד או בכלי כדרך הדיוט, גם כאשר יש בדבר טורח (עיין לעיל הלכה ב).

מותר להשקות על ידי כלי או צינור צמחים שרגילים להשקותם כל כמה ימים, בין אם הם בעציצים ובין אם הם בגינה, ובתנאי שההשקיה נועדה להוסיף נוי בבית ובגינה בימי המועד. וכן מותר לקטוף פרחים וענפים כדי לקשט בהם את הבית במועד, שהשקיה וקטיפת פרחים הם מלאכת הדיוט (שש"כ סו, נז). כאשר עלול להיגרם הפסד לצמחים, מותר להשקותם גם כשאין בזה צורך למועד, כדין 'מלאכת דבר האבד' (להלן יב, ב).

ט – גילוח ותספורת

כיוון שמצווה להסתפר ולהתגלח לקראת החג, אסרו חכמים להסתפר ולהתגלח בחול המועד. כלומר, למרות שהכלל הוא שמותר לעשות בחול המועד מלאכה שנועדה לטיפול בגוף, ולכן מותר להסיר מן הגוף כל שיער שגורם צער, אסרו חכמים לספר את שיער הראש והזקן בחול המועד. מפני שחששו שאם יהיה מותר להסתפר בחול המועד, אנשים ידחו את התספורת לחול המועד, ויבזו את החג בכך שיכנסו אליו כשהם מגודלי שיער. ועל ידי שאסרו להסתפר בחול המועד, יזדרזו הכל להסתפר לקראת החג (מו"ק יד, א; שו"ע תקלא, א-ב).

בעבר הקילו חכמים למי שבא בשיירה ממדינת הים סמוך לחג ולא היתה לו שהות להסתפר, שיסתפר בחול המועד בצנעה (מו"ק יג, ב; שו"ע תקלא, ד-ה). אבל כיום אין להקל בזה, משום שהנסיעות קצרות, ובכל מקום ניתן להסתפר. אמנם מי שאיבד את דרכו במקום שומם למשך מספר שבועות, ורק בחג הצליח להיחלץ, רשאי להסתפר בחול המועד בצנעה.

כפי שלמדנו האיסור חל רק על שיער הראש והזקן, שכאשר הם מגודלים מעבר לרגיל אצלו, הוא נראה מוזנח ומבזה בכך את החג. אבל על שאר שיער שבגוף וכן על השפם, לא גזרו חכמים, ומותר לספרם במועד (שו"ע תקלא, ח; שעה"צ טו). כאשר יש לאדם פצעים מתחת לשיער הראש, מותר לספרו כדי להקל על צערו או לרפואתו (מ"ב תקלא, כא).

מותר לספר קטן ששיערו מגודל וגורם לו צער, שהואיל ועדיין לא הגיע למצוות, אין עליו חובה להתכונן לחג, וממילא לא גזרו חכמים שלא לספר אותו בחול המועד (שו"ע תקלא, ו). הנוהגים לחגוג את התספורת הראשונה לקטן בהגיעו לגיל שלוש, רשאים לספר אותו בחול המועד. וגם כאשר יום הולדתו חל לפני החג, מותר להשהות את תספורתו לחול המועד כדי להגדיל את השמחה (גן המלך, שערי תשובה תקלא, ז).

בימינו התעוררה שאלה גדולה: האם מותר למי שרגיל להתגלח בכל יום להתגלח בחול המועד. יש סוברים שהאיסור במקומו נשאר, שכך גזרו חכמים שלא להסתפר ולא להתגלח בחול המועד. אולם למעשה נראה, שכל הרגיל להתגלח בכל יום, וגם הקפיד להתגלח לקראת החג הראשון, רשאי להתגלח בחול המועד. שהואיל ולא התרשל בכבוד יום טוב, והגילוח של ערב יום טוב אינו מועיל לו לכל החג, מותר ואף מצווה שיתגלח בחול המועד. ובמיוחד מצווה שיתגלח לכבוד שבת והחג האחרון. אמנם מי שאביו נוהג להחמיר, מוטב שלא יפגע בכבוד אביו וינהג כמותו.[4]


[4]. לדעת ר"ת מגמת הגזירה שיסתפרו בערב חג, ולכן מי שהסתפר בערב חג, רשאי להסתפר גם בחול המועד. אולם לדעת רוב הראשונים, גם למי שהסתפר בערב חג אסור להסתפר בחול המועד (אור זרוע, הגה"מ, מרדכי, טור שו"ע תקלא ב), מפני שכאשר יראו אותו מסתפר, לא ידעו שהסתפר לפני החג. והביאו ראיה לדבריהם מכך שהיתר זה לא הוזכר במשנה מו"ק יג, ב, ברשימת האנשים שמותרים להתגלח. אולם סברות אלו אינן חלות על הנוהגים להתגלח בכל יום, שלא התייחסו אליהם במשנה, כי לא היה אז מנהג כזה. ואין חשש שיחשדו בהם שלא התגלחו לפני החג, כי הם רגילים להתגלח בכל יום ק"ו לפני החג. ולהיפך, הרי כל יסוד תקנת חכמים כדי שלא ייראו מנוולים (פרועי ראש) בחג, ואם לא יתגלחו בחול המועד הרי הם נראים כאבלים, הפוך מכוונת חכמים. ועיין באג"מ או"ח א, קסג, שכתב בשנת תש"ח, כשמכונות הגילוח עוד היו נדירות יחסית, שאין בזה איסור. וכן הורה הרב צבי פסח פרנק (דבר חברון תקמג), וכ"כ בשיח נחום ל. וכך מסרו בשם הרב סולובייציק, שמצווה להתגלח וגער בתלמידיו שלא התגלחו. מנגד רבים נוהגים להחמיר, וכ"כ בדברי ישראל ועלץ א, קמ; שש"כ סו, כג. ועי' פס"ת תקלא, ב. ולכך נטה חזו"ע עמ' קצא. אלא שהואיל וגזירת תספורת מדברי חכמים, ואף היא שנויה במחלוקת, ומנגד מצווה מהתורה לכבד את החג בכסות נאה ולא לבזותו בזיפי זקן שנראים כסימן אבלות, יש להורות שמצווה להתגלח בחול המועד, ובמיוחד לקראת שבת וחג. אלא שאם האב נוהג להחמיר, והוא מעדיף שבנו ינהג כמותו, נכון שהבן ימשיך במנהגו, משום מצוות כיבוד הורים, ובמיוחד כאשר הבן נמצא בחג יחד עם אביו.

י – גזירת ציפורניים

מי שציפורניו מגודלות, נכון שיגזור אותן לכבוד החג. אמנם בדיעבד, לדעת רוב הפוסקים, גם מי שלא גזר את ציפורניו לפני החג, רשאי לגזור אותן בחול המועד, כשם שמותר לעסוק בכל דבר שיש לגוף תועלת ממנו (רי"ף, רמב"ם, רא"ש, סמ"ג, שו"ע תקלד, א). ויש מחמירים וסוברים, שכשם שאסרו חכמים להסתפר בחול המועד כך אסרו לגזור ציפורניים, כדי שיזדרזו לגזור אותן לפני החג, ולא יכנסו לחג בציפורניים מגודלות (סמ"ק, תרומה).

ואף שהעיקר כדעת המקילים, נהגו באשכנז ובמקצת קהילות ספרד, להחמיר שלא לגזור ציפורניים בחול המועד (רמ"א תקלב, א; כה"ח ד). אולם גם לדעת המחמירים, מי שציפורניו היו גזוזות בערב חג, רשאי לגזור אותן בחול המועד (מ"א, מ"ב ב; ערוה"ש ב). וכן מי שרגיל לגזור אותן בכל ערב שבת, רשאי לגוזרן בערב שבת של חול המועד, למרות שלא גזר אותן בערב חג (נחלת שבעה ב, נז).[5]


[5]. אמנם יש שהחמירו גם בזה ורק לצורך טבילת מצווה התירו כדברי הרמ"א. אולם אין לחוש לשיטתם כיוון שלדעת רוב הראשונים מותר לגזור ציפורניים בחול המועד ללא שום הגבלה, וגם לפי מנהג המחמירים רבו המתירים באופנים שהוזכרו למעלה (עיין כה"ח תקלב, ה' ז'). ועוד, שזו מחלוקת בדין דרבנן. עוד כתב בערוה"ש תקלב, ב, למנהג אשכנז, שמי שהיה טרוד מאוד לפני החג, רשאי בשעת הדחק ליטול ציפורניו בחול המועד.

י"א – איסור כיבוס

מצווה לכבס את הבגדים לקראת החג, וכדי שלא יתרשלו בזה, אסרו חכמים לכבס את הבגדים בחול המועד. כלומר, למרות שעל פי כללי ההלכה היה צריך להתיר כיבוס בגדים בחול המועד לצורך לבישתם במועד, שכן זוהי מלאכת הדיוט לצורך המועד, אסרו זאת חכמים, כדי שלא יהיו אנשים שידחו את כיבוס הבגדים לחול המועד, שאז הם פנויים ממלאכתם, ויבזו את החג בכך שיכנסו אליו כשבגדיהם מלוכלכים (מו"ק יד, א; שו"ע תקלד, א). לפיכך, אסור לכבס חולצות, מכנסיים, שמלה, חצאית, חליפה וכל כיוצא בהם. אבל בגדים של תינוקות וילדים קטנים שרגילים להתלכלך תדיר, וגם אם יכבסום לפני החג יתלכלכו שוב, מותר לכבס לצורך לבישתם במועד (כמבואר בהלכה הבאה).

מותר להסיר כתם מבגד של מבוגרים על ידי מים וחומרי ניקוי, מפני שניקוי כתם אינו בכלל הגזירה. אלא שכל זמן שעוד נותר בגד נקי, עדיף ללבוש אותו מאשר לנקות את הכתם. ואם יש יתרון בבגד שהוכתם, מותר לנקותו כדי ללובשו בחול המועד או בחג (עי' שש"כ סו, עב).

התירו חכמים למי שיש בגד אחד בלבד לכבסו בחול המועד, מפני שגם אם יכבס אותו בערב חג, מן הסתם יתלכלך שוב במשך שבעת ימי החג, ולא רצו חכמים לגזור עליו שילך בבגד מלוכלך במועד. לפיכך, מי שיש לו חולצה אחת בלבד והתלכלכה, או מי שיש לה שמלה אחת בלבד והתלכלכה, מותר לכבסה. ויש להקפיד לכבס את הבגד בצנעה, היינו במכונת כביסה ביתית ולא לתלות אותו בחוץ לייבוש.

אבל מי שיש לו שני בגדים, גם אם יתלכלכו ויש לו צער בלבישתם, אסרו חכמים לכבסם במועד, מפני ששני בגדים צריכים להספיק למשך כל החג. וגם כאשר אחד מהבגדים פחות נאה, הרי הוא נחשב כמי שיש לו שני בגדים ואסור לו לכבס את בגדו בחול המועד. וכן מי שיש לה שמלה שלימה ובנוסף לכך חצאית וחולצה, נחשבת כמי שיש לה שני בגדים. ואף ששני הבגדים התלכלכו מעט, אסור לכבסם, אלא ילבשום כפי שהם.

מי שיש לו בגד אחד לשבת וחג ואחד לחול, אם הוא אינו רגיל לצאת בבגד החול בשבת, הרי הוא נחשב כמי שיש לו בגד אחד בלבד לשבת וחג, ואם בגד השבת התלכלך, מותר לכבסו במכונה לקראת החג השני.

כאשר כל הבגדים התלכלכו מאוד עד שמרוב בושה יעדיף שלא לצאת מהבית, מותר לכבס בגד אחד כדי שלא יאלץ להישאר סגור בביתו.[6] (גיהוץ ביתי מותר, כפי שכבר למדנו בהלכה ז).


[6]. הקילו חכמים (מו"ק יד, א) למי שיש חלוק אחד בלבד, שיכבס אותו. לדעת סמ"ק ורבנו פרץ, כיוון שאמרו בגמרא, ש"איזורו מוכיח עליו" שהוא חלוקו היחיד, כיום שאין לנו סימן שזה הבגד היחיד, בטל ההיתר. והזכיר במ"ב תקלד, ט, את דעת המחמירים, ולכך נטה בשש"כ סו, סג. אולם לרי"ף, רמב"ם ורא"ש תנאי זה אינו מעכב, וכ"כ שו"ע תקלד, א, ורוב הפוסקים (כה"ח יא).

מי שיש לו שני בגדים, אלא שאחד מהם של חול. י"א שדינו כמי שיש לו שני בגדים, ואסור לו לכבס את הבגד החגיגי שהתלכלך (אבני ישפה קד, ד), וי"א שדינו כמי שיש לו בגד אחד, ואם התלכלך מותר לכבסו (אול"צ ג, כד, ג; חוט שני טז, ו). ונראה שבצירוף הסברה הבאה, אפשר להקל.

למדנו במו"ק יח, א-ב, שמותר לכבס בגדי פשתן, מפני שהם לבנים ומתלכלכים תמיד, ואין הכיבוס של ערב החג מועיל להם (רמב"ם ז, כא; נמוק"י), או מפני שהם מתכבסים בקלות (רש"י ור"ן). וכבר בימי הראשונים נהגו להחמיר בזה (רא"ש ורבנו ירוחם), אולי מפני שהיה קשה לחלק בין סוגי הבגדים. וכן נפסק למעשה שהמנהג מחייב ואסור לכבס בגדי פשתן (שו"ע תקלד, ב). אמנם כאשר יש צד נוסף להקל, כגון במי שיש לו בגד אחד לשבת ואחד לחול, אפשר לצרף את סברת רש"י ור"ן שההיתר בבגדי פשתן מפני שמתכבסים בקלות, ואם כן מותר לכבסם במכונה.

כאשר יש שני בגדים אלא שהתלכלכו עד שמרוב בושה בעליהם מעדיף להישאר בבית, נראה שמותר לכבסם, משום דבר האבד, שיפסיד תפילות ושיעורי תורה וסעודות משפחתיות. ובשם ריש"א כתבו להתיר זאת משום כבוד הבריות. שכל מה שאסרו חכמים לכבס הוא במצב של גנאי מועט, אבל כאשר הוא מתבייש מאוד, מותר. ועיין בהרחבות.

י"ב – בגדים שמותר לכבס

בגדים שרגילים להתלכלך תדיר, כמו בגדים של תינוקות וילדים קטנים, מותר לכבס בחול המועד לצורך לבישתם במועד. מפני שאסרו חכמים לכבס בגדים במועד כדי שיכבסו אותם לקראת החג, ולא ידחו את כיבוסם למועד, אבל לא גזרו על בגדים שגם אם יכבסום לפני החג יצטרכו לכבסם שוב במועד. ואין צורך להצניע את כיבוסם, מפני שהכל יודעים שמותר לכבס בגדים אלו.

אמנם צריך לכבס לפני החג את כל בגדי התינוקות והילדים, ורק לאחר שישתמשו בכל הבגדים הנקיים, מותר לכבס את הבגדים שנצרכים למועד. ואם לא נותר לילד בגד נקי לחג, מותר לכבסו למרות שעדיין יש לו בגד נקי של חול. ויש להקפיד שלא להוסיף ולכבס בגדים לצורך ימי החול שלאחר החג. ואם לא כיבסו את כל הבגדים לפני החג, לדעת רבים יש להחמיר שלא לכבסם בחול המועד, מפני שהוא כמי שמכוון לעשות את מלאכתו במועד. אולם למעשה, אין להעניש את הילדים על כך, ובדיעבד מותר לכבס במועד את הבגדים שהתלכלכו במועד יחד עם הבגדים שלא כובסו לפני החג.

בדרך כלל ילדים מגיל תשע ומעלה כבר אינם מלכלכים את בגדיהם, ואין היתר לכבס את בגדיהם בחול המועד. אמנם אם הם ילדים שמתלכלכים יותר, מותר לכבס את בגדיהם לצורך המועד גם כשהם בני תשע ועשר.

מגבות ידיים שרגילים להחליף כל יום או יומיים, או מפות שולחן שמתלכלכות תדיר – אם כולן התלכלכו, מותר לכבס את הנצרכות להמשך המועד (שו"ע תקלד, א). וכן הדין לגבי גרביים ולבנים (בגדים תחתונים) שרגילים להחליף בכל יום מפני הזיעה. לאחר שהשתמשו בכל הנקיים, מותר לכבס את הנצרכים להמשך המועד.[7]


[7]. בבתי מלון רגילים להחליף את הסדינים והמגבות בכל יום, ואם האורחים דורשים שכך יעשו גם בחול המועד, כי בלא זאת הם מרגישים שהמקום אינו נקי מספיק, רשאים לכבס עבורם את הסדינים והמגבות המשומשים, הואיל ורגילים להחליפם כל יום. ואין לדרוש מבעלי המלונות לקנות כמות גדולה של סדינים ומגבות כדי שלא יצטרכו לכבסם בחול המועד (עי' שש"כ סו, הערה רסג). אולם לכתחילה עדיף שהאורחים לא יבקשו להחליף להם את הסדינים והמגבות בכל יום, כדי לצמצם את הצורך בכביסה. וכאשר מגיעים אורחים חדשים, בוודאי צריכים להחליף עבורם את הסדינים והמגבות.

י"ג – כתיבה

ככל המלאכות גם כתיבה אסורה בחול המועד, לפיכך אסור לכתוב ספרי תורה, תפילין ומזוזות, ואפילו אות אחת אסור לכתוב. וכן אסור לכתוב מסמכים משפטיים וחשבונות עסקיים, וכן אסור לכתוב עבודות ומבחנים (שו"ע תקמה, א; ו).

ואפילו לצורך המועד אסור לכתוב כדרך אומן, היינו באותיות מרובעות או אפילו בכתב רגיל תוך התאמצות ליישר את הכתב או לייפותו. אבל מותר לכתוב כדרך הדיוט לצורך המועד, כלומר, כדרך שאנשים רגילים לכתוב בלא מאמץ לייפות את הכתב. לפיכך, הרוצה לקנות מוצרי מזון למועד, רשאי לכתוב בכתב רגיל את רשימת המוצרים שהוא צריך.

וכן מותר לכתוב בכתב רגיל מכתב ידידות לחבר, שאף זה מצורכי המועד, שעל ידי כך מרבים שמחה וידידות. ובתנאי שלא יכוון את מלאכתו למועד, שאם הוא מעוניין לכתוב מכתבים לחבריו, לא ידחה את כתיבתם למועד (מ"ב תקמה, לא).

וכן מותר למי שרוצה להעניק מתנה לחברו, לכתוב לו דברי ידידות וברכה. ואם הוא רוצה לתת לו ספר, רשאי לכתוב עליו הקדשה (שו"ע תקמה, ה). ויש מחמירים בכל מה שהותר לכתוב בכתיבת הדיוט, לכתוב את השורה הראשונה עקומה, והרוצה להקל רשאי, שכך דעת רוב הפוסקים למעשה (עיין מ"ב לה).

גם כתיבה במחשב נחשבת כמלאכת הדיוט, לפיכך מותר לכתוב רשימת קניות במחשב, וכן מותר לשלוח מסרון בטלפון או מכתב ידידות בדואר אלקטרוני. אבל כל שאינו לצורך המועד אסור, שגם מלאכת הדיוט אסורה שלא לצורך המועד.

הלומד תורה ורוצה לסכם את הדברים בכתב הדיוט או במחשב כדי להתרכז יותר בלימודו, כיוון שכתיבתו לצורך מצווה – מותר (ולהלן יב, יא; יב, יג, יבואר דין כתיבה לצורך מצווה).

הדפסה במדפסת נחשבת לדעת חלק מהפוסקים כמלאכת אומן, ואף שפעולת ההדפסה פשוטה מאוד, כיוון שהתוצאה היא מלאכת אומן, נכון לכתחילה לחוש לדעת המחמירים, שלא להדפיס בחול המועד. (להלן יב, יד, יבואר דין כתיבה לצורך עבודת בית דין ודבר האבד).[8]


[8]. לדעת רוב הפוסקים כל כתיבה שיש צורך להתאמץ כדי לכותבה במדויק, בין בעברית בין בלועזית, היא מלאכת אומן, ואילו כתיבה רגילה שאין מתאמצים ליישרה ולייפותה היא מלאכת הדיוט, ולכן התירו לכתוב בכתיבה רגילה מכתבי ידידות, שיש מהם שמחה במועד (רמב"ם, רמב"ן, מור וקציעה). אמנם יש מחמירים וסוברים שכל כתיבה שהיא נחשבת מלאכת אומן, ורק כתיבת אותיות שבורות, נחשבת מלאכת הדיוט (טור בשם בה"ג, תרוה"ד). בשו"ע תקמה, ה, פסק כדעת המתירים. ולדעת הרמ"א, אף שהעיקר כדעת המקילים, נהגו להחמיר אפילו בכתב עגול (הדיוט) לכתוב את כל השורות עקומות, ובמ"א כתב שנהגו לעקם רק את השורה הראשונה. ורוב האחרונים כתבו שלמעשה המנהג להקל בכתב עגול (ב"ח, ט"ז, א"ר, ועוד). והובאה דעתם במ"ב לה. ←

כתיבה במחשב בלא הדפסה: יש אומרים שאין בזה שום איסור, וגם שלא לצורך המועד מותר, הואיל ואין עושים דבר במציאות אלא רק יוצרים אותות אלקטרוניים, והרי זה ככתב שאינו מתקיים. אמנם מלאכת עבודה, כגון לצורך פרנסה, אסור (חוהמ"כ ו, צח). ויש אומרים שכתיבה במחשב היא מלאכת הדיוט, שכל שאינו לצורך המועד – אסור. ומה שאינו נשמר כגון כתיבה במשחק מותר לגמרי. וכן הלכה (הרב אליהו מאמר מרדכי יט, נד; חוט שני (יט, ו).

הדפסה במדפסת: יש אומרים שהיא מלאכת אומן, מפני שהתוצאה היא כמלאכת אומן (עפ"י א"ר תס, ו), ויש אומרים שהיא מלאכת הדיוט, שכל אדם יודע לעשותה (א"א בוטשאטש תקמה מהדו"ת). ועיין בחוהמ"כ ו, פט, ופס"ת תקמה, ב. והנראה למעשה שלכתחילה יש להחמיר, ולא להדפיס גם לצורך המועד. אולם בשעת הצורך, כמו לצורך שיעור תורה, אפשר לסמוך על סברת המקילים שסברתם נראית. ואם חסרון ההדפסה יגרום הפסד בלימוד, הרי זה מותר מדין דבר האבד. ועוד יש להקל בשעת הצורך מפני שלרוה"פ הוא ספק דרבנן, כי גם לסוברים שאיסור מלאכה בחוה"מ מהתורה, מסתבר שהכוונה רק למלאכות גדולות או מלאכות לצורך פרנסה.

י"ד – משחקים ומלאכת יצירה

למרות שכתיבה וציור, גזירה, הדבקה ותפירה, הן מכלל המלאכות האסורות בחול המועד, מותר לילדים קטנים לכתוב, לצייר, לגזור, להדביק ולתפור דרך משחק. שהואיל והם אינם יכולים לעסוק בתורה כגדולים, ודרכם לשחק בכל יום, ומזה יש להם הנאה, הרי שהמשחק נחשב אצלם צורך המועד, וכל שהוא כדרך מלאכת הדיוט – מותר. ואף מותר לגדולים לסייע להם במשחק, מפני שזוהי מלאכת הדיוט לצורך המועד.

אבל אסור לגדול לצייר, לקפל ניירות באופן אומנותי (אוריגמי), ולעשות יצירות אחרות להנאתו, מפני שדרך גדולים להשתדל לייפות את יצירתם, והרי זה מלאכת אומן שאסורה בחול המועד. וגם לקטנים אסור להכין יצירות ברמה גבוהה, שכן למדנו שרק לצורך הכנת המאכלים וצורכי הגוף מותר לעשות מלאכת אומן, אבל לצורך שאר הנאות, רק מלאכת הדיוט מותרת. וככל שהילד הולך ומתקרב לגיל מצוות, כך צריך לחנכו להפסיק לשחק במלאכות אלו בחול המועד, ולעסוק יותר בתורה ובהנאות שאין בהן מלאכה.

מותר לגדול לקחת ילדים לסדנת יצירה במועד, כגון סדנה לציור על כדים, ואף מותר לגדול לסייע להם. אבל אסור לגדול לצייר על הכדים בעצמו.

מותר לשחק במשחקי מחשב, למרות שיוצרים בכך אותיות וצורות שנשמרות בזיכרון המחשב. וגם לגדולים מותר לשחק בזה, הואיל וזו מלאכת הדיוט, ומלאכת הדיוט הותרה לצורך הנאה במועד. ובתנאי שלא יבטלו על ידי כך את עיקר עניינו של המועד, שהוא לעסוק בתורה.

ט"ו – נסיעות, טיולים ובילויים

מותר לנסוע בחול המועד לצורך טיול, שכל דבר שיהודים רגילים ליהנות בו ואינו מטריח, נחשב מצורכי המועד, ומותר לעשות למענו מלאכת הדיוט כנהיגה במכונית. אבל אסור לנסוע שלא לצורך המועד, כגון לצורך לימוד נהיגה, או כדי לראות דבר לצורך עבודה שלאחר המועד.

מותר לנסוע לצורך המועד באוטובוסים, רכבות ומוניות ולשלם עבור הנסיעה בהם. ואף מותר לנהגים יהודים לעבוד בשכר באוטובוסים ורכבות בחול המועד, מפני שיש בזה צורך לרבים. ולגבי נהגי מוניות, נכון שישבתו. ואם יש צורך ציבורי שימשיכו לעבוד, מותר להם לעבוד בחול המועד.[9]

הנצרך לנסוע במועד, רשאי לבצע במכונית תיקונים קלים שהדיוט יודע לבצע. וכן בעבר כשהיו רוכבים על סוסים, התירו חכמים לטפל בסוס כדרך הדיוט, היינו לתקן את פרסותיו (מו"ק י, א; שו"ע תקלו, א). לפיכך, מותר בשעת הצורך להחליף גלגל, וכן מותר לעשות פעולת תיקון קטנה שאינה מצריכה כלי עבודה מיוחדים או מיומנות של איש מקצוע. אבל תיקון מקצועי מותר רק לצורך דבר האבד (כמבואר להלן יב, ב).

מותר לרחוץ את שמשות הרכב, אבל רחיצת הרכב אסורה, מפני שכל העושה בחול המועד מלאכת תחזוקה שרגילים לעשות אחת לכמה שבועות – מזלזל במועד. אבל אם בעקבות טיול בחול המועד הרכב התלכלך מאוד, עד שמתביישים לנסוע בו, מותר לרחוץ אותו לצורך נסיעה במועד.

נראה שכל מה שהתירו טיולים בחול המועד הכוונה לטיולים קצרים שאינם מייגעים ומטריחים, אלא מצטרפים למגמת חול המועד – לנוח ממלאכה ולשמוח בסעודות ולימוד התורה. וכבר למדנו (לעיל א, ו; י, ו) שיש להקדיש כמחצית היום ללימוד תורה, וממילא זמן הטיולים הוא במחצית השנייה, שבה צריך לקיים גם את הסעודות. אמנם נראה שלשם עלייה לירושלים, עיר הקודש והמקדש, אפשר לקיים נסיעה ארוכה.


[9]. אמנם הכלל הוא שמותר לאדם לבקש מחבירו לעשות עבורו מלאכה לצורך המועד בתנאי שיעשה אותה בחינם. אבל כאשר מדובר בצורך מועד של רבים, שאינו יכול להתקיים בלא תשלום, מותר לשלם, שהיאך יתכן שהנהג יסכים לעזוב את משפחתו כדי להסיע אנשים הלוך וחזור בחינם (ריטב"א; באו"ה תקמא, ה, 'אלא'; תקמב, א, 'אפילו'; להלן יב, ח). ולגבי נהגי מוניות שיש להם מה לאכול, עיין בהרחבות.

ט"ז – מסחר וקניות

מסחר אסור בחול המועד, ובכלל זה אסור לקנות ולמכור, להשכיר ולשכור, מפני שהמועד ניתן לישראל כדי שיאכלו וישתו וילמדו תורה, ואילו העיסוק במסחר מטריח ומטריד, וגם עלול לצער במקרה של עסקה לא מוצלחת. ואמנם עסקה אחת קטנה אינה מטריחה ומטרידה, אלא שהואיל ואין למסחר קצבה, ופעמים שמתחילים בדבר קטן ונגררים לעסק גדול ומורכב, אסרו חכמים כל מסחר בחול המועד (מו"ק י, ב; רא"ש; שו"ע תקלט, א; מ"ב ב; ערוה"ש ג-ד).

אבל לצורך מאכלי המועד מותר לקנות ולמכור (מו"ק יג, א-ב). וגם אם היה יכול לקנות את כל מוצרי המזון הנצרכים לו לפני החג, רשאי לקנות אותם בחג בלא הגבלה, כי לא רצו חכמים לקבוע סייגים שעלולים למעט בשמחת המועד. ואין צריך לצמצם בקניית המזון, אלא אפשר לקנות בהרווחה באופן שיספיק לכל החג כולל שבת שצמודה לחג השני, ואם יישאר לימים שלאחר החג – יהנה מהנותר. אבל אסור להתכוון לקנות יותר עבור הימים שלאחר החג (שו"ע ורמ"א תקלט, יא; וכדלעיל הלכה ג).

מי שרגיל לקנות מוצרי מזון באריזות גדולות שמחירן מוזל, רשאי לקנות באופן זה גם בחול המועד, הואיל וכך היא דרך קנייתם. וכן כאשר מעניקים הנחה משמעותית למי שמבצע קנייה גדולה, מותר להוסיף ולקנות מוצרים עבור הימים שלאחר החג, שהרי זה בכלל 'דבר האבד'. אמנם ככל דיני 'דבר האבד', היתר זה הוא למי שלא כיוון מלאכתו למועד, היינו למי שלא תכנן לבצע את הקנייה הגדולה והמוזלת בחול המועד. אבל אם התכוון לכך, אסור לו לקנות בחול המועד מעבר למה שהוא צריך למועד (שו"ע תקלט, א; מ"ב ד; עי' שעה"צ תקלז, מט. ועיין להלן יב, ג).

כעקרון גם דברים שאינם מוצרי מזון, כמו למשל, בגדים, נעליים, כלי מטבח, כלי חשמל, ספר ללימוד, אם יש בהם צורך ממשי למועד, מותר לקנות במועד. למשל, אשה שיש לה בגד חגיגי והיא מעוניינת בבגד חגיגי חדש שיהיה יותר יפה, אסור לקנותו במועד. אבל אם הבגד החגיגי שלה נקרע או התלכלך, מותר לה לקנות בגד חגיגי לצורך לבישתו במועד. אמנם למעשה, מכמה סיבות היתר זה כמעט ואינו יוצא לפועל. ראשית, מפני שבדברים הללו שאינם מוצרי מזון, ההיתר לקנות בחול המועד הוא בתנאי שלא ידע לפני החג שיצטרך להם במועד, אבל אם ידע והתרשל ולא קנה, אסור לקנות מפני שהוא מכוון מלאכתו למועד (מ"ב תקלט, ד; תקמ, ט; רשז"א שש"כ סז, הערה קל).

בנוסף לכך, אסור לקנות אצל מי שפותח את חנותו באיסור, כדי שלא לסייע בידי עוברי עבירה. ובפועל, כמעט כל החנויות שפתוחות בפרהסיא פתוחות באיסור (להלן יב, ו). הרי שכל ההיתר הוא לקנות ממי שמשבית את חנותו במועד ומוכר באופן פרטי למי שמבקש ממנו, או לקנות בחנות של גוי. עוד צריך לדעת, שההיתר לקנות בגד או רהיט בחנות של גוי, הוא בתנאי שאין צורך לתקן אותו במלאכת אומן. אבל אם הוא נצרך לתיקון כזה – אסור (להלן הלכה יח). עוד יש לציין, שלעיתים מותר לקנות דבר שאינו נצרך למועד משום 'דבר האבד', כמבואר להלן (יב, ז).

י"ז – איסורי טרחה בהעברת חפצים

כל דבר שיש בו טרחה יתירה ואינו לצורך המועד, למרות שאין בעשייתו מלאכה, אסרו חכמים לעשותו בחול המועד בפרהסיא, כדי שישמחו במועד ולא יזלזלו בו. לפיכך, אסרו חכמים (מו"ק יג, א) להעביר רהיטים וחפצים מבית לבית. וכאשר שני הבתים סמוכים זה לזה, באופן שאינו צריך לעבור דרך רחוב הפתוח לרבים, כיוון שאין בהעברה זו כל כך טורח והיא נעשית בצנעה – מותר. וכן כאשר שתי הדירות באותו בניין, מותר להעביר רהיטים וחפצים מדירה לדירה (שו"ע תקלה, א; לבוש א; מ"ב ו). והעברה של דירה שלימה אסורה אפילו באותו בניין, הואיל ויש בכך טורח רב.[10]

כאשר צריך להעביר חפצים לצורך המועד, כגון שולחנות, כסאות ומאוורר לצורך הסעודה, או מיטה לאורחים, אם מסתבר שהרואים יחשבו שהדבר נעשה לצורך המועד – מותר, ואם מסתבר שיחשבו שהדבר נעשה לצורך חול, כגון שמעבירים ארון – אסור (שו"ע תקלה, א; מ"ב ד).

אסור לבחורי ישיבה שמבקרים בחול המועד בישיבה ומתכוונים לחזור לביתם, לנצל את הנסיעה כדי לסחוב עימהם כלי מיטה וספרים עבור ימי החול שלאחר המועד. אמנם אם בחול המועד הם יכולים להביא את חפציהם בעזרת מי שנוסע לישיבה ברכבו, ואילו לאחר החג יצטרכו לשכור רכב עבור כך, כיוון שמדובר ב'דבר האבד', מותר להם להביא את חפציהם בחול המועד (שו"ע תקלח, ג).

עוד אסרו חכמים להביא מבית האומן בגדים, רהיטים וכלים, שאין בהם צורך למועד, מפני שיש בהולכתם טרחה שאינה לצורך המועד, ועוד שיש לחשוש שהרואים יחשבו שביקש מהאומן לתקנם במועד.[11]

אמנם כאשר החפצים הללו נצרכים למועד – מותר להביאם מבית האומן לבית. לפיכך, מותר להביא כסאות לסעודה, שמיכה להתכסות בה בחג, ואפילו מקרר או תנור אפיה לצורך מאכלי החג (ומותר גם להוליכם לתיקון, כמבואר לעיל הלכה ד).

אסרו חכמים לפנות במועד זבל מן החצר לאשפה המרכזית, מפני שזו היתה טרחה מרובה שלא לצורך. ואם הזבל התרבה עד שהחצר נעשתה מלוכלכת, התירו להוליכו לאשפה הציבורית (פסחים נה, ב; שו"ע תקלה, ג). כיום שהחצרות קטנות והאשפה מרובה, יש הכרח להפעיל את מערכת פינוי האשפה בחול המועד, והרי זה בכלל צורכי רבים וצורכי המועד (להלן יב, ט).


[10]. אמרו בירושלמי מו"ק פ"ב ה"ד, שכאשר הזדמנה לאדם אפשרות לעבור בחול המועד מדירה שכורה לדירה קטנה יותר שבבעלותו, למרות שהיא ברחוב אחר, מותר לעבור, ששמחה לאדם לגור בדירה שלו, והרי זה מצטרף לשמחת החג (שו"ע תקלה, ב). ונראה שההיתר היה שייך לימיהם, שהיו לאנשים מעט חפצים, ובדרך כלל גרו בחדר אחד. אבל כיום, שיש לכל משפחה רהיטים וחפצים רבים שהעברתם כרוכה בטורח רב, אסור לעבור בחוה"מ גם לדירה שלו, שאין לך השבתת שמחה וביזוי חול מועד גדול מזה. ואפילו באותו בניין אסור לעבור דירה. ואם דחיית המעבר תגרום להפסד גדול מאוד, יש לשאול שאלת חכם. ובכל אופן, אם היה יכול לעבור לפני החג, ולא התאמץ לעבור, גם במקרה של הפסד גדול, אין להתיר.

[11]. אם אין לאומן מה לאכול בחג, ישלם לו וישאיר אצלו את הכלים שהכין. ואם הוא חושש להשאיר אצלו את הכלים, שמא ימכרם לאחר ויפסיד את כספו, יעביר את הכלים לבית חבירו שגר סמוך לבית האומן. ואם אין אפשרות כזו, יעבירם לתוך ביתו בצנעה (מו"ק יג, א; שו"ע תקלד, ג).

י"ח – ישראל וגוי בחול המועד

כשם שאסרו חכמים בשבת לומר לגוי לעשות מלאכה, כך אסרו בחול המועד לומר לגוי לעשות מלאכה שאסור ליהודי לעשותה (שו"ע תקמג, א; מ"ב א). ואפילו אם הוא משער שאם לא ישכור את הגוי לעשות את המלאכה במועד, יצטרך לשלם לו לאחר המועד יותר – אסור. מפני שהיתר 'דבר האבד' קיים רק כאשר אדם עומד להפסיד דבר שכבר בידו (ח"א כלל קו, יב; מ"ב ב).

מותר לבקש מגוי לעשות מלאכה שמותר ליהודי לעשות במלאכת הדיוט או בשינוי, כגון תפירת בגד לצורך המועד (לעיל הלכות ז-ח). ואם הגוי ירצה לעשותה כדרכו במלאכת אומן, אין צורך להעיר לו על כך (עי' שש"כ סח, הערה קלז). וכן גוי שעשה מעצמו את מלאכתו של היהודי בחול המועד, מותר ליהודי ליהנות ממנה (פסקי תוס'; כה"ח תקמג, ה).

ואף שאסור ליהודי לומר לגוי לעשות עבורו מלאכה שאסורה בחול המועד, לצורך מצווה שתיעשה בחול המועד – מותר. לפיכך, מותר לבקש מגוי לסיים את בניין בית הכנסת כדי שיוכלו להתפלל בו (מ"ב תקמג, א; שעה"צ תקמד, י).[12]

מותר לתת לגוי עבודה לפני החג אם יתקיימו בה שני תנאים: א) שהגוי יעבוד עבור עצמו, כגון שיעבוד בקבלנות, באופן שהוא מקבל תשלום כולל על ביצוע העבודה, והוא מחליט אימתי יעבוד. או שהגוי יהיה שותף ברווחים של אותה עבודה, ואזי הוא עובד עבור הרווחים שלו. ב) שזאת לא תהיה עבודה שרגילים לעשותה בשכירות, כדי שהרואים לא יחשדו ביהודי שמעסיק את הגוי בשכירות. וכיוון שרגילים לבנות כיום בתים בקבלנות, מותר לגוי להמשיך לבנות את בית היהודי בחול המועד (שו"ע תקמג, ב; באו"ה רמד, א, 'או לקצור').

סחורה שאסור ליהודי לקנות במועד, אסור לומר לגוי לקנות עבורו במועד, ואפילו אם יאמר לו זאת לפני החג (באו"ה תקלט, א, 'בין לקנות'). אבל מותר לומר לגוי קנה לעצמך, ואח"כ אקנה ממך באופן שתרוויח. ואף מותר להלוות לגוי מעות לצורך זה (שו"ע שז, ג; מ"ב יג; שש"כ סח, לד).

מותר לתת לגוי מלאכה בחול המועד על תנאי שיעשה אותה לאחר המועד, ובלבד שלא ישקול ולא ימדוד ולא ימנה את הדברים שבהם העבודה תיעשה, משום שזה מעשה חול. ואם אח"כ הגוי יפר את הסיכום ויעשה את המלאכה במועד, אין צריך למחות בידו, הואיל והתנה עימו לעשותה אחר המועד (שו"ע ורמ"א תקמג, ג).

יש אומרים שאסור לישראל לבשל או לעשות מלאכות אחרות בחול המועד עבור הגוי, שכל המלאכות שהותרו במועד, לצורך שמחת המועד הותרו, וכיוון שאין לגוי מצווה לשמוח בחג, אסור לעשות למענו מלאכה (ח"א קו, יא). ויש מתירים (עיין שבט הלוי ח, קכד, ב). למעשה, כאשר יש צורך גדול, משום קידוש השם או מניעת איבה, מותר לעשות עבור גוי מלאכה בחול המועד (עיין שש"כ סח, לז, ועיין בהרחבות).


[12]. למדנו שהתירו בשבת 'שבות דשבות' לצורך מצווה (פניני הלכה שבת ט, יא). נמצא שלסוברים שאיסור מלאכה בחוה"מ מדרבנן, וכן לרמב"ן ודעימיה, שסוברים שכל שהוא לצורך המועד אין בו איסור תורה, הרי זה 'שבות דשבות' לצורך מצווה. ולסוברים שהאיסור מהתורה, הרי ישנה דעת בעל העיטור, שאפילו 'שבות' אחד הותר לצורך מצווה, ואף שבשבת סומכים עליו רק בשעת הדחק, כאן שיש חולקים וסוברים שאיסור מלאכה דרבנן, אפשר לסמוך עליו (פמ"ג תקמג א"א, א).

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן