חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ב – כללי איסור חמץ

א – ארבע מצוות באיסור חמץ

ארבע מצוות מהתורה עוסקות באיסור חמץ בפסח, שלוש מצוות לא תעשה ומצוות עשה אחת:

האיסור הראשון – שלא לאכול חמץ, שנאמר (שמות יג, ג): "וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ", ולמדו חכמים שבכלל האיסור לאכול חמץ בפסח כלול גם האיסור ליהנות מהחמץ. עוד נאמר (שם יב, כ): "כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ", ומכאן למדו שלא רק דבר שהחמיץ מחמת עצמו אסור אלא אף אם החמיץ מחמת דבר אחר – אסור באכילה בפסח. עוד צריך לציין, כי חומרה מיוחדת החמירה התורה באיסור אכילת חמץ, שכמעט כל איסורי אכילה עונשם מלקות, ואילו עונשו של האוכל חמץ בפסח – כרת, שנאמר (שם טו): "כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי".

האיסור השני – שלא ימצא חמץ ברשותנו, שנאמר (שמות יב, יט): "שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם", שאור הוא השמרים שעל ידם מחמיצים את הבצק, אך אין הכוונה לאסור כאן רק שאור אלא גם חמץ אסור שימצא ברשותנו.

האיסור השלישי – שלא יראה חמץ ברשותנו, שנאמר (שמות יג, ז): "מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים, וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ". בשני איסורים אלו עובר רק מי שנמצא ברשותו בפסח חמץ בנפח של שיעור כזית לכל הפחות, אבל אם נשאר ברשותו חמץ שנפחו קטן מכזית, אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא.

מצווה רביעית, והיא מצוות עשה, להשבית את החמץ ואת השאור לקראת הפסח, שנאמר (שמות יב, טו): "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ, אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם".

ב – זמני איסור חמץ מהתורה ומדברי חכמים

אף שעיקר איסור חמץ חל בשבעת ימי חג המצות (ט"ו-כ"א בניסן), כבר בחצות יום י"ד שלפני פסח נצטוונו להשבית את החמץ מבתינו.

גם איסור אכילת חמץ מתחיל מחצות יום י"ד, שנאמר (דברים טז, ב-ג): "וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה'… לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ". כלומר, מזמן הראוי להקרבת הפסח אסור לאכול חמץ, וזמן קרבן הפסח מתחיל בחצות יום י"ד בניסן. לפיכך, מחצות יום י"ד החמץ אסור באכילה, ואיסור אכילה זה כולל גם איסור הנאה.[1]

כדי להרחיק את האדם מהעבירה הוסיפו חכמים ואסרו את החמץ בהנאה עוד שעה, ובאכילה הוסיפו ואסרו שתי שעות, שכן ביום מעונן (כשאין שעון) עלולים לטעות עד שעתיים.

כך הוא חשבון השעות: מחלקים את היום לשנים עשר חלקים שווים, וכל חלק נקרא שעה זמנית. נמצא שבארבע השעות הראשונות של יום י"ד מותר לאכול חמץ, ובשעה החמישית אסור לאכול חמץ מדברי חכמים אבל מותר ליהנות ממנו, למשל, מותר להאכילו לבהמה או למוכרו לגוי. משנכנסה שעה שישית של היום החמץ נאסר בהנאה מדברי חכמים, ואם שכח למכרו לגוי צריך לאבדו. ומשהגיע חצות היום, היינו משנסתיימה השעה השישית, החמץ אסור באכילה והנאה מהתורה, וצריך להזדרז להשביתו, וכל שעה שאינו משביתו הרי הוא מבטל מצוות עשה להשבית החמץ (ראו להלן ג, ו, בביאור העניין בהרחבה).

כיוון שנכנס החג, נוספים עוד שני איסורים: בל יראה ובל ימצא.[2] ואף איסור אכילה נעשה חמור יותר, שהאוכל חמץ במזיד אחר חצות יום י"ד מתחייב במלקות בלבד, ואילו האוכל חמץ משנכנס החג נענש בכרת, שנאמר (שמות יב, טו): "כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי".

אחר שנסתיים הפסח הותר החמץ, אלא שחכמים אסרו חמץ של יהודי שעבר עליו הפסח, שכיוון שעבר בהשהיית החמץ בפסח על איסור בל יראה ובל ימצא – אסרוהו באכילה ובהנאה. אבל חמץ של גוי שעבר עליו הפסח מותר באכילה, ומותר ליהודי לקנותו ולאוכלו (שו"ע תמח, א-ג).


[1]. מצוות תשביתו חלה מחצות יום י"ד, שנאמר (שמות יב, טו): "אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם", והוכיחו חכמים מן הפסוקים שכוונת התורה באומרה "בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן" ליום שלפני חג הפסח, שכן בפסח עצמו החמץ צריך כבר להיות מושבת, שאם לא כן יעברו עליו בבל יראה ובל ימצא, לפיכך מצוות ההשבתה היא ביום שלפני הפסח באמצעיתו, היינו בחצות (פסחים ד, ב).

איסור אכילה והנאה מחמץ חל מחצות יום י"ד לדעת ר' יהודה, כמבואר בפסחים כח, א, וכן פסק רמב"ם, ר"י אבן גיאת, רא"ש ורוב הראשונים. אמנם דעת ר' שמעון שאיסור אכילה מתחיל בפסח עצמו, ורק מצוות תשביתו חלה בחצות יום י"ד. ויש מהראשונים שפסקו כמותו, ונחלקו מה כוללת מצוות תשביתו לפי ר' שמעון, לרמב"ן וראב"ד, כיוון שחובה להשבית את החמץ גם אסור לאכלו, אבל מהתורה מותר ליהנות ממנו תוך כדי שרפתו, ומדברי חכמים אסור בהנאה משעה שישית ובאכילה מתחילת שעה חמישית. ולדעת המאור, המצווה להשבית את החמץ אינה אוסרת לאכלו, שכן באכילתו הוא משביתו. כאמור דעת רוב הפוסקים שהלכה כר' יהודה שאיסור אכילה והנאה מהתורה חל מחצות היום. וכן נפסק בשו"ע תמג, א.

חמץ שעבר עליו הפסח, לר' יהודה אסור מהתורה, ולר' שמעון מותר מהתורה וחכמים גזרו עליו שיהיה אסור (פסחים כח-כט), וכן נפסק (רמב"ם א, ד; מ"ב תמח, ז).

[2]. שכן באיסורים אלו נאמר במפורש שבעת ימים (ראב"ד, מהר"ם בן ברוך, מ"א מ"ב תמג, א). ויש אומרים שהאיסור מתחיל בחצות י"ד (רש"י, וכן נראה מר"ח והעיטור, שעה"צ תמג, ב).

ג – מהו חמץ ומהו שאור

חמץ שאסרה התורה בפסח הוא אחד מחמשת מיני דגן שנגעו במים עד שהחמיצו. והם: חיטה, שעורה, שבולת שועל, שיפון וכוסמין. ואלו המינים שעושים מהם לחם שהוא מאכלו החשוב של האדם, ועל אכילתו תיקנו חכמים ברכה מיוחדת – "המוציא לחם מן הארץ", ואחר אכילתו נצטוונו מהתורה לברך ברכת המזון. כדי שהלחם יהיה טעים וקל לעיכול מחמיצים את בצקו וגורמים לתפיחתו.

ישנם שני סוגי חימוץ: חמץ ושאור, ושניהם נעשים על ידי עירוב מים וקמח. החמץ הרווח הוא החימוץ שמחמיצים את העיסות כדי לאפות מהן לחם ועוגות. ההחמצה נעשית על ידי השהיית הבצק בלא תנועה, וכשרוצים להשביח ולהאיץ את ההחמצה מערבים בבצק שאור. שאור (כעין שמרים) הוא הסוג השני של חמץ, והוא נוצר על ידי השארת החמץ זמן רב, כדי שיוסיף לתסוס ולהחמיץ עד שטעמו נעשה חמוץ מאוד ואינו ראוי לאכילת אדם. תפקידו של השאור לזרז ולהשביח את תהליך ההחמצה של סוגי הבצק השונים לצורך לחמים ועוגות. כלומר, חמץ נועד לאכילה, ואילו שאור לסייע בהכנת מאכלי חמץ. את שניהם אסרה התורה, ודינם שווה, שהמשהה ברשותו בפסח כזית מהם עובר בבל יראה ובל ימצא (ביצה ז, ב).

אבל אם יערבו קמח מחמשת מיני דגן במים וילושו אותם במהירות ומיד יכניסום לתנור, הבצק לא יספיק להחמיץ, וזוהי המצה שמצווה לאוכלה בליל ראשון של פסח זכר ליציאת מצרים, שנאמר (שמות יב, לד): "וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ". נמצא שאותם המינים שעלולים להחמיץ, דווקא הם המינים שמהם עושים מצת מצווה (פסחים לה, א).

אורז ודוחן, אף שהם דומים לחמשת מיני דגן, וגם הם תופחים, אין נעשית בהם פעולת חימוץ שלימה כפי שנעשית בחמשת מיני דגן, ולכן אין בהם איסור חמץ, ואם עשה מהם מצה, אין מקיימים בה מצווה בפסח.

יש לשים לב: כוסמין הוא אחד מחמשת מיני דגן, ואילו כוסמת היא מין קטניות (גרעצ'קע), ולאוכלי קטניות מותר לאוכלו בפסח, וגם לנוהגים שלא לאכול קטניות, לחולים מותר (מ"ב תנג, ד, ז. ויש לשים לב היטב, כי יש שמחליפים את שמותיהם, וקוראים לדגן כוסמת).

ד – הגדרת החימוץ בבצק

כפי שלמדנו ההבדל בין לחם למצה, שהבצק של הלחם עבר תהליך החמצה, הנובע מתסיסה של מרכיבים בקמח שבאו במגע עם מים. כדי להשביח את תהליך ההחמצה רגילים האופים לערב בבצק שאור (שמרים), הגורם לבצק להחמיץ היטב ובמהירות. אבל גם בלא שמרים, אם ישהו את הבצק בלא לישה – הבצק יחמיץ ויתפח. ולכן בעת הכנת המצות צריך להזדרז ולהזהר שלא יתחיל להיווצר בבצק תהליך חימוץ.

כל זמן שהבצק נמצא בתנועת לישה, אינו מחמיץ. ואפילו אם לישה זו תמשך יום שלם, הבצק לא יחמיץ, מפני שפעולת הלישה מונעת את תהליך ההחמצה. אבל אם הבצק ישהה 18 דקות בלא תנועה, יתחיל בו תהליך החמצה, וכל איסורי חמץ יחולו עליו.

וכל זה במקום רגיל, אבל במקום חם, תהליך ההחמצה מואץ, וגם בשהייה של פחות מ-18 דקות הבצק יחמיץ.

אם ראו בבצק סדקים – סימן שהחמיץ. ואפילו אם לא עברו על הבצק 18 דקות בלא לישה, כיוון שנוצרו בו סדקים ודאי החמיץ, וכפי הנראה המקום היה חם ולכן בפחות זמן החמיץ, או שהלישה לא היתה טובה וחלקים מסוימים בבצק הוזנחו ללא לישה, ובהם התפתח חימוץ. ואפילו אם הסדקים מועטים ונראו רק בחלק מן הבצק – כל הבצק חמץ. ואם לא נראו בו סדקים ורק נשתנה מראהו של הבצק עד שהכסיף, הרי הוא 'חמץ נוקשה' שאיסורו מדברי חכמים (שו"ע תנט, ב).[3]


[3]. אם הבצק תפח, סימן שהחמיץ (מאירי), וסימני הסדקים ומראה הכיסוף וחשבון הדקות נועדו רק למקרה שהבצק לא תפח. אמנם יש מצבים בהם הבצק תופח ואין זה חמץ אלא סירחון בלשון חז"ל, כגון באורז או בדגן עם מי פירות, אבל כאשר התפיחה נעשתה בקמח ומים, סימן הוא שהחמיץ.

בלא שום סימן, אם שהה הבצק בלא לישה במשך זמן מהלך מיל, נעשה חמץ, כמבואר מהמשנה והגמ' פסחים מו, א. ובשו"ע תנט, ב, מבאר שהוא 18 דקות. אמנם דעת רמב"ם וברטנורא שמהלך מיל 24 דקות. וכתב בבאו"ה שבהפסד מרובה אפשר לסמוך עליהם. אלא שבסתם, משום חומרת חמץ, נוקטים הפוסקים שיעור 18 דקות בלא להזכיר את הדעה השנייה. ואמנם דעת רש"י והמאירי, שרק אם התעורר ספק אם התחיל בבצק חימוץ, צריך לבדוק את הזמן, ואם עבר עליו שיעור מהלך מיל – נחשב חמץ. אבל כשלא התעורר ספק, גם אם שהה שיעור מיל אינו נחשב חמץ. אבל דעת רוב הראשונים, שבכל מקרה אם עבר על הבצק שיעור מהלך מיל – נחשב חמץ, וכ"כ רמב"ם הל' חמץ ומצה ה, יג, ושו"ע תנט, ב. והפמ"ג בהקדמה לסימן תסז כתב שהוא חמץ גמור והאוכלו חייב כרת. והרשב"ץ כתב שיש לחוש שהחמיץ.

במקום חם – הבצק מחמיץ בפחות ממהלך מיל, כמו שכתב האגודה בשם הגאונים, וכ"כ רא"ם, הגה"מ ומרדכי, והוסכם להלכה. והרא"ש כתב שגם אם הבצק התחמם בידיים, ממהר חימוצו. והובא בשו"ע ורמ"א תנט, ב. (ועי' בבירור הלכה פסחים מו, א, בעניין בצק החרש). ונחלקו אם השהיות מצטרפות, והכריע בתה"ד שלישה גמורה מבטלת את השהייה הקודמת, אבל ניקור אינו מבטל, והובא במ"ב תנט, טז.

בפסחים מח, ב: "כל זמן שעוסקות בבצק אינו מחמיץ", ובארו הראשונים, רובם ככולם, וכן פסקו רמב"ם ה, יג, טור ושו"ע תנט, ב, שאפילו עוסק כל היום בלישה אינו מחמיץ. והירושלמי נראה שחולק על הבבלי, וסובר שאם הלישה נמשכה מהלך ארבעה מיל נחשב הבצק לחמץ, וכתב הב"ח עפ"י ריא"ז שלכתחילה יש לחוש לשיטה זו. ויש דעה מחמירה (ריטב"א), שכוונת חכמים שכל זמן שלשים בקצב המקובל, שבו מסיימים את הלישה תוך פחות משיעור מהלך מיל – אינו מחמיץ; אבל אם הלישה נמשכה יותר – נחשב הבצק חמץ. ואף שהפוסקים רובם ככולם חולקים על דעה זו, לכתחילה מחמירים לסיים את כל תהליך הלישה בפחות מ-18 דקות, כמבואר בערוה"ש תנט, ז.

ה – חמץ נוקשה

חמץ שאסרה התורה הוא חמץ גמור, היינו כאשר תהליך החימוץ הסתיים והמאכל נעשה ראוי לאכילה. אבל אם התחילה בו פעולת חימוץ ולא נסתיימה, והוא נעשה ראוי לאכילה בשעת הדחק, הרי זה 'חמץ נוקשה'. לדעת רוב הפוסקים אין בו איסור מהתורה, וחכמים אסרוהו כדי שלא יטעו ויבואו לאכול או להשהות חמץ ממש.

למשל, הדבק שהסופרים היו מכינים מקמח ומים כדי לדבק בו ניירותיהם, כיוון שלא נגמר חימוצו והוא אינו ראוי לאכילה אלא בשעת הדחק, הרי הוא 'חמץ נוקשה', ומדברי חכמים אסור לאוכלו ולהשהותו בפסח (מ"ב תמב, ב). ואם נשתנתה צורתו, כגון שהדביקו בדבק הזה ניירות, מותר להשהותו. ויש מחמירים וסוברים שאם הדבק מבצבץ מבין הניירות, נחשב שצורתו עומדת ואסור להשהותו בפסח (שו"ע רמ"א תמב, ג).

וכן עיסה שהחל בה חימוץ עד שהכסיפו פניה, אבל לא נסדקו פניה כפי שנסדקים בחימוץ גמור, הרי הוא 'חמץ נוקשה', ומדברי חכמים אסור לאוכלה ולהשהותה בפסח (שו"ע תנט, ב).[4]


[4]. דעת שו"ע תמז, יב, שחמץ נוקשה אסור מדברי חכמים, ולכן התיר חמץ נוקשה שעבר עליו הפסח, שכיוון שעבר על איסור דרבנן בלבד, אין לאוסרו אחר הפסח. וכ"כ בשועה"ר תמב, כ-כא, ובמ"ב תמב, ב, על פי רוב הראשונים. אמנם יש ראשונים שסוברים שאיסורו מהתורה. ויש בזה שתי סוגיות, לעניין איסור אכילתו ואיסור השהייתו, ועי' בבירור הלכה לפסחים מח, ב, על איסור אכילת חמץ נוקשה; ומב, א, על איסור השהייתו. גם קמח שנילוש במי פירות עם מעט מים נחשב לר"ת והרבה פוסקים חמץ נוקשה, ועי' לקמן ח, א, בדין מצה עשירה.

ו – חמץ שנפסל ממאכל כלב

חמץ שהיה ראוי בתחילה למאכל אדם ואח"כ התעפש או התקלקל עד שאינו ראוי למאכל אדם, דינו כחמץ גמור, מפני שעדיין אפשר לחמץ על ידו עיסות אחרות. ובכך דין חמץ שונה מדין שאר המאכלים האסורים, שמשעה שהם נפסלים ממאכל אדם – פג מהם האיסור, ואילו בחמץ האיסור נשאר גם לאחר שנפסל ממאכל אדם, הואיל ועדיין הוא יכול לשמש כ'שאור' שתפקידו להחמיץ את העיסה. ורק אם החמץ התקלקל כל כך עד שנפסל ממאכל כלב, כבר אינו נחשב כלל לאוכל, ואין עליו יותר דין חמץ, ומותר להשהותו בפסח וליהנות ממנו (שו"ע תמב, ב; מ"ב י). אמנם מדברי חכמים אסור לאוכלו בפני עצמו, מפני שבכך שהוא אוכלו הוא מחשיבו כאוכל (מ"ב תמב, מג). וכן הדין בשאר איסורי אכילה, שאף שנפסלו ממאכל אדם, אסור מדברי חכמים לאוכלם.

מבחן אכילת הכלב הוא רק כאשר החמץ או השאור התקלקלו עד שאינם ראויים אפילו לכלב. אבל אם השאור לא התקלקל אלא החמיץ מאוד עד שאינו ראוי לכלב, כיוון שהוא שאור טוב (כדרך השמרים), כל דיני חמץ חלים עליו וחייבים לבערו מהתורה (באו"ה תמב, ט).

דין זה שחמץ שנפסל ממאכל כלב נפטר מביעור חמץ, הוא דווקא כאשר החמץ נפסל לפני שהגיע זמן איסור חמץ. אבל אם כשהגיע זמן איסור חמץ הוא היה ראוי למאכל כלב, אף אם אח"כ נפסל ממאכל כלב – חובה לבערו, שכיוון שחלה עליו מצוות ביעור חמץ אין נפטרים ממנה עד שמאבדים אותו לגמרי (מ"ב תמב, ט; להלן ה, 5).[5]

חשוב לציין, שכל הדינים הללו הם בתנאי שבתחילה החמץ היה ראוי לאכילת אדם או להכנת מאכל אדם כ'שאור', אבל אם מתחילתו לא היה ראוי למאכל אדם כלל, אף שהיה ראוי למאכל כלב – לא חל עליו איסור חמץ. אמנם מאכלים שמכינים לכלבים וחתולים, החמץ שבהם ראוי מתחילתו למאכל אדם, ולכן חובה לבערם. דבר שמתחילה לא נועד לאכילה אבל בפועל היה ראוי לאכילת אדם בשעת הדחק, הרי הוא 'חמץ נוקשה' כפי שהתבאר בהלכה הקודמת.


[5]. אם גוי הכין חמץ בפסח ואח"כ פסלו ממאכל כלב, כתב במ"ב תמב, מד, עפ"י חק יעקב בשם תה"ד שאסור לישראל ליהנות ממנו, כי היה חמץ בזמן האיסור. ועי' באג"מ או"ח ג, סב, שהיקל. וביחו"ד ב, ס, בסוף ההערה סיכם את הדעות בזה. לגבי שאר איסורים שמשעה שנפסלו ממאכל אדם פג איסורם, עי' ערוה"ש יו"ד קג, א-ה.

ז – אופנים שאין בהם חימוץ

כפי שלמדנו חמשת מיני דגן הם המינים שעלולים להחמיץ אחר שיבואו במגע עם מים. אבל אם יעברו קלייה באש, יעקר מהם כח החימוץ, ומעיקר הדין מותר לערבם במים. אלא שחששו חכמים שמא לא קלו אותם היטב באש, ונמצא שכשיבואו במגע עם מים יחמיצו, לפיכך צריך להזהר בהם כדרך שנזהרים בחמשת מיני דגן. ואם נרטבו ושהו 18 דקות – חוששים שהחמיצו, ואסורים בהנאה וצריך לאבדם (שו"ע תסג, ג; מ"ב ז).

וכל זה לגבי גרגירים שנקלו באש, אבל אם הקלייה נעשתה בקמח, יש מהראשונים שמקילים וסוברים שאין לחוש שמא לא קלו את הקמח היטב, ולכן מותר לערבו במים ובתבשיל בלא חשש חמץ (רש"י, רמב"ם). והרבה ראשונים סוברים שגם בקמח יש לחוש שמא לא קלוהו היטב (רבינו ירוחם, הגהות סמ"ק, הגה"מ ועוד). וכן פסקו האחרונים, שאין לערב קמח קלוי במים או בתבשיל מחשש שיחמיץ. אלא שאם עירבוהו, אף שאסור לאוכלו מותר להשהותו עד אחר הפסח ולאוכלו (מ"ב תסג, ח; כה"ח יג).

אבל לגבי מצה שנאפתה כראוי, מוסכם שאינה יכולה להחמיץ, ולפי זה אפשר להשרות מצה ופרורי מצה במים, וכן נוהגים רוב ישראל. והחסידים נהגו שלא לאכול מצה שרויה (כמבואר להלן ח, ב).

גם חליטת החיטים או הקמח במים רותחים הורסת את יכולת החימוץ. אלא שהגאונים אסרו לסמוך על חליטה לפי שאין בזמן הזה מי שיודע לחלוט באופן שיהרוס בוודאות את יכולת ההחמצה, ואם הרתיחה לא תהרוס את יכולת החימוץ עלול להיווצר תהליך הפוך של החמצה מהירה, שכן למדנו שהחום מזרז את החימוץ. לפיכך, חיטים או קמח שנחלטו אסורים בהנאה כחמץ וחייבים לבערם (שו"ע תנד, ג; מ"ב יג).

קמח שנופל עליו דלף, טיפה אחר טיפה ברציפות, אפילו כל היום, אינו מחמיץ, משום שנפילת הטיפות טורדת את הקמח ומזעזעתו ואינה מאפשרת לתהליך החימוץ להתפתח. ומיד כשיפסיק הדלף יש ללוש את הקמח ולאפותו. ואם יש ספק שמא הדלף לא היה רצוף, הרי זה ספק תורה, ויש להתייחס לקמח כאל חמץ שצריך לבערו (פסחים לט, ב; שו"ע תסו, ו).

דרך נוספת למנוע את החמצת הבצק – על ידי שרייתו במים קרים (פסחים מו, א; שו"ע תנז, ב). אבל לכתחילה אין לעשות כן, שמא המים לא יהיו מספיק קרים והבצק יחמיץ (רא"ש, מ"ב שם יח).[6]
קמח שנילוש במי פירות אינו מחמיץ כלל, אבל אם עירבו בו מעט מים יחמיץ (כמבואר להלן ח, א).


[6]. האם גם הכנסת העיסה למקפיא עוצרת את תהליך ההחמצה? לאג"מ או"ח ג, נט, אין לסמוך על כך, כי אולי הצינון רק מעכב את החימוץ אבל אינו מונעו כליל. אבל בשו"ת חלקת יעקב ג, קסו, ודבר יהושע ב, נח, הקילו שהקפאה מעכבת לגמרי את ההחמצה. אלא שאין להכין לכתחילה עיסה כדי להקפיאה ולאפותה בפסח, שגם על המים סמכו חכמים רק בדיעבד. אלא שאם הוכנה עיסה לפני פסח ולא הספיקו לאפותה וגם לא החמיצה, אפשר להקפיאה עד אחר הפסח ואז להפשירה ולאפותה.

אף שאין נוהגים להקל בחליטה, כאשר חולה שיש בו סכנה חייב לאכול דגן, עדיף למעט באיסור ולאוכלו אחר חליטה, כמבואר במ"ב תנד, יג.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן