חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ו – מכירת חמץ

א – הצלת החמץ מאיבוד על ידי מכירתו לגוי

עד חצות יום י"ד בניסן צריך כל יהודי להשבית את החמץ שברשותו, וכדי שלא לאבד כמות גדולה של מאכלי חמץ, היו יהודים רגילים לתכנן היטב את קניותיהם ומאכלם כך שעד הפסח יסיימו לאכול את מאכלי החמץ שלהם, ורק מעט מהחמץ היו משאירים, כדי לקיים בו מצוות ביעור חמץ למהדרין בשריפה.

אולם פעמים שהתכנון לא הצליח, ויהודי נקלע למצב בו נשארה ברשותו כמות גדולה של מאכלי חמץ לפני פסח. ואזי, אם לא אכפת לו להפסיד את החמץ, יכול להשביתו בשריפה, או לתת אותו במתנה לגוי הגון שראוי לתת לו מתנה. אבל אם אינו רוצה להפסיד את שווי החמץ, יכול למוכרו לגוי לפני הפסח, שכל זמן שלא הגיעה השעה שבה החמץ נאסר בהנאה, מותר למכור את החמץ ולקבל עבורו מחיר מלא. איסור הנאה מחמץ מתחיל בשעה השישית של יום י"ד בניסן, ועד אז מותר למכור את החמץ.

במיוחד הדבר היה חשוב לסוחרי מזון שנשארו לפני הפסח עם מלאי גדול של חמץ, והיו מוכרחים למוכרו לגוי, כדי להציל את ממונם מאיבוד. ואפילו אם לא נמצא גוי שמעוניין באמת לקנות את כל חמצו, אמרו חכמים שמותר ליהודי לומר לגוי, אף שאינך צריך כמות גדולה של חמץ, קנה ממני את כל החמץ בסכום המלא, ואם תרצה אקנה אותו ממך לאחר הפסח (עפ"י תוספתא פסחים ב, ז).

ב – התפשטות מנהג מכירת החמץ

לפני כארבע מאות שנה החלו יהודים רבים באירופה להתפרנס מייצור יין שרף (יי"ש) ומכירתו. וזאת משום שהרוזנים אדוני הארץ נהגו לתת ליהודים לנהל את עסקיהם, והיו רגילים להחכיר להם את עסקי היי"ש תמורת דמי חכירה ואחוזים מהמכירות. יי"ש זה, שנעשה משעורים וחיטים, נחשב לחמץ גמור. כדי שלא להפסיד הון עתק בכל שנה באיבוד היי"ש לפני הפסח, היה הכרח למוכרו לפני הפסח לגוי, ואחר הפסח לשוב לקנותו מידו, כדי להמשיך במכירתו לכל דורש.

במשך הזמן ראו גדולי ישראל שלפעמים קורה שהמכירה נעשית שלא כדין, ואזי החמץ נשאר ברשותו של היהודי, ועליו לאבדו מן העולם, ובכל שעה ושעה שיתעכב הוא עובר עליו באיסור תורה של 'בל יראה' ו'בל ימצא'. וגם לאחר הפסח יהיה אסור בהנאה ויצטרך לאבדו. לפיכך נהגו רבני ישראל לנהל בעצמם את מכירת החמץ, כדי לוודא שהחמץ ימכר כדין. וכיוון שהמכירה נעשתה מסודרת, יהודים נוספים נצטרפו למכירה כדי להציל את החמץ שברשותם מאיבוד, וכך החלה מכירת החמץ להיות רווחת יותר ויותר.

אלא שכמה מגדולי ישראל טענו כנגד מכירת החמץ, שאין היא מכירה אמיתית אלא הערמה, שהרי ברור שאחר הפסח החמץ יחזור לידי היהודי. ועוד, שאין משלמים על מכירה זו מס למלכות כדרך שמשלמים על כל מכירה. ועוד, שבכל מכירה רגילה הקונה משלם עבור כל החמץ ולוקחו לרשותו, ואילו כאן הגוי אינו משלם סכום מלא עבור היי"ש ואינו לוקחו לרשותו.[1]

אולם דעת הפוסקים, רובם ככולם, שיש לסמוך על מכירת החמץ, מפני שיש לה תוקף ככל מכירה, ועל פי החוק והדין יכול הגוי אחר הפסח שלא למכור את החמץ בחזרה ליהודי, נמצא שהמכירה מוחלטת ואין בה הערמה. כלומר המכירה אינה מכירה פיקטיבית אלא מכירה משפטית (פורמלית). אלא שכדי שהמכירה לא תראה כהערמה נהגו לדקדק בכל פרטיה. והואיל ויש דעות מהי דרך הקניין שעל פי ההלכה קונה הגוי מיהודי, מקפידים לבצע את המכירה בכל צורות הקניינים, כדי שיהיה ברור שעל פי כל הדעות המכירה חלה. בנוסף לכך, מקפידים שהמכירה תחול גם לפי חוקי המדינה (עי' מ"ב תמח, יז, יט, ובאו"ה).

לגבי התשלום, כותבים שטר מכר על סכום שוויו האמיתי של החמץ, והגוי משלם דמי קדימה, כדרך שמקובל אצל הסוחרים, ושאר הסכום נזקף עליו כחוב, אבל חוב זה אינו מעכב את גמר קניית החמץ על ידי הגוי. ואחר הפסח, הגוי רשאי להחליט: אם רצונו להמשיך להחזיק בחמץ, ישלם את שאר חובו; ואם רצה למכור את החמץ בחזרה ליהודי, ישלם לו היהודי דמי קדימה, ותמורת קבלת החמץ ימחל לו היהודי על חובו מלפני הפסח. ומה שאין משלמים על מכירת חמץ מס, מפני שהמלך או הממשלה מבינים שמכירה זו איננה נעשית לשם עסקים אלא מסיבות דתיות, ולכן מוותרים על המס.

כדי לחזק את המכירה, שתראה כדרך שאר המכירות, שבהן הקונה לוקח את קניינו לרשותו, נוהגים רבים גם למכור או להשכיר לגוי את הקרקע שעליה מונח החמץ, וכך נמצא שהחמץ עבר לרשותו של הגוי (מ"ב תמח, יב). בארץ ישראל שאסור למכור קרקע לנוכרי, משכירים לו את המקום. ויש אומרים שגם בחוץ לארץ יותר טוב להשכיר את המקום ולא למוכרו.[2]


[1]. בעל תבואות שור בפירושו למס' פסחים פקפק במכירה שהיא הערמה. והב"ח, א"ר ומחה"ש לסימן תמ"ח כתבו שאין לסמוך על המכירה אלא במקום הדחק למנוע הפסד מרובה. ובמעשה רב לגר"א כתוב שאין למכור חמץ גמור אלא מכירה מוחלטת לתמיד, ואחר הפסח החמיר שלא לקנות חמץ שנמכר במכירה הרגילה. וכן נהג רע"א. אמנם במשך הזמן נפתרו חלק מטענות המפקפקים על ידי הוספת דקדוקים במכירה. למשל, הבכור שור טען שהגוי הקונה אינו מבין כלל בענייני הקניין, וכיום מוכרים לגוי משכיל שמבין שמבחינה משפטית המכירה תקפה. וכן טענו שמוכרים את החמץ בסכום סמלי כפי שכתב בשו"ע תמח, ג. והקשו שאין דעת המוכר מסכמת לכך. וענו, שכדי להנצל מאיסור חמץ אף במחיר מועט היהודי מסכים למכור, וכ"כ בחק יעקב. כיום נוהגים למכור בשווי המלא כמבואר במ"ב תמח, יט, ובבאו"ה, וממילא אין פקפוק.

[2]. אי אפשר לפרט את כל המסכימים למכירה כי רבים הם, ורק נזכיר כמה מהם: נודע ביהודה קמא ח; חתם סופר או"ח סב וקיג; עונג יו"ט כח; ובשדי חמד ח"ח סימן ט', האריך בתשובה על העירעורים כנגד המכירה. עוד עי' בס' המועדים בהלכה לרב זוין בפרק על מכירת חמץ והשתלשלותה. ובאג"מ או"ח ב, צא, כתב שהמכירה מועילה גם כשהמוכר אינו שומר מצוות. על הצורך למכור לכתחילה את המקום שעליו החמץ, כתב במ"ב תמח, יב. ויש מעדיפים להשכיר, מפני שיש ששוכרים את בתיהם, וממילא אינם יכולים למוכרו. עוד, כתב באבנ"ז שמה, שנוהגים להשכיר, שכך זה נראה פחות הערמה, שהרי ודאי אינו רוצה למכור את ביתו.

ג – למי נועדה כיום מכירת חמץ

בדורות האחרונים, נתחדשו שיטות איחסון, שעל ידן ניתן לשמר מוצרי מזון זמן רב, וממילא ליצרני המזון והסוחרים יש תמיד מלאי גדול. ושוב התעורר הצורך למכור את החמץ לפני הפסח, כדי שלא להפסיד את שוויו של המלאי, וכדי שלא להפסיד את השווקים בימים שאחר הפסח. שאם יקפידו לסיים את כל מלאי המזון לפני הפסח, יעברו ימים ושבועות עד שיצרני המזון יוכלו לייצר ולשווק מחדש את מוצריהם. בנוסף להפסד שייגרם ליצרנים ולסוחרים, גם לקונים יגרם צער שלא יוכלו לקנות מוצרי חמץ מוכנים במשך השבועות שאחר הפסח. לכן בעלי המפעלים, רשתות המזון והחנויות, מוכרים לפני הפסח את כל חמצם לנוכרי, ומיד אחר הפסח קונים אותו בחזרה, וחוזרים לשווקו.

מצד הדין יכול כל אדם למכור את חמצו לגוי במכירת החמץ המסודרת על ידי הרבנים, ואף אם ירצה למכור מעט חמץ, כמו למשל, חבילת איטריות קטנה, רשאי, שאין הבדל בין אם מוכר מעט או הרבה חמץ, בכל מקרה, אחר שהחמץ נמכר, היהודי אינו עובר עליו באיסורי חמץ.

ויש מחמירים שלא לסמוך לכתחילה על מכירת החמץ, מפני שהיא נראית כהערמה, הואיל והחמץ נשאר בביתו של היהודי, וקרוב לוודאי שהגוי לא יבוא ליקח ממנו את חמצו, ואחר הפסח היהודי מיד חוזר לאכול מאותו חמץ. לכן לדעתם רק כדי למנוע הפסד מרובה ראוי למכור את החמץ.

אולם למעשה, נוהגים כיום להמליץ לכולם להשתתף במכירת חמץ, מפני שיש מוצרי מזון ותרופות טעימות שיש ספק אם נתערב בהם מעט חמץ, ואין ראוי לאבדם מפני ספק כזה, וכן אין אפשרות להשאירם בבית שמא יש בהם חמץ, לפיכך נכון למוכרם במכירת חמץ ולצאת בזה מהספק.[3]

ולגבי חמץ גמור, יש נוהגים להחמיר שלא למכור חמץ מועט. ולנוהגים כן, כל אדם צריך לקבוע לעצמו מה נחשב עבורו הפסד קטן ומה גדול. ואין מקום לשאול על כך רבנים, וגם אין מקום לשאול מה חמץ ודאי ומה ספק, מפני שהעיקר להלכה ולמעשה,  שמותר למכור אף חמץ מועט כחטיף קטנטן. כי מכירת החמץ כשרה לכתחילה, ואפשר לסמוך על הרבנים שמנהלים אותה כדין בלא חשש ופקפוק. ובעבר כאשר כמעט כל המכירות  נעשו על ידי העברת החפץ הנקנה לרשותו של הקונה, המכירה אכן נראתה כהערמה. אולם כיום אין מקום לפקפק בתוקף המשפטי של מכירת החמץ, שכן הכל יודעים שמתבצעות עסקאות ענק על ידי חתימה בלבד, ואף על ידי אישור אינטרנטי. לפיכך, מותר אף למכור מעט חמץ בלא שום חשש.[4]

החמץ שנמכר, כיוון שהוא נשאר בבית היהודי, יש חשש שמא ישכח ויאכל ממנו בפסח, לפיכך, צריך להעמיד מחיצה בגובה של עשרה טפחים (כ-80 ס"מ) לחצוץ בינו לחמץ, או ינעל אותו בתוך ארון, ויצניע את המפתח. וכן אפשר להדביק את דלתות הארון בנייר דבק, וטוב שיכתוב עליו 'חמץ שנמכר', וכך לא יטעה לפותחו בימי הפסח (עי' שו"ע תמ, ב).


[3]. כמו כן יש סוברים שאנשים שיש להם מניות בחברות שבבעלותן חמץ דרך קופות הגמל וקרנות הפנסיה, חייבים למכור את חלקם, ובמכירת החמץ מוכרים גם את המניות. אמנם ראו לעיל ג, ג, 5, שהעיקר כדעת הסוברים שמי שאין לו יכולת הכרעה בנעשה בחברה, אינו נחשב שותף בה אלא רק בעל חוב, ואינו צריך למכור את חלקו. אבל יש מחמירים וגם מצד זה טוב להשתתף במכירת חמץ. ועי' לעיל ד, יא, שנחלקו הפוסקים אם אפשר להיפטר לגמרי מבדיקת חמץ על ידי מכירת הבית לנכרי, אבל אם הוא משאיר לעצמו חדר שבו יקיים את מצוות הבדיקה, אפשר לכתחילה להיפטר מהבדיקה בשאר החדרים ע"י מכירה.

בס' בדיקת חמץ וביעורו ח, יז; כב, כתב שבנוסף לביטול, טוב למכור את כל החמץ שברשותו, שאם נעלמה מעיניו חתיכת חמץ ולא ביטל כראוי את החמץ, אזי מכירת חמץ תציל אותו מהאיסור. ונלענ"ד שאין נכון לנהוג כן, מפני שמכירה זו נראית כהערמה, ואין בה שווי (שלא כמניות שבמידה וישנן, יש להן שווי). ועבור חמץ שנעלם ממנו תקנו חכמים ביטול ולא מכירה.
[4]. יש מורים שרק לצורך גדול של בעלי עסקים גדולים נכון למכור, ושאר האנשים צריכים להזהר עד כמה שאפשר מלמכור חמץ גמור, ורק ספק חמץ ימכרו (הלח"ב י, 14; ס' בדיקת חמץ וביעורו ח, ט; ולכך נטה ספ"כ יא, טז; ועי' בפס"ת תמח, י). אמנם מדינא כל אחד יכול לסמוך על המכירה, שכן דעת רוב הפוסקים, ואף אם המוכר חושב שזו הערמה, בפועל אם הגוי ירצה – יוכל ליטול את חמצו בבית הדין, וממילא מוכח שהחמץ שלו. ועוד, שיש אומרים שהואיל וכל אדם מבטל את חמצו, אחר הביטול שוב אין איסור חמץ מהתורה, ורק מדברי חכמים בנוסף לביטול צריך לבער או למכור, ואם כן אפשר לסמוך על המקילים בספק דרבנן. בנוסף, במהלך הדורות המסחר הלך והשתכלל, מפעולת חליפין פשוטה של החלפת סחורות למסחר בכסף, וממסחר בכסף למסחר מופשט בניירות ערך וכיוצא בזה, באופן שמאפשר יותר השקעות שמזניקות את הכלכלה ומעלות את רמת החיים. לפיכך, כיום, כאשר הכל רגילים לבצע עסקאות ענק בחתימה בלבד, כקניית בית, אין מקום לפקפק בתוקף המשפטי של מכירת חמץ, כמבואר למעלה.

ד – דיני המכירה

ראוי שכל יהודי שעומד למכור את חמצו יקרא את שטר ההרשאה שעליו הוא חותם, כדי שיבין שהוא ממנה את הרבנות למכור את חמצו וידע שהמכירה מוחלטת. אמנם גם אם לא קרא וסמך על הרב, מכירתו כשרה, שכן אם בפסח יבוא הגוי לקחת את החמץ והרב יאמר לו שאכן החמץ שייך לגוי ועליו לתת לגוי את חמצו – יתן, נמצא שהמכירה כשרה.

יש לכתוב בשטר המכירה את שם המוכר ואת כתובתו בכתב קריא, כדי שידע הקונה הגוי מי המוכר והיכן הוא גר, וכך אם ירצה הגוי, יוכל לקחת את חמצו. בעבר, לכתחילה נתנו לגוי את המפתח של המקום שבו מונח החמץ (מ"ב תמח, יב). אולם כיום מסתפקים בכך שמציינים את מספר הטלפון של מוכר החמץ, כדי שאם הגוי ירצה, יוכל להתקשר אליו כדי לקחת את חמצו. וזה היסוד החשוב ביותר, שידעו כל המוכרים, שאחר המכירה אכן החמץ שייך לגוי וצריך לאפשר לו להיכנס לבית ולקחת את חמצו.

לכתחילה היה ראוי לציין בשטר את כל מיני החמץ הנמכרים, ואף לציין את מחירם, והיו שדקדקו בזה. אולם למעשה קשה מאוד לבצע זאת, ולכן נוהגים לכתוב שכל החמץ של המוכר כלול במכירה, והמחיר הוא לפי המקובל בשוק וכפי שיקבעו אותו שמאים (עי' באו"ה תמח, ג, 'בדבר מועט').

נכון לכתוב בשטר המכירה היכן בדיוק יהיה החמץ מונח. כגון: "בארון המטבח העליון משמאל", או "בחדר הימני בארגז שיסומן לכך". אפשר גם לציין מספר מקומות. בדיעבד גם בלא זה המכירה כשרה, אבל צריך לרכז את החמץ במקום מיוחד ולסמנו. וכל מה שמכניסים לאותו מקום שנקבע למכירה עד כשעתיים לפני זמן איסור הנאה מחמץ נכלל במכירה.

אפשר למכור את החמץ על ידי שליח שיכתוב את כל הפרטים הנדרשים ויחתום על השטר במקום בעל החמץ. ניתן למכור את החמץ בטלפון או באינטרנט. ואף שבאופן זה אין המוכר מבצע פעולת קניין שבה הוא ממנה את הרב לשליחו למכירת החמץ, העיקר הוא הקניין שנעשה בעת שהרבנות מוכרת את החמץ לגוי, וקניין זה חל עבור כל המבקשים מהרבנות למכור את חמצם. במטבחים של מוסדות ציבור ימכור המנהל או מישהו מטעמו את החמץ.[5]

אין למכור את החמץ הבלוע ודבוק בכלים, שכמה וכמה דינים נקבעו כדי להבהיר לכל שמדובר במכירה אמיתית, וכאשר כותבים שמוכרים את החמץ הבלוע ודבוק בכלים המכירה נראית כחוכא ואיטלולא, שאין לחמץ זה שום שווי, ואין בעולם גוי שמעוניין לקנות אותו. גם אין למכור את הכלים עצמם לגוי, כי לאחר הפסח יצטרכו לטבול אותם במקווה לפני השימוש.[6]


[5]. עי' בספ"כ יא, ז-י. מי שנאנס ולא מכר, בשעת הדחק יכול חבירו למכור עבורו בלא רשותו, מפני שזכין לאדם שלא בפניו (סדפ"כ יא, יא; פס"ת תמח, כא).

עי' בסידור פסח כהלכתו יא, ז-ח ובהערות. וכתב שם, יב, שאפשר לחתום על מכירת חמץ אצל כמה רבנים, אף שכל אחד מהם מוכר לגוי אחר, והראשון שימכור מכירתו חלה. ולכתחילה לא יעשה כן, מפני שבכך המכירה נראית כהערמה, ורק אם חושש שבמקום אחד אולי לא ימכרו בשמו יבטח את עצמו בעוד מקום. ועי' בפס"ת תמח, ו.
[6]. המוכר במכירת חמץ את כלי האכילה שלו לגוי, יצטרך אחר הפסח לטובלם, כדין כלי מאכל שנקנו מגוי, וכ"כ חת"ס או"ח קט, וכן דעת רוה"פ. (אמנם בערוה"ש יו"ד קח, נב, הקל בזה). והאמת שאין שום צורך במכירת הכלים, מפני שאחר שמבטלים את החמץ אין בזה שום חשש. ואפילו כשיש ממשות חמץ על הכלים, כל זמן שאין שם חמץ בשיעור כזית לדעת רוב הפוסקים אין צריך לבערו, כמבואר בשועה"ר תמו, קונ"א א' (לעיל ד, 5). אלא צריך להניח את כלי החמץ במקום סגור, ואחר הפסח צריך להסיר מהם ממשות חמץ לפני שישתמשו בהם. ולכתחילה כדי לצאת גם ידי הסוברים שצריך לבער פחות מכזית (מ"א תמב, יב), צריך להסיר מהכלים לפני פסח כל ממשות חמץ, או לפוגמו על ידי חומרי ניקוי, עד שלא יהיה ראוי למאכל כלב, ואזי אפילו אם ישאר בו שיעור כזית אין צריך לבערו. לכן אין צורך למכור את החמץ שעל הכלים וק"ו שאין למכור את הבלוע בכלים.

ה – סוף זמן מכירה ודין בן חו"ל

המכירה חייבת להתבצע קודם סוף זמן איסור הנאה מחמץ, שאם כבר הגיעה השעה השישית של יום י"ד בניסן, החמץ נאסר בהנאה ואסור למוכרו אלא צריך לאבדו. כדי שיוכלו להצטרף למכירה עד היום האחרון, נוהגים לבצע את מכירת החמץ ביום י"ד סמוך לסוף הזמן שמותר ליהנות מהחמץ.

תושב אמריקה שנמצא בישראל, ימכור את חמצו בארץ ישראל, וזאת משום שאם ימכור את חמצו באמריקה, המכירה תתבצע אחר שכבר חל עליו איסור חמץ. שכן איסור החמץ חל לפי המקום שהאדם נמצא, והשעה השישית של יום י"ד מגיעה בארץ ישראל שבע שעות לפני אמריקה. לגבי סיום הפסח, לכאורה תתעורר בעיה, שאם הוא צריך לנהוג יום-טוב-שני של גלויות (פנה"ל מועדים ט, ח), נמצא שאיסור חמץ חל עליו עד סוף היום השמיני, ואילו בארץ ישראל קונים בחזרה את החמץ מהגוי אחר היום השביעי. ואע"פ כן הוא יכול למכור את חמצו במכירה של ארץ ישראל, כי אף שהגוי מוכר את החמץ בחזרה, כיוון שהוא עדיין בפסח כמנהג בני חוץ לארץ ואין הוא מעוניין לקנות את החמץ, החמץ נשאר הפקר או ברשות בית הדין, ורק לאחר שיסתיים יום טוב שני של גלויות, יחזור החמץ לרשותו.

אם בני משפחתו נשארו באמריקה, והם מתכוונים לאכול
מן החמץ אחר שכבר הגיעה שעת איסור החמץ בארץ ישראל, יפקיר את חלקו באותו חמץ, ובני משפחתו ימכרוהו שם.

תושב ישראל שנסע לאמריקה לפני הפסח, יכול מהדין למכור את חמצו באמריקה, שחיוב חמץ חל לדעת רוב הפוסקים לפי מקומו של האדם, ולא לפי מקום החמץ. אבל לכתחילה ימכור בארץ ישראל, כדי לצאת ידי כל הפוסקים, שמקצתם סוברים שצריך לבער את החמץ לפי המקום שבו החמץ נמצא, ואם כן חייב למכור את החמץ לפני שיגיע זמן איסור חמץ בארץ ישראל.[7]


[7]. בשו"ת עונג יו"ט לו, כתב שהולכים אחר מקום החמץ. ורבים חלקו עליו וסוברים שהאיסור חל לפי המקום של בעל החמץ, וכ"כ חסד לאברהם קמא לה, ארץ צבי א, פג, ועוד. לכתחילה חוששים לשתי השיטות והולכים לפי הזמן המוקדם יותר, וכ"כ באג"מ או"ח ד, צד-צה. העצה לבן חו"ל שמשפחתו נותרה באמריקה, שיפקיר את חמצו, הובאה בספ"כ יא, יד.

בן חו"ל שנמצא בארץ ומכר בארץ, יתכוון שלא לקנות בחזרה את החמץ עד מוצאי יו"ט שני של גלויות. וגם אם לא כוון, כתב בספ"כ יא, 35, שמסתמא אינו רוצה לקנותו ולכן אינו קונה. ובמקראי קודש פסח א, עו, כתב, שאף אם זכה בחמץ ביו"ט שני של גלויות, אינו אסור אחר הפסח באכילה, הואיל ויש פוסקים שסוברים שכל בן חו"ל שנמצא בארץ אינו מחויב בשני ימים טובים של גלויות (עי' פנה"ל מועדים ט, ח), ובספק בחמץ שעבר עליו הפסח שהוא מדרבנן הולכים אחר המיקל.

ו – החמץ שנמכר – דינו אחר הפסח

אחר הפסח טוב להמתין מעט עד שניתן לשער שהרבנות קנתה את החמץ עבור כולם בחזרה, ואז אפשר להשתמש בחמץ שנמכר. בשעת הצורך, אפשר ליטול מהחמץ מיד אחר הפסח, תוך נכונות לשלם לגוי את תמורתו המלאה אם ידרוש. והטוב שהרבנים יתנו עם הגוי במפורש, שכל חמץ שהיהודי יקח ממה שנמכר, יתחייב לשלם עבורו אם ירצה, ועל ידי כך לא יהיה פקפוק בכך שהיהודי נוטל מהחמץ מיד לאחר הפסח.

יש נוהגים להחמיר שלא לאכול מחמץ שנמכר, מפני שלדעת המחמירים המכירה אינה כדין, וממילא דינו כדין חמץ שעבר עליו הפסח שאסור באכילה והנאה.

אבל למעשה אין צריך לחוש לזה, מפני שאיסור חמץ שעבר עליו הפסח מדברי חכמים, ובכל ספק בדברי חכמים הלכה כמיקל. וקל וחומר שכך ההלכה בדין שרק מעט מן הפוסקים מפקפקים בו ואילו דעת רובם המכריע של הפוסקים להתיר. ויש מהגדולים שהיו מקפידים לאכול אחר הפסח מחמץ שנמכר, כדי להראות בזה שהמכירה נעשתה כדת וכדין.

הקונה בחנות אחר הפסח צריך לבדוק אם יש למוכר תעודה שמכר את חמצו כדין, כדי שלא לקנות חמץ שעבר עליו הפסח. ואם המוכר אינו שומר מצוות יש לדקדק בזה יותר, מפני שאם לא הבין את משמעות המכירה והמשיך למכור בחנותו חמץ בפסח, לדעת מקצת הפוסקים (שדי חמד, מהר"ם שיק) המכירה בטלה, וממילא כל החמץ שבחנותו אסור באכילה והנאה. במקרה כזה, נכון לחוש לדעת המחמירים ולהמתין עד שתגיע לחנות סחורה שיוצרה אחר הפסח. אבל אם התברר שבעל החנות מכר את חמצו כדין, ונזהר שלא יתקרבו בפסח אל החמץ המכור, מותר מיד לאחר הפסח לקנות אצלו חמץ.[8]


[8]. עי' בספ"כ יא, יג, כג; ועי' פס"ת תמח, כ. ועי' בהערה 1 שם נמנו דעות המחמירים ובראשם הגר"א שנמנע מלאכול חמץ שנמכר. ובהערה 2 דעות המקילים שהם הרוב. ועי' בפס"ת תמח, י, ובהע' 46, במנהג לאכול דווקא מחמץ שנמכר כדי להראות שהמכירה כשרה. ראוי להוסיף, שייתכן שגם המחמירים בעבר מפני שהמכירה נראתה כהערמה, היו מסכימים להקל כיום, שכן כפי שהתבאר בהערה 4, בעבר לא היה מקובל לבצע מכירות מופשטות, ולכן מכירת החמץ נראתה כהערמה, הואיל והחמץ נשאר ברשות המוכר. אולם כיום שמקובל לבצע עסקאות ענק בלא להזיז חפץ ממקום למקום, ואף באינטרנט מבצעים מכירות בשווי מיליוני ש"ח, הכל יכולים להבין שמכירת חמץ היא מכירה בעלת תוקף משפטי, ואין חשש איסור לאחר הפסח בחמץ שנמכר.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן