חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ט"ז – ליל הסדר

א – הקדמה

לפני שנתחיל בפרטי הלכות הסדר, נסקור בקצרה את המצוות שאנו מקיימים בליל הסדר.

שני עניינים מרכזיים עומדים במוקד ליל הסדר: הראשון: זיכרון היציאה ממצרים מעבדות לחירות, והתבוננות במשמעות החירות הישראלית. השני: העברת המסורת לדורות הבאים. כל זה כלול במצווה מן התורה לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו בניסן.

כדי להמחיש את הזיכרון נצטווינו מן התורה לאכול בליל זה: פסח, מצה ומרור. פסח, להזכיר את הנס שהכה ה' בבכורי מצרים ועל בתי ישראל פסח והציל את בכורינו. מצה, זכר למצות שאכלו אבותינו כשיצאו ממצרים לחירות. מרור, זכר לעבודת הפרך והשעבוד המר ששיעבדו המצרים את אבותינו במצרים.

כיום שבית המקדש חרב, אין אנו יכולים להקריב את קרבן הפסח, וכזכר לקרבן הפסח אנו אוכלים את ה'אפיקומן'. מן התורה אכילת המרור תלויה באכילת קרבן הפסח, וכשאין מקריבים את הפסח אין מצווה לאכול את המרור, אבל חכמים תיקנו לאכול מרור גם אחר החורבן.

לגבי מצוות אכילת המצה לא חל שינוי, וגם לאחר חורבן הבית ישנה מצווה מהתורה לאכול כ'זית' מצה.

עוד תיקנו חכמים לשלב בתוך אמירת ההגדה שתיית ארבע כוסות יין, לבטא את השמחה והחירות.

וכן תיקנו לאכול את המצות ולשתות את היין בהסבה דרך חירות.

ב – ההכנות לסדר

כפי שלמדנו אחד משני העניינים המרכזיים של ליל הסדר הוא העברת המסורת של יציאת מצרים לבנים ולבנות. כדי לשמור על ערנותם של הילדים הקטנים אנו משנים בסדר הפסח דברים רבים, ועל ידי כך מעוררים את התעניינותם: מטבילים את הירק פעמיים, נוטלים ידיים פעמיים, נראים כמתחילים לאכול ומפסיקים באמירת ההגדה. גם מצוות אכילת המצה, שתיית ארבע הכוסות וההסבה, מעוררות כמובן אצל הילדים את השאלה: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות".

עוד אמרו חכמים לחלק לילדים הקטנים בתחילת הסדר אגוזים או ממתקים, כדי שיראו שינוי נוסף וישאלו 'מה נשתנה' (שו"ע תעב, טז). גם במשך אמירת ההגדה טוב לחלק להם ממתקים קטנים, כדי לשמור על ערנותם ושמחתם.

לפני החג משתדלים לקנות לילדים ולכל בני הבית בגדים חדשים כדי לשמחם. ואמנם מצוות השמחה שייכת לכל שלוש הרגלים, ולכן לפני כל חג מצווה לקנות לנשים ולבנות בגדים ותכשיטים, ולחלק לילדים הקטנים בחג מיני מתיקה ואגוזים, ולשמח את הגברים בבשר ויין (שו"ע תקכט, ב-ג). אולם לפני פסח מקפידים יותר לקנות בגדים חדשים, שעל ידי לבישתם לפני ליל הסדר מתעוררת התרגשות מיוחדת לקראת הלילה המקודש.

נכון לסדר לפנות ערב את השולחן, הקערה, הצלחות והסכו"ם, כדי שמיד כשיחזרו מהתפילה יוכלו להתחיל בקידוש, בלא לאבד את הזמן היקר שבו הקטנים עדיין ערניים ויכולים להשתתף באמירת ההגדה, באכילת המצה ושתיית הכוסות. אולם אין להקדים את הקידוש לפני צאת הכוכבים, מפני שהקידוש צריך להיות בשעה הראויה לאכילת המצה שהיא בליל ט"ו בניסן, ועוד שכוס הקידוש היא הכוס הראשונה של ארבע כוסות, ואת ארבע הכוסות צריכים לשתות בלילה (שו"ע תעב, א, מ"ב ד).

כשיסדרו את השולחן יכינו כסאות נוחים כדי שיוכלו להסב עליהם. לכתחילה יערכו על השולחן את הכלים הנאים ביותר, ואף שבימות החול יש למעט קצת בקישוט השולחן בכלים נאים מפני זיכרון החורבן, בשבתות וחגים אין ממעטים (שו"ע תקס, ב, מ"ב ה). ובליל הסדר מצווה לפאר את השולחן בכלים הנאים ביותר, ואף זה אחד מביטויי החירות והשמחה (שו"ע תעב, ב, מ"ב ו').

ג – הקערה

לפני תחילת הסדר צריך להכין את ה'קערה', שהיא מגש מיוחד שעליו מונחים כל המאכלים המיוחדים של ליל הסדר. סידור הקערה על השולחן אינו רק כדי שכל המאכלים יהיו מזומנים לפנינו, אלא גם מפני שכל מאכל נועד להזכיר ולהדגיש רעיון מסוים, ואנחנו צריכים שכל המאכלים יהיו לפנינו כדי לבטא את עניינו המיוחד של ליל הסדר. נמנה את המאכלים שצריך להניח בקערה:

שלוש מצות שבהן נקיֵם את מצוות אכילת המצה מהתורה. והטעם שצריך להניח את המצות בקערה, מפני שצריך לומר את ההגדה כאשר המצות והמרור לפנינו, שנאמר (שמות יג, ח): "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה", דרשו חכמים: בַּעֲבוּר זֶה – לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך. ועוד שהמצה נקראת 'לֶחֶם עֹנִי' (דברים טז, ג), ודרשו חכמים שעונים (אומרים) עליה דברים הרבה, לפיכך המצה צריכה להיות גלויה בעת אמירת ההגדה. אלא שמפני כבוד המצה, שהיא החשובה ביותר ועליה מברכים המוציא, אין לקדש על היין בשעה שהיא גלויה. לכן מניחים את המצות בתוך מפית, ובשעה שמקדשים על היין או בשעה שמגביהים את הכוס השנייה – מכסים את המצות, ובכל שאר הזמן שאומרים את ההגדה – המצות צריכות להיות מגולות.

מרור הוא חסה או חזרת, ובזמן שבית המקדש היה קיים, היתה מצווה מן התורה לאכול מרור עם קרבן הפסח, ומאז שחרב בית המקדש המצווה לאכול מרור מדברי חכמים.

בזמן שבית המקדש היה קיים היו מניחים על השולחן גם את בשר קרבן הפסח, ואחר שנחרב בית המקדש תיקנו חכמים להניח על השולחן שני תבשילים, אחד זכר לקרבן פסח והשני זכר לקרבן חגיגה שהיו מקריבים בכל יום טוב (פסחים קיד, א-ב). נהגו שהתבשיל שהוא זכר לקרבן פסח יהיה זרוע, לרמוז לכך שנגאלנו ב'זרוע נטויה', וצולים את הזרוע על האש כשם שהיו צולים את קרבן הפסח. יוצאי ספרד נוהגים לקחת לזרוע רגל קידמית של בהמה, ויוצאי אשכנז כנף של עוף. נוהגים לקחת ביצה צלויה או מבושלת זכר לקרבן חגיגה, וזאת מפני שרגילים להגיש ביצה לאבלים כדי לנחמם, שגלגל חוזר בעולם, ואף אנו מתנחמים שמהרה יבנה בית המקדש ונוכל להקריב את הפסח והחגיגה. ואף שמה של הביצה בארמית 'ביעא' פירושו בקשה, לרמוז על בקשתנו שה' ישוב ויגאלנו (שו"ע תעג, ד). את הזרוע הצלויה נוהגים ברוב הקהילות שלא לאכול בליל הסדר (עי' בהלכה לב על מנהג הצלי).

עוד מניחים כרפס, שהוא ירק שאוכלים לפני אמירת ההגדה, וכן נוהגים להניח שם חומץ או מי מלח כדי לטבל את הכרפס ולהטעימו, ועל ידי כך יצטרכו ליטול ידיים פעם נוספת, ויתעוררו הילדים לשאול על כך.

וכן מניחים חרוסת, שהיא רומזת לטיט שהיו מכינים אבותינו כשהיו משועבדים במצרים, ובה טובלים את המרור לפני אכילתו. היין אינו בקערה מפני שאינו מין אוכל אלא משקה.

ד – סידור הקערה

בתלמוד לא נזכרה ה'קערה', אלא אמרו שמניחים על השולחן מצה, חזרת, חרוסת ושני תבשילים (פסחים קיד, א), והראשונים כתבו להניח את כל המאכלים הללו בקערה. וכן מובא בשולחן ערוך (תעג, ד). אמנם אין בזה חיוב, והעיקר שכל המאכלים הללו יהיו מונחים על השולחן. אין צורך להניח קערה לפני כל אחד ממשתתפי הסדר, ואף לא לפני כל הנשואים, אלא די להניח את הקערה לפני עורך הסדר (מ"ב תעג, יז). אמנם יש נוהגים להניח קערה לפני כל בעל משפחה, ויש נוהגים להניח מצות לפני כל בעל משפחה, ואת הקערה כולה לפני עורך הסדר.

כיוון שצריכים להניח בקערה כמה מאכלים, התעוררה שאלה כיצד הדרך הטובה ביותר לסדרם, וכמה דעות נאמרו בזה:

לדעת הרמ"א, הכלל הוא שכל המוקדם בליל הסדר יונח בקערה קרוב יותר לעורך הסדר, כדי שלא להעביר על המצוות, שאם יניח, למשל, את המצות קרוב אליו ואחריהן את הכרפס, נמצא שבבואו לקחת את הכרפס לאוכלו הוא מדלג על המצות, ויש בכך ביזוי מסוים למצות. על כן לפי הרמ"א יניח את הכרפס ואת מי המלח במקום הקרוב אליו, שאותם אוכלים תחילה עוד לפני אמירת ההגדה. אחריהם יניח את המצות, שאותם אוכלים בתחילת הסעודה. אחריהן יניח את המרור והחרוסת, שכן לאחר שאוכלים את המצות אוכלים את המרור ומטבילים אותו בחרוסת. והרחוקים ביותר יהיו הזרוע והביצה, שעניינם להזכיר את קרבן הפסח ואת קרבן החגיגה.

ויש אומרים שאין צורך להקפיד בסידור הקערה שלא להעביר על המצוות, כי רק כאשר הגיע הזמן לקיים את שתי המצוות, אין ראוי לעבור ולדלג על אחת כדי להגיע אל חברתה הרחוקה יותר. אולם בליל הסדר לכל מצווה יש זמן מסוים, ולכן אין בעיה לדלג על מאכל שעדיין לא הגיע זמן אכילתו כדי לקחת את הרחוק יותר שהגיע זמן אכילתו.

על פי האר"י ישנו סדר הרומז לעשר ספירות.[1] וכן נוהגים כיום רבים מיוצאי ספרד ומתפללי נוסח ספרד-חסידי, ואף בין מתפללי נוסח אשכנז יש שנהגו כאר"י. ויש שנוהגים כרמ"א, ויש נוהגים כגר"א, ובהגדות רבות נדפסו תרשימים של סדר הקערה. וכאמור, לכל מנהג מקום בהלכה.


[1]. כך הוא הסדר לאר"י: מניחים למעלה את שלוש המצות, כנגד ספירות חכמה בינה ודעת. תחתיהן מצד ימין הזרוע כנגד חסד, והביצה בצד שמאל כנגד גבורה. ומתחתם באמצע מרור לברכה כנגד תפארת. ומתחתם בצד ימין חרוסת כנגד נצח, וכרפס משמאל כנגד הוד, ותחתיהם באמצע המרור לכורך כנגד יסוד. והקערה עצמה כנגד מלכות (כה"ח תעג, נח). עפ"י האר"י נוהגים להפסיק במפה בין מצה למצה, שכל מצה רומזת לספירה בפני עצמה. ויש נוהגים שלא להפסיק ביניהן (ח"א).

ה – קדש – קידוש

את הסדר פותחים בקידוש, ועניינו לציין את קדושת ישראל ואת קדושת חג הפסח. בכל הקידושים של שבתות וימים טובים אנו אומרים: "זכר ליציאת מצרים", משום ששורש קדושת ישראל החל להתגלות ביציאת מצרים, שאז נודע שבחר ה' בישראל להיות לו לעם סגולה. ובקידוש של ליל הסדר, שהוא הלילה שבו יצאנו ממצרים, ובו נצטווינו לספר ביציאת מצרים, מעלת הקידוש כפולה ומכופלת, ולכן ראוי לפתוח בו את הסדר.[2]

אכן, שלא כמו בשאר הקידושים שבהם רק המקדש צריך לקדש על הכוס ולשתות את רוב היין שבה, בליל הסדר מוזגים כוס יין לכל אחד מהמסובים, ואחר הקידוש כל אחד מהמסובים מיסב ושותה את רוב היין שבכוסו. וזו הכוס הראשונה מארבע כוסות.

יסוד חשוב בא לידי ביטוי בתקנת חכמים לקדש על היין. בדרך כלל אנשים נוטים לחשוב כי הקדושה מתגלה בעולם הרוח בלבד, בתפילה ובלימוד התורה, וככל שאדם יסגף את גופו יותר, כך יזכה ליותר קדושה. והנה תיקנו חכמים לקדש על היין, ללמדנו שהקדושה מתפשטת ומתגלה גם על ידי האוכל הגשמי, ולא רק על המאכלים הבסיסיים שהכרחיים לקיומו של האדם הקדושה מתפשטת אלא אף על היין שנועד לשמח. אפשר ללמוד מכאן שדווקא על ידי החיים השלמים, שיש בהם אמת של תורה ואמונה עם שמחה וצהלה – אפשר לגלות את שלמות קדושת ישראל, ולכן אנו אומרים את הקידוש על היין המשמח.

כמו בכל יום טוב אנו מברכים "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", מפני שיום טוב הוא מצווה המתחדשת מזמן לזמן. תיקנו לומר את ברכת 'שהחיינו' בסוף הקידוש, מפני שלאחר שעמדנו על קדושת היום ראוי לברך ולהודות לה' שהגיענו לזמן המקודש הזה. מי ששכח ולא ברך 'שהחיינו' בקידוש – יברך כאשר יזכר, שכל זמן שלא נסתיים חג הפסח עוד אפשר לברך עליו 'שהחיינו'.

אין לומר אחר הקידוש ולפני שתיית היין 'הנני מוכן' או 'לשם יחוד' שאומרים לפני קיום מצוות כוס ראשונה מארבע כוסות, כדי שלא להפסיק בין הברכה לשתייה, אלא הנוהגים לאומרם, יאמרום לפני הקידוש. וכן בכל כוס וכוס יאמרו 'לשם יחוד' לפני הברכה על היין (מ"ב תעג, א).

אם חל יום ראשון של פסח בשבת, מוסיפים בקידוש את עניין השבת, ואם חל במוצאי שבת מוסיפים בו ברכה על הנר ועל ההבדלה בין קודש לקודש (שו"ע תעג, א).


[2]. בשבת ברור שהקידוש מן התורה, שנאמר (שמות כ, ח): "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ". לרמב"ם ורוב הפוסקים, יוצאים מן התורה ידי חובת זכירת השבת בתפילת ליל השבת, וחכמים תיקנו לאומרו גם על הכוס בליל שבת. ולדעת כמה ראשונים, מצווה מהתורה לקדש על היין (פנה"ל שבת ו, 1). לגבי הקידוש ביום טוב נחלקו הפוסקים. למגיד משנה (הל' שבת כט, יח), יסודו מדברי חכמים, וכ"כ מ"א רעא, א, ורוב האחרונים. אולם לדעת הרבה ראשונים יסודו מהתורה, שנאמר (ויקרא כג, לז): "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ", וכך נראה מדעת השאלתות ובה"ג וראבי"ה ומהר"ם מרוטנבורג (עי' פנה"ל מועדים ב, 4, שו"ת חזו"ע סי' ב').

ו – ארבע כוסות

תיקנו חכמים לשתות ארבע כוסות יין בליל הסדר כדי להרבות בשמחת הגאולה, וכביטוי לחירות. ואמנם בכל יום טוב יש מצווה לשמוח על ידי שתיית יין, אולם בפסח הוסיפו חכמים ותיקנו לשתות ארבע כוסות על סדר ההגדה, כדי שעניין השמחה יבוא לידי ביטוי מוחשי בכל שלביו של ליל הסדר. שכל חלק מחלקי ההגדה נאמר על כוס יין. את הקידוש אומרים על הכוס הראשונה, ולכן מוזגים לכל המסובים את הכוס לפני אמירת הקידוש. את הסיפור ביציאת מצרים והמחצית הראשונה של ההלל אומרים על הכוס השנייה, ולכן מוזגים אותה לפני שמתחילים לומר את ההגדה, כדי שכל ההגדה תאמר על כוס יין. את ברכת המזון אומרים על הכוס השלישית שמוזגים לפני אמירת ברכת המזון. אח"כ מוזגים את הכוס הרביעית, כדי לומר עליה את מחציתו השנייה של ההלל ואת ההלל הגדול. נמצא שכל מה שאנו אומרים בליל הסדר אנו אומרים על כוס יין.

השותה את ארבע הכוסות ברציפות, נחשב כאילו שתה כוס אחת בלבד (שו"ע תעב, ח). ואפילו אם שהה בין שתיית כוס אחת לחברתה, לדעת כמה פוסקים (רשב"ם, ר"ן, פר"ח), כל זמן שלא אמר ביניהם דברים מההגדה לא יצא ידי חובה, כי שתיית הכוסות צריכה להיות תוך העיסוק בזיכרון יציאת מצרים (עי' באו"ה 'שלא', שלדעת הב"י, כל ששהה בין כוס לחברתה בדיעבד יצא).

כמה רמזים אמרו חכמים למניין ארבע הכוסות, שהן כנגד ארבע לשונות של גאולה שנאמרו ביציאת מצרים, וכנגד ארבע מלכויות ששיעבדו את ישראל אחר היותו לעם: בבל, פרס, יון ורומא, והקב"ה הצילנו מידם. כנגד ארבע כוסות של פורענות שעתיד הקב"ה להשקות את רשעי אומות העולם, וכנגד ארבע כוסות של נחמה שעתיד הקב"ה להשקות את ישראל (ירושלמי פסחים פ"י ה"א).

ככלל ראוי לדעת כי המספר ארבע רומז להופעה של רעיון שלם בכל העולם, שכל דבר בעולם יש לו ארבעה צדדים כנגד ארבע רוחות: מערב ומזרח, צפון ודרום. וכיוון שיציאת מצרים חוללה מהפכה מוחלטת בעולם, היא מופיעה בארבע לשונות של גאולה. שנאמר (שמות ו, ו-ז): "לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי ה', וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלוֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם". שעבוד ישראל במצרים לא היה רק שעבוד של הישראלים שבאותו הדור, אלא ביטא את השעבוד של הרוחניות לחומרנות, שכן האפשרות לגלות את הרוחניות בעולם תלויה בעם ישראל, והוא היה משועבד לממלכה החומרנית ביותר – מצרים. כדי לשחרר את ישראל לחירות, כדי שיוכלו לקבל את התורה ולהאיר את העולם ולתקנו, היה צורך בשבירת כל המחסומים המשעבדים מכל ארבע רוחות העולם, וכנגד זה נאמרו ארבע לשונות של גאולה.

עוד לשון של גאולה נזכרה שם, שנאמר (שם ו, ח): "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'". וכיוון שאין היא עוסקת ביציאת מצרים עצמה, לא תיקנו לשתות כנגדה כוס חמישית, אבל נוהגים למזוג כוס חמישית, והיא הנקראת 'כוס של אליהו', ועניינה לרמוז על הגאולה השלמה שמתחילה בכניסה לארץ (עי' בהלכה לו).

ז – היין

אמרו חכמים (פסחים קח, ב) שכדי לקיים את המצווה כראוי, יש למזוג (למהול) את היין של ארבע הכוסות במים, שאם לא כן יהיה היין כבד ויגרום לשכרות, והמצווה לשתות כדרך חירות, באופן שהיין יְשַׂמֵּח ולא ישכר. בנוסף, כיוון שהיין בעבר נעשה באופן ביתי, טעמו היה קשה, ועל ידי מזיגתו במים טעמו היה קל ונעים. אמנם בדיעבד, גם אם לא מזגו את היין במים, יצאו בו ידי חובה. הנוהַג היה למזוג בשיעור של רבע יין ושלושת רבעי מים. אמנם כמה מראשוני אשכנז כתבו שהיינות שלהם פחות חזקים, וטעמם טוב גם בלא מזיגה, ולכן אין מצווה למוזגם. על פי זה כתבו כמה אחרונים, שהרוצה למזוג צריך להקפיד שיהיה היין רוב לעומת המים, ואם אינו רוב אינו נחשב יין. ואף שהתברר במחקר שהודות לעוצמת קרינת השמש בארץ לעומת זו שבצרפת, אכן כמות האלכוהול ביין שבצרפת היא כמעט מחצית מהכמות שביין המופק מענבים שגדלים בארץ ישראל, נהגו רבים להקפיד שהיין יהיה רוב, וכך נכון לנהוג לכתחילה (ראו בפנה"ל ברכות ז, 4).

למעשה, צריך לשתות ארבע כוסות של יין באופן שהיין יעורר תחושת שמחה, שחרור וחירות, אבל לא יעייף או ישכר. לשם כך צריך כל אדם למזוג את היין במים או במיץ ענבים כפי השיעור המתאים לו.

ואף שבדיעבד יוצאים ידי חובה במיץ ענבים, צריך לדעת שכאשר תקנו חכמים לשתות ארבע כוסות, לא העלו בדעתם שישתו מיץ ענבים, כי לא היתה בימיהם אפשרות לשמר מיץ ענבים מעת הבציר בסתיו עד לחג הפסח בלא שיחמיץ. וגם מי שהיין לא היה טעים לו או ששתייתו גרמה לו לכאבי ראש, היה חייב לשתות ארבע כוסות. וכן מסופר על רבי יהודה בר' אלעאי, שהיה צריך לכרוך סוּדר על ראשו מפסח עד חג השבועות, מחמת כאב הראש שנגרם לו משתיית ארבע כוסות. ורק מי שהיין גרם לו לחלות וליפול למשכב, היה פטור מהמצווה (נדרים מט, ב. שו"ע תעב, י; מ"ב לה). הרי שכוונת חכמים בתקנתם היתה שנֹאמר את ההגדה ונספר ביציאת מצרים מתוך שתייה של יין משמח, והשותה מיץ ענבים אינו מקיים את המצווה כפי שתיקנוה חכמים. אמנם כיוון שיש לנו כיום מיץ ענבים, מי שסובל מהיין, כגון שהוא גורם לו לכאבי ראש, רשאי לצאת ידי חובתו במיץ ענבים.

גם נשים מצֻווֹת בשתיית ארבע כוסות, כמו בכל מצוות ליל הסדר (שו"ע תעב, יד). וגם עבורן המצווה היא לשתות יין משמח.[3]

מצווה להדר ולבחור יין משובח ומשמח לארבע כוסות, ויש מעלה בכך שהיין יהיה אדום. אבל יין לבן משובח עדיף על יין אדום פחות משובח. בדיעבד יוצאים בכל סוג של יין, ואפילו הוא לבן ואינו משובח (שו"ע תעב, יא).


[3]. בעבר רק בעת בציר הענבים היה ניתן להשיג מיץ ענבים, וכיוון שלעיתים בעת הבציר היין מהבציר הקודם כבר אזל, ועד שיספיקו להכין יין חדש יעברו ארבעים יום, הורו חכמים שבדיעבד אפשר לקדש על מיץ ענבים (ב"ב צז, ב; שו"ע רעב, ב). אבל לכתחילה המצווה לשמוח ביין, ובמיוחד בפסח, שעיקר תקנת ארבע כוסות נועדה כדי לומר את ההגדה בשמחה. וכ"כ ב'מקראי קודש' ח"ב סי' ל"ה. אמנם שם בעמ' קל, ב'הררי קודש', לימד זכות על נשים שיוצאות במיץ ענבים, שכן עיקר המצווה לשתות יין משכר כדי לקיים את מצוות השמחה, ונפסק להלכה שעיקר השמחה לגברים על ידי יין, ולנשים בבגדים נאים (פסחים קט, א, שו"ע תקכט, ב, ובאו"ה שם). מ"מ ברור שגם לנשים יש מצווה לשמוח במועדים ביין, כדעת ת"ק (פסחים שם), וכמבואר בפנה"ל מועדים (א, ט-י, 5). לא זו בלבד, אלא שנשים חייבות בארבע כוסות כגברים, "שאף הן היו באותו הנס" (פסחים קח, ב). וכן נהגו כל הנשים עד לפני כמה דורות. אלא שהשכרות גנאי לנשים יותר מלגברים (כתובות סה, א). לכן החוששות משכרות, רשאיות לערב יותר מיץ ענבים או מים ביין. וכן נשים בהיריון, שהאלכוהול מזיק להן, רשאיות לצאת בשתיית מיץ ענבים.

ח – שיעור היין והכוס

כדי לקיים את מצוות ארבע כוסות או כל שתיית כוס יין של מצווה, כגון: בקידוש, הבדלה, ברכת המזון ונישואין, צריך שכמות היין שבכוס תהיה בעלת חשיבות. לפיכך קבעו חכמים שצריך להניח בכוס לכל הפחות 'רביעית הלוג', ובפחות משיעור זה, אין יוצאים ידי חובה (פסחים קח, ב).

'רביעית הלוג' הוא שיעור נפח של ביצה ומחצה. לפי חישובו של הרמב"ם ועוד ראשונים הוא כ-75 מיליליטר (פנה"ל ברכות י, 11. ולר' חיים נאה 86 מיל'). אבל אין שיעור זה מוסכם על הכל, מפני שבעקבות הגלויות התעוררו ספקות לגבי עצם שיעור נפח הביצה, ויש מאחרוני פוסקי אשכנז (נו"ב, חזו"א) שמחמירים וסוברים שגודל הביצים בימינו הינו כמחצית מגודלן של הביצים בתקופת חז"ל. לפיכך, אם שיעור רביעית היה כביצה ומחצה, כיום הוא קרוב לשיעור שלוש ביצים, שהוא כ-150 מיליליטר, ושיעור זה נקרא כיום שיעור 'חזון איש'.

למעשה העיקר כדעה המקילה, וכן נוהגים יוצאי ספרד וחלק מיוצאי אשכנז. ורבים מיוצאי אשכנז נוהגים, שבמצוות שיסוד חיובן מן התורה, כדוגמת קידוש בליל שבת והבדלה, לכתחילה חוששים לדעה המחמירה. ובמצוות מדברי חכמים, כמו ארבע כוסות ורביעית לברכה אחרונה, סומכים על השיעור הקטן, שהוא כדעת רוב ככל הפוסקים (מ"ב רעא, סח; תפו, א; הרחבות לפנה"ל ברכות י, י). והמהדרים, אינם מסתפקים בשיעור שבו יוצאים ידי חובה, אלא מוזגים יין טוב לכוס נאה וגדולה.

עוד צריך להקפיד במה שאמרו חכמים לגבי כוס של ברכה: שהכוס תהיה שלמה ולא שבורה. וכן צריך למלא את הכוס, וגם כאשר הכוס מכילה הרבה יותר מהשיעור שיוצאים בו ידי חובה ('רביעית' – 75 מ"ל), צריך למלאה כדי שלא יראה כמי שנוהג בקמצנות. ואין הכוונה שהכוס תהיה מלאה עד שפתה, באופן שיהיה חשש שהיין שבה יישפך, אלא הכוונה שתהיה מלאה בנדיבות עד קרוב לשפתה (כחצי ס"מ פחות משפתה).

צריך שהכוס תהיה נקייה, שטופה היטב מבחוץ ומבפנים. וכל זה לקראת שתיית הכוס הראשונה, אבל לפני שתיית הכוסות שאחריה, כל זמן שהכוס לא נתלכלכה, אין צורך לחזור לשוטפה, מפני ששתיית כל ארבע הכוסות נחשבת להמשך אחד, ורק לפני תחילת השתייה צריך לשטוף את הכוס (מ"ב תעג, סח). ויש מדקדקים לשטוף את הכוס לפני כל שתייה (כה"ח תעג, א).[4]


[4]. כתב בכה"ח תעב, א, עפ"י הזוהר, שראוי לשטוף את הכוס לפני ברהמ"ז. והבן איש חי צו כט כתב לשוטפה לפני כל שתייה. והיו נוהגים להכין קערת מים, וטובלים בה את הכוסות בין שתייה לשתייה. ע"כ. אלא שלפי המקובל בימינו יש בזה פחות הידור, מפני שהמים שבקערה מתלכלכים, ואין הכוס היוצאת מהם נחשבת נקייה אצלנו. ומי שרוצה להחמיר מוטב שישטוף את הכוס בכיור. ודעת רוה"פ שאין צריך לשוטפן באמצע הסדר.

ט – שיעור השתייה

לכתחילה טוב להדר לשתות את כל היין שבכוס, וגם כאשר הכוס גדולה ומכילה הרבה יותר מ'רביעית' (75 מ"ל), לכתחילה יש לשתות את כל היין שבכוס. ואם אינו רוצה בכך, ישתדל לשתות את רוב היין שבכוס. ולכל הפחות צריך לשתות רוב 'רביעית' וכ'מלא לוגמיו'. כלומר ישנם שני תנאים: א) שישתה את רוב היין שצריך להיות בכוס, היינו רוב 'רביעית' (38 מ"ל). ב) שכמות זו תהיה כמלא לוגמיו של השותה, היינו כשיעור יין שימלא את חלל פיו כשהוא מנפח לחי אחת, שבשיעור זה מתיישבת דעתו של השותה. אדם שפיו בגודל בינוני, שיעור 'מלא לוגמיו' מעט יותר מרוב 'רביעית', ואדם שפיו גדול, שיעור 'מלא לוגמיו' קרוב לשיעור 'רביעית'. נער בן שלוש עשרה שפיו קטן, ו'מלא לוגמיו' פחות מרוב 'רביעית', צריך לשתות לכל הפחות שיעור רוב 'רביעית' כפי התנאי הראשון (שו"ע תעב, ט; מ"ב ל, ובאו"ה 'וישתה').[5]

קטנים שהגיעו לחינוך – נותנים להם ארבע כוסות (שו"ע תעב, טו). גיל חינוך למצווה זו הוא, כשאפשר לחנכם להבין את הדברים שנאמרים על הכוס – הקידוש, ההגדה, ברכת המזון, ההלל וההודאה (שועה"ר תעב, כה). בדרך כלל בסביבות גיל חמש עד שש הקטנים מגיעים לגיל חינוך. אין צורך לתת לקטנים לשתות רוב 'רביעית' אלא די שישתו כ'מלא לוגמיהם' (מ"ב תעב, מז).

צריך לשתות את השיעור בשתייה אחת, אבל השותה בתחילה חצי מהשיעור, ואחרי זמן רב עוד חצי, אין שתייתו נחשבת לשתייה אחת, ונמצא שלא שתה את שיעור היין הנצרך כדי לקיים שתיית כוס אחת מארבע כוסות. אלא שנחלקו גדולי הראשונים והאחרונים בשאלה מהו שיעור הזמן בו נחשבת השתייה לשתייה אחת. לדעת הרמב"ם, כיוון שרגילים לשתות ברציפות, תוך הפסקות קלות לנשימה או גמיעה, רק אם שתה את היין ברציפות כפי שרגילים בדרך כלל לשתות 'רביעית' יין – נחשבת שתייתו לשתייה אחת. כלומר זמן שתיית שיעור היין שחייבים לשתות בכל כוס, הוא כמשך זמן שרגילים לשתות 'רביעית' שלמה, ואם ארכה יותר זמן, לא קיים את המצווה. לעומת זאת דעת הראב"ד, שכל זמן שהספיק לשתות את שיעור היין שהוא חייב בו בזמן של שיעור 'אכילת פרס' (כ-7 דקות), עדיין שתייתו מצטרפת לשתייה אחת.

לסיכום: לכתחילה יש להחמיר כדעת הרמב"ם ולשתות את שיעור היין שיוצאים בו ידי חובה ברציפות, תוך הפסקות קלות לנשימה וגמיעה. בדיעבד, אם שתה אותו בזמן של שיעור 'אכילת פרס' (כ-7 דקות), יצא ידי חובה, שהואיל ודין ארבע כוסות מדברי חכמים הלכה כדברי המיקל. ויש נוהגים להחמיר.[6]


[5]. לדעת רמב"ן שמובא כדעת יש אומרים בשו"ע תעב, ט, חובה לשתות רוב כוס אפילו היא גדולה, ולרוה"פ אין זה מעכב, ולכתחילה טוב לחוש לשיטת הרמב"ן, כמבואר במ"ב לג. למרות שהעיקר כשיטה המקובלת, בדין זה הבלטתי יותר את ההידור כדי לצאת גם ידי שיטת חזו"א, שכן התוספת כאן היא הידור במצוות השמחה, ושיעור רביעית הוא המזערי והמהדרים שתו יותר. ואם כן כדי לצאת ידי כולם, יקח לכתחילה כוס שמכילה 150 מיליליטר, וישתה את רובה, ואזי יצא שישתה שיעור מלא לוגמיו לכל הדעות, וכיוון שישתה רוב כוס יצא גם לפי דעת רמב"ן. ואמנם אם קשה לו לשתות את מלא הכוס כשיעור נו"ב וחזו"א (150 מ"ל), יפסיד את ההידור לשתות את כל הכוס, וכבר למדנו שאפשר לצאת לכתחילה על פי השיעור המקובל, מ"מ הרוצה להדר נראה שיותר טוב שיצא תחילה ידי חובת כל השיטות מאשר יהדר בשתיית כל הכוס ולא יצא ידי שיטת השיעור הגדול למחמירים. וכ"כ מרן הרב באורח משפט או"ח קכח, ד. ואם הוא שמח בשתיית היין, הטוב שישתה כוס מלאה כשיעור חזו"א (150 מ"ל), ואם יחשוש שמא היין ישכרו, יוכל לערב ביין מיץ ענבים או מים, וכך יוכל לשתות.

[6]. ביתר הרחבה, שיעור 'אכילת פרס' הוא שיעור הזמן המצטרף לאכילה. המחלוקת היא האם דין שתייה כדין אכילה. לדעת הרמב"ם, כיוון שרגילים לשתות מהר יותר, דין שתייה שונה, ורק שתייה רצופה מצטרפת. ולדעת הראב"ד, דין שתייה כדין אכילה, וכל ששתה במשך שיעור 'אכילת פרס' נחשבת שתייתו לשתייה אחת.

לכתחילה צריך לשתות ברציפות כדברי הרמב"ם. ואם שתה במשך שיעור 'אכילת פרס', לרמב"ם לא יצא ולראב"ד יצא. אלא שלפי הכלל ספק דרבנן לקולא – אין צריך לחזור ולשתות. וכ"כ בערוה"ש תעב, יג, ובשו"ת חזון עובדיה סי' יב. יתר על כן, יש אומרים שדברי הרמב"ם נאמרו רק לגבי שתיית איסור, שלוקה אם שתה ברציפות, אבל לעניין ברכת הנהנין, גם הרמב"ם מודה ששיעור 'אכילת פרס' מצטרף, הואיל ונהנה בו (כנה"ג, שועה"ר וחת"ס). ואולי לדעתם גם כאן לדעת הרמב"ם יצטרף. אלא שמצינו בכמה מקומות שכשאפשר בקלות לצאת ידי כולם, גם בספק דרבנן יש מורים להחמיר, ולכן כתבו מ"א, שועה"ר תעב, כ, ומ"ב לד, שאם זה אירע בכוס השנייה – יחזור וישתה, אבל אם זה אירע בשתיים האחרונות לא יחזור, כדי שלא יראה כמוסיף על הכוסות, אלא יסמוך על דעת הראב"ד שיצא גם כאשר הפסיק, ובתנאי שלא עבר שיעור 'אכילת פרס'. (לגבי כוס ראשונה עי' מ"ב תעב, כא). ולסוברים כשו"ע שאין חשש שיראה מוסיף על הכוסות, ראוי להחמיר בכל ארבע הכוסות לחזור ולשתות, וכ"כ בן איש חי צו כט. ולכן כתבתי שיש מחמירים, למרות שהוא ספק ספיקא דרבנן, שלראב"ד ודאי יצא, ואף לרמב"ם יתכן שיצא. (ואולי נטו להחמיר מעבר לכללי ההלכה במצווה זו של שמחה).

עי' בהלכה כה ובהערה 22 לגבי הדעות השונות מהו משך זמן אכילת פרס, והשיעור הממוצע הוא כשש עד שבע דקות, ולכתחילה טוב לנהוג כשיעור המחמיר שהוא ארבע דקות. ובשעת הדחק אפשר להקל עד תשע דקות. ועי' בפנה"ל ברכות י, 8.

י – מצוות הסבה

תיקנו חכמים שיסב אדם בליל הסדר בעת אכילת המצה ושתיית היין, משום שבכל דור, בעת אכילת המצות ושתיית היין, צריך אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא עתה לחירות משעבוד מצרים, שנאמר (דברים ו, כג): "וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם". כדי שהרגשת החירות תהיה ניכרת גם בהתנהגות האדם, תיקנו חכמים להסב (רמב"ם חמץ ומצה ז, ו-ז).

אדם שמוטל עליו עול, רגיל לשבת זקוף כדי שיוכל לקום מיד בעת שיצטרך לבצע את מלאכתו. ואף שהישיבה הזקופה דורשת ממנו מאמץ סמוי בשרירי הגב ויוצרת אצלו מתח מתמיד, הצורך להיות נכון לפעולה מחייב אותו לשבת זקוף. אבל מי שאין עליו עול, יכול להשען אחורה ולהסב על צידו במנוחה ורגיעה תוך הרפיית כל שרירי גבו, וכך אוכלים בליל הסדר דרך חירות.

אלא שבעבר היו רגילים לשבת על גבי כרים וכסתות, ובצורה זו הישיבה הזקופה אכן דרשה מאמץ ניכר, ולעומת זאת ההסבה היתה בתנוחה שבין ישיבה לשכיבה, כאשר כל הגוף נשען על מיטה או על כרים וכסתות, והסבה זו היתה נוחה מאוד וממחישה את תחושת החירות. אולם כיום שאנו רגילים לשבת על כסאות, אין רגילים כלל להסב על מיטות ולאכול בחצי שכיבה, ואם ירצו לאכול בהסבה על מיטות, לא תהיה בזה תוספת נוחות אלא הכבדה. לכן לדעת ראבי"ה וראב"ן, שהיו מגדולי הראשונים, אין כיום מצווה להסב.

אולם דעת רוב הראשונים, שהואיל ותיקנו חכמים לאכול בליל הסדר בהסבה, התקנה לא זזה ממקומה, וגם כיום מצווה לאכול את המצה ולשתות את ארבע הכוסות בהסבה (רמב"ם, רא"ש, טור). וכן נפסק למעשה בשולחן ערוך (תעב, ב), שגם בזמן הזה חובה להסב. וההסבה מתבצעת כיום על ידי השענות על גב הכסא תוך הטיה לשמאל.

חובת ההסבה בעת אכילת כ'זית' מצה, כ'זית' של כורך, כ'זית' אפיקומן ושתיית ארבע כוסות. בשאר הסעודה – המסב הרי זה משובח, ומי שלא נוח לו להסב בשאר הסעודה – אינו צריך (רמב"ם חמץ ומצה ז, ח). בעת אכילת המרור אין צריכים להסב (ב"י, מ"ב תעה, יד). בעת אמירת ברכת המזון אין להסב, מפני שמצווה לאומרה באימה וביראה (שו"ע קפג, ט). וכן בשעת אמירת ההגדה נוהגים שלא להסב, כדי לאומרה במלא הריכוז וכובד הראש (של"ה, מ"ב תעג, עא).

י"א – כיצד מסבים

כפי שלמדנו, כיום אין רגילים להסב על גבי מיטות, ולכן צריך לבאר כיצד יש להסב בליל הסדר על גבי כסא: במקום לשבת זקוף צמוד למשענת, מושכים את פלג הגוף התחתון קדימה אל מרכז הכסא, כך יכולים להשעין את הגב על משענת הכסא, ומטים מעט לצד שמאל. לכתחילה טוב להסב על כסא מרופד עם משענות לידיים, או להיטיב את הישיבה בעזרת כרים. מכל מקום כל מי שיש לו כסא עם משענת גב יוצא ידי חובה בזה שישעין את גבו עליו כשהוא מוטה לשמאל, שיש בכך ביטוי לחירות. שהרי אדם שעובד בקבלת קהל, למשל, צריך לשבת זקוף כדי להיות מוכן לביצוע מלאכתו; אבל מי שמשוחרר מכל עול, רשאי להתרווח בכיסאו, להשעין את גבו על משענת כיסאו ולנוח דרך חירות.

טעם ההטיה לשמאל, מפני שכך נוח יותר לאכול, שהיד השמאלית והגב שעונים על הכסא, והיד הימנית שבה רגילים להשתמש נשארת פנויה לנטילת המצה והכוס. ועוד שיש אומרים שאם יטה על צד ימינו ישנו חשש שמא יקדים קנה לוושט, ויחנק. ומתוך חשש הסכנה נפסק שאף איטר יד, שרגיל תמיד להשתמש ביד שמאלו, יסב לצד שמאל וישתמש בליל הסדר ביד ימין. בדיעבד, ימני שטעה והסב על צד ימין לא יצא ידי הסבה, אך אם הוא שמאלי והסב על צד ימין יצא (שו"ע תעב ג, מ"ב י-יא).

מי שיושב לפני רבו או אחד מגדולי הדור, לא יסב בלא שיבקש ממנו רשות. מפני שבהסבה יש ביטוי של חוסר כבוד ויראה כלפי הרב, ומצוות כבוד תורה קודמת למצוות ההסבה, אבל אחר שקיבל רשות מרבו להסב אין בזה יותר פגיעה בכבוד הרב (שו"ע תעב, ה).

י"ב – דין מי ששכח להסב

האוכל כ'זית' מצה בלא הסבה, כיוון שלא קיים את המצווה כפי שתיקנוה חכמים, לא יצא ידי חובתו, ועליו לחזור ולאכול כ'זית' מצה בהסבה. וגם אם כבר ברך ברכת המזון, יחזור ליטול ידיו ויברך המוציא ויאכל כ'זית' מצה בהסבה. אבל לא יחזור ויברך "על אכילת מצה", מפני שלדעת ראבי"ה וראב"ן כבר יצא ידי מצוות מצה בכ'זית' שאכל בלא הסבה (שו"ע תעב, ז, מ"ב כב).

השוכח לאכול את ה'כורך' בהסבה, אינו צריך לחזור לאכלו בהסבה, מפני שיש אומרים שאין צריך לאכול אותו בהסבה מפני שיש בו מרור. ואף שלכתחילה אנו נוהגים להסב ב'כורך', מכל מקום כששכח, יכול לסמוך על הפוסקים שאין צריך להסב. ואם אכל את ה'אפיקומן' בלא הסבה, אם יכול בקלות לשוב ולאכול עוד כ'זית' מצה ל'אפיקומן' בהסבה – יחזור לאוכלו, ואם קשה לו, כיוון שמצוות אכילת אפיקומן מדברי חכמים, יכול לסמוך על ראבי"ה וראב"ן שסוברים שאין צריך להסב בזמן הזה.[7]

השותה אחת מארבע כוסות בלא הסבה, נחלקו הפוסקים בדינו. לדעת בעל ה'שולחן ערוך', לכתחילה יחזור לשתות את הכוס בהסבה. ולדעת הרמ"א, מתעוררת בעיה, שאם יחזור וישתה עוד כוס, יראה כמי שמוסיף על הכוסות, ותיקנו חכמים לשתות ארבע כוסות ולא חמש. לפיכך, אם שתה את הכוס השנייה שלפני הסעודה בלא הסבה, יחזור וישתה אותה בהסבה, שבכוס השנייה אין הוא נראה כמוסיף על הכוסות, שהרי אפשר לשתות בסעודה עוד כוסות יין. אבל אם טעה ושתה בלא הסבה את הכוס הראשונה או השלישית או הרביעית, לא יחזור וישתה כוס נוספת, כדי שלא יראה כמוסיף על הכוסות. ויסמוך בזה על הראבי"ה והראב"ן שסוברים שבזמן הזה, אין צריך להסב בליל הסדר (שו"ע תעב, ז; מ"ב כא). וכל מה שהורו לחזור ולשתות בהסבה, ל'שולחן ערוך' בארבע הכוסות, ולרמ"א בכוס השנייה, הוא לכתחילה, אבל מי שקשה לו לחזור ולשתות עוד כוס יין בהסבה, בכל הכוסות יכול לסמוך על מה ששתה בלא הסבה.[8]

נשים לכתחילה יאכלו את המצה וישתו את ארבע הכוסות בהסבה, אבל אם שכחו – אינן צריכות לחזור. ונשים נכבדות ששכחו לאכול מצה בהסבה, טוב שיחזרו ויאכלו את המצה בהסבה.[9]


[7]. הכלל, שבספק הנוגע לקיום מצווה מהתורה צריך להחמיר, ולעומת זאת בספק במצווה דרבנן מקילים. אכילת הכ'זית' מצה מדאורייתא, ואמנם ההסבה מדברי חכמים, אלא כיוון שהיא הדרך שתקנו חכמים לקיים את מצוות התורה, יש להחמיר, ואם אכל בלא הסבה יחזור ויאכל בהסבה. אכילת 'כורך' ו'אפיקומן' מדברי חכמים. ולכן מעצם הספק, שלראבי"ה וראב"ן אין צריך להסב בזמן הזה, אם אכלם בלא הסבה לכאורה אין צריך לחזור לאוכלם. אלא שלדעת רובם המכריע של הפוסקים צריך להסב, וכך הלכה, ועוד שלפעמים גם במצווה דרבנן אם קל לקיימה שוב, מהיות טוב חוזרים לקיימה.

אלא שלעניין 'כורך', אף שלהלכה צריך להסב, כדעת המנהיג ורוב הראשונים (שו"ע תעה, א), כיוון שיש סוברים שאין צריך להסב בו מפני המרור שבו (רוקח ושיבולי הלקט), ויש מסתפקים בזה (הר"ר יחיאל כמובא בטור), במקרה שלא הסב, אין צריך לחזור (פר"ח, שועה"ר, כה"ח תעה, לו).                ←

לעניין 'אפיקומן', כתב בשו"ע תעז, א, שצריך לאוכלו בהסבה. אולם כתב פר"ח שמשמע מהירושלמי ורמב"ם שלא צריך הסבה ב'אפיקומן', ועפ"י זה כתב במ"ב תעז, ד, שאם שכח ואכלו בלא הסבה וקשה לו לחזור לאכול עוד כ'זית', אין צריך לחזור לאוכלו. וכ"כ בכה"ח תעב, מה; תעז, ז. ולדעת ח"א קל, יג, גם כשיכול לאכול עוד כ'זית' מצה אין לחזור לאוכלו, שאסור לאכול פעמיים אפיקומן. והביאו מ"ב תעב, כב. ולכאורה המ"ב סותר עצמו. ואולי צריך לומר שאם מיד נזכר ימשיך לאכול עוד כ'זית' בהסבה, אבל אם כבר סיים את אכילתו ונטל מים אחרונים, לא יחזור לאכול, שבזה הוא אוכל 'אפיקומן' פעמיים. וכ"כ בהלח"ב כב, ה.

[8]. בגמ' פסחים קח, א, מבואר שיש ספק באיזה כוסות צריך להסב, אם בשתים הראשונות או בשתים האחרונות, והמסקנה למעשה שיסב בכל הכוסות. יש מהראשונים שהקשו, הרי שתיית ארבע כוסות מדברי חכמים, ולכאורה היה צריך להקל בספק ולא לחייב הסבה בכל ד' הכוסות. תרצו מהר"ם חלאוה, רשב"ץ ועוד, שהואיל ואין בזה קושי, מוטב לשתותם בהסבה, ומשמע לדעתם, שאם כבר שתה בלא הסבה ספיקא דרבנן לקולא ואין צריך לחזור ולשתות. מנגד דעת רא"ש שאם שתה בלא הסבה לא יצא וצריך לחזור, ולפי דעתו כנראה הכריעו חכמים שצריך לשתות את כל ד' הכוסות בהסבה ואין כאן יותר ספק, וכן דעת שו"ע תעב, ז. אלא שלמעשה, כיוון שדעת ראבי"ה וראב"ן שכיום אין צריך כלל להסב, מצטרף כאן עוד ספק, ולכן על פי כללי ההלכה, ספיקא דרבנן לקולא. וכ"כ בברכ"י תעב, ח; וכה"ח מו. אמנם בחזו"ע סי' יג כתב כדברי השו"ע, ורק למי שקשה לחזור ולשתות הקל. לסיכום: לכתחילה יוצאי אשכנז נוהגים כרמ"א וחוזרים רק בכוס שנייה, ויוצאי ספרד נוהגים כשו"ע וחוזרים לשתות את כל הכוסות בהסבה, והרוצה להקל, כיוון שהוא ספק דרבנן ואולי אף ספק ספיקא – רשאי.

[9]. בגמ' פסחים קח, א, אשה אצל בעלה לא צריכה הסבה, אבל אם היא אשה חשובה צריכה הסבה. וכ"כ בשו"ע תעב, ד. (הסברה, שאם הישיבה דרך חירות בהסבה אינה מבטאת תחושת חירות פנימית, אין בה תועלת. וכמו שתלמיד אצל רבו אינו מסב בלא רשות). ויש דעות מהו גדר אשה חשובה, שאינה כפופה לבעלה או שהיא עשירה או מיוחסת או שאין בעלה מקפיד עליה. וכתב רמ"א שכל הנשים שלנו נקראות חשובות אלא שהנשים נהגו להקל ולא להסב על פי דעת ראבי"ה הסובר שכיום לא צריך להסב. למעשה ראוי שכל הנשים מכל העדות ישתדלו להסב, כפי שכתב כנה"ג, וכה"ח כח. וכן נוהגות נשים רבות מיוצאי אשכנז. אלא שאם לא הסבו אינן צריכות לחזור לאכול ולשתות, שדין הסבה דרבנן ויש סוברים שהן פטורות או מפני שאינן חשובות או כי נהגו כראבי"ה. מ"מ נראה שבאכילת כ'זית' מצה שחיובו מהתורה, ראוי לנשים הרואות עצמן נכבדות להחמיר ולא לסמוך על שיטת ראבי"ה.

י"ג – האם מותר לאכול או לשתות אחר כוס ראשונה?

מן הדין הרוצה לשתות אחר הכוס הראשונה עוד יין רשאי, אך לכתחילה טוב שלא לשתות יין בין כוס ראשונה לשנייה, שמא ישתכר ולא יוכל לקרוא את ההגדה בריכוז הראוי. אבל מותר לשתות משקים שאינם משכרים, כמו מיץ ענבים או כל מיץ אחר (שו"ע תעג, ג; מ"ב טז).

אם חשב בעת שברך על היין לשתות משקים נוספים, אינו צריך לברך לפני שתייתם 'שהכל', מפני שברכת היין פוטרת את כל המשקים. וגם אם לא חשב לשתות משקים אחרים, אם המשקים היו מונחים לפניו על השולחן, והיה סיכוי מסוים שירצה לשתותם, אין צריך לברך לפני שתייתם, שהברכה על היין פטרתם.[10]

בכור שצם בערב פסח, וכן מי שרעב מאוד עד שקשה לו לומר את ההגדה בריכוז, יכול לאכול אחר הקידוש מעט תפוחי אדמה או ביצה או פירות. ולא ירבה באכילה, כדי שיישאר רעב לקראת אכילת המצה. וכל זה רק כשיש צורך גדול, אבל כשיכול להתאפק ולא לאכול, מוטב שלא יאכל דבר עד הסעודה, מפני שהאוכל אחר הקידוש נכנס לספק אם לברך ברכה אחרונה (ואם אכל, יברך ברכה אחרונה).[11]

ההיתר לשתות או לאכול הוא עד מזיגת הכוס השנייה והתחלת אמירת ההגדה, אבל אחר תחילת אמירת ההגדה אסור להפסיק בשתייה או אכילה (באו"ה תעג, ג, עפ"י רמב"ן ור"ן, אמנם ציין שהמאור והתוס' מתירים).


[10]. עי' שעה"צ תעג, יח. לדעת שועה"ר תעג, יג, מ"ב תעט, ה, הרוצה לשתות 'חמר מדינה' ולא חשב עליו מתחילה כך שצריך לברך לפני שתייתו, אסור לשתותו, מפני שנראה כמוסיף על הכוסות, שהרי בדיעבד יכול לצאת ידי ארבע כוסות ב'חמר מדינה'. וכן נכון לנהוג. (ודעת החמד משה לאסור אף שאר משקים אם צריך לברך עליהם, עי' כה"ח תעג, מ. וצ"ע אם גם למנהג שו"ע שאין מברכים על כל כוס יש מקום לחומרה זו).

[11]. בפשטות צריך לברך, שכן האוכל לפני הסעודה, כיוון שאכילה זו אינה חלק מהסעודה, צריך לברך עליה ברכה אחרונה, ואח"כ יתחיל את הסעודה, וכ"כ בא"ח נשא ד; כה"ח קעז, ז; אול"צ יב, ז. וככלל גם מ"ב קעו, ב, סובר כך, אלא שכתב עפ"י כמה פוסקים, שאם הוא דבר שאינו נפטר בסעודה על ידי ברכת המוציא, כמו למשל פירות, אם הוא מתכוון לאכול גם בסעודה פירות, לא יברך ברכה אחרונה, שעל ידי הברכה שברך על הפירות לפני הסעודה יפטור את הפירות שיאכל בסעודה. ובברהמ"ז, תוך שיפטור את הפירות שאכל בסעודה יפטור גם את הפירות שאכל לפני הסעודה. וממילא כאן מתעורר ספק, שהרי לדעת רשב"ם ברכת 'האדמה' שעל הכרפס נועדה לפטור את המרור, וכדי שלא לברך אחר הכרפס 'בורא נפשות' פסק שו"ע שלא לאכול ממנו כ'זית'. ואם יברך 'בורא נפשות' אחרי המאכלים שיאכל אחר הקידוש, ברכתו תעלה גם על הכרפס, וברכת הכרפס כבר לא תועיל למרור. ובכל אופן למעשה, יברך 'בורא נפשות', ולא יחזור לברך 'האדמה' על המרור, שספק ברכות להקל.

י"ד – רחץ – נטילת ידיים לפני אכילת הכרפס

אחר הקידוש אוכלים את הכרפס, שהוא מין ירק, ותיקנו לאוכלו כדי ליצור שינוי שיעורר את הילדים לשאול מדוע בכל הלילות אין רגילים לאכול ירק לפני הסעודה והלילה הזה אנו אוכלים ירק לפני הסעודה (רש"י ורשב"ם פסחים קיד, א). עוד טעם אמרו, שדרך בני חורין לפתוח את הסעודה בירק כדי לעורר את התיאבון, וכן נוהגים בליל הסדר (מהרי"ל).

תיקנו להטביל את הירק במשקה, שאז צריכים ליטול ידיים לפני אכילתו, ואף נטילה זו יוצרת שינוי. שבכל סעודה רגילים ליטול ידיים פעם אחת לפני אכילת הלחם, ואח"כ אוכלים את כל מיני המאכלים, ואף אם מטבילים אותם במשקים לא צריך ליטול ידיים שנית, מפני שהנטילה שלפני אכילת הלחם מועילה לכל הסעודה. וכאן נוטלים פעם ראשונה לפני אכילת הירק, ופעם שנייה אחר אמירת ההגדה לפני אכילת המצה, ויתעוררו הילדים לשאול מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שנוטלים בו ידיים פעמיים (טור וב"י תעג, ו). ועוד, שטבילת הירק במשקה מבטאת את החירות, שאנו אוכלים אותו בצורה המשובחת ביותר, לא רק פותחים את התיאבון על ידי ירק, אלא אף מתפנקים בטבילתו במי מלח או חומץ, שמוסיפים בו טעם ומעוררים את התיאבון.

לא כאן המקום להרחיב בביאור דין זה, רק נציין שלמשקים יש יותר כח לטמא מאשר למאכלים יבשים, ולכן תיקנו חכמים ליטול ידיים לפני אכילת דבר שהטבילוהו במשקה. לדעת רוב הראשונים, דין נטילת ידיים זו ממש כדין נטילת ידיים לפני אכילת לחם שנתקנה מפני סרך טומאה (פנה"ל ברכות ב, א). ואף היום שאין דיני טומאה וטהרה נוהגים, התקנה לא זזה ממקומה, ולכן כשם שצריך לברך על הנטילה שלפני הלחם "על נטילת ידיים", כך צריך לברך על נטילה שלפני אכילת דבר שטיבולו במשקה. אולם לדעת מהר"ם מרוטנבורג ובעל העיטור והתוספות (פסחים קטו, א), ישנו הבדל בין הנטילות, שהנטילה שלפני הלחם נתקנה גם משום קדושה וניקיון, ולכן גם בזמנינו ראוי לקדש את הידיים ולנקותן לקראת הסעודה, וממילא על נטילה זו צריך לברך. אבל דין נטילת ידיים לפני דבר שטיבולו במשקה הוא רק מפני סרך טומאה, וכיוון שהיום אין דין טומאה וטהרה נוהג, אין צורך ליטול ידיים לפני דבר שטיבולו במשקה. [12]

למעשה, נוטלים ידיים לפני אכילת הכרפס בלא ברכה, וזאת כדי לצאת ידי כולם, מצד אחד נוטלים ידיים כדעת המחייבים נטילה זו, ומנגד, אין מברכים עליה מפני שיש סוברים שכיום אין צורך ליטול ידיים לפני דבר שטיבולו במשקה (שו"ע תעג, ו).

מי שטעה ובירך על נטילה זו, אין בידו עוון של ברכה לבטלה, הואיל ונהג כדעת רוב הפוסקים הסוברים שאכן צריך לברך על נטילת ידיים לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה, וכן הורו למעשה בעל הלבוש והגר"א. אלא שלכתחילה ההוראה שלא לברך, שכך הוא הכלל, שבכל ספק הנוגע לברכות הלכה כמקל ואין לברך.

ואף אם בירך בטעות על הנטילה הראשונה, לא נפטר מהנטילה השנייה, וצריך לחזור ולברך עליה, מפני שאין רגילים לדקדק בשמירת הידיים בין שתי הנטילות. ועוד, שמשך זמן אמירת ההגדה מהווה הפסק בין שתי הנטילות, ולכן תיקנו חכמים ליטול את הידיים פעמיים בליל הסדר.[13]


[12]. לרי"ף, רמב"ם ורוב הראשונים, בכל השנה צריך ליטול ידיים בברכה לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה, אולם מפני שיש ראשונים שהקילו, נפסק בשו"ע או"ח קנח, ד, שצריך ליטול ידיים בלא ברכה. והמ"א כתב בשם לחם חמודות, שרבים נוהגים שלא ליטול ידיים לפני דבר שטיבולו במשקה, ויש להם על מה לסמוך, על מקצת הראשונים הסוברים שכיום אין דין זה נוהג. וכתב בשועה"ר קנח, ג, שאין למחות בידם, אבל יותר נכון ליטול ידיים. וכ"כ במ"ב קנח, כ, בשם הרבה אחרונים. אמנם בפועל רבים נוהגים להקל, וביניהם אף תלמידי חכמים, וזה על פי הכלל ספיקא דרבנן לקולא, שדין נטילת ידיים מדרבנן (פנה"ל ברכות ב, ה). וקשה, מדוע בפסח משנים המנהג ונוטלים ידיים, ועי' בט"ז תעג, ו, שמכח קושיה זו הוכיח שבכל השנה צריך להחמיר. אמנם הנצי"ב בהגדתו 'אמרי שפר' כתב, שאין בזה קושיה, שכן בליל הסדר עושים כמה דברים זכר לפסח שהיה בזמן המקדש ואף נטילה זו בכלל.

[13]. אם בירך בטעות על הנטילה לכרפס, טוב להקפיד לאכול ממנו שיעור כביצה, שרק על שיעור כזה של אכילה נוטלים ידיים בברכה, כמבואר בשו"ע או"ח קנח, ב, ופנה"ל ברכות ב, ו. ועי' כה"ח קנח, כ, ובדעת הרשב"ץ שם. ולעניין שצריך לברך שוב על הנטילה השנייה, עי' כה"ח תעג, קז, ובאו"ה תעה, א, ומקראי קודש פ"ז הערה ח.

ט"ו – כרפס

כפי שלמדנו, תיקנו חכמים לאכול אחר הקידוש ולפני אמירת ההגדה ירק טבול במשקה, כדי ליצור שינוי בסדרי הסעודה, שתמיד רגילים לאכול ירקות בתוך הסעודה אחר שנטלו ידיים, ואילו בליל הסדר אוכלים מעט ירק לפני אמירת ההגדה ולפני הנטילה לסעודה, ועל ידי כך נוצרים שני שינויים: א) אוכלים מין ירק לפני הסעודה, ב) נוטלים ידיים פעמיים בליל הסדר (רש"י ורשב"ם פסחים קיד, א, וטור תע"ג). ועוד, שעל ידי אכילת הירק לפני אמירת ההגדה מקבלת סעודת ליל הסדר חשיבות מרובה, שכן בסעודות החשובות ביותר רגילים לפתוח את הסעודה במאכל שמעורר את התיאבון, ואח"כ מפסיקים זמן מה בדברים אחרים, ורק אח"כ מתחילים בסעודה (עפ"י הב"ח).

במשנה ובתלמוד לא נזכר השם 'כרפס', אלא שאוכלים לפני ההגדה מין ירק (פסחים קיד, קטו), אבל כמה ראשונים (מהרי"ל, ראב"ן) כתבו לקחת 'כרפס', מפני ששמו רומז לששים ריבוא גברים שעבדו בעבודת פרך במצרים – "ס' פרך". ואף שאין זה מעכב, כתבו האחרונים שטוב לקחת כרפס (שו"ע תעג, ו; מ"ב יט, כה"ח מט). אלא שהתלבטו מהו 'כרפס', יש שכתבו שהוא סלרי, וכן המנהג הרווח אצל יוצאי ספרד, ויש שכתבו שהוא פטרוזיליה, וכן נוהגים מקצת מיוצאי אשכנז. אבל רוב יוצאי אשכנז אינם לוקחים סלרי או פטרוזיליה לכרפס, משום שלפי מנהג אשכנז יש ספק מה יברכו עליהם, אלא רגילים לקחת תפוחי אדמה מבושלים. וכל משפחה תמשיך במנהגה.[14]

טובלים את הכרפס במי מלח או חומץ, ומברכים "בורא פרי האדמה", ומכוונים בברכה לפטור גם את המרור שיאכלו אחר כך בסעודה. ואין צריך להסב בעת אכילת הכרפס, מפני שיש אומרים שהוא מרמז על צער השעבוד, ולכן אין צורך לאוכלו דרך חירות.

נכון לאכול מהכרפס פחות משיעור כ'זית', ואף שלדעת כמה ראשונים (רמב"ם) אוכלים מהכרפס יותר משיעור כ'זית', כדאי להימנע מזה. משום שאם יאכל יותר מכ'זית' יכנס לספק ברכה אחרונה, שלדעת ר"י צריך לברך אחריו ברכה אחרונה, ואילו לדעת רשב"ם לא יברך, משום שברכת הכרפס מכוונת גם למרור שאוכלים בסעודה. ולכן מוטב שלא לאכול ממנו כ'זית'. ואם אכל מהכרפס יותר מכ'זית', לא יברך אחריו ברכה אחרונה, שספק ברכות להקל (מהרי"ל, שו"ע תעג, ו). [15]


[14]. היתרון שבמנהג לאכול סלרי או פטרוזיליה, בנוסף לכך שהם 'כרפס', שהם נאכלים חיים ומעוררים התיאבון, ועוד שרגילים לאכול מהם מעט, וכך קל יותר לאכול מהם פחות מכ'זית', כפי שיבואר בהמשך. אולם באשכנז לא היו רגילים לאוכלם חיים, וממילא האוכל אותם חיים צריך לברך 'שהכל', וברכת הכרפס צריכה להיות 'האדמה', ולכן נהגו לאכול תפוחי אדמה מבושלים, שעליהם בודאי מברכים 'האדמה'. ובארצות המזרח וצפון אפריקה שנהגו לאכול סלרי ופטרוזיליה חיים, ברכתם 'האדמה'.

[15]. מחלוקת זו תלויה בשאלה האם צריך לברך על אכילת המרור 'האדמה'. לרשב"ם צריך לברך, משום שברכת 'המוציא' שבירך על המצה פוטרת את כל מה שבא מחמת הסעודה, היינו כל מה שאוכלים עם המצה כדי לשבוע, אבל המרור שאינו נאכל לכוונה זו אינו נפטר בברכת 'המוציא', לפיכך צריך לכוון בברכה על הכרפס להוציא גם את המרור, ועל ידי כך לא יצטרך לברך עליו 'האדמה'. אולם לדעת ר"י אין צריך לברך לפני אכילת המרור 'האדמה', מפני שהוא נחשב כדבר הבא מחמת הסעודה, וממילא ברכת 'המוציא' פוטרתו, וממילא אם אכל מהכרפס כ'זית', חייב לברך עליו 'בורא נפשות'. ואין לומר שימתין לצאת ידי ברכה אחרונה בברכת המזון שאחר הסעודה, מפני שברכת המזון מועילה רק למאכלים שנאכלו בתוך הסעודה, אבל לא למה שנאכל לפניה, נמצא שאם אכל כ'זית' כרפס ולא בירך אחריו ברכה אחרונה, לדעת ר"י ביטל את ברכתו.

בדיעבד, אם אכל מהכרפס יותר מכ'זית', לא יברך אחריו ברכה אחרונה, שספק ברכות להקל, ואולי הלכה כרשב"ם שהכרפס פוטר את המרור, וכיוון שברכת המזון פוטרת את המרור, גוררת אחריו גם את הכרפס שאכל לפני כן ופוטרת את שניהם. (ועי' בבאו"ה תעג, ו, בשם הגר"א שצריך לברך, ונשאר בצ"ע. אולם למעשה לא יברך מספק). אם אכל כ'זית' ובירך אחריו 'בורא נפשות', לא יברך לפני המרור 'האדמה', כי ספק ברכות להקל, ואולי הלכה כר"י שסובר שברכת 'המוציא' פוטרת את המרור.

על עצם הדין לאכול פחות מכ'זית' יש להקשות, שאם כן מדוע צריך ליטול ידיים לפני אכילתו, שכן למדנו (שו"ע קנח, ג; פנה"ל ברכות ב, ו), שאפילו בלחם, לדעת הרבה פוסקים האוכל פחות מכ'זית' אינו צריך נטילה. ולעניין דבר שטיבולו במשקה, ק"ו שיש להקל. אכן לרמב"ם (הל' חמץ ומצה ח, ב) ועוד הרבה ראשונים יש לאכול מהכרפס כ'זית', (ובתשובה כתב לברך אחריו בורא נפשות). וכן נהגו הגר"א ועוד כמה אחרונים לאכול מהכרפס כ'זית' (וספק אם בירכו 'בורא נפשות'). ובבאו"ה תעג, ו, נשאר בזה בצ"ע. ואולי על פי דברי הנצי"ב שהוזכרו בהערה 12 אפשר לומר שהנטילה היא זכר למקדש, שאז נהגו בנטילה משום סרך טומאה ואכלו יותר מכ'זית', ולא היה להם ספק ברכה, מפני שידעו אם הלכה כר"י וצריך לברך 'בורא נפשות' או כרשב"ם ואין צריך לברך. והיום כשאיננו יודעים, צריכים לאכול פחות מכ'זית' כדי שלא להיכנס לספק ברכה, ואף שאין צריך ליטול ידיים על פחות מכ'זית', נוטלים זכר למה שהיה נהוג בזמן המקדש. (וי"א שעל דבר שטיבולו במשקה נוטלים גם כשהוא פחות מכ'זית', והביאו ראייה לשיטתם מדין הכרפס. עי' כה"ח קנח, כ).

ט"ז – יחץ – חציית המצה האמצעית

מסדרים בקערה שלוש מצות, ולאחר אכילת הכרפס וקודם אמירת ההגדה, עורך הסדר וכל מי שהניחו לפניו שלוש מצות בוצע את האמצעית שבהן, את החלק הגדול שומרים ל'אפיקומן' ואת השני משאירים בין שתי המצות השלמות (שו"ע תעג, ו).

הטעם לכך, כדי להזכיר את עניותנו במצרים, מפני שאחת המשמעויות של המצה לרמז על העוני והשעבוד שלנו במצרים, שעל כן היא נקראת 'לחם עוני', ומדרכם של עניים לאכול חצאי לחמים, כי אין להם יכולת לקנות את הלחמים השלמים. חוצים את המצה לפני תחילת ההגדה, מפני שיש לומר את ההגדה בשעה שהמצה לפנינו, שכן המשמעות הנוספת של 'לחם עוני' – שעונים על המצה דברים הרבה, ואם כן צריך שהמצה כפי שתאכל תהיה מונחת לפנינו בעת אמירת ההגדה, לפיכך צריך לחצותה לפני תחילת ההגדה.

עם זאת, כמו בכל שבת וחג ישנה מצווה לברך 'המוציא' על לחם משנה, לכן עורכים שלוש מצות, את המצה האמצעית חוצים כדי לבטא את 'לחם העוני', והמצה העליונה והתחתונה נשארות שלמות ללחם משנה. (אח"כ כשיברך 'המוציא' יאחז את שלושתם כדי שיהיה שם לחם משנה, וכשיברך "על אכילת מצה" יניח את התחתונה מידיו, ויברך על העליונה והאמצעית, כדי לבטא יותר את המצה החצויה).[16]

את החלק הגדול מייעדים ל'אפיקומן'. ונוהגים לעטוף אותו במפית, זכר למה שנאמר (שמות יב, לד) ביציאת מצרים: "וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם". ויש נוהגים להניח את ה'אפיקומן' מעט על הכתף, זכר למצות שנשאו על שכמם ביציאת מצרים (מ"ב תעג, נט).

אח"כ מחביאים את ה'אפיקומן' ושומרים אותו לאכילה שבסיום הסדר שהיא זכר לאכילת קרבן פסח (עי' בהל' לג-לד).

יש משפחות שבהן נוהגים שהילדים 'חוטפים' את ה'אפיקומן' ומחביאים אותו עד סיום הסעודה, ואז מחזירים אותו תמורת מתנה, ועל ידי כך הם נשארים ערים במשך כל הסדר. ואצלנו נוהגים לתת מתנות לכל הילדים שנשארים ערים עד סיום אכילת ה'אפיקומן'.


[16]. לרמב"ם עורכים שתי מצות בלבד, ואת התחתונה חוצים, ואין צורך בשתי מצות שלמות, משום שזה העניין בליל הסדר לאכול לחם עוני, ולכן את האחת חוצים. וכן מנהג עולי תימן הנוהגים כרמב"ם.

י"ז – מגיד – פתיחת ההגדה

אחר חציית המצה האמצעית, עורך הסדר מסיר את המפית שעל המצה העליונה, ומגביה את המצות, ואם אפשר את הקערה עם המצות, ותוך שהוא מראה את המצות למסובים, אומר: "הא לחמא עניא", ומבאר את משמעות המילים. בסיום "הא לחמא" עורך הסדר מניח את הקערה או המצות על השולחן (שו"ע תעג, ו).

אז מסירים את הקערה ממקומה כאילו סיימנו את הסדר, כדי שהילדים יתמהו וישאלו: למה מסירים, הרי עדיין לא אכלנו? ומתוך כך ישאלו 'מה נשתנה' (שו"ע תעג, ו). יש נוהגים שאם הילדים לא שאלו דבר אחר הסרת הקערה, ממשיכים להסיר עוד כלים עד שישאלו.

אחר הסרת הקערה ועוד לפני אמירת 'מה נשתנה' – מוזגים כוס שנייה, כדי שכל ההגדה, כולל השאלות שלפניה, יאמרו על כוס יין. בנוסף, גם מזיגה זו מעוררת תמיהה אצל הילדים, שאין רגילים בכל יום למזוג שתי כוסות לפני הסעודה.

עדיף לדחות את מזיגת היין לכוסותיהם של הילדים הקטנים עד סמוך לזמן שתייתו. מפני שקשה להם לשמור על היין שלא ישפך במשך הזמן הארוך של אמירת ההגדה, ואם ישפך יין על השולחן, יגרם צער למסובים וכבודו של החג ייפגם, שצריך לכבדו במפה נקייה ושולחן ערוך.

לאחר מזיגת הכוס השנייה שואלים הילדים 'מה נשתנה'. אחר כך מחזירים את הקערה, כדי שנאמר את ההגדה כשהמצות והמרור לפנינו, ומתחילים לענות להם בסיפור יציאת מצרים. וכבר למדנו (בפרק טו) שמצוות הסיפור ביציאת מצרים היא מגמת ליל הסדר, ועיקר המצווה לספר לילדים, וגם כשאין ילדים מצווה מן התורה לספר ביציאת מצרים (טו, א). ומצווה לפתוח את הסיפור בשאלה (טו, ג-ד). וצריך לבאר לכל בן לפי יכולת הבנתו (טו, ה), ודרך הסיפור, שפותחים בגנות ומסיימים בשבח (טו, ז). והכוונה הכללית של ליל הסדר, שמתוך הסיפור ביציאת מצרים ילמדו הילדים על תפקידו של עם ישראל בעולם, לדבוק בה', לקיים את מצוותיו, לחיות בארץ אשר נשבע ה' לאבותינו ולנו, להודיע בעמים את תהילתו, ולזכות בברכה ובטובה האלוקית (טו, ו).

כדי שנדייק בסיפור יציאת מצרים ולא נשמיט שום יסוד, תיקנו חכמים נוסח מושלם והוא נוסח ההגדה. וכל המוסיף לספר ביציאת מצרים לאחר סיום הסדר הרי זה משובח. אבל בעת אמירת ההגדה צריך להיזהר שלא להאריך ולייגע את המסובים והילדים, כי די באמירת הנוסח כדי לקיים את המצווה למהדרין.

י"ח – דיני אמירת ההגדה

המהרהר את ההגדה בליבו, לא יצא ידי חובת סיפור יציאת מצרים, שנאמר: 'וְהִגַּדְתָּ', הרי שצריך להוציא את הסיפור בפיו. אבל אין צורך שכל אחד מהמסובים יאמר את ההגדה בפיו, אלא די בכך שעורך הסדר או אדם אחר יאמר את ההגדה בקול והשאר ישמעו. וכך היה המנהג, שגדול המסובים קורא את ההגדה ומבארה והשאר מקשיבים, שכך הוא דרך סיפור, שאחד מספר והשאר שומעים (עי' פסחים קטז, ב).

אמנם כדי לשתף את כל המסובים באמירת ההגדה, נוהגים כיום שעורך הסדר אומר את ההגדה בקול רם, והשאר מצטרפים אליו. ויש נוהגים שכל קטע קורא אדם אחר, ואין יוצאים בקריאתו אלא אם הגיע לגיל מצוות.

גם כאשר יושבים שם הורים ובניהם, אין חובה שכל אב יספר לבנו לחוד, אלא די בזה שעורך הסדר או אחד המסובים יאמר את ההגדה בקול רם. שכל זמן שהאב דאג שבנו ישתתף בסדר וישמע את הסיפור – קיים את מצוות "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ". ואם ירצה להדר, בעת הסעודה יוסיף לבאר לבנו את עניין יציאת מצרים.

כדי לקיים את מצוות הסיפור ביציאת מצרים, צריכים לכל הפחות לומר או לשמוע את עניין הפסח, המצה והמרור, ובתוך כך מתבאר שהיינו עבדים במצרים וה' גאלנו. לכן הורים שרואים שילדיהם עומדים להירדם, צריכים לומר להם שלושה דברים אלו: פסח, מצה ומרור ומשמעותם. וכן חולה או חייל שנצרך לצאת לשמירה, יקפיד לומר לכל הפחות שלושה דברים אלו (עי' לעיל טו, ט).

י"ט – מנהגי אמירת ההגדה

אומרים את ההגדה בכובד ראש ויראת שמיים, ולכן אין נוהגים לאומרה בהסבה. אמנם בתוך הרצינות של אמירת ההגדה יש חדווה ושמחה, על שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו (של"ה, מ"ב תעג, עא; כה"ח קנב).

כבר למדנו שבמשך כל אמירת ההגדה המצה צריכה להיות מגולה, כדרשת חז"ל על הפסוק: "לֶחֶם עֹנִי", לחם שעונים עליו דברים הרבה (פסחים קטו, ב). וזה יסוד המצווה לאכול מצה בליל הסדר, כדי להמחיש את סיפור היציאה ממצרים.

אלא שבעת שמגביהים את כוס היין באמירת הפרקים: "והיא שעמדה", "לפיכך אנחנו חייבים להודות", ובברכת הגאולה שלפני שתיית הכוס השנייה, יש לכסות את המצות. מפני שהמצה חשובה מהיין, ולכן בכל עת שאוחזים בכוס היין ומקדימים אותה על פני המצה, יש לכסות את המצה, כדי שלא נראה כמי שמכבדים את היין יותר מהמצה (שו"ע תעג, ז, מ"ב עג). זו גם הסיבה לכיסוי הלחם בעת הקידוש על היין בכל שבת ויום טוב.

כשאומרים "מצה זו שאנו אוכלים" ראש המסובים מגביה את המצה להראותה לכל המסובים, כדי לחבב עליהם את המצווה. כשאומרים "מרור זה שאנו אוכלים" – מגביה את המרור. אבל כשאומרים "פסח זה" אין מגביהים את הזרוע, מפני שאין הזרוע מבשר קרבן הפסח אלא רק זכר לפסח, ואם יגביה אותה יראה כמי שמקריב קודשים בחוץ (פסחים קטז, ב; שו"ע תעג, ז).

נהגו להטיף מעט יין מן הכוס באמירת 'דם' 'ואש' 'ותימרות עשן', וכן באמירת 'דצ"ך' 'עד"ש' 'באח"ב', ובאמירת עשר המכות. סך הכל שש עשרה פעמים. יש נוהגים להטיף את היין באצבע, ויש נוהגים לשפוך מעט מהכוס לכלי שבור (רמ"א תעג, ז; שעה"צ פא; כה"ח קסג-קסד). ביין של שמיטה, הורה מרן הרב קוק שלא להטיף מהיין, ואע"פ כן מצווה להשתמש בו לארבע כוסות, מפני המעלה שבשתיית יין של שביעית (פנה"ל שביעית ד, ה, 5).

כ – מצוות אמירת ההלל בליל הסדר

בזמן שבית המקדש היה קיים היו אומרים הלל בעת הקרבת קרבן הפסח, וחוזרים ואומרים הלל בעת אכילתו בלילה (פסחים צה, א). עיקר טעם אמירת ההלל בליל פסח הוא כדי לומר שירה, שכל יהודי צריך לראות את עצמו בליל פסח כאילו הוא עצמו יצא ממצרים, וממילא צריך לשיר ולהודות לה' על גאולתנו. ובזה יחודו של הלל זה, שבכל החגים אנו אומרים הלל לשם שבח והודיה, ואילו בליל פסח אומרים אותו כשירה (שם צה, ב).

תיקנו חכמים לומר חציו לפני הסעודה וחציו לאחר הסעודה, כדי שקרבן הפסח יֵאכל בתוך אמירתו. כיום שאין אנו זוכים לאכול קרבן פסח, אכילת המצה היא במקום אכילת קרבן הפסח (מהר"ל גבורות ה' סו"פ סב). בנוסף לכך, בחציו הראשון אומרים את הפרק "בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (תהלים קיד), והרי זה המשך לסיפור ההגדה, ולכן בסופו אומרים את הברכה על הגאולה ממצרים. ואילו חציו השני הנאמר אחר הסעודה הוא שיר כללי על כל הגאולות שהיו ושעתידות להיות (לבוש).

עוד טעם לחלוקת ההלל, שעל ידי כך אנו שותים את כל ארבע הכוסות בהידור תוך אמירת שירה. את הכוס הראשונה אנו שותים על הקידוש, השנייה על חציו הראשון של ההלל, השלישית על ברכת המזון, והרביעית על חציו השני של ההלל (המנהיג צ'). [17]

נחלקו הראשונים בשאלה, האם צריך לברך על אמירת ההלל בליל הסדר: יש אומרים לברך פעמיים, לפני אמירת כל חצי הלל, ויש אומרים לברך פעם אחת. כמו כן נחלקו לגבי נוסח הברכה, אם לומר 'לקרוא' או 'לגמור'. ויש אומרים שאין לברך כלל על ההלל שבליל הסדר, או מפני שחולקים אותו לשניים, ובאופן זה אין לברך על אמירת ההלל (רא"ש), או מפני שכבר בירכו על ההלל שאמרו בבית הכנסת (רשב"א), או מפני שהלל זה בחינת שירה, ואין צריך לברך עליו (רב האי גאון). למעשה, המנהג שלא לברך על ההלל שאומרים בליל הסדר, ויש מבארים שהברכה על הגאולה עולה גם על ההלל.17

בכל השנה אומרים הלל בעמידה, מפני שהוא עדות לשבחו של מקום, ועדות נאמרת בעמידה. אבל בליל הסדר לא הטריחו לומר את ההלל בעמידה, מפני שכל מעשי לילה זה דרך חירות (ב"י או"ח תכב, ז). ומכל מקום, כפי שלמדנו, אין לקרוא את ההגדה בהסבה אלא בכובד ראש (של"ה). נוהגים לקרוא את ההלל בקול רם, בשירה ונעימה (כה"ח תפ, ג).


[17]. אמירת חציו הראשון של ההלל לפני הסעודה מובאת במשנה פסחים קטז, ב, ושם קיז, א, מבוארת מצוות אמירת הלל על הניסים. ועי' במבוא להגדה 'תורה שלמה' פרק כז בסיכום הדעות הסוברות שצריך לברך על ההלל והסוברות שלא לברך. וע"ע בכה"ח תעג, קס-קסא, ובספר הסדר הערוך פרקים קג-קה.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן