א – מצוות שמיטת כספים
מצווה מהתורה שבסוף שנת השמיטה ישמיטו כל ישראל את החובות שאחיהם בני ישראל חייבים להם, ולא יתבעו אותם מהם יותר. שנאמר (דברים טו, א-ג): "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה, שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ, לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו, כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'. אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ". וכל התובע חוב שהיה צריך לשמוט בסוף השמיטה, מבטל מצוות עשה, שנאמר: "שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ", ועובר על מצוות לא תעשה, שנאמר: "לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ" (רמב"ם ט, א).
מצווה זו מתקיימת בסוף שנת השמיטה, שבתום השנה שבה כל בעלי השדות שמטו את הפירות שבשדותיהם, כאשר החמה שוקעת ושנת השמיטה מסתיימת, גם ההלוואות נשמטות ופוקעות. שנאמר: "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה". לפיכך, עד סוף שנת השמיטה עוד יכול המלווה לתבוע את חובו, וכשתשקע החמה ביום האחרון של השנה השביעית, החובות נשמטים ואסור לתובעם (רמב"ם ט, ד; שו"ע חו"מ סז, ל).
קיומה של המצווה מהתורה תלוי בדין היובל, שרק כאשר כל ישראל יושבים על אדמתם כתיקונם, כל שבט בנחלתו, וכל השדות שנמכרו חוזרות בשנת היובל לבעליהן – ההלוואות נשמטות בסוף השנה השביעית. אבל עתה שהיובל בטל, מהתורה מצוות שמיטת כספים בטלה, וחכמים תקנו להמשיך לקיימה זכר למצווה, כדי שלא תשתכח תורת שמיטת כספים מישראל (רמב"ם ט, ב-ג).
מצווה זו מתפשטת גם לחוץ לארץ, הואיל והיא נוהגת בכסף ולא בדבר שגדל מהארץ. וכן למדו חכמים ממה שנאמר: "כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'", קריאת השמיטה נמשכת לכל מקום (קידושין לח, ב).
בפועל, בארצות רבות לא נהגו ישראל לקיים את מצוות שמיטת כספים, אלא המשיכו לגבות חובות גם לאחר השמיטה בלא כתיבת פרוזבול שמקיים את החוב למרות השמיטה (להלן ה). יש אומרים שהם סמכו על דעות היחידים הסוברים שאין שמיטה נוהגת בזמן הזה כלל, או שאין שמיטת כספים נוהגת בחוץ לארץ. ויש אומרים שמנהגם מבוסס על הסכמת הציבור שההלוואות ניתנות על תנאי שהשמיטה לא תחול עליהן (להלן הלכה ד). ואע"פ כן דעת רוב הפוסקים ששמיטת כספים חלה בזמן הזה מדברי חכמים בכל העולם, וכדי לגבות את החובות אחר השמיטה צריכים לכתוב שטר פרוזבול (רמב"ם ט, ג; שו"ע חו"מ סז, א).[1]