חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ד – פירות השביעית

א – דרך אכילת הפירות שלא להפסידם

על פירות השביעית נאמר (ויקרא כה, ו-ז): "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה, לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל". וכן נאמר (שמות כג, יא): "וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ, וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ, וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה, כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ". למדנו שיש להפקיר את פירות השביעית לכל, ואין חובה לאכול את פירות השביעית, שכן אפשר להשאירם בשדות לחיות ולציפורים. אבל אם ירצה אדם להשתמש בהם, עליו להיזהר להשתמש בהם כפי השימוש הראוי להם, שנאמר "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה", דרשו חכמים (פסחים נב, ב): לְאָכְלָה ולא להפסד. וזו משמעות הביטוי 'קדושה' שנאמר לגבי פירות השביעית, שהם מקודשים ומיועדים לאכילה באופן הראוי להם ולא להפסד. לפיכך, פירות שראויים למאכל אדם אסור להאכילם לבהמה, הואיל ויש בכך הפסד לפירות, שמאכל אדם יקר וחשוב ממאכל בהמה (רמב"ם ה, ה).

כדי שלא להפסיד את פירות השביעית צריך לאכול אותם בדרך המקובלת, לפיכך, לא יבשל דבר שרגילים לאוכלו חי, כדוגמת אבטיח, בננה ואבוקדו. ולא יאכל חי דבר שרגילים לאוכלו מבושל, כדוגמת אורז ועדשים (רמב"ם ה, ג). פרי שרגילים לאוכלו מרוסק, כדוגמת תפוחי אדמה ובננה, מותר לרסקו. ואם רק מיעוט מבוטל רגיל בכך, אסור לרסקו, כי ריסוקו נחשב להפסד לעומת מה שמקובל. ואם טעה וריסקו, יאכל אותו מרוסק, כדי שלא להפסידו לגמרי.

פרי שאנשים רגילים לסחוט כדי לשתות את מימיו, מותר לסחוט. ויש להשתדל לסחוט את כל הפרי עד כמה שאפשר, אבל מצד הדין אפשר לסחוט אותו כדרך שרגילים בכל השנים, למרות שנותר שם מעט מהפרי שלא יאכל (בהלכה הבאה יבואר כיצד לנהוג בנותר). אבל פרי שאין רגילים לסחוט למימיו, אסור לסחוט. וגם כאשר מיעוט מבוטל רגיל לסחוט אותו, האיסור נותר במקומו, מפני שבסחיטתו מפסידים אותו משימושו הרגיל. ואם טעה וסחטו, ישתה את המיץ, כדי שלא להפסידו לגמרי (משפט כהן פה).

בעבר, רק פרי שאנשים רבים היו רגילים לסחוט כדי לשתות את מימיו היה מותר לסחוט בשביעית, אבל פרי שרק מיעוט נהגו לסחוט, היה אסור לסחוט, כי היה זה נחשב כהפסד לעומת דרך אכילתו הרגילה. אולם בדורות האחרונים, דרכי אכילת הפירות נעשו מגוונות לאין שיעור, עד שניתן לומר שהמנהג העיקרי כיום הוא שכמעט הכל מקובל. ולכן רק כאשר מיעוט מבוטל נוהג בדבר מסוים, עד שהוא נחשב לדרך משונה מאוד, אין להתחשב בו, ואסור לאכול כך פירות שביעית. אבל כל שאינו מיעוט מבוטל, הרי זה נחשב כדרך האוכלים. לפיכך, די שמיעוט קטן יהיה רגיל לסחוט פרי מסוים או לרסק אותו או לאוכלו חי או מבושל, כדי שיהיה מותר לאוכלו כך, הואיל ואין זה מנהג משונה מאוד בעיני רוב האנשים.[1]


[1]. במשנה שביעית ח, ב: "לאכול דבר שדרכו לאכול". ירושלמי שם: "ביקש לאכול תרדין חיין או לכוס חיטים חיות – אין שומעין לו". מפני שהוא משנה מדרך אכילתם, והרי זה הפסד (ר"ש וגר"א). וכ"כ רמב"ם (ה, ג): "ולא ישנה פירות מברייתן כדרך שאינו משנה בתרומה ומעשר, דבר שדרכו להיאכל חי לא יאכל אותו מבושל, ודבר שדרכו להיאכל מבושל אין אוכלין אותו חי". וכן אמרו שאין מרסקים וסוחטים דבר שאין רגילים בו (רמב"ם תרומות יא, ב). השאלה היסודית, מה נחשב שינוי, ודין זה נוגע גם להלכות שבת, שמלאכה שנעשית בשינוי איסורה מדרבנן (שבת צב, א), ולגבי כלאי ירקות בכרם, שמה שאין רגילים לגדל אינו אוסר (שבת קמד, ב). ביארו תוס' (שבת צב, ב, 'ואת"ל'), שמנהג שהוא מיוחד למקום מסוים, אם גם אחרים היו נוהגים כן באותם התנאים, אינו נחשב משונה בשאר המקומות. אבל אם אחרים לא היו נוהגים כן באותם התנאים, הרי הוא נחשב משונה. והריטב"א שם הוסיף, שבאותו המקום שנוהגים בו הוא אינו נחשב משונה. עוד כתב הריטב"א, שדבר שהוא נחשב באופן מובהק כמשונה, גם במקום שיש נוהגים בו כך, יש לו דין שינוי. והר"ן כתב, שמנהג של מקום קטן בטל לשאר המקומות ונחשב כמשונה. ונראה שאין מחלוקת בין הראשונים אלא שהגדירו מצבים שונים של שינוי, והכלל הוא שיחסם של בני האזור למנהג הוא הקובע אם הוא משונה.בהלכות שביעית מצינו שהדין משתנה משמיטה לשמיטה, וכפי שהיה אומר מו"ר הרב אליהו זצ"ל, שבעבר הורה שלא לסחוט גזר כי זה היה משונה, אבל אח"כ התיר כי החלו לנהוג לסחטו. וכ"כ בשביתת השדה יא, 3, שבעבר סלק נאכל רק מבושל, אבל עכשיו רגילים לחותכו דק ולאוכלו חי בסלט. אולם לגבי מאכלים של צמחונים וטבעונים כתבו שהם משונים (משפטי ארץ כב, ד; קטיף שביעית סב, ג), ואולי זה היה נכון לפני כמה שנים, אבל להלכה, מאכלים אלו אינם נחשבים כיום משונים. ובכלל הדבר הורו בעבר שרק דרך אכילה שהיתה מקובלת על רבים נחשבה דרך אכילה, אבל אסור היה לאכול כדרך אכילת המיעוט, כי זה היה נחשב שינוי (משפט כהן פה). ובדור האחרון כבר הורו שמנהג של מיעוט גדול נחשב מנהג שאינו משונה (משפטי ארץ כב, ד). ונראה שכיום גם מנהג של מיעוט קטן אינו משונה, הואיל ומנהגי האכילה נעשו מגוונים לאין שיעור, וכמעט כל פרי גם סוחטים וגם מרסקים. הרי שדרך האכילה כיום לאכול באופן מגוון מאוד, ורק מה שנחשב משונה מאוד בעיני האנשים, ורק מיעוט מבוטל אוכלו כך, נחשב שלא כדרך אכילה. לעיל ג, א, 1, התבאר שיש אומרים שיש מצווה לאכול פירות שביעית. ולרוב הפוסקים אין מצווה, אלא שאם נטל פירות שביעית אסור להפסידם.

ב – דין השאריות

פירות וחלקי פירות שנשתיירו וכבר אין מי שירצה לאוכלם, כל זמן שהם עדיין ראויים למאכל אדם או בהמה, נותרה בהם קדושת שביעית, ואסור לאבדם בידיים. וגם אסור להניחם בפח מטונף, מפני שהנחתם שם מאבדת אותם מלהיות ראויים למאכל, הואיל וכבר לא יהיה אדם שירצה לאוכלם (משפט כהן פה). לפיכך, יש לעטוף את שיירי הפירות הללו בשקית ניילון או נייר, ולהניחם בפח, שבאופן זה הם נשמרים שם מטינוף ואינם מונחים בדרך ביזיון. וכך נכון לנהוג גם כאשר אין בפח הפרטי דבר מטונף, כדי להגן על שיירי הפירות מטינוף בפח המרכזי.

יש מהדרים ומכינים כלי מיוחד לשיירי פירות שביעית, ובכל פעם שמניחים שם שיירי פירות עוטפים אותם בניילון או נייר, כדי שהשיירים הקודמים שכבר החלו להירקב לא יגרמו לזירוז תהליך הריקבון של השיירים החדשים. אבל אין חייבים להדר בכך, מפני שמן הדין מותר לעטוף את שיירי הפירות בשקית או נייר ולהניחם בפח הרגיל, מפני שעטיפתם שומרת עליהם שלא יטונפו ולא יתבזו. וגם מותר להניחם בפח המרכזי לפני שירקבו, מפני שמסתבר שהשקית שעוטפת אותם תמשיך לשמור עליהם גם בפח המרכזי ובמשאית הזבל. ואם במקרה השקית תקרע מחמת דחיסת הזבל, הרי שזה דבר שלא התכוונו אליו.

וכן יש לנהוג לגבי קליפות שראויות לאכילה, כקליפות תפוחים, מלפפונים וגזר. וכן לגבי העלים החיצוניים של הכרוב שרגילים להסיר. אבל שיירי פירות שאינם ראויים לאכילת אדם או חיה, כגון קליפות וגרעיני פירות שאין רגילים כיום לאכול, מותר לזרוק לפח הזבל בלא הגבלה.

האוכל מאכלי שביעית צריך להשתדל לסיים את כל האוכל שלקח, ומותר שישייר בצלחת שיירי מאכלים כדרך שאנשים שרגילים להיזהר שלא להשחית מאכלים בחינם רגילים לשייר בכל השנים. ועל השיירים הללו אין קדושה ומותר להשליכם לפח. וקל וחומר שמותר לשטוף צלחות וסירים משיירי פירות שביעית שדבוקים בהם. אבל אם נשתיירו מאכלים שיש להם חשיבות, כגון שיעור של כפית שלימה במקום אחד בצלחת, או כשיעור של כף אחת במקום אחד בסיר, יש לנהוג בהם כשיירי פירות שביעית.

מאכל שקיבל טעם מפירות שביעית דינו כדין פירות שביעית, שכל עוד הוא ראוי למאכל והוא בשיעור שיש לו חשיבות, יש להניחו בתוך שקית וכך להניחו בפח.

וכן הדין לגבי מרק שבושל עם פטרוזיליה של שביעית, שאם נשתייר ממנו בסיר כמות שיש לה חשיבות, או בצלחת יותר מרק ממה שאנשים שרגילים שלא להשחית בחינם משאירים, יש לנהוג בו כקדושת שביעית. אמנם כיוון שמדובר בנוזלים קשה להניחם בכבוד. יש שהציעו לשפוך את שיירי המרק לתוך שקית, לקושרה ולהניחה כך בפח. אולם הצעה זו עלולה לגרום ללכלוך במקרה שהשקית תקרע או תיפתח. ולכן העצה הנוחה יותר, להשאיר את שיירי המרק מחוץ למקרר יום או לילה, עד שיגיע למצב שאנשים רגילים שלא לאכלו, שמא קצת התקלקל. וכיוון שכבר ממילא האדם אינו מתכוון לאוכלו, מותר אז לשופכו כרגיל.[2]


[2]. דרשו חכמים (פסחים נב, ב): לְאָכְלָה ולא להפסד, ואיסור זה מהתורה, כפי שעולה מהראשונים והאחרונים (ר"ח, ר"ש, רמב"ם, משפט כהן פג). כתב מרן הרב קוק (משפט כהן פה), שיש מקום לומר שהשלכת פירות שביעית נחשבת כהפסדם, הואיל ויתלכלכו וכבר לא ירצה לאכול מהם יותר. ויסודו בגמ' חולין עא, א. לפי זה מותר להניח את המאכל בשקית בתוך הפח, כי באופן זה הוא לא מתלכלך.יש שהצריכו להקדיש כלי מיוחד לשיירי פירות שביעית, וזאת משום שיש סוברים שאסור לבזות פירות שביעית, ולכן אסרו חכמים לסוך שמן שביעית במרחץ (פני משה על ירושלמי ח, סוף הלכה ב). אולם מלבד שאין זה מוסכם (ערוה"ש כד, יד), הנחת השיירים בתוך שקית מבטאת כבוד, למרות שמניחים אותה אח"כ בפח, עובדה שכך נוהגים לגבי תרומה. ויש שחששו שמא הכנסת הפירות לתוך שקית תגרום לזירוז ריקבונם, אולם באמת אין זה מזרז את ריקבונם כפי שבדק ומצא הרב ד"ר לוינגר (קטיף שביעית סג, 14). הרוצים להדר להניח את שיירי הפירות בכלי מיוחד, צריכים שלא להניח שיירים חדשים עם ישנים, כי הישנים שכבר החלו להבאיש יזרזו את ריקבון החדשים (מאמ"ר יג, ל). והפתרון הוא, לחצוץ בעיתון ביניהם או להניח את השיירים החדשים בשקית. אמנם מעיקר הדין הרוצה להקל להניח שיירים חדשים על ישנים רשאי, הואיל ולדעת מהרי"ט א, פג, האיסור הוא להפסיד את הפירות בידיים, אבל בגרמא מותר לגרום הפסד לפירות שביעית, וכאן הוא גרמא, שכן הריקבון יתחיל לאחר זמן. ואף שיש מחמירים וסוברים שגרמא בהפסד פירות שביעית אסור (מקדש דוד נט, ה), כיוון שדין שמיטה בזמן הזה דרבנן, וגם יש אומרים שאיסור הפסד פירות שמיטה מדרבנן, הלכה כדעת המקילים.

אין קדושה בשיירי המאכלים שדבוקים לצלחת ולסיר הואיל ורגילים לזורקם, וכפי שלמדנו במשנה (תרומות יא, ו-ח), שאפילו שיירי תרומה שאין רגילים להקפיד בהם, אין בהם קדושה. וממילא כך הדין לגבי שיירי פירות שביעית שכבר אין להם חשיבות (קטיף שביעית סג, יב). אמנם לא ברור מה הגבול בין שיירים שאין להם חשיבות לשיירים שיש להם חשיבות, ויש לנהוג כפי המקובל אצל אנשים שרגילים שלא להשחית מאכלים בחינם. וכשיש ספק, אף שדין שביעית מדרבנן, נכון להחמיר, הואיל ואין בכך קושי.

אמנם לגבי שיירי מרק ישנו קושי רב, ויש שהציעו להניחם קשורים בתוך שקית ניילון חזקה, ולרבים פתרון זה אינו נוח. והעצה שישהו את המרק במשך יום או לילה, עד שיגיע למצב שכבר אין רגילים לאוכלו שמא התקלקל (עיין רש"ס שביעית ח, ב; מאמ"ר יג, לב). לאחר מכן יוכלו לשופכו כפי שנוהגים תמיד. ואף שיש מחמירים יותר, כיוון ששביעית דרבנן, אפשר לסמוך על המקילים (ועיין לרי"ץ רימון 'שמיטה' עמ' 202-212).

ג – מדיני אכילת הפירות

כפי שלמדנו (בהלכה א) צוותה התורה שפירות שביעית יהיו לְאָכְלָה ולא להפסד, והכוונה שיש לאכול את פירות השביעית כדרך אכילתם, ולכן אסור לרסק פרי שאין רגילים לרסקו, וכן אסור לתת מאכל אדם לבהמה. ובכך שונה מצוות השמיטה משאר השנים, שבכל השנים, אף שהוזהרנו שלא להשחית מאכלים, מותר להשתמש בהם לצרכים אחרים, אולם פירות השמיטה נועדו לאכילה כדרך אכילתם. ומכל מקום, כאשר משתמשים בפירות שביעית כדרך אכילתם, דין הזהירות מהפסדם הוא כדין 'בל תשחית' שבכל השנים, שכל מה שלא נחשב הפסד באכילת שאר השנים, מותר מצד הדין גם בשמיטה. אלא שהואיל ויש בפירות שביעית קדושה, כשאפשר, רצוי להדר יותר בפירות שביעית שלא לגרום לאיבודם.

לפיכך, הרוצה לאכול חצי תפוח, רשאי לחתוך תפוח ולאכול את חציו למרות שבעקבות זאת יתכן שלא יהיה מי שירצה לאכול את חציו השני. מפני שכך היא דרך אכילתו של התפוח, שלפעמים אוכלים את חציו, ולפעמים בעקבות זאת החצי השני הולך לאיבוד. אלא שנכון להיזהר לשמור את החצי הנותר באופן שיגדיל את הסיכוי שאח"כ ירצו לאוכלו (מאמ"ר יג, לג).

מותר לתת פירות שביעית לתינוק, למרות שהוא רגיל לקלקל חלק מהפרי, כי כך היא דרך אכילתו. אלא שלכתחילה טוב לתת לו בכל פעם מעט, כדי להפחית את החלק שילך לאיבוד.[3]

מותר להשתמש בשמן של שביעית לצורך טיגון, אף שחלק מהשמן יישאר במחבת ויישפך אח"כ בכיור. וכן מותר לתת יין של שביעית במאכל, במאפה ובתבשיל, כדרך שרגילים בכל השנים (עי' קטיף שביעית סב, י-יג; מאמ"ר יג, מא).

מותר להניח פרוסת לימון בתה כדי להוסיף בו טעם, כי כך הדרך לאוכלו, למרות שלאחר מכן כבר לא יאכלו אותו. אלא שהואיל ועדיין יש בו פרי שראוי לאכילה, אם אפשר לאוכלו – מה טוב, ואם לא, צריך לנהוג בו כשיירי שביעית. וכן מותר להשתמש בצמחי תה ונענע להטעמת משקה ותבשיל. ובגמר הבישול, אם פג טעמם, מותר לזורקם, ואם לא פג טעמם, יש לנהוג בהם כשיירי פירות שביעית (רמב"ם ה, כב; קטיף שביעית סב, ח-ט).

מותר לקלף תפוחים, מלפפונים וגזר, למרות שלאחר הקילוף הקליפות ילכו לאיבוד, שכבר למדנו שכל אכילה שנעשית כדרך שאנשים רגילים לאכול בשאר השנים מותרת בשביעית. ואת הקליפות יניחו בשקית בפח. והרוצים להדר, ישתדלו שלא לקלף פירות שביעית שקליפתם ראויה לאכילה.


[3]. כ"כ רידב"ז ומאמ"ר יג, טו, וסמכו על מהרי"ט א, פג, שגרם הפסד מותר. אולם נראה שגם לדעת מקדש דוד נט, ה, שאוסר גרמא, יש מקום להתיר, הואיל וכך היא דרך אכילתו. נראה שהרגילים להשתמש במכונת קילוף תפוחי אדמה רשאים להשתמש בה גם בפירות שביעית, אף שבקילוף ביד מפסידים כ-14% מהפרי ואילו במכונה כ-38%, הואיל וכך רגילים בכל השנים. ומ"מ לא יניח את השאריות בפח מטונף, או שיניחם שם בתוך שקית. ואם אפשר טוב להדר ולהשתמש גם בשאריות לצורך מאכל.

ד – שימושים שאינם לאכילה

אמרו חכמים שמותר להשתמש בפירות השביעית לכל צרכי האדם, שנאמר (ויקרא כה, ו): "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה", לָכֶם לכל צרכיכם, אלא שנאמר לָכֶם לְאָכְלָה ללמדנו שההנאה המותרת היא הנאה הדומה לאכילה, שבשעה שהפרי מתכלה באה ההנאה. לפיכך, מותר להדליק נר בשמן שנעשה מפירות שביעית, מפני שבעת שהשמן מתכלה נהנים מהאור. וכן כשהיו רגילים לצבוע בפירות, מותר היה לצבוע בהם, מפני שבעת שהפרי כלה הצבע נתפס בבגד. אבל אסור להשתמש בתבן שביעית שראוי למאכל בהמה לצורך הסקת התנור לחימום הבית או לאפייה או לבישול, כי רק לאחר שהם נשרפים מתחילים ליהנות מחומם (משנה שביעית ח, ב; סוכה מ, א; רמב"ם ה, יט; לעיל ג, ו).

מותר לאדם לסוך את עורו בשמן שנעשה מפירות שביעית, כי סיכה נחשבת כשתייה (יומא עו, ב). בנוסף לכך, בעת ההנאה השמן מתכלה. אבל אסור לסוך בשמן שביעית בגדי עור ונעלי עור כדי לחזקם, כי ההנאה באה לאחר כילוי השמן. לא יסוך את הגוף ביין או בחומץ, מפני שאין רגילים לסוך בהם (משנה ח, ב; רמב"ם ה, ו).

אסור לתת לבהמה פירות שראויים למאכל אדם, כדי שלא להפסידם מהשימוש הראוי והמשובח שלהם. וגם אם הבהמה באה מעצמה לאכול מהפירות, עליו להרחיקה. וגם כאשר בפועל אין שם אדם שיאכל מהפרי, למרות שהפירות ילכו לאיבוד, אסור לתת אותם לבהמה הואיל והם ראויים לאדם. אבל בעוד הפירות מחוברים לעץ, למרות שהם ראויים למאכל אדם, כיוון שהם מופקרים לכל, אם הלכה הבהמה מעצמה לאכול מהם, אין צריך למונעה (רמב"ם ה, ה; עי' לעיל ג, ח).

אסור להשתמש בפירות שראויים למאכל אדם לצורך רפואה, מפני שרפואה מיועדת לחולים בלבד, ויש הפסד לפירות שביעית כאשר משתמשים בהם לצורך שאינו שווה לכל נפש. אבל מותר להכין תרופה לאדם מפירות שנועדו למאכל בהמה, הואיל ויש בכך עלייה ממעמד של שימוש בהמה לשימוש אדם, למרות שהיא להנאת חולים בלבד (משנה ח, א; סוכה מ, א; רמב"ם ה, יא).[4]

פירות שביעית שידוע מתחילה שאין אנשים שיאכלו אותם, כגון שהם קטנים מדי ואין אפשרות לחלקם במסגרת 'אוצר בית דין', ואם לא יעבדו אותם בדרך שונה מהמקובל, יאלצו לזרוק אותם – מותר לעבדם, כי אין זה הפסד עבורם אלא הצלה. ואם אין אפשרות להכשירם לאכילת אדם, מותר לעבדם כדי שישמשו לסיכה או רפואה או מאכל בהמה (עי' קטיף שביעית סב, ד, 5-6).


[4]. צמחים שכל יעודם לרפואה, אין בהם קדושת שביעית. אבל אם יעודם למאכל בהמה, מותר לעשות מהם תרופה כמבואר למעלה. אין לעשות משמן שראוי למאכל מוצרי קוסמטיקה לצורך סיכה, כי בכך גורמים שהשמן לא יהיה ראוי למאכל ואולי בגלל זה ילך לאיבוד וגם לסיכה לא ישתמשו בו. בנוסף לכך, לעיתים גם ממעטים בזה את כמותו (רמב"ם ה, ו). עברו ועשו מוצרי קוסמטיקה משמנים שראויים לאכילה, מותר לסוך בהם (שבת הארץ ה, ו, ב).מותר לאדם לסוך את גופו בשמן זית, שכבר אין חשש שילך לאיבוד, שהרי עתה נהנה ממנו. וגם כשכוונת הסיכה רפואית מותר, הואיל והוא שמן שרגילים לסוך בו לשם הנאה. מותר לעשות מוצרי קוסמטיקה משמנים שיוצרו מפירות או גרעינים שאינם ראויים למאכל ועיקר ייעודם לקוסמטיקה, וכן מותר לעשות מהם משחות רפואיות, ואין בהם קדושה (עי' קטיף שביעית סד, טו).

ה – מצוות בפירות שביעית וערלה ונטע רבעי

מותר להשתמש ביין של שביעית לכל המצוות הטעונות כוס של ברכה כקידוש, ברית מילה, פדיון הבן ונישואין. אבל בהבדלה נכון שלא למלא את הכוס יותר מכפי מידתו לסימן ברכה, מפני שיש בזה איבוד של יין שביעית. וכן בליל הסדר, בכוס השנייה מארבע כוסות, נכון שלא להטיף יין מהכוס בעת אמירת עשר המכות ודצ"ך עד"ש באח"ב, מפני איבוד יין של שמיטה (מרן הרב קוק שבה"א קונ"א כב). ואין להימנע מחמת זאת מלהשתמש ביין של שביעית, מפני שיותר מעלה יש בשתיית יין של שביעית מאשר בקיום מנהגים אלו שאין להם מקור חזק.[5]

מותר ליטול אתרוג של שביעית למצוות נטילת לולב בסוכות, ואף שהנטילה עלולה לגרום נזק מועט לקליפתו, אין זה הפסד משמעותי שצריך לחוש לו. ומניעת המצווה היא הפסד גדול יותר (אדר"ת, קטיף שביעית סג, כא).

יש אומרים שאין להשתמש בשמן של שביעית לנרות חנוכה, הואיל ואסור ליהנות מנרות חנוכה. והעיקר שמותר, הואיל ואף הדלקת נרות חנוכה היא שימוש מקובל.[6]

אסור להסיר מהעץ פירות ערלה, מפני שבכך מעצימים את צמיחתו של העץ. וכדי שלא יכשלו אנשים באכילת פירות ערלה, צריך לתלות שם שלט שיזהיר על כך. כאשר יש חשש שהשלט לא יועיל, מותר להסיר את הפרחים או הפירות הקטנים כדי שלא ייכשלו בהם (מאמ"ר ו, ט-י).

כאשר העץ מגיע בשמיטה לשנתו הרביעית, דיני נטע רבעי חלים על פירותיו אלא שהם הפקר לכל. כלומר, בזמן שבית המקדש היה קיים, היה צריך לאכול את הפירות בטהרה בירושלים, או לפדותם בכסף ולקנות בו מאכלים בירושלים ולאוכלם בטהרה. ועתה פודים את פירות נטע רבעי על פרוטה. וכדי שידעו הקוטפים שעליהם לפדות את הפירות, בעל העץ צריך לתלות שם שלט שיזהיר על כך (משנה מעשר שני ה, א; רמב"ם מעשר שני ונטע רבעי ט, ו-ז; מאמ"ר י, יד).


[5]. ויש שהקילו למלא את כוס ההבדלה מעל גדותיה ולכבות במה שנשפך את הנר ולהניח מהיין על העיניים, כי כך רגילים בכל השנים, והרוצה לסמוך עליהם רשאי. אבל לא יטיף יין בעשר המכות, כי שם ההטפה מכוונת לאיבוד, כנגד המכות (מאמ"ר יג, מד-מה).

[6]. עיין בהרחבות לשבת הארץ ה, ח, ב, וקטיף שביעית סד, ג. והעיקר כרשז"א במנחת שלמה א, מב, שהיקל. וכן שמעתי ממו"ר הרב אליהו זצ"ל, ולא כפי שכתבו בשמו בקטיף שביעית.

כתב מרן הרב קוק (שבה"א קונ"א כה), שאמנם אמרו חכמים שהנוטל ידיים לפני אכילת פירות יבשים נחשב מגסי הרוח, הואיל ולא תקנו חכמים על כך נטילה (חולין קו, א), אולם לקראת אכילת פירות שביעית מותר ליטול ידיים, מפני שם הקדושה שנקרא עליהם (וכ"כ ח"א בשערי צדק יז, יז). ויש מן המהדרים שנוהגים כן. אבל רוב הפוסקים לא הזכירו הידור זה.

ו – איסור סחורה והמכירות המותרות

צוותה התורה על בעלי השדות להפקיר את פירות השביעית, שכל הרוצה לאוכלם יבוא וייטול, לפיכך מובן מאליו שאסור לסחור בהם. וזהו שנאמר (ויקרא כה, ו): "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה", למדו חכמים: "לְאָכְלָה ולא לסחורה" (ע"ז סב, א). הרי שהסוחר בפירות שביעית מבטל מצוות עשה מהתורה.

אמנם מנגד מצינו שמותר למכור מעט פירות שביעית, ואף קבעה התורה לכך הלכות, כפי שיבואר בהלכה הבאה. נמצא שאיסור סחורה הוא כדרך בעלי השדות והסוחרים, שמגמתם להרוויח כסף, אבל מותר למכור מעט ובזול, באופן שהתשלום הוא בעיקר עבור השירות שבהבאת הפירות מהשדה.

שלוש דרגות יש בדין זה: א) הסוחר בכמויות גדולות כדי להתעשר – עובר באיסור תורה. ב) המוכר מעט לחברו כדרך מסחר – עובר באיסור חכמים. ג) מותר למכור מעט ובזול שלא כדרך מסחר, באופן שיהיה ניכר שהפירות של שביעית והתשלום עבורם מתקדש לקניית מאכלים.

כך היא דרך המכירה המותרת: יקפיד שלא לקטוף בפעם אחת יותר משיעור שאדם רגיל להביא לתצרוכת ביתו (לעיל ג, ג). ואת מה שקטף לא ימכור בעצמו אלא ייתן לבנו או לחברו ואף הם ימכרום דרך ארעי ולא במקום קבוע בשוק. וכן אדם שלקט פירות לתצרוכת ביתו, ונותרו לו מהם פירות שהוא אינו מתכוון לאוכלם, מותר לו למוכרם דרך ארעי. ויש אומרים שבכל צורות המכירה, אסור למכור יותר משיעור שלוש סעודות.

עוד תנאי אמרו חכמים: שהמוכר פירות שביעית לא ימכרם במידת נפח או משקל או לפי מניין פירות כדרך מסחר, אלא ימכרם באומד, באופן זה ימכרו אותם בזול, ויזכרו שהם פירות שביעית, ויזהרו בקדושתם, ועיקר התשלום הוא עבור השירות שבהבאתם (משנה ח, ג, ירושלמי שם; רמב"ם ו, ג).

ואין לשאול, מדוע לא אסרו חכמים מכירה מועטת שמא מתוכה יגיעו למסחר שאסור מהתורה. מפני שהמכירה המועטת הועילה לאכילת פירות שביעית, שלעיתים אדם שלקט עשרה קילו תפוחי עץ לתצרוכת ביתו העדיף למכור חלק מהם כדי לקנות בדמיהם מאכלים אחרים במקום לאכול כל היום תפוחים. וכן היתה מכך תועלת לאנשים שמפני טרדתם או חולשתם התקשו להגיע לשדות, ועל ידי כך יכלו לקבל פירות שביעית במחיר מופחת. ומן הסתם עניים היו עוסקים בכך, כי לעשירים לא היה משתלם לקטוף כמות קטנה ולקבל עליה תשלום מועט, אבל לעניים היתה מזה ברכה. אלא שכדי שלא יגיעו לידי מסחר אסור, קבעו חכמים שגם המוכר מעט ישנה מדרך המסחר הרגיל.[7]


[7]. משנה שביעית ז, ג: "שאין עושים סחורה בפירות שביעית… ולא יהיה לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק, אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו. לקח לעצמו והותיר – מותר למכרן". כתבתי על פי פירוש ר"ש שם; רמב"ם ו, א-ב; תוס' ע"ז סב, א 'נמצא'; ערוה"ש כה, ד-ט. וגם כשמוכר בהיתר, אסור למכור בקביעות בשוק (ירושלמי שם, והובא בתוס' סוכה לט, א, 'וליתיב'; ריבמ"ץ שביעית ז, ג, ריטב"א, שבה"א ו, א, ד, 4). הרי שהמכירה שהותרה היא מכירה במחיר זול במיוחד (עי' להלן ח, 7), ונועדה לסייע לאכילת פירות שביעית, וצד המסחר שבה טפל. ונראה שכך גם אפשר ללמוד מדין התורה שדמי פירות השביעית מתקדשים. הרי שנתנה מקום למסחר מועט לצורך אכילה, שכן כל איסור סחורה נלמד ממה שנאמר לְאָכְלָה, ואם כן כאשר מסחר מועט מועיל לאכילה הוא מותר אלא שלימדה אותנו התורה שהכסף נתפס בקדושה, שגם תמורת הפירות תשמש לאכילה.ואמנם י"א שהאיסור הוא דווקא ללקוט ולמכור, אבל לקנות ולמכור מותר (ורצו ללמוד זאת מר"ש). וי"א שהאיסור הוא דווקא לקנות ולמכור, אבל ללקוט ולמכור מותר (עי' גר"א). והנראה שרובם המכריע של הפוסקים מסכים שאין זה משנה, העיקר הוא שמסחר גדול כדי להתעשר אסור מהתורה, ומכירה מועטת כדרך מכירה רגילה אסורה מדרבנן. ושלא כדרך מכירה במחיר זול, באופן שמבהיר שאינו כסוחר והפירות הם הפקר – מותר. ולכן אמרו במשנה (ח, ג): "אין מוכרין פירות שביעית לא במדה ולא במשקל ולא במניין…" וכתב הרמב"ם ו, ג: "שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית… להודיע שהוא הפקר ולוקח הדמים לקנות בהן אוכל אחר". (עיין בשבת הארץ ו, א, בהערות). ואף שבכל הדינים הללו יש דעות רבות, כתבתי בכל דין ודין כדעת רוה"פ, וכפי הכלל שעולה מכלל הסוגיה והראשונים. ואף שהגר"א התיר ללקוט ולמכור בעצמו, כי האיסור לדעתו הוא רק לקנות ולמכור בעצמו, כתבתי כר"ש ודעימיה, וכפי שמשמע מהרמב"ם ו, ב, ושלא כחזו"א יג, יז, סדר שביעית ו'.

לנו"ב קמא אה"ע עז, איסור סחורה חל על המוכר ועל הקונה על מנת למכור, מפני שהם סוחרים כדי להרוויח, אבל לא על הקונה לצורך ביתו. אמנם יש בזה איסור לפני עיוור ומסייע לדבר עבירה. וכ"כ כפות תמרים (סוכה לט, א) ומנחת שלמה א, מד. ומדברי המקנה (קידושין נב, א) עולה שאיסור סחורה חל גם על הקונה לצורך אכילת ביתו.

ז – תפיסת הדמים בקדושת שביעית

פירות שביעית נועדו לאכילה, שנאמר (ויקרא כה, ו): "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה". וזו משמעות הקדושה שיש בהם, שאסור לאדם להפסידם או לסחור בהם, כי הם מוקדשים לאכילה. וכל מה שמותר למכור הוא מעט פירות שביעית לצורך אכילה. לפיכך, בעת שמוכרים פירות שביעית, הם נשארים בקדושת ייעודם לאכילה, וגם הכסף שמקבלים עבורם מתקדש ונתפס בקדושת אותם הפירות, שאף הוא מיועד לקניית מאכלים בלבד, וצריך לסיים את אכילתם עד שעת הביעור של הפירות שמכוחם הם נקנו. באופן זה ברור שלא ניתן לקיים מסחר רגיל בפירות שביעית, שכן הסוחר רוצה להרוויח כסף, ואילו עבור פירות שביעית הוא מקבל כסף שמותר להשתמש בו רק לקניית מאכלים לתקופה הקרובה, כלומר עד זמן הביעור.

הלכה זו נלמדה ממה שנאמר (ויקרא כה, יב): "קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ". כיוון שהפירות קדושים, הם תופסים את דמיהם כדין שאר קודשים, היינו שהכסף שמשלמים עבור הפירות נעשה מקודש לייעוד המקורי של הפירות. אולם שלא כדין שאר הדברים שהוקדשו, כדוגמת פירות מעשר שני ודברים שהוקדשו לבית המקדש, שבעת שנפדו בכסף יצאו לחולין, פירות השביעית נשארים תמיד בקדושתם, שנאמר קֹדֶשׁ תִּהְיֶה, ללמדנו שהם יהיו בהווייתם תמיד, שתמיד יהיו מוקדשים לאכילה ולא להפסד ולא לסחורה. אולם הכסף שקנו בו את הפירות יכול להיפדות, שאם קנו בו מאכל אחר, עברה הקדושה מהכסף למאכל. וזאת משום שהכסף התקדש על ידי מעשה אדם, וממילא אפשר להחליפו בדבר אחר. אבל הפירות שהתקדשו על פי מצוות התורה מחמת שגדלו בשביעית, נשארים בקדושתם תמיד.

וכך הדין: מכר תאנים של שביעית, התאנים נשארו בקדושתן וגם הכסף נתפס בקדושתן, שרק דברי מאכל מותר לקנות בו. קנה בכסף בשר, עברה הקדושה מהכסף לבשר והכסף נעשה חולין. החליף את הבשר בדגים, עברה הקדושה מהבשר לדגים והבשר יצא לחולין. החליף דגים ביין, עברה הקדושה ליין. החליף יין בשמן, עברה הקדושה לשמן. נמצא שקדושת השביעית חלה על התאנים שגדלו בשביעית ועל השמן שהוא הדבר האחרון שנקנה או הוחלף בדמיהן, ויש לסיים את אכילת השמן עד זמן הביעור של התאנים שמכוחן הוא נקנה (סוכה מ, ב; רמב"ם ו, ו-ז).

אין קדושת הפרי הראשון עוברת לכסף או למאכל אחר אלא בדרך מקח שנעשה בין קונה למוכר, או בדרך חליפין שבין שני אנשים. אבל לא בדרך חילול, היינו שאין אפשרות שבעל הפירות יחליף אותם על מאכל אחר שיש ברשותו. והסברה לכך פשוטה: שום תועלת לא תצמח מהחילול לאכילת הפירות, שהרי ממילא הפירות המקוריים נותרו אצלו והם בקדושתם. אבל כאשר הוא מקבל תמורתם פירות או כסף, הוא יכול על ידי כך לאכול מאכלים נוספים, ופירות השביעית שעברו לחברו, יאכלו אף הם בקדושה. אבל את הקדושה של הכסף שנתקדש במכירה הראשונה אפשר להעביר גם בדרך חילול, כגון שיחלל את הכסף שקיבל עבור התאנים בגבינה שבביתו, ובכך הקדושה תעבור מהכסף לגבינה שאותה יאכל לפני זמן ביעור התאנים, ובכסף יוכל להשתמש לכל דבר. וכן אם החליף עם חברו את תאני השביעית בשמן, יכול בעל השמן לומר: "השמן יהיה מחולל על בשר", ויאכל את הבשר עד זמן ביעור התאנים, ובשמן יוכל להשתמש בלא הגבלה (סוכה מ, ב; רמב"ם ו, ו-ח).

אין קונים בדמי שביעית מאכל בהמה, ואף אם מכר פירות שנועדו למאכל בהמה, כיוון שהפכו לכסף, נעשו כסתם פירות שביעית שנועדו למאכל אדם, שזה עיקר מגמת פירות שביעית. וכן המוכר שמן שמותר להשתמש בו להדלקת הנר, וקנה בכסף שמן אחר, אסור להשתמש בו להדלקת נר, מפני שדמי שביעית מיועדים למאכל אדם שהוא השימוש העיקרי של השביעית (תוספתא ה; יט, ה, ד; רמב"ם ה, יב; ה, ח).

ח – עוד מאיסורי סחורה

כפי שלמדנו, כיוון שפירות השביעית נועדו לאכילה בלבד, שנאמר (ויקרא כה, ו): "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה", אסור לסחור בהם, ורק לצורך אכילה מותר למכור מהם מעט כדי לקנות בדמיהם מאכלים. לפיכך, בכלל איסור סחורה, אסור לקנות בפירות שביעית או דמיהם בגדים, כלים, קרקעות וכל דבר שאינו ראוי לאכילה (משנה שביעית ח, ח; רמב"ם ו, י; רמב"ן ע"ז סב, א).

וכן אסור לשלם בפירות שביעית או בדמיהם חובות. וכן אסור לשלם בהם דמי חבר לבית הכנסת, או חוב שבני הקהילה חייבים לשלם לקופת הצדקה (משנה ח, ד; רמב"ם ו, י).

וכן אסור לשלם בפירות שביעית או דמיהם שכר פועלים, שאם פועל תיקן דבר בביתו, לא ישלם לו בהם את שכרו. אבל אם היה הפועל חבר שלו, עד שהוא יכול לבקש ממנו לתקן את הדבר בחינם, רשאי אף לתת לו מפירות שביעית שבידו במתנה. שכל זמן שאין הוא משלם בהם את חובו, אין איסור. וכמובן שהפועל צריך לשמור על קדושת פירות השביעית, שלא להפסידם ולא לסחור בהם ולבערם בשעת הביעור (משנה ח, ה; רמב"ם ו, יא).

עבר וקנה בפירות שביעית חלוק, יעמיד כנגדו מאכל שיתקדש בקדושת אותם הפירות, ויאכל אותו עד זמן הביעור. וכן מי שעבר והשתמש בפירות שביעית לצורך אחר שאינו אכילה, כגון שסך עורות בשמן שביעית, יאכל כנגד שווי השמן מאכלים בקדושת שביעית (משנה שביעית ח, ח; רמב"ם ו, י).

מעיקר הדין היה מותר לקנות בדמי שביעית בהמה, חיה ועוף חיים, הואיל והם ראויים לאכילה. אבל אסרו חכמים לקנותם חיים, שמא יניחם ויגדלו מהם עדרים ויתקשו לשמור בהם על קדושת שביעית (סוכה מ, ב; רמב"ם ו, ט).

מותר לשלוח לחבר פירות שביעית במתנה, ובתנאי שיודיע לו שהם פירות שביעית, כדי שידע שעליו להודות לו במידה פחותה, הואיל ולא נתן לו פירות שלו אלא פירות שמיטה שהופקרו לכל. וגם כדי שידע לנהוג בהם כדין פירות שביעית.

ט – בהבלעה והקפה הכסף אינו מתקדש

כאשר מבצעים מכירה מותרת בפירות שביעית, היינו מכירה מועטת לצורך אכילה ושלא כדרך מסחר, ואין רוצים שהכסף ייתפס בקדושת שביעית, אפשר להבליע את תשלומו בדבר אחר. לדוגמא: הקונה מחברו תפוחים של שביעית ובשר, ומחיר כל אחד מהם מאה שקלים, מותר שיסכימו ביניהם שהתשלום עבור הבשר יהיה מאתיים שקלים, והפירות ינתנו במתנה, ועל ידי כך הכסף לא ייתפס בקדושת שביעית.

וכן כאשר אדם בא לקנות אתרוג של שביעית ולולב ומחיר כל אחד מהם מאה שקלים, אלא שהוא חושש לשלם למוכר עבור האתרוג, שמא המוכר לא ידע לנהוג כהלכה בכסף שייתפס בקדושת שביעית. יאמר למוכר שהוא משלם עבור הלולב מאתיים שקלים ויבקש את האתרוג במתנה (רש"י סוכה לט, א). ויש אומרים שאין צורך לומר שהאתרוג במתנה אלא די שיאמר שהתשלום הכולל הוא מאתיים שקלים והקונה יכוון שהם עבור הלולב (עי' רמב"ם ח, יא).

לדעת רבים, בנוסף לכך שבהבלעה אין הכסף נתפס בקדושת הפירות, גם אין בזה איסור סחורה, ולכן מותר למכור פירות שביעית על ידי הבלעה. אמנם בכל אופן אסור לסחור בפירות שביעית כדרך כל השנים כדי להרוויח, אלא ההיתר הוא למכור מעט ובמקום שאינו קבוע בשוק, כדי לסייע לאספקת המזון ולא כדי להתעשר, כמבואר בהערה.[8]

גם כאשר המכירה נעשית בהקפה, הכסף אינו נתפס בקדושת הפירות. שהואיל והכסף משולם לאחר שהפירות כבר נאכלו, אינו יכול להיתפס בקדושתם. כמו כן כאשר המכירה מתבצעת בצ'ק דחוי או בכרטיס אשראי, אין הכסף שנכנס לחשבון נתפס בקדושה.[9]


[8]. כתב תוס' סוכה לט, א, 'וליתיב', שאין איסור סחורה בהבלעה. וכ"כ ר"ש שביעית ז, ג, 'ירושלמי'; שבת הארץ ה, יג, א, 2; ו, א, ג, 5; ח, יא, ב. אמנם נלענ"ד שכל ההיתר הוא רק לגבי החלק האסור מדרבנן, היינו שגם מסחר שלא למטרת התעשרות במסגרת מצומצמת אסרו, והתירו רק על ידי שינוי משמעותי, שיהיה הוא לוקט ובנו מוכר, או שימכור מה שנותר ממה שאכל. אבל בהבלעה אפשר ללקוט ולמכור, הואיל ועל ידי ההבלעה הוא משנה מדרך המסחר. וכיוצא בזה משמע משבת הארץ ה, יג, א, 2, שהיתר הבלעה הוא כשאינו מוכר במקום קבוע. וכן בחכמת אדם שערי צדק יח, ד, התיר בזה רק באקראי. וכיוצא בזה כתב באז נדברו ד, ט, שלא התירו מכירה בהבלעה בסוחר ממש כדי להרוויח.יש אומרים שמותר להבליע פירות שביעית באריזה ששווה פרוטה (מרן הרב קוק, הרב טיקוצ'ינסקי), ויש מחמירים שההבלעה תהיה בדבר ששווה יותר (ציץ הקודש ח"א טו. ועיין מאמ"ר יז, ט).

[9]. בע"ז סב, ב, מבואר שאין הדמים נתפסים בקדושה בהקפה. ואמנם לר"י גם אם הפירות עדיין קיימים, כיוון שהתשלום היה לאחר לקיחת הפירות, הרי הוא כתשלום חוב ולא נתפס בקדושת הפירות, וסמך עליו בחזו"א הואיל ושביעית מדרבנן. אולם לרש"י, רמב"ן, ר"ן ומאירי, רק כאשר הפירות נאכלו לפני זמן התשלום, הכסף אינו נתפס בקדושת הפירות, שאז אין לו במה להיתפס. וכ"כ מרן הרב בשבת הארץ ח, כ; ערוה"ש כט, כד. לעניין צ'ק, כתב במאמ"ר יז, ט, שאם הוא דחוי, הכסף שמתקבל עבורו אינו נתפס בקדושת הפירות. ובאול"צ (ב, י), כתב שאינו נתפס גם כשאינו דחוי.

י – ביעור פירות שביעית

פירות שביעית הם הפקר לכל, וכל הרוצה רשאי ללקוט מהם כשיעור שאנשים רגילים ללקוט או לקנות לתצרוכת ביתם (לעיל הלכה א). לכתחילה צריך כל אדם לסיים את פירותיו עד שיכלו אותם פירות מהשדות. שאם לא כן, משמע שלקח לעצמו פירות שביעית יותר מכדי צורכו ופגע ביכולתם של אנשים אחרים ללקוט לעצמם פירות. ומכל מקום, מי שנותרו בידו פירות ממין שכלה מהשדה, כיוון שאנשים וחיות אינם יכולים ללקוט עוד מהם ולאוכלם, חובה עליו לבער את הפירות מביתו. וכדין הפירות כך דין הכסף שהתקבל עבורם, שנקרא דמי שביעית.

מצווה זו נלמדה ממה שנאמר (שמות כג, יא): "וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה". דרשו חכמים (מכילתא דרשב"י שם): "כל זמן שחיה אוכלת מן השדה – אתה אוכל מתוך הבית, כָּלָה מן השדה – כַּלֵּה מן הבית". וכן הדין לגבי מאכל הבהמה, שנאמר (ויקרא כה, ז): "וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל". דרשו חכמים (פסחים נב, ב): "כל זמן שחיה אוכלת מן השדה – הַאֲכֵל לבהמה שבבית, כָּלָה לחיה אשר בשדה – כַּלֵּה לבהמתך מן הבית".

וכיצד יבער? ישאיר לעצמו כמות שבני ביתו רגילים לאכול בשלוש סעודות, ומהנותר יחלק מזון שלוש סעודות לכל אחד ואחד ממכריו עד שיכלו הפירות, ובכך הוא מבער את הפירות באכילה כפי ייעודם המקורי, שכן מה שרגילים לאכול בשלוש סעודות נחשב כמבוער הואיל והוא מיועד לאכילה קרובה ולא לאגירה (משנה ט, ח). ואם התעצל מלחלק את הפירות שבידו, יוציאם ויכריז ברבים שכל הרוצה ליטול מהם יבוא וייטול (תוספתא שביעית ח, ב). ולכל הפחות יכריז זאת בפני שלושה, ושלא יהיה אחד מהם סמוך לשולחנו. ואז רשאי כל אדם לקחת מהם כאוות נפשו, גם הרבה יותר ממזון שלוש סעודות, ובתנאי שינהג בהם קדושה כבפירות שביעית, שלא יפסידם ולא יסחר בהם. וגם זה שהפקירם רשאי לזכות בהם ולהחזירם לביתו.[10]

כאשר בעל הפירות דחוק בממונו ונצרך לפירות, הציעו לו חכמים שיוציא את הפירות לרחוב ויפקיר אותם בפני שלושה מאוהביו, שלא יבואו לזכות בפירות אחר שהם יודעים שהוא רוצה בהם, וכך יוכל לחזור ולזכות בהם. ומי שאין לו אוהבים וחושש שאם יפקיר את הפירות בפני שלושה, יקפצו הם ויזכו בפירות, יכול להוציא את הפירות לרחוב בשעה שאין שם עוברים ושבים, ויכריז בקול שהפירות הפקר, ולפני שאנשים יספיקו לבוא לקחתם, יגביהם ויכניסם בחזרה לביתו (ירושלמי ט, ד).

אדם שלקח הרבה בקבוקי יין מ'אוצר בית דין', ושילם עבור הטיפול בהם, רשאי לכתחילה להפקיר אותם בפני אוהביו ולזכות בהם מחדש ולהכניסם לביתו, שהואיל והתנדב להשתתף ב'אוצר בית דין', ראוי שלא יפסיד את מה ששילם עבור הטיפול ביין.[11]


[10]. לרמב"ם (ז, ג) על פי גרסתו במשנה, הביעור הוא שישרוף את הפירות או ישליך אותם לים, ואסור לאוכלם לאחר זמן הביעור. וכ"כ מאירי, וכעין זה כתבו ראב"ד וריטב"א. אולם למעשה, דעת רובם המכריע של הראשונים והאחרונים שהביעור הוא הפקר, וכדעת ר' יוסי במשנה ט, ח, שההפקר הוא לעניים ולעשירים כאחד, שכל הזוכה בהם יכול לאוכלם כאוות נפשו בלא שום הגבלת זמן, ובלבד שישמור על קדושתם. וכ"כ ר"ש, יראים, רמב"ן, רא"ש, תוס', ר"ן, רדב"ז, מבי"ט, רש"ס, פאת השולחן ועוד רבים.כתב רמב"ם ז, ג: "היו לו פירות מרובין, מחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד…" ופשוט שאין חובה לכל אחד לסיים את מזון שלוש הסעודות באותו יום, אלא כיוון שיש לו רק מזון שלוש סעודות, אינו נחשב כמי ששומר לעצמו פירות שביעית אחר שכלו מהשדה. ואמנם בשביתת השדה יד, ו, סובר שצריך לסיים את מזון שלוש הסעודות ביום אחד, אבל רבים חלקו על כך, כי מזון שלוש סעודות נחשב כמבוער הואיל והוא נועד לאכילה בזמן קצר (וכ"כ מקדש דוד נט, ב; הערות לשבה"א ז, ג, 6; מאמ"ר כא, טו; משפטי ארץ ל, 1; חוט שני עמ' שנה).

רמב"ן ור"ן הסתפקו אם מצוות הביעור מהתורה, אולם לדעת רובם המכריע של הפוסקים, מצוות הביעור מהתורה, וכ"כ בה"ג, רש"י, תוס', ר"ש, רא"ש ועוד. וכן מוכח מדעת רמב"ם ודעימיה, שאם לא כן, איך יתכן שהורו שהביעור הוא איבוד פירות שביעית כנגד התורה שצוותה שלא לאבדם (מרן הרב בשבת הארץ ז, ג).

בשערי צדק יט, ו, כתב שלכתחילה רצוי להדר כרמב"ם ולבער את הפירות על ידי איבודם. וכ"כ אול"צ ג, ד. אולם כתב מרן הרב (משפט כהן פג) שאין זה הידור כלל, שהרי אם ישרפם לדעת רוה"פ יעבור על איסור תורה של איבוד פירות שביעית ועל בל תשחית.

אולם ברור שלכתחילה טוב לחוש לדעת רמב"ם ודעימיה, ולתכנן לסיים את אכילת הפירות עד הביעור, ואם לא סיים, יחלק מהם מזון שלוש סעודות לכל אחד מחבריו. אמנם אם התעצל מלעשות כך, יסמוך על רוב הפוסקים שסוברים שדי בכך שיפקירם. ונלענ"ד שלא רק מצד מחלוקת הראשונים נכון לחלק את הפירות, אלא שכך היא מגמת השביעית והביעור, שיהיו הפירות מופקרים לכל, ואם יניחם ברחוב, יתכן ואדם אחד יקח את הכל לעצמו שלא כפי הכוונה המקורית של התורה (ועי' להלן בהערה 12).

[11]. בירושלמי ט, ד, שאל ר' יצחק בר רדיפה את ר' ירמיה, האם מותר לו להפקיר את הפירות ולזכות בהם מחדש. לא רצה ר' ירמיה להשיב לו אלא הפנה אותו לגדולים בתורה. ור' יאשיה השיב, שיכול להפקירם בפני שלושה מאוהביו ולזכות בהם מחדש. ובני קפודקאי בציפורי שאלו מה יעשו אנשים שאין להם שלושה אוהבים, ור' אימי הציע להם שיפקירום בשוק בשעה שאין שם עוברים ושבים, כמבואר למעלה. ע"כ. וכן כתבו הפוסקים למעשה, שיכול אדם להפקיר באופן זה ולזכות בפירות מחדש. אולם נלענ"ד שכיוון שרצתה התורה שיהיו הכל שווים בפירות שביעית, לכתחילה יש להפקיר את הפירות באופן שכל אחד מהעוברים והשבים ייקח מזון שלוש סעודות, ולא כדי שבעל הפירות יחזור לזכות בהם. ורק כאשר בעל הפירות דחוק התעוררה שאלה, האם מותר לו לחזור ולזכות בהם או שמא יש בכך הערמה. וכיוון שזו שאלה קשה, לא רצה ר' ירמיה להורות בה. ולמעשה יצאה הוראה שמותר לו לשוב ולזכות בהם כמבואר בירושלמי. ←

לגבי אדם שאין לו שלושה אוהבים, הפירוש המקובל, שעליו לצעוק שהפירות הפקר, באופן ששלושה אנשים ישמעו אותו אבל לא יספיקו להגיע עד שיזכה שוב בפירות (ריבמ"ץ, תוס' רי"ד פסחים נא, ב; כפתור ופרח מח). ויש אומרים שאין צורך להכריז שהפירות הפקר, אלא כל שמניחם במקום שכל העובר מבין שהם הפקר והוא יכול לקחתם, יכול להניחם שם כאשר אין שם אנשים, ובכך יקיים את הביעור (ר"ש למשנה ט, ח; מהר"י קורקוס. הגר"א ומהר"א פולדא על ירושלמי שביעית ט, ד).

יש אומרים שבמקרה הצורך, כגון בארגזי יין, שקשה לבעל הארגזים לסחוב אותם מביתו לרחוב, יוציאם לחדר המדרגות שאינו נעול, ושם יפקירם בפני שלושה (ריש"א משפטי ארץ לא, 16). ובשעת הדחק, לדעת הגר"א (שביעית ט, ד) אפשר להשאיר את הפירות בבית ולומר לשלושה שהם הפקר.

יא – זמן הביעור ודין מי שלא ביער

זמן הביעור הוא כאשר אותם הפירות כלים מהשדות. כיום שמעטים מכירים את מצב השדות, סומכים על הזמנים שוועדי הכשרות מפרסמים לגבי כל פרי ופרי. אמנם בפועל, פעמים רבות יש ספק אימתי הפירות יִכלו ויגיע זמן הביעור, והפתרון לכך, להפקיר את הפירות ביום הראשון שבו יתכן שחל הביעור. וכל הנוטלים מהפירות אחר זמן זה, יכוונו שלא לקנות אותם, וכן יודיעו לשלושה מחבריהם שהפירות הללו שבביתם הם עדיין הפקר וכל הרוצה רשאי לבוא ולקחת מהם. ורק כשיסתיים זמן הספק, יכוונו לקנות את הפירות.[12]

עבר בעל הפירות ובזדון או רשלנות השאיר את הפירות אצלו אחר הביעור, יש אומרים שהפירות נאסרו על כל ישראל באכילה. ויש אומרים שאם ייתן אותם במתנה לחברו, חברו יוכל להפקירם ובכך יהיו מותרים לכולם זולת זה שלא הפקירם בזמן. והואיל ודין שביעית בזמן הזה מדרבנן, אפשר לסמוך על המקילים. ואם בעל הפירות לא ביער את פירותיו מחמת אונס או שגגה, יש אוסרים ויש מתירים, וכיוון שדין שביעית בזמן הזה מדרבנן, יוכל בעל הפירות לסמוך על המקילים ולהפקירם מיד כשייזכר בכך, ואח"כ גם לו יהיה מותר לזכות בהם.[13]

יין או פירות שביעית שנמצאים בזמן הביעור ברשות בית הדין, אינם צריכים ביעור, מפני שאינם ברשות אדם פרטי אלא מיועדים לחלוקה לכלל הציבור (להלן ח, ב, 3).


[12]. אמרו חכמים (משנה שביעית ט, ב) שהארץ מתחלקת לשלושה אזורים לעניין הביעור: יהודה, עבר הירדן והגליל, וכאשר כלו הפירות האחרונים מהשדות שביהודה, הגיע זמן הביעור של יהודה, למרות שעדיין יש פירות בשדות הגליל (רמב"ם ז, ט). ויש אומרים שגם כל אזור מתחלק לשלושה, ולכל אזור זמן משלו (ר"ש, תוס' פסחים נב, ב, 'עד').עוד אמרו חכמים, שזמן ביעור התאנים בכל הארץ – בחנוכה של שמינית, תמרים בפורים, ענבים ויין בפסח, וזיתים בשבועות, והכוונה שבערב המועדים הללו זמן הביעור (פסחים נג, א; רמב"ם ז, יא). וכ"כ בספרים רבים למעשה, שזמן ביעור היין בפסח. ורבים תמהו, שכן בפועל הענבים כלים מהשדות בשבט. ולכן למעשה יש לקיים את הביעור מחודש שבט, ולא לכוון לקנות את היין עד פסח. וכן הורו רבותינו הרב ישראלי והרב שפירא. אמנם בחזו"א כו, ה, כתב שבמצב של ספק בזמן הביעור, יחזור ויפקיר את
הפירות בכל יום. אולם דחה את דבריו במנחת שלמה נא, יח. וכ"כ בספר השמיטה ט, יב; שביתת השדה יד, לג. ומ"מ גם מחמת ספקות אלו, וגם מחמת דעת הרמב"ם ודעימיה, נכון לכתחילה להזדרז לסיים את אכילת פירות השביעית עד זמן הביעור.

[13]. יש אוסרים את הפירות גם אם לא התבערו מחמת אונס, כ"כ גדולת מרדכי ט; וכן עולה ממהרי"ט א, מג, והשל"ה שער האותיות ק. אולם בספר חרדים פרק ז' למד מדברי הרמב"ן שמותר לבעל הפירות לבערם ולשוב ולזכות בהם. וכ"כ שערי צדק יט, ה, וספר השמיטה ט, י, וכלל בזה גם את מי שלא ידע מתי זמן הביעור (שדומה לשוגג). וכן הורה במנחת שלמה נא, יז.לדעת האוסרים גם כאשר הביעור לא נעשה מחמת אונס, אסור גם אם יתן את הפירות במתנה לחברו, כי איסור הפירות הוא עצמי. אבל למתירים באונס, אם לא ביער ברשלנות וזדון, אף שעל בעל הפירות הם אסורים הוא רשאי לתת את הפירות במתנה לחברו, שעליו לא חל הקנס, וחברו יפקיר אותם ואחרי שיהיו הפקר כולם יוכלו לזכות בהם חוץ מבעל הפירות שלא ביערם ברשלנות או זדון (משנה שביעית ט, ט; ירושלמי ט, ו; רש"ס, משנה ראשונה, מנחת שלמה נא, יז).

יב – הוצאת פירות שביעית לחוץ לארץ

אסרו חכמים להוציא פירות שביעית מהארץ לחוץ לארץ (משנה שביעית ו, ה). יש אומרים שטעם האיסור, מפני שמצוות הביעור צריכה להתקיים בארץ, שכשם שפירות שביעית הופקרו לכל יושבי הארץ שיכולים לבוא לשדות ולקטוף מהפירות, כך גם הביעור שנועד לשוב ולחלק את הפירות לכל, צריך להתקיים בארץ (רע"ב, תפא"י).

ויש אומרים שהאיסור מפני החשש שלאחר שיוציאום לחוץ לארץ ישכחו שהם פירות שביעית, ולא יזהרו בקדושתם, ויבואו להפסידם ולסחור בהם (ר"ש משאנץ וראב"ד לתו"כ כה, ז). ויש אומרים, שמשום קדושתם של פירות שביעית, אין להוציאם מהארץ (רש"ס). ויש אומרים שאסרו להוציאם שמא הפירות יחסרו לבני הארץ (ר"ח ברלין).

עבר והוציא את הפירות לחוץ לארץ אינו חייב להחזירם, אלא יאכלם בהקדם. ואם הגיע זמן ביעורם, אינו צריך להחזירם לארץ כדי לבערם, אלא יבערם במקומם (פסחים נב, ב; רמב"ם ז, יב).

בדורות האחרונים נוצר צורך גדול מאוד לייצא פירות מהארץ לחוץ לארץ גם בשנה השביעית, שכן ישנם ענפים שנשענים על הייצוא, ואם שנה אחת לא ייצאו פירות, יתפשו המתחרים את מקומם וייגרם להם נזק גדול מאוד. וכיוון שמדובר בשעת הדחק והפסד גדול, יש פוסקים שסמכו על שיטות שונות לפיהן ניתן להקל ולהוציא במסגרת 'אוצר בית דין' פירות שביעית מהארץ. ומכל מקום, כל ההיתרים שהזכירו דחוקים בהרבה מ'היתר המכירה'.[14]


[14]. במשנה שביעית ו, ה: "אין מוציאין… פירות שביעית מהארץ לחוצה לארץ". ובפסחים נב, ב, הובאה ברייתא: "תנו רבנן: פירות שיצאו מארץ ישראל לחוצה לארץ מתבערין בכל מקום שהן. רבי שמעון בן אלעזר אומר יחזרו למקומן ויתבערו". ושם בגמרא מסופר שרב ספרא הוציא יין שביעית לחו"ל, והתלבט אם עליו להחזירו לארץ, והכריע שהלכה כת"ק. וכן פסק הרמב"ם (ה, יג) שאסור להוציא פירות שביעית לחו"ל, ואם הוציאם מבערם בחו"ל (ז, יב). ולכך נטה ר"ש בפירושו למשנה. והאיסור הוא להוציא לחוץ לארץ ובכלל זה גם סוריה, אבל למקומות שנכבשו על ידי עולי מצרים מותר להוציא, לפיכך מותר להוציא פירות שביעית לאילת (מאמ"ר יג, מז; עי' להלן ה, ח, 8). ויש אומרים, שלדעת הסוברים שהאיסור הוא מפני שצריך לבער בארץ, אין איסור להוציא פירות כשיעור מזון שלוש סעודות, והרוצה לסמוך עליהם רשאי, הואיל ודין שביעית בזמן הזה דרבנן. ולגבי ייצוא של פירות בכמויות גדולות בשעת הדחק עיין להלן ח, ה.

יג – חשוד על השביעית

כדרך שאסור לעבוד בשביעית, כך אסור לחזק ידי ישראל שעובדים בשביעית, או למכור להם כלי עבודה, לפי שאסור לחזק ידי עוברי עבירה. שנאמר (ויקרא יט, יד): "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל", וכאשר אדם מסייע לעובר עבירה, הרי שהוא מחזקו בחטאו, ונמצא שותף להכשלתו בעבירה. ולא עוד אלא שנצטווינו למחות ביד החוטא, שנאמר (שם יז): "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא". והמסייע בידו, נכשל בביטול מצוות התוכחה (רמב"ם ח, א; ספר המצוות ל"ת רצט, עשה רה).

לפיכך, אסור למכור לישראל החשוד על השביעית כלים חקלאיים שקרוב לוודאי שישתמש בהם למלאכות שאסורות בשביעית. כיום רובם המכריע של החקלאים עובדים במסגרת 'היתר המכירה', ומותר למכור להם כלים חקלאיים בלא הגבלה. וראוי למוכר לבדוק שאכן הקונה עובד במסגרת 'היתר המכירה'.

אסור למכור לחשוד על השביעית כלים שנועדו לעבודה בגינה, שקרוב לוודאי שישמשו לעבודה אסורה, הואיל ואין עורכים 'היתר מכירה' לגינות. ואם יש אפשרות סבירה שישמשו להיתר, היינו לצורך עבודה מותרת או לצורך שאחר השביעית – מותר (רמב"ם ח, ב; עיין הערות לשבה"א שם).

הקונה פירות שביעית מעם הארץ, רשאי לקנות ממנו עד שיעור מזון שלוש סעודות ולא יותר. מחד, חששו שמא לא ידע לנהוג כהלכה בדמי שביעית ויבוא לסחור בהם או להשהותם אחר זמן הביעור. ומאידך, הואיל ומדובר בחשש בלבד לא רצו למנוע ממנו לגמרי את האפשרות להתפרנס, וגם רצו לאפשר לקונה להשיג מזון ליום הקרוב, לפיכך התירו לקנות ממנו מזון שלוש סעודות (סוכה לט, א, רש"י ותוס' שם).

אבל מי שידוע כחשוד על השביעית, היינו שמגדל פירות בשביעית או סוחר בפירות שביעית, אסור לקנות ממנו אפילו מעט פירות, כדי שלא לסייע לדבר עבירה (עיין סוף הערה 7). כמו כן אסור לתת פירות שביעית או כסף שנתפס בקדושת שביעית למי שאינו נזהר בקדושתם (רמב"ם ח, י; מאמ"ר יג, מט).

כיום אנו נוהגים לסמוך על תעודות כשרות שיש לחנויות. וכל חנות שאין לה תעודת כשרות, הרי שהיא מכלל החשודים על השביעית, ואסור לקנות בה פירות שביעית. ואם יש לה תעודת כשרות, בין על פי 'היתר המכירה', ובין על פי 'אוצר בית דין', מותר לקנות ממנה פירות בלא הגבלה. אלא שאם הפירות מ'אוצר בית דין', יש לנהוג בהם קדושה.

כיוצא בזה לגבי קניית פרחים ועציצים, שאין לקנותם מאדם שאינו מוּכַּר, כל זמן שאין לו תעודה שהם גודלו במסגרת 'היתר המכירה' או על ידי גויים או בחממות עם מצע מנותק. אבל אדם שמוכר כנאמן, כגון שהוא ידוע ומוכר כשומר מצוות, יכול להעיד על הפירות או הפרחים שבידו, שגודלו בהיתר גם אם אין בידו תעודה (רמב"ם ח, יד; ועיין קטיף שביעית פרק סח).

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן