חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

א – מצוות השביעית

א – מצוות השביעית – שביתה

מצווה לשבות בשנה השביעית ממלאכת השדה. מצווה זו היא כדוגמת מצוות השבת, אלא שביום השביעי שובתים מכל מלאכה, ובשנה השביעית שובתים ממלאכת השדה. מתוך מצוות השביתה נמשכות כמה מצוות: אחת, שמיטת הפירות שצומחים בשמיטה, היינו הפקרתם לכל. שנייה, זהירות בפירות שביעית, שהם מקודשים לאכילה, ואסור להפסידם ואסור לסחור בהם. שלישית, בדומה לשמיטת הפירות, מצווה לשמוט חובות בסוף השנה השביעית, היינו לוותר על החובות שלא שולמו.

וכן מבואר מלשון התורה, שעיקר המצווה היא לשבות, ורק מתוך כך נמשכת מצוות הפקרת הפירות והקדשתם לאכילה. שנאמר (ויקרא כה, ב-ז): "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ. וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל".

אמנם יש סוברים שעיקר מגמת השביעית שיאכלו כולם בשווה מהפירות, אולם בפועל, בעקבות איסור הזריעה והזמירה יבול השביעית היה מצומצם מאוד, שכן בדרך כלל רוב ניכר של יבול השדות הוא מגידולים חד שנתיים של תבואה, קטניות וירקות, והם אינם קיימים כלל בשביעית מפני איסור הזריעה והשתילה. ואף כמות הפירות שצמחו על העצים הצטמצמה הואיל ואסור לזמור ולעשות מלאכות שמועילות לצמיחתם. ניתן להעריך שהיבול שצמח מעצמו בשביעית היה כ-20% מיבול שאר השנים, הרי שעיקר המצווה היא לשבות (להלן ג, א).

השביתה היא לה'. אמרו חכמים (סנהדרין לט, א): "אמר הקב"ה לישראל: זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי היא". והיה זה ניסיון קשה מאוד, כי עיקר הפרנסה היתה מעבודת השדה, וצוותה התורה לישראל, שיאמינו בה' שלמרות שישבתו ממלאכת שדותיהם שנה שלימה, יזכו לברכה בשאר השנים ובני ביתם לא ירעבו ללחם. אמרו חכמים שעל שומרי שביעית נאמר (תהלים קג, כ): "בָּרְכוּ ה' מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ". מפני שבמשך שנה שלימה, יום אחר יום, חודש אחר חודש, הם רואים את שדותיהם מופקרות ושעריהם פרוצים, ואילנותיהם מופקרים ופירותיהם נאכלים, והם כובשים את יצרם ושותקים (ויק"ר א, א; תנחומא שם א).

השביתה בשנה השביעית צריכה ליצור בתודעתם של ישראל חלל פנוי שיתמלא באמונה בה', שהארץ כולה שייכת לו, ומתוך כך תימשך ברכה לשש שנות העבודה. שכן חלק ניכר מהזמן שהתפנה נועד כמובן ללימוד התורה, לקיים מה שנאמר (יהושע א, ח): "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל" (להלן ה). מתוך השביתה והלימוד נמשכה השראה לשכלול ופיתוח העבודה במשך שש השנים הבאות (להלן ז-ח; יא, ז-ח).

ב – שמיטת הפירות וקדושתם

כהמשך והשלמה למצוות השביתה, נצטווינו להפקיר את הפירות שגדלים בשביעית, שיהיו הכל רשאים לאכול מהם, בעל השדה כשאר האנשים, עניים ועשירים, בני אדם ובעלי חיים. שנאמר (שמות כג, י-יא): "וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ". אמרו חכמים (מכילתא דרשב"י שם), שאסור לבעל השדה לשמור על פירות שדהו כדי לחלקם בשווה לכל או לעניים, מפני שנאמר וּנְטַשְׁתָּהּ, שיהיו מופקרים לכל. ומה שנאמר וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ הוא מפני שבדרך כלל העניים היו אוכלים את רוב הפירות, כי להם היה משתלם לטרוח לבוא למטעים ולקטוף את הפירות לתצרוכת ביתם, אבל אם רצו העשירים, יכלו גם הם לאכול מהפירות (להלן ג, א).

הרי שפירות השביעית שצמחו מעצמם של ה' הם, ועל כן צוותה התורה את בעלי השדה שיפתחו את שדותיהם לכל, כדי לקיים בפירות את הרצון האלוקי לפרנס כל חי. על ידי כך יזכה בעל השדה להידבק במידתו של הקב"ה שעליו נאמר (תהלים קמה, טז): "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן". וגם יזכה לקנות את מידת הוותרנות, שאין נדיב יותר ממי שנותן בלא לצפות לגמול (ספר החינוך פד; להלן ג, ב).

כיוון שפירות השביעית של ה' הם, יש לנהוג בהם קדושה, שלא לשנות אותם מייעודם המקורי, שיהיו לאכילה ולא להפסד, לאכילה ולא לסחורה. שנאמר (ויקרא כה, ו-ז): "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה, לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל". בכל השנים, הפירות שייכים לבעל השדה והוא רשאי להשתמש בהם לכל צרכיו. באופן זה הפירות מאבדים את ערכם העצמי ונעשים כלי ביד הבעלים, שיכול לסחור בהם כדי להרוויח כסף ולקנות בו את כל מה שליבו חפץ. כאשר יש לו מכך תועלת, מותר לו גם להפסיד את הפירות, או לעשות מהם קישוט או דבק, או לקחת עשבים שנועדו למאכל בהמה ולהסיק בהם את התנור כדי לחמם את ביתו. אבל בפירות שביעית כל הדברים הללו אסורים, שהואיל והפירות של ה' הם, הרי הם חוזרים לייעודם המקורי, להיות מאכל לכל חי. וזו היא משמעות הקדושה שנצטווינו לנהוג בפירות השביעית (כמבואר בפרק ד).

רק לצורך מאכל ביתו רשאי אדם ליטול פירות שביעית, ואם נותרו לו פירות בביתו בשעה שכלו הפירות מהשדה, עד שחיות הבר כבר אינן יכולות לאכול מהם, חובה עליו לבער את הפירות מביתו ולחלקם לכל או להפקירם, וזוהי מצוות ביעור פירות שביעית (להלן ד, י-יא).

ג – שמיטת חובות

כהמשך לשמיטת הפירות במשך שנת השמיטה, נצטווינו לשמוט בסוף השנה את החובות שאחינו בני ישראל חייבים לנו. שנאמר (דברים טו, א-ב): "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה: שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ, לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'".

שמיטת כספים דומה במידה מסוימת למצוות החזרת השדות לבעליהן ביובל (להלן ט, ה). וכן להלכה, מצוות השביעית ומצוות היובל תלויות זו בזו, וכאשר מצוות היובל בטלה גם מצוות השביעית בטלה (גיטין לו, א).

מצווה זו מתפשטת לחוץ לארץ, שמתוך שביתת הארץ והשמטת הפירות בארץ ישראל, נמשכת המצווה לשמוט את החובות גם בחוץ לארץ. שנאמר: "כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'", קריאת השמיטה נמשכת לכל מקום (קידושין לח, ב).

הזהירה התורה שלא להימנע מלהלוות כסף לאנשים נאמנים לקראת שנת השמיטה. שהואיל והם אנשים שרגילים להחזיר את חובם בזמן, אין לחשוש יתר על המידה שמא לא יצליחו להחזיר את ההלוואה בזמנה והיא תישמט. שנאמר (דברים טו, ט): "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר, קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ, וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא. נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ, כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ".

ויש לדעת שעיקר החובות שדיברה בהם התורה, הם חובות קטנים לזמן קצר שאנשים לקחו כדי לקנות מזון. וכפי שאמרו חכמים (מכות ג, ב): סתם הלוואה לשלושים יום, ומגמתה לעזור לאדם בשעת דוחקו. שכן קורה שאנשים שעובדים לפרנסתם נותרים לעיתים ללא כסף, מפני שלא סיימו את עבודתם או מפני שלא מצאו קונה למרכולתם או מפני שעדיין לא שילמו להם, וכדי לקנות דברי מאכל נאלצו לבקש הלוואות. הם לא היו העניים שצוותה התורה לתת להם צדקה, אלא הם נצרכו להלוואה שתאפשר להם לשרוד עד אשר יקבלו את שכרם. וצוותה התורה להלוות להם כדי מחסורם. אלא שתמיד ישנם לווים מעטים שמצבם נותר דחוק עד שאין בכוחם לשלם את חובם, וצוותה התורה, שבסוף שנת השמיטה יוותרו להם המלווים על חובם. אמנם, אם יהיה ביכולתם של הלווים, מצווה שיחזירו את חובם (להלן ו, ב-ג).

בשלהי ימי בית המקדש השני רבו העניים שבקשו הלוואות ולא הצליחו להחזירן, עד שההפסד למלווים היה גדול מדי, מעל ומעבר למה שהתכוונה התורה. וכדי שיוכלו להמשיך להלוות בלא דאגה מהפסדים גדולים מדי, תיקן הלל הזקן פרוזבול, שעל ידו ההלוואות נשארו בתוקף גם לאחר השמיטה (כמבואר להלן ו, ה).

ד – גילוי הנשמה בשבת ובשביעית

אמרו חכמים: "דברים הרבה ברא הקב"ה בעולם ובירר לו אחד מהם. ברא שבעה ימים ובחר הקב"ה בשבת, שנאמר (בראשית ב, ג): וַיְבָרֶךְ אֱלוֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ. ברא שנים ובירר לו אחת מהן, שנאמר (ויקרא כה, ב): וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'… ברא ארצות ובירר לו אחת מהן – ארץ ישראל, שנאמר (דברים יא, יב): תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ בָּהּ. וכן הקב"ה קורא אותה ארצו, שנאמר (יואל ד, ב): וְאֶת אַרְצִי חִלֵּקוּ… ברא אומות ובירר לו אחת מהן – אלו ישראל, שנאמר (דברים יד, ב): וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה…" (במד"ר ג, ח. ובזוהר ח"ג רע"מ קח, ב, כל השביעיות מצד הקדושה).

לא במקרה בחר ה' ביום השביעי ובשנה השביעית, אלא מפני שהם מתאימים לגילוי הפנימיות. כפי שביאר המהר"ל, שכל דבר גשמי יש לו שישה צדדים, מעלה ומטה וארבע רוחות העולם, והמספר השביעי מבטא את הפנימיות המקודשת שלו (תפארת ישראל מ). ואף ארץ ישראל היא מרכז הארצות, ועם ישראל ביחס לאומות כמו לב באיברים (כוזרי א, קג; ב, יד-כ; לו; נ).

נמצא שהשביתה נועדה לגלות את הנשמה הפנימית. בכל ימות השבוע האדם טורח במלאכתו ונשמתו נסתרת, ועל ידי השבת נשמתו באה לידי ביטוי והוא יכול להתענג על ה' בלימוד התורה וסעודות השבת, ומתוך כך הוא מבין את ערך עבודתו בששת ימי המעשה והיא מתברכת (עי' בפנה"ל שבת א, ה-ו).

מה שעושה השבת לכל יחיד ויחיד, עושה השנה השביעית לכל ישראל. על ידי המנוחה מהעמל והטרדה שבמלאכת השדה, בני ישראל מתחזקים באמונה בה' ומרבים בלימוד התורה. על ידי הפקרת הפירות ושמיטת החובות, בני ישראל נרגעים מהמתח והתחרות שמלווים את המסחר בפירות, ומבליטים את מידת החסד והרחמים שבין אדם לחברו. וכך במשך שנה שלימה חוזרת הנשמה להאיר בישראל, והם נזכרים בכל השאיפות הטובות, ונכספים לעולם שיתוקן בחסד ואמת, והאהבה שבין השכנים מתגברת, וחיי החברה הולכים ומשתבחים. ומתוך כך נמשכת ברכה לשש שנות העבודה (עפ"י ההקדמה לשבת הארץ).

בימינו פחות משני אחוזים מכלל האוכלוסייה בישראל עוסקים בחקלאות, ומן הראוי שרעיון השביתה בשביעית יבוא לידי ביטוי בכל המקצועות, כפי שיבואר להלן (יא, ו).

ה – לימוד התורה בשביעית

מצווה להרבות בלימוד תורה בשנה השביעית שבה שובתים ממלאכת השדה, ומצווה זו נשענת על שני יסודות:

האחד, שראוי היה לאדם שיקדיש שעות רבות בכל יום ובכל לילה כדי ללמוד את כל התורה ולהגות בה, שנאמר (יהושע א, ח): "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה". וכפי שנצטווינו (דברים ה, א): "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם", וכן נאמר (שם ו, ו-ז): "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (עי' יומא יט, ב). אולם למעשה במשך שש השנים שבהן אדם צריך לעבוד בשדהו, הוא אינו יכול להרבות בלימוד. אבל בשנה השביעית שבה נצטווינו לשבות מעבודת השדה, חוזרת מצוות תלמוד תורה למקומה במלא תוקפה.

וכן למדנו לעניין שבת, אמרו חכמים (תדבא"ר א): "כך אמר להם הקב"ה לישראל: בָּנַי, לא כך כתבתי לכם בתורתי: לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, אף על פי שאתם עושים מלאכה כל שישה ימים, יום השבת יעשה כולו תורה". עוד אמרו: "אמרה תורה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כשיכנסו ישראל לארץ, זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו, ואני מה תהא עלי? אמר לה: יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו, שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך" (טור או"ח רצ). וכפי שאמרו לגבי השבת, כך צריך לומר לגבי השנה השביעית, שהשביתה שבה נועדה כדי שיוכלו ישראל להגות בתורה, ועל ידי זה יזכו לגלות את ערך העבודה ויוכלו להתקיים בארץ.

היסוד השני, שהשביעית היא שנה שיש בה קדושה, כי השביתה שבה היא שביתה לה', שנאמר (ויקרא כה, ב-ד): "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'… וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'". וכשם שבשבת הקדושה באה לידי ביטוי בלימוד תורה, כך בשביעית היא צריכה לבוא לידי ביטוי בלימוד תורה (אבן עזרא, ספורנו, ועיין פנה"ל שבת ה, א; מועדים א, ה).[1]

וכן רמזו בזוהר, בתיאור אודות המתרחש בגן עדן בשמיטה: בא וראה, בכל שמיטה ושמיטה, כרוז יוצא בגן עדן ואומר: התאספו גברים ונשים, וכל אותם בני אמונה, ותעלו מגן עדן התחתון לגן עדן העליון, ואז כולם מתפשטים מלבושיהם החיצוניים, זכרים ונקבות, ואיתם כל הטף והנערים, ועולים ונכנסים לישיבה של רקיע, ושמחים שם בשמחת ההתעלות שלהם, ויש שם שמחה על שמחה, ואומרים שם דברי תורה חדשים וישנים, וכולם שם שמחים בשמחה שאין כמותה (ח"ג קעא, ב, בתרגום ופירוש).


[1].. היסודות המבוארים כאן מובאים בספרים רבים ומהם: אבן עזרא הארוך שמות כ, ח; ספורנו ויקרא כה, ב-ד; בחשק שלמה על כוזרי ב, נ, לרבי שלמה בן יהודה מלוניל; רבי חיים ויטאל בעץ הדעת טוב קנ, ב; החיד"א בנחל קדומים בהר א, ובפני דוד בהר ג; הרב צבי הירש קלישר בספר הברית ויקרא כה, ב; נצי"ב בהעמק דבר שמות לד, כא; פרי צדיק משפטים ב. וכן מבואר בהקדמה לשבה"א, שהשביעית לעם כשבת ליחיד.

ו – הגאולה בשביעית

על ידי מצוות השביעית ישראל זוכים לתקן את חטא אדם הראשון ולגאול את האדם והאדמה מקללתם. בעקבות החטא נעשתה החברה האנושית משועבדת להשגת אמצעים לקיומה, עד שכל ערכיה שועבדו לכך, וכל שאיפותיה הופנו לשיפור המצב החומרי, והנשמה נסתתרה ונעלמה. שנאמר (בראשית ג, יז-יט): "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ, כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב". באופן זה האדם יכול להתקיים, אבל קיומו כואב ומתיש. קיום של עבד שנאלץ לוותר על עצמיותו כדי לקיים את עצמו ולספק את צרכיו ויצריו. לא ניתן היה להעלות אז על הדעת שעם שלם מסוגל להתקיים תוך שהוא שובת מכל מלאכה ביום השבת, ושובת מעבודת השדה במשך שנה שלימה.

ורצה ה' לגאול את ישראל ואת העולם, ונתן לנו את התורה ואת מצוות השבת והשביעית, שעל ידן אנו מתקשרים אל מצב החיים השלם, שבו אנו בני חורין מהשעבוד לעבודה הקשה, והנשמה מתגלה ומאירה, ומתוך כך אנחנו יכולים להעלות את העולם ולתקנו. והבטיח ה' לישראל שאם ישמרו את המצוות, לא יחסר להם מזון ואף יזכו לרוב ברכה. וככל שישראל התחזקו בשמירת השבת והשביעית – גברה הברכה.

שכך הוא האיזון הנכון: מצד אחד חובה על האדם לדאוג לקיומו, ועל כן הוא צריך לעבוד בשדהו בחריצות, לחסוך כסף ולהתבסס, ובזה הוא מתקן את חטאו ומתגבר על יצר העצלות. ומנגד, עליו לזכור את ה' בורא השמים והארץ, שנתן לו את הכוח לעבוד, ובזה הוא מתקן את יצר הגאווה. נראה לכאורה שיש כאן פשרה, מצד השיקול הכלכלי היה ראוי לעבוד שבע שנים, ומצד השיקול הרוחני היה ראוי לשבות תמיד. כדי להתחזק במידת האחריות והחריצות עליו לעבוד, כדי להתחזק במידת הענווה והאמונה עליו לשבות. וכביכול עשתה התורה פשרה מציאותית שבה יוכל האדם לשרוד תוך מתן מקום לשתי השאיפות.

אולם האמת שאין כאן פשרה אלא ביטוי של שני ערכים שמפרים ומשלימים זה את זה. הצורך להתכונן ליום השבת ולשנה השביעית מרומם את ערך העבודה ומלמד את ישראל להיות אחראים וחרוצים יותר בששת ימי המעשה ובשש שנות העבודה. ובזכות ההכנות הללו, ישראל זוכים להתעלות ולהתקדש בשבת ובשנה השביעית, נשמתם משתחררת מעול העבודה והרדיפה אחר צרכי הקיום הגשמי והיצרים הנלווים לכך, ומגלה את חירותה ומתקשרת אל ה'. ומתוך כך ישראל מבינים את הערך האמתי של עבודתם, להוסיף טובה וברכה בעולם, והם מפתחים דרכים להשבחת העבודה וייעולה, והעולם הולך ומתעלה, וברכת שמיים שופעת לארץ (עי' כוזרי ב, נ; אוצר נחמד שם). וכך משבת לשבת, ומשביעית לשביעית, ישראל הולכים ונגאלים, עד הגאולה השלימה שאף היא תהיה מתוך השנה השביעית. ולכן תקנו חכמים לומר את ברכת הגאולה בברכה השביעית שבתפילת שמונה עשרה (מגילה יז, ב).

ז – ברכת השביעית

סוד גדול טמון בברכת השבת והשביעית. כידוע פרנסתו של האדם קשה, עד שאמרו חכמים (פסחים קיח, א): "קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף". חייו תלויים במזונו, אם לא יאכל כמה ימים ימות ברעב. ועל האדם לעבוד את אדמתו בזיעת אפיו ולגדל תבואה ופירות כדי לקיים את עצמו. ולעיתים הגשמים נעצרים והיבול מועט ואנשים מתים ברעב, ורק אלו שהשכילו לחסוך מוצאים לחם להחיות את בני ביתם. ועל כן ראוי לכל אדם לעבוד בחריצות בכל מלאכה, כדי להעניק לבני ביתו לחם לאכול ובגד ללבוש ובית למגורים, ולחסוך כסף לימים קשים.

וצווה ה' יתברך את עמו לשבות מכל מלאכה ביום השבת, ולשבות ממלאכת השדה בשנה השביעית. ואומות העולם תמהו, איך יוכלו ישראל להתקיים עם מצוות קשות שכאלה. וישראל קדושים, האמינו בה' ובתורתו, והתגברו על דאגתם ויצרם, ושבתו בשבת ובשביעית. והנה פלא, לא ארע להם שום נזק והפסד, להפך, הברכה שרתה במעונם, כי על ידי השביתה זכו להתקשר לה' מקור הברכה. אמנם הוטלה על האדם אחריות לדאוג לפרנסתו, ולשם כך עליו להשפיל את עיניו לארץ ולעבוד את האדמה, אולם עליו לזכור גם את בורא העולם ולשאת את עיניו לשמים, כדי שמעבר לקיומו הבסיסי, יהיה לעבודתו גם תוכן רוחני ויזכה להידבק בעניין האלוקי, ומוסר וערכים ידריכו אותו בעבודתו, וברכה תשרה במעשה ידיו. לשם כך נתן לנו ה' את השבת ואת השביעית, כדי שנתחזק על ידן באמונה ונתקשר אל תורתו ומצוותיו.

וזהו שנאמר (ויקרא כה, יח-כב): "וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח. וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ. וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ. וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית, וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים. וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת, וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת, עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן".

לעומת זאת אמרו חכמים: בא וראה כמה קשה עוונה של שביעית, אדם סוחר בפירות שביעית, ולבסוף נאלץ למכור את מטלטליו. כדי להבין את חטאו, צריך לזכור שישראל הפקירו את שדותיהם בשביעית, ועבריין שחיפש לעצמו רווחים קלים, היה יכול לשדוד פירות מהשדות ולסחור בהם. אבל כיוון שחטא והתרגל להרוויח בלי לעבוד, סוף שיעשה עני ויאלץ למכור את מטלטליו. והמשיכו חכמים ואמרו: לא התעורר בתשובה, לסוף ימכור שדותיו. לא חזר בתשובה, ימכור ביתו. לא חזר בתשובה, יחטא בלקיחת הלוואה בריבית, עד שיאלץ למכור את עצמו לעבד (עפ"י תוספתא ערכין ה, ט; קידושין כ, א).

ח – ההיגיון שבברכה

גם על פי השכל ניתן להבין היאך מצבם הכלכלי של שומרי שבת ושביעית משתפר לעומת אלה שאינם שומרים. כי אף שהמחסור במזון מסוכן לקיומו של האדם, התאווה והכבוד מסוכנים יותר. הנה לעיתים יש לאדם עונה טובה והוא מרוויח הרבה, ובתאוותו הוא מבזבז את רווחיו על מותרות. הוא היה יכול לאגור תבואה ולחסוך כסף לימים קשים, אבל מפני תאוותו וגאוותו בזבז את כספו. כשתגיע שנה קשה לא יהיה לו לחם לתת לבני ביתו והם ימותו ברעב.

על ידי השביתה והימנעות ממסחר בפירות, האדם מתרומם לאמונה עמוקה בה' ומתקשר לתורה, ונעשה בן חורין שמסוגל לדחות סיפוקים, לשלוט ביצר התאווה והעצלות, ולהיות חרוץ בשש שנות המלאכה. מתוך ההתחזקות באמונה האדם גם נעשה שמח בחלקו, ואינו נצרך לבזבז את כספו על מותרות וקל לו יותר לחסוך, וכך הוא הולך ומתעשר.

וכן ביארו חכמים, שלא רק השנה הששית תתברך בזכות השמיטה, אלא בזכות השנה השביעית תמשך הברכה משנה לשנה במשך כל שש שנות העבודה (ספרא בהר), באופן שישראל ילמדו לתכנן היטב את עבודתם, ובחריצות ויעילות יחסכו תבואה משנה לשנה, עד שבתכנון נכון, למרות השביתה בשביעית, לא יחסר להם דבר. יתר על כן, מהזמנים בהם ישראל שובתים ממלאכה ועוסקים בתורה, תימשך השראה לימי המעשה, להמציא פיתוחים ושכלולים לייעול העבודה והשבחתה, ועל ידי כך נמשכת ממנה ברכה כפולה לאושר ועושר.[2]

ראוי להוסיף, שמשברים רבים, חברתיים וכלכליים, נוצרים בעקבות תאוות הבצע שמלווה את התחרות שבחיי הכלכלה והמסחר. משבר עלול להסיג את המשק לאחור, ולגרום למחסור שימשך מספר שנים. השביתה בשביעית, והחזרת הקרקעות והעבדים ביובל, מפיגות את התחרות, מרגיעות את החמדנות, עוצרות את הסחרור שבמשק, ומונעות משברים. כך יוצא שההפסד לכאורה שבשביעית נמוך מהרווח שבמניעת משברים כלכליים (עניין זה יבואר להלן יא, ח).


[2]. הברכה באה על ידי תכנון נכון בשנים שלפני השביעית, וכן אפשר להבין מספרא בהר (פרשה ג' ד, ו): "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית, אין לי אלא בשישית, בחמישית וברביעית בשלישית ובשנייה (ובראשונה) מניין? משנה לחבירתה מניין? תלמוד לומר ובשנה". פירש ר' פנחס בעל ה'הפלאה' ב'פנים יפות' (ויקרא כה, כא), שהכוונה שבכל שנה נתנה הארץ יבול גדול בשישית מכדי צרכם, ואת השישית הזו היו חוסכים ושומרים לשנה השביעית. וכך היא מידת שמאי, כמבואר בביצה טז, א, שהיה שומר מיום ראשון מאכלים טובים לשבת. וכך היא ההנהגה הראויה לעשיר, לתכנן היטב את מעשיו ועסקיו. אבל הלל לא היה חוסך לשבת אלא מאמין שיזמן לו ה' ביום שישי מאכלים טובים לשבת, וכך היא ההנהגה של עניים, שצריכים לסמוך על ה'. ע"כ דבריו. כידוע ברכת התורה שישראל יחיו כעשירים. וכן נפסק בהלכות שבת, שהמנהג המתאים לכלל הוא כמידת שמאי (מ"ב רנ, ב; פנה"ל שבת ב, א). ועי' ב'קרא שמיטה' עמ' 62-65. ועוד עי' בב"ב צ, ב.

ט – מצוות השביעית מהתורה

מצוות השביעית מהתורה חלה בעת שכל עם ישראל יושב על אדמתו כתיקונו, כל שבט בנחלתו וכל משפחה על אדמתה (ערכין לב, ב). שנאמר (ויקרא כה, א-ג): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ". דרשו חכמים (ספרא שם): "שָׂדֶךָ – שיהא כל אחד ואחד מכיר שדהו, כַּרְמֶךָ – שיהיה כל אחד ואחד מכיר את כרמו". לפיכך, רק לאחר ארבע עשרה שנה מעת שישראל נכנסו בהנהגת יהושע בן נון לארץ, התחילו למנות שנים לשביעית וליובל. מפני ששבע שנים עסקו בכיבוש הארץ ועוד שבע שנים עסקו בחלוקת הנחלות לשבטים ולמשפחות, ורק כשסיימו את חלוקת הארץ, התחייבו במצוות שביעית ויובל והחלו למנות לכך שנים (ערכין יג, א; רמב"ם שמיטה ויובל י, ב; להלן ה, א).

אפילו היו כל ישראל יושבים בארצם אבל היו מעורבים זה בזה, מבני שבט בנימין יושבים בנחלת יהודה ומבני שבט יהודה בנחלת בנימין, אין הם נחשבים כיושבים על הארץ כתיקונם, וחיוב השביעית מהתורה מתבטל. הרי שמצוות השביעית תלויה ביובל, כי ביובל חזרו כל הנחלות לבעליהן, ובזכות כך ישבו כל ישראל על ארצם כתיקונם (ערכין לב, ב).

ההיגיון שבמצווה מובן – רק כאשר לכל ישראל יש קרקע בארץ וכולם שומרים שביעית יחד, הם יכולים להתמודד עם האתגר הגדול של השביעית. אבל כאשר רק לחלק יש קרקעות, אין הם יכולים לשאת בנטל השביעית לבדם. ואף אם מבחינה כלכלית היו יכולים לשבות, קשה להם להתגבר על יצרם כשהחובה אינה מוטלת על כולם בשווה. לא זו בלבד, אלא צריך שכל שבט ישב בנחלתו, מפני שבני השבט יכולים יותר לסייע זה לזה לעמוד באתגר הגדול של השביתה, ואף ידאגו לאכוף את היובל שבו הקרקעות חוזרות לבעליהן, שכן המסרב להחזיר את האדמה שקנה, פוגע באחד מבני השבט שלו. בנוסף לכך, כאשר אין כל ישראל יושבים בארץ, מן הסתם המקומות הפנויים מתמלאים בנוכרים שעובדים שבע שנים בשדותיהם, ויוצרים תחרות ששומרי השביעית מתקשים לעמוד בה.

גם מה שנאמר בתורה, שייתן ה' את ברכתו, מתקיים בזמן שכל ישראל בארצם וחובת השביעית מהתורה (סמ"ע חו"מ סז, ב; פאת השולחן כט, ג; אגרות הראיה תקנה; להלן ז, 9). משום שהברכה אינה באה בדרך נס אלא בדרך הטבע, ולכן כאשר התנאים הריאליים אינם מאפשרים ברכה, הברכה מסתלקת, כי לא תבוא בדרך של נס.

אמנם תקנו חכמים, שגם כאשר חובת המצווה מתבטלת מהתורה, יקיימו ישראל את השביעית. אלא שהואיל וחיובה מדברי חכמים בלבד, אין סומכים בה על הברכה האלוקית, ובשעת הדחק מקילים בה יותר, כפי שיבואר להלן.

י – העם והארץ והשביעית

בקיום השביעית והיובל זוכה עם ישראל להגיע לשיא השלימות של גילוי דבר ה' במרחבי הארץ כולה, בחיי המעשה של היחיד והכלל כאחד. לכן קיום השביעית והיובל הוא התשתית לגילוי השכינה בארץ על ידי הנבואה, המלכות, בית המקדש ובית הדין הגדול. לכן גם הדגישה התורה באופן מיוחד שמצוות אלו נאמרו למשה מסיני, שנאמר (ויקרא כה, א-ב): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'". אמרו חכמים (ספרא שם), מתוך שלמדנו שכלליה ודקדוקיה של מצוות השביעית נאמרו למשה מסיני, למדנו שאף כל המצוות, כלליהן ודקדוקיהן מסיני. שכן כל התורה כולה, כמו מצוות השביעית והיובל, נועדה לגלות את הקדושה בארץ.

וכיוון שעל ידי מצוות השביעית והיובל עם ישראל מגשים את ייעודו בגילוי השכינה בארץ, כאשר ישראל חוטאים ומחללים את השביעית, העונש על כך חמור ביותר: ישראל גולים מארצם, והארץ נותרת גלמודה ושוממה. שנאמר (ויקרא כו, לב-לה): "וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ, וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ. וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם, וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב, וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה. אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם, אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ. כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ".

בפועל, לא היה קל לעם ישראל לעמוד באתגר הגדול הזה. מן הסתם היו צדיקים שתמיד שמרו שביעית, אולם במשך שנים רבות, רבים מישראל לא שמרו שביעית ויובל, עד שלאחר כשבע מאות שנה מכניסת ישראל לארץ, החל מלך אשור להגלות את שבטי ישראל מהארץ, ובטל חיוב מצוות השביעית והיובל מהתורה. בתחילה גלו השבטים שישבו בעבר הירדן המזרחי. ומשלא שבו ישראל בתשובה, גלו גם שאר השבטים שבמלכות ישראל. ומשלא שבו בתשובה, נחרב בית המקדש וגם שבטי יהודה, בנימין ולוי גלו. אמרו חכמים, ששבעים השנים שגלו ישראל לבבל היו בעוון שבעים שנות שמיטה ויובל שלא שמרו (רש"י ויקרא כו, לה). אמר להם הקב"ה לישראל: "אני אמרתי לכם שתהו זורעים שש ומשמטים לי אחת בשביל שתדעו שהארץ שלי היא, ואתם לא עשיתם כן, אלא עִמדו וגְלו ממנה והיא תישמט מאיליה כל שמיטים שהיא חייבת לי" (ספרא בחוקותי פרשה ב, ז; וכן באבות ה, ט; סנהדרין לט, א).

גם לאחר שנבנה בית המקדש השני לא חזר חיוב מצוות שביעית מהתורה, מפני שלא כל ישראל שבו לארץ, וגם לא ישבו כולם על אדמתם כתיקונם. אולם תקנו חכמים שיקיימו את מצוות השביעית מדבריהם (להלן ה, ג, 2; ה, ה).

נמצא שהשנים שבהן שמרו ישראל את מצוות השביעית והיובל מהתורה לא היו לחינם, בהן נקבע החזון הגדול בלבבות ישראל, ומכוחו המשיכו ישראל במשך דורות רבים לקיים את המצווה מדברי חכמים. ויותר מזה, מכוחו של החזון הגדול, למרות הגלות הארוכה והאיומה, עם ישראל המשיך לחלום על חזרת ישראל לארצם, כדי לקיים בה את השביעית והיובל ולהביא גאולה לעולם.

יא – המצווה בימינו ובעתיד

דעת רוב הפוסקים, וכך מקובל להורות, שמצוות השביעית בימינו מדברי חכמים, הואיל ואין כל ישראל יושבים על אדמתם כתיקונם. אמנם יש ראשונים שסוברים, שאין כיום חובה לקיים את השביעית, מפני שכשלוש מאות שנה לאחר חורבן בית המקדש השני, בטל בית הדין הגדול שקידש חודשים ועיבר שנים ומנה יובלות, ולדעתם, כל עוד בית הדין היה מונה שנים ליובלות כהוראת חכמים, היתה גם מצווה מדברי חכמים לשמור שביעית, ומעת שבטל בית הדין ואין מונים שנים, גם מצוות השביעית בטלה, ורק ממידת חסידות יש שמקיימים אותה (להלן ה, ו).

במשך הגלות הארוכה, דורות רבים שלא היו בארץ חקלאים יהודים, ומעת שבחסדי ה' החלו ישראל להתקבץ לארצם ולעבוד באדמתם, התעורר קושי גדול מצד החקלאים לשבות בשביעית. גם פרנסי הישוב נוכחו לדעת, שהשביתה בשביעית עלולה לפגוע מאוד בהתיישבות ולעכב את תהליך קיבוץ הגלויות. כמענה לכך הורו גדולי הרבנים להפקיע את חיוב מצוות השביעית על ידי מכירת השדות לנוכרי. ואף שהיו רבנים חשובים שהתנגדו להיתר, כל רבני הארץ הגדולים, מרי דאתרא, הורו להתיר כדי לקיים את החקלאים וכדי להמשיך בבניין הארץ וקיבוץ הגלויות, שעל ידי כך נזכה להתקרב לזמן שבו כל ישראל ישבו על אדמתם כתיקונם, ונקיים את מצוות השביעית כהלכתה מהתורה. וזהו 'היתר המכירה' הידוע, שיתבאר להלן בפרק ז'. אמנם הורו הרבנים שלא למכור גינות נוי, כדי לקיים בהן את השביתה כהלכתה.

יש סוברים, ש'אוצר בית דין' הוא הפתרון הנכון לקיום השביעית בימינו, בלא לפגוע בחקלאות הישראלית ובלא מכירת הקרקעות לידי נוכרים. אולם כפי שיתבאר בפרק ח', פתרון זה יכול להועיל באופן חלקי בלבד, מפני שבדרך כלל קיומו כרוך באיסורי עבודה ואיסורי סחורה.

ראוי להתקדם בהדרגה לשמירת שביעית מלאה, על ידי קביעת תקציב ממלכתי שיעודד חקלאים לשבות, תוך שהם מקבלים פיצוי עבור כל דונם מושבת. ובינתיים, כל חקלאי שמרגיש קושי לשבות, עדיף שיעבוד במסגרת 'היתר המכירה' מאשר יבחר במקצוע אחר. כי העבודה בארץ ישראל היא מצווה מהתורה, והיא עדיפה עשרת מונים על הרצון להדר ולהשתמט מ'היתר המכירה' (כמבואר להלן ז, יב; יא, א).

לגבי הצרכנים, הפירות העיקריים שנכון לצרוך בשביעית הם פירות שגדלו במסגרת 'היתר מכירה'. ויש להעדיפם על פירות שגודלו על ידי נוכרים. כאשר מחלקים פירות של 'אוצר בית דין' עבור תשלום זול באופן משמעותי – יש הידור לקנותם (להלן ט, א-ג).

כאשר יחזרו כל ישראל לארץ וישבו בה כתיקונם, כל שבט בנחלתו וכל משפחה על אדמתה, נחזור לקיים את מצוות השביעית והיובל מהתורה (רמב"ם שמיטה ויובל יב, טז; להלן ה, 3). וזה יקרה בימי מלך המשיח, כאשר על פי הנבואה ובית הדין הגדול יחזרו לייחס את ישראל לשבטיהם, ויחלקו את כל הארץ לכל משפחות ישראל ולגרים שהצטרפו לישראל בימי דוחקם (יחזקאל מז, יג-כג; רמב"ם מלכים יב, ג; להלן יא, ה).

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן