חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ט – מנהג איסור קטניות

א – שורשי מנהג אשכנז

חמץ שאסרה התורה הוא הנוצר מחמשת מיני דגן, שהם: חיטה, שעורה, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון. אבל מינים אחרים, כאורז ודוחן, אף אם יתפחו, אין חימוצם שווה לחימוץ של חמשת מיני דגן, ומותר לאוכלם בפסח. ואמנם דעת אחד התנאים, רבי יוחנן בן נורי, שדין אורז כדין חמשת מיני דגן, ואף החימוץ שבו אסור מהתורה. אבל דעת שאר חכמי ישראל שאף אם יתפח, מותר לאוכלו בפסח (פסחים לה, א). וכך נהגו גדולי התנאים והאמוראים. וכן מסופר על רבא, שהיה אוכל אורז בליל הסדר (שם קיד, ב).

אולם בתקופת הראשונים (לפני כשבע מאות שנה) החלו להחמיר באשכנז שלא לאכול קטניות. בתחילה רק במקצת הקהילות נהגו איסור, ובמשך כמה דורות המנהג התפשט בכל קהילות אשכנז. שלושה טעמים עיקריים נתנו למנהג. א) הואיל ונוהגים לבשל קטניות כמיני דגן בקדרה, יש חשש שאם יבשלו אורז יטעו ויבשלו גם גריסים ושאר מיני דגן. ב) כיוון שגם ממיני קטניות רגילים לעשות קמח, יש חשש שמא עמי הארץ שיראו שמבשלים ואופים מאכלים מקמח של קטניות בלא שנזהרים מחימוץ, יטעו ויבשלו או יאפו קמח של מיני דגן ויחמיץ בידם. ואמנם בתקופת התלמוד לא חששו לזה, מפני שהמסורת היתה ברורה ויציבה בידם, אבל בעקבות הגלויות והטילטולים התגבר החשש שבין עמי הארץ יהיו יהודים שלא ידעו מה בדיוק אסור ומה מותר, ומתוך שיאכלו קטניות יטעו ויאכלו מיני דגן בלא זהירות מחימוץ.

הטעם השלישי: מפני הדמיון שבין מיני דגן וקטניות, שהם גרגירים שנאספים ונשמרים באותם המחסנים לתקופות ארוכות, יש חשש שיתערבו במיני הקטניות גרגירים של חיטים ושעורים, וכשיבשלו את הקטניות החיטים המעורבות בהן יחמיצו. ואף היום חשש זה קיים, שכן באותן המכולות מאחסנים פעם דגן ופעם קטניות, ואין רגילים לנקותן בין מין למין, כך שבפועל כשבודקים מיני קטניות מוצאים בתוכם מיני דגן. עירוב זה נובע גם מפני שכדי לחדש את כוחם של השדות ולהבריאם, באותם השדות רגילים לגדל שנה מיני דגן ושנה מיני קטניות. ותמיד נשארים בשדות מיני זרעים מהגידול הקודם, ולכן אם גידלו בתחילה חיטים ואח"כ חילבה, יחד עם צמחי החילבה יצמחו גם מעט חיטים, ולאחר הקציר, בין גרגירי החלבה יימצאו גם גרגירי חיטה. וכך בכל שאר המינים. ופעמים שאין בגרגירי הקטניות פי שישים יותר מגרגירי הדגן, כפי שנבדק והוכח. בעייה זו קיימת באותם המינים הדומים בגודלם למיני דגן.

ב – מנהג יוצא ספרד בקטניות ובאורז

בתקופת הראשונים נהגו בכל קהילות הספרדים לאכול מיני קטניות ואורז בפסח, ורק הקפידו לברור אותם היטב, כדי שלא יתערבו בהם מיני דגן. וכן כתב רבי יוסף קארו בבית יוסף (סימן תנג): שאין מי שחושש "לדברים הללו זולתי אשכנזים", וכן נוהגים רוב יוצאי קהילות הספרדים.

אולם בין גדולי הפוסקים הספרדים האחרונים יש שכתבו שרבים ושלמים מיראי ה' נוהגים שלא לאכול אורז בפסח, מפני שהיה מעשה שלאחר שביררו את האורז כמה פעמים שוב נמצאה חיטה בתבשיל (פר"ח, חיד"א). וכן נהגו באיזמיר שלא לאכול אורז (לב חיים ב, צד). וכן נהגו רבים במרוקו שלא לאכול אורז ועוד מיני קטניות יבשים בפסח. ובבגדאד רבים מבעלי הבתים נהגו שלא לאכול אורז בפסח. ולנוהגים לאכול אורז בפסח, הורו שיבדקו אותו תחילה פעמיים ושלוש (בא"ח ש"א צו מא). והנכון שכל אדם ימשיך במנהג אבותיו, ובמקרה של ספק או קושי לקיים המנהג, ראוי לשאול שאלת חכם.

ויש מיני תבלינים, ככמון, כורכום וחילבה, שפעמים רבות מעורבים בהם מיני דגן, ובלא בדיקה מדוקדקת שלוש פעמים אסור לאוכלם. אורז ומיני קטניות שנמכרים באריזות עם השגחה לפסח, אם על פי ההשגחה שעליהם צריך לבודקם, יש לבודקם היטב פעם אחת. ואם נמצא בבדיקה שאינם נקיים – יש לחזור ולבודקם עוד פעמיים. ואם כתוב על ההשגחה שעליהם שאינם צריכים בדיקה, יש לבדוק מהם בדיקה מדגמית.

ג – בני זוג מעדות שונות

שאלה נפוצה, מה יעשו בני זוג שאחד ממשפחה שנהגה איסור קטניות והשני ממשפחה שאוכלת קטניות. כתב על כיוצא בזה אחד מגדולי הראשונים, רבי שמעון בן צמח דוראן (תשב"ץ ג, קעט), שדבר פשוט הוא בלא ספק, שלא יתכן שישבו שניהם באופן קבוע על שולחן אחד, ומה שמותר לזה אסור לזה. ולכן האשה צריכה לילך אחר מנהגי בעלה, שאשתו כגופו. וכן למדנו שכאשר בת ישראל מתחתנת עם כהן, דינה ככהנת והיא אוכלת בתרומה, ובת כהן שהתחתנה עם ישראל דינה כישראלית שאסור לה לאכול בתרומה. ומדיני כהונה למדנו עוד, שאם הבעל נפטר ואין לה ממנו בן או בת – תחזור למנהג בית אביה, ואם יש לה ממנו בן או בת – תמשיך במנהגיו. ואם תתחתן – תנהג כבעלה (אמנם בין ישראל לעמים הולכים אחר האשה, שהאם קובעת את ייחוס ילדיה כיהודים ולא האב).

הוסיף הרב פיינשטיין לבאר (אג"מ או"ח א, קנח), שדין האשה כדין מי שעובר לגור במקום שהכל נוהגים בו באופן שונה מכפי שהיה רגיל, שאם בכוונתו לגור שם תמיד, עליו לבטל את מנהגיו הקודמים ולנהוג כמנהג אנשי מקומו החדש (עפ"י שו"ע יו"ד ריד, ב; או"ח תסח, ד, מ"ב יד). וכן אשה שנשאת לבעלה, הרי היא כמי שעברה לביתו לתמיד, ולכן עליה לנהוג כמנהגיו.

לפי זה, אשה מבנות יוצאי אשכנז שנישאה לבן יוצאי ספרד, יכולה לאכול קטניות בפסח, ואינה צריכה לעשות התרת נדרים.[1]


[1]. באג"מ או"ח א, קנח, מוכיח שדין זה מהתורה, שכן מצינו שהתורה פטרה אשה נשואה מלמלא חובת כיבוד הורים, מפני שמצוות כיבוד הורים דורשת שאם יהיה צורך לילך להלבישם ולהאכילם – תלך, וכיוון שחובת האשה לביתה קודמת, פטרה אותה התורה מחובה זו (שו"ע יו"ד רמ, יז. כמובן שכאשר אין התנגשות, מצווה גדולה עליה לכבד את הוריה). הרי שלפי זה מקומה של האשה מהתורה בבית בעלה.

עוד כתב שם שאינה צריכה התרה. וכן משמע ממ"ב תסח, יד, שהעובר ממקום למקום חייב לנהוג כבני מקומו החדש, ומשמע שכיוון שזו ההלכה אינו צריך לעשות התרה. וכ"כ בכה"ח תסח, מג. ועוד, שבמקום דוחק לא קיבלו האשכנזים שלא לאכול קטניות, ולכן בשעת בצורת ולחולה מקילים (מ"ב תנג, ז). וכן אם יהיו שני מנהגים שונים בבית אחד בוודאי שיש בזה צער. ואמנם בסדפ"כ טז, יג, כתב שצריכה לעשות התרה, ובחזון עובדיה עמ' נו והערה י', כתב שטוב שתעשה התרה. אולם למעשה אינה צריכה התרה, וכן המנהג.

האם יוצאי אשכנז יכולים להתיר את נדרם ולאכול קטניות? למהר"י בן לב ל"ח, מי שנהג איסור בקטניות כי חשב שהם חמץ, רשאי להתיר. אבל אם ידע או שאבותיו ידעו שהוא מנהג חומרה – אינו רשאי להתיר. לפי זה אסור ליוצאי אשכנז לעשות התרה לאכול קטניות. ודעת פר"ח בסי' תס"ח, שמנהג שנולד בטעות אין צריך כלל התרה, ואם ידעו שהוא מנהג חומרה, אפשר להתיר (אולם צ"ע אם יאמר זאת גם כאשר מדובר במנהג שהתקבל על עדה שלימה שאולי בזה גם לדעתו לא תועיל התרה). והחת"ס או"ח קכב, קיים דברי מהר"י בן לב. וכך נוהגים למעשה, שלא מצינו שיוצאי אשכנז עושים התרה לאכול קטניות.

ד – המינים הכלולים באיסור

המאכלים המוכרים הכלולים במנהג זה הם: אורז, אספסת, אפונה, דוחן, דורא, חומוס, חילבה, חמניות (גרעינים שחורים), חרדל, כוסמת (גרצ'קע, גריקא, ולא כוסמין שהם מין דגן), כמון, כרשינה, לוביה, סויה, ספיר, עדשים, פול, פלסילוס (תורמוס צהוב), פרגין, פשתן, קטנית, קימל, קנבוס, שעועית, שומשום, תורמוס, תירס, תילתן, תמרינד הודי. גם מוצרים העשויים מקטניות אלו כלולים במנהג, כגון קורנפלקס וקורנפלור המופקים מתירס ופריכיות אורז.

זעפרן שנקרא בעבר כרכום מותר, וכן כורכום מותר. וכאשר יש חשש שמערבים בזעפרן קמח – אסור.

החרדל והפשתן אינם מין קטניות, אלא שנהגו לאוסרם מפני שהם גדלים בשרביטים כדוגמת קטניות.

שבת וגרגירי כוסברא אינם מיני קטניות, אבל צריך לבודקם היטב מפני שפעמים רבות מעורבים בהם חיטים.

לגבי בוטנים נחלקו המנהגים. בירושלים ובמקומות רבים נמנעו מלאוכלם (מקראי קודש ב, ס). בליטא נהגו לאוכלם. ומי שאינו יודע כיצד נהגו במשפחתו, רשאי לאוכלם (אג"מ או"ח ג, סג).

קמח תפוחי אדמה מותר בפסח. ואין לטעון שלפי מנהג איסור קטניות יש לאסור כל דבר שעושים ממנו קמח, מפני שרק מה שגדולי אשכנז הראשונים נהגו לאסור בפועל כלול במנהג, וכיוון שתפוחי אדמה לא היו אז באירופה אינם בכלל האיסור (אג"מ או"ח ג, סג).

לגבי קינואה, יש מחמירים כי הם דומים למיני קטניות. ויש מקילים מפני שמנהג האיסור לא חל עליהם, הואיל ורק בדור האחרון החלו לאוכלם. ועוד, שגרגיריהם קטנים בהרבה ממיני דגן, כך שניתן להבחין ביניהם בקלות. למעשה, העיקר כדעת המקילים, ובתנאי שיבררום היטב.

ה – דיני המנהג

גם הנוהגים שלא לאכול מיני קטניות רשאים להשהותם בבית בפסח, וכן רשאים ליהנות מהם, כגון להאכיל בהם חיות (עי' רמ"א תנג, א).

מותר למי שנוהג שלא לאכול קטניות לבשל קטניות למי שנוהג לאכול קטניות בפסח, וטוב שיעשה איזה סימן שאינו מבשל לעצמו. וכן מותר לבעל חנות למכור קטניות בפסח. אבל אם יש חשש שמעורבים בקטניות גרגירי חיטים, ואין בקטניות יותר מפי שישים מהחיטים, לא יסחר בהם, כדי שלא להכשיל את הקונים באיסור חמץ. וטוב למוכרם במכירת חמץ.

אם בישלו מאכל לפסח ונפלו לתוכו מיני קטניות, אם ניתן להוציא את גרגירי הקטניות מהתבשיל – יוציאום, ומה שאי אפשר להוציא בטל ברוב. אבל אם רוב התבשיל מקטניות, הרי הוא נחשב כתבשיל קטניות ואסור לאוכלו (רמ"א תנג, א; מ"ב ח-ט).

מותר לנוהגים איסור קטניות לאכול ולבשל בכלים נקיים שבישלו בהם לפני כן קטניות.[2]


[2]. תערובת קטניות בטלה ברוב, אמנם מלשון תה"ד משמע שרק בשישים בטלה, אבל האחרונים כתבו שבטלה ברוב, וכ"כ שועה"ר תנג, ה, ח"א קכז, א, ח"י ו, א"ר ד. וכל זה בדיעבד, כשנתערבו בלא כוונה, אבל לערב לכתחילה אסור (כה"ח תנג, כה). וכן מי שמתארח אצל אוכלי קטניות, ואין לו מה לאכול, בדיעבד יכול לקחת מתוך תבשיל שיש בו הרבה קטניות את מה שאינו קטניות, כדוגמת תפוחי אדמה וקישואים, למרות שבלעו טעם קטניות, ואם התערבו לגמרי עד שאינו יכול להפרידם, יכול לאכול מהתבשיל שהקטניות בטלו בו ברוב. אבל אם ידעו שהוא יתארח אצלם, אין לו לאכול מתבשיל שיש בו טעם קטניות, הואיל והוא נחשב כתבשיל שעירבו בו לכתחילה קטניות. ורק אם כוונו לעשות לו את התבשיל בלא קטניות, ובטעות עירבו בו קטניות, מותר לו לאכול ממנו.

כלים שבישלו בהם קטניות ונוקו היטב, כשרים לנזהרים מקטניות, הואיל ואין הקטניות נחשבות כאיסור גמור.

יש סוברים שמנהג איסור קטניות חל רק מכניסת החג (סדפ"כ טז, י, 42), ובשעת הדחק אפשר לסמוך עליהם. אבל למעשה, העיקר שמנהג קטניות תואם את איסור החמץ, ומשעה שהחמץ אסור באכילה, גם הקטניות אסורים באכילה (חק יעקב תעא, ב, מהרש"ם א, קפג; שבט הלוי ג, לא).

כששביעי של פסח חל בערב שבת, בשבת מותר לאכול קטניות, אלא שלא נהגו להכינם בפסח, אבל מותר לקבלם ממי שנוהג לאכול קטניות. ומי שירצה להכין, אין בידו איסור.

ו – קטניות שלא נגעו במים, ושמני קטניות

אין דינן של הקטניות חמור יותר מדין חמשת מיני דגן, וכל מה שכשר במיני דגן כשר גם בקטניות. לפיכך, אם לא באו עליהן מים, או שבאו עליהן מים אבל נזהרו שלא ישהו שמונה עשרה דקות עד שאפאום כמצות, מותר לאוכלן. ויש שנהגו להחמיר בזה, ודעת רוב הפוסקים להקל.[3]

נחלקו הפוסקים בדין שמנים או יין שרף הנעשים ממיני קטניות. לדעת המקילים איסור קטניות לא חל על שמן היוצא מהם. ולדעת המחמירים דין שמן קטניות כדין קטניות האסורות באכילה על פי המנהג. ולדעה האמצעית, אם לתתו (שטפו) את הקטניות במים, כבר נאסרו הקטניות, וגם השמן היוצא מהם אסור, אבל אם בלא שנרטבו טחנום ועשו מהם שמן, מותרים.[4]

שמן סויה, שמן קנולה (לפתית) ושמן כותנה אינם בכלל האיסור, ואע"פ כן יש נוהגים להחמיר בשמן סויה וקנולה, והרוצה להקל רשאי. בשמן כותנה המנהג הרווח להקל.[5]

שמן (לציטין) המופק מליפתית, ומערבים אותו בשוקולד, אינו נכלל באיסור קטניות. ויש שהחמירו בזה.[6]

שוקולדים וממתקים שיש בהם מיני קטניות שבטלים ברוב, אף שכתוב עליהם כשר לפסח לאוכלי קטניות בלבד, מצד הדין גם מי שנמנע ממאכלי קטניות רשאי לאוכלם, מפני שנתערבו לפני הפסח, ובטלו ברוב. בנוסף לכך, מדובר בדרך כלל בשמנים המופקים מקטניות, ודעת כמה מגדולי הפוסקים שמנהג איסור קטניות לא חל על שמני קטניות. אמנם כיוון שיש מחמירים בזה, גופי הכשרות כותבים עליהם שהם כשרים לאוכלי קטניות בלבד.[7]


[3]. דעת רוה"פ שלא להחמיר בקטניות יותר מבמיני דגן, וכ"כ בשעה"ר תנג, ה; ח"א קכז, א; מהרש"ם א, קפג; באר יצחק יא, מרחשת ג; ומרן הרב קוק באורח משפט קיא. אמנם יש שהחמירו בזה, ומהם: שואל ומשיב קמא א, קעה; מאמר מרדכי לב. וטעמם שהעולם לא יבין את החילוק, שהרי הקטניות אינן מחמיצות כלל. ועוד חששו שמא אם יעשו את הקטניות כמצות יטעו ויחשבו שאפשר לקיים בהן מצוות אכילת מצה. והלכה כמיקלים, שהם הרוב, ועוד, שבכל מחלוקת שבמנהג הלכה כמיקל.

עוד נחלקו הראשונים האם חליטה מועילה לקטניות, שכן בחמשת מיני דגן מעיקר הדין חליטה מבטלת את אפשרות החימוץ, אלא שהוסכם על ידי הגאונים שאין מי שיודע לחלוט, וכן נפסק בשו"ע תנד, ג. אולם בקטניות שאסורות ממנהג, לאור זרוע ב, רנו, מותר לאכול קטניות חלוטות. ולמרדכי והגהות ר' פרץ לסמ"ק סי' רכב – אסור.

[4]. בתה"ד קיג מבאר ששמן הנעשה מקטניות אסור, מפני שלותתים (מרטיבים) אותן לפני כן, וכ"כ רמ"א תנג, א. ומשמע מתה"ד שאם לא נלתתו מותר. ור' יצחק אלחנן, בשו"ת באר יצחק יא, מקל יותר, שאם יבדקו את הקטניות תחילה מגרעיני דגן, השמן היוצא מהם מותר, מפני שנעשה מעשה המוכיח שיודעים את האיסור. וכיוצא בזה התיר בשו"ת עמק הלכה קלד יי"ש מקטניות, מפני שהאיסור עליהן ולא על הנוזל היוצא מהן.

לעומתם יש אחרונים שאסרו את השמן היוצא מקטניות גם כאשר הקטניות לא נלתתו, וכ"כ נשמת אדם לג, אבנ"ז או"ח שעג. אבל מלשון תה"ד ורמ"א שהעתיק את דבריו משמע שהשמן מותר. ולכאורה קשה, שהרי אח"כ יערבו את השמן בתבשיל שיש בו מים, וכיוצא בזה בדגן אסור. אלא שלדעתם המנהג לאסור קטניות בעודם גרעינים או קמח, ולא כשהם שמן. ואין לחשוש שמא נתערבו בגרעיני הקטניות מיני דגן, וכשיערבו את השמן היוצא מהם במים יחמיץ, מפני שהשמן שבא מהדגן בטל בשישים לפני הפסח ואינו חוזר וניעור, כמבואר בשו"ע תמז, ד. בנוסף, כפי הנראה, נוזל היוצא מדגן אינו מחמיץ, וכך מבואר באורח משפט קיא-קיב, וכיוצא בזה כתב בשו"ת מרחשת ג'. ובשו"ת צמח צדק התיר זאת לעניים, ובתנאי שבעוד הקטניות גרעינים לא נגעו במים.

וידוע פסקו של מרן הרב קוק באורח משפט קח-קיד, שהתיר באופן יותר מרווח שמן שומשמין, שבנוסף על כך שהגרעינים לא נלתתו, אחר שנעשו שמן עברו טיגון, וכיוצא בזה במיני דגן מבטל את יכולת החימוץ, וק"ו שיועיל לשמן קטניות. וכ"כ באבנ"ז או"ח תקלג לעניין שמן מרעפס שעבר בישול. (תשובתו נכתבה בשנת תרנ"ח, י"א שנה לפני מרן הרב קוק). והבד"ץ מעדת אשכנזים-חסידים בירושלים יצא כנגד מרן הרב קוק ברעש גדול ובמחאות גלויות, ולא חשו לכבוד התורה ולכבוד כל הפוסקים הרבים שכבר התירו הרבה מעבר לכך. והרב קוק ענה להם בבקיאות וחריפות ובראיות חזקות מאוד. ובתוך דבריו כתב (עמ' קכג): "ובאמת דרכן של רבותי הגאונים הצדיקים שזכיתי לשמשם, זכותם יגן עלינו ועל כל ישראל, היתה שלא להיות נוטים להחמיר בכל מה שיש מקום להקל, ביחוד בדברים שאין היסוד חזק על זה בדברי רז"ל בתלמודים. שדי לנו מה שלא נזוז ח"ו ממה שהונהגנו עפ"י מנהגי רבותינו הפוסקים, אבל בפרטים שיש לדון לכאן ולכאן, ודאי הנוטה להקל להיות חכם להיטיב הרי זה משובח, ובלבד שיהיו דבריו מיוסדים עפ"י עומק ההלכה וסברה ישרה…" ועוד, שהמוסיף איסור על איסור שאין עיקרו מהדין, יש חשש שעובר בלאו הבא מכלל עשה לרש"י בר"פ קמא דביצה, שכתב (עמ' קכו): "והא דאמרינן בכולי הש"ס שאין גוזרין גזירה לגזירה, מהאי קרא נפקא (ויקרא יח, ל): וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי, עשו משמרת, כלומר גזירה למשמרתי לתורתי, ולא משמרת למשמרת, שלא יעשו גזירה לגזירה". וכנגד מה שכתבו שצריך להחמיר יותר ויותר בדורינו, כתב: "שאני יודע ברור תכונת בני דורנו, שדווקא ע"י מה שיראו, שכל מה שיש להתיר עפ"י עומק הדין מתירין אנחנו, ישכילו לדעת, שמה שאין אנו מתירין הוא מפני אמיתת דין תורה, ויימצאו רבים הדבקים בתורה, שישמעו לקול המורים בעז"ה. מה שאין כן כשיתגלה הדבר, שישנם דברים כאלה, שמצד שורת ההלכה ראויים הם להיתר ורבנים לא חשו על טרחם וצערם של ישראל, והניחו את הדברים באיסורם, יוצא מזה ח"ו חילול השם גדול מאוד, עד שמתרבים המתפרצים לומר על כמה גופי תורה, שאם הרבנים רוצים – היו יכולים להתיר, ועל ידי זה יוצא משפט מעוקל" (שם עמ' קכו).

על פי זה, מצד הדין, גם אם היו לותתים את השומשמין, השמן היוצא מהם כשר לפסח, שבדין שיסודו במנהג הלכה כדעת המקילים. אמנם זה סותר את הכלל שמשווים קטניות לדגן, ונכון ללכת לפי הכלל, וכך כתבתי למעלה בדעה האמצעית שהיא העיקר להלכה.

[5]. שמן סויה מופק בלא שמרטיבים את הסויה, נמצא שלדעת רוה"פ ומרן הרב קוק, אין בו איסור. ואף אם היה נלתת לפני כן, העיקר כדעת המקילים בדין שמקורו במנהג. ועוד, שספק אם הוא בכלל האיסור, שרק לפני כמאה שנה הגיעה הסויה לאירופה, וכתב באג"מ או"ח ג, סג, שרק מה שנהגו בפועל לאיסור בכלל המנהג.

לגבי שמן כותנה, כ"כ במקראי קודש ב, ס, ושמע כן בשם רבי חיים מבריסק, וכ"כ בספ"כ טז, ד, בשם הרב פיינשטיין. אמנם במנח"י ג, קלח, מחמיר. ←

שמן בוטנים: כבר למדנו בהלכה ד שנהגו בליטא לאכול בוטנים, וכ"כ באג"מ או"ח ג, סג, מפני שרק מין שידוע כי נהגו בו איסור בכלל האיסור, ובוטנים נתחדשו אח"כ ולא חל עליהם האיסור. לעומת זאת במקראי קודש ב, ס, ושו"ת חלקת יעקב צז, אסרום באכילה והתירו שמנם. וכ"כ במלמד להועיל או"ח פח. וכ"כ בשרידי אש ב, לז, והזכיר שבאבנ"ז או"ח שעג, אסר. למעשה, מי שאינו יודע שמנהג משפחתו להחמיר – רשאי להקל, שזה ספק במנהג.

[6]. אמנם הבד"צ נוהגים להחמיר בלציטין המופק מליפתית. אבל לפי ההלכה אין בזה איסור קטניות, מפני שיש לגביו ספיקות רבים לקולא. ראשית, הליפתית אינו מין קטניות, אלא ממשפחת המצליבים שפירותיו לופתים את הגבעול, וזרעוניו גדלים בשרביטים כדוגמת חרדל, ומהם מפיקים שמן לתעשיית מזון. ולפי אג"מ או"ח ג, סג, אין לאסור דבר שלא היה מפורש במנהג. בנוסף, יש לדון אם יכול לחול דין קטניות על זרעוני הצמח כאשר ברור שעיקר הצמח אינו קטניות. אמנם לאבנ"ז או"ח שעג, השמן המופק מליפתית (רעפס) נחשב קטניות כדוגמת חרדל (אולם גם לדעתו אם ירתיחוהו אח"כ מותר, כמבואר בסימן תקלג). בנוסף, כבר למדנו שלגבי שמן המופק מקטניות יש דעות שהוא מותר. וכ"כ מהרש"ם א, קפג, ששמן רעפס כשר מפני שמפיקים את השמן בלא שלותתים את הגרעינים במים, וכבר למדנו שבזה רוה"פ מקילים, כדוגמת שמן שומשמין. בנוסף, השמן בטל ברוב לפני הפסח, ולדעת באר יצחק כיוון שעירבוהו לפני הפסח בטל. ובדבר שיסודו במנהג, פשוט שבכל כך הרבה ספקות, הלכה להקל. וכן פסק הראשל"צ הרב אליהו כמובא בשו"ת עמא דבר א, סב.

[7]. אף אם נתערבו קטניות בפסח, כבר כתב הרמ"א תנג, א, ומ"ב ט, שבטלים ברוב, אמנם ברור שאין לעשות כן לכתחילה. אבל כאן הם הוכנסו לפני הפסח, ולא כדי לבטל את האיסור ברוב, שהרי למנהג ספרדים מותר לאוכלם. לפיכך כיוון שבטלו ברוב לפני פסח, מותר לאוכלם בפסח. בנוסף לכך, כבר פסק הרב יצחק אלחנן בשו"ת באר יצחק י"א (כמובא בהערה 4) שלא חל איסור קטניות על שמני קטניות שהשגיחום לפסח. וכך הורה למעשה הרב רבינוביץ.

קטניות כשהן ירוקות, כדוגמת אפונה ושעועית ירוקה כשיוצאות מתרמיליהן, יש אומרים שהן מיני ירק ואינן במנהג איסור קטניות. כ"כ אשל אברהם (אופנהיים) תנ"ג; מעדני שמואל על קיצושו"ע קיז, כד, ב; וכן ביאר במרחשת ח"א ג, את הרמ"א; וכך מובא בשמעתתא דמשה או"ח תנג, א, בשם הרב פיינשטיין. ורבים החמירו, ומהם: שו"ת יד יצחק ג, צב, ב; שו"ת מהרא"ב ב, נ. וכיוון שמדובר במחלוקת במנהג, הלכה כמקילים.

ז – בשעת הצורך לחולים וקטנים

גם באשכנז היה ברור שמנהג איסור קטניות אינו חמור כאכילת חמץ, ולכן בשעת הדחק כמו בשנות בצורת ורעב, התירו גדולי ישראל לאכול קטניות. אמנם למעשה, פעמים רבות כשהיתה בצורת, נחלקו הרבנים אם השעה דחוקה מספיק כדי להתיר קטניות. והיו שנטו להקל, והיו שנטו להחמיר. והיו שהתירו לעניים בלבד לאכול קטניות, ואילו לעשירים אסרו, מפני שהיתה להם יכולת לקנות מאכלים אחרים. ובעניינים אלו צריך לנהוג בכל מקום לפי הוראת הרבנות המקובלת, שהיא ה'מרא דאתרא'.

יש מהאחרונים שכתבו, שגם כשמקילים, ראוי להקל תחילה באותם מיני קטניות שאינם דומים למיני דגן, ורק כשאין ברירה אפשר להקל גם באורז ודוחן וכוסמת (גרעצ'קע) הדומים למיני דגן (נשמת אדם). עוד כתבו כמה אחרונים, שגם כשמקילים, יש לחלוט תחילה את הקטניות במים רותחים, שבאופן זה גם מיני דגן אינם מחמיצים. ואף שלמעשה אין מקילים כיום לחלוט מיני דגן (לעיל ב, ז), כאשר יש הכרח להקל במנהג הקטניות, מוטב לדעתם לתקן במה שאפשר (חתם סופר או"ח קכב, מ"ב תנג, ז).[8]

מותר לחולה הצריך לאכול מיני קטניות לאוכלם בפסח, גם כשאין במחלתו סכנה. למשל, חולה הסובל מעצירות יכול לבלוע זרעי פשתן שהושרו במים, שהם מועילים נגד עצירות. וכן מותר להאכיל מאכלי קטניות לתינוקות הצריכים לכך (ח"א קכז, ו). גם הסובלים מצליאק נחשבים לעניין זה כחולים, שרשאים לאכול קטניות בפסח. וראוי להקצות לצרכם כלים מיוחדים. ובכל מקרה שמקילים, יש לברור היטב את הקטניות, שמא מעורבים בהם גרגירי דגן.


[8]. בחיי אדם קכז, א, התיר לאכול קטניות בשעת דחק שאין לו מה לאכול אלא בדוחק גדול. ועי' נשמת אדם כ. וכן דעת מור וקציעה (אמנם דעתו שמלכתחילה היה ראוי לבטל לגמרי מנהג איסור קטניות). ובס' המועדים בהלכה בפרק על קטניות סיכם, שדעת התשובה מאהבה והמאמר מרדכי והריא"ז ענזיל שלא להתיר אפילו בשעת הדחק ולצורך שעה. לעומתם מהרי"ם פאדווה מבריסק (סי' מח) כתב להתיר בשעת הדחק. ובשו"ת דברי מלכיאל א, כח, ושו"מ תנינא ד, קנח, הקילו לעניים בלבד. והחת"ס או"ח קכב, אינו יוצא כנגד המתירים, אלא שהוא מעיר שהמקילים היו צריכים להורות שיחלטו תחילה את הקטניות. ובנשמת אדם שם כ' כתב שיש להתיר תחילה קטניות שאינן דומות למיני דגן, ורק בלית ברירה להתיר גם הדומים למיני דגן. והמ"ב כתב בפשטות שאפשר להתיר בשעת הדחק, וציין בשם החת"ס וח"א שכתבו לחלוט את הקטניות תחילה. ובערוה"ש תנג, ה, כתב: "בפירוש קבלו שאם אולי יהיה שנת בצורת ח"ו, שהעניים רעבים ללחם, אז כל חכמי העיר ובראשם מרא דאתרא מתירים לאכול קטניות בפסח זה".

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן