חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ח – אוצר בית דין

א – אוצר בית דין

מבואר בתוספתא (שביעית ח, א), שכאשר ראו חכמים שיש אנשים שקוטפים פירות רבים מדי בשביעית, העמידו שליחים מטעמם בפתח העיירות, וכל מי שהביא פירות רבים מן השדות, היו משאירים לו מזון שלוש סעודות, ואת שאר הפירות היו נוטלים ומכניסים לאוצר שבעיר כדי לחלקם לשאר האנשים. וכאשר הגיעה עונת הקטיף של הפירות המצויים, וכן של הענבים והזיתים, היה בית הדין שוכר פועלים שיקטפו אותם, ואת הענבים סחטו בגתות כדי להכין מהם יין, ואת הזיתים טחנו בבית הבד כדי להכין מהם שמן. ומהפירות, היין והשמן, היו מחלקים בערבי שבתות לכל בני העיר, לכל אחד לפי צרכי ביתו.

תקנה זו נועדה למנוע מעוברי עבירה ליטול כמויות גדולות מפירות שביעית ולסחור בהם. כפי הנראה מגמה נוספת היתה לתקנה, לספק פירות שביעית לכל בשווה. שהואיל וקשה לבני העיר לצאת בכל פעם לשדות כדי לקטוף פירות לצרכי ביתם, היו שליחי בית הדין קוטפים את הפירות עבור כולם. ומן הסתם בית הדין שילם לפועלים מקופת הקהל שנאספה ממיסי כלל תושבי העיר. הוסיף הרמב"ן (ויקרא כה, ז): "אלו הפירות המכונסים ל'אוצר בית דין', אינם צריכים ביעור", הואיל וכל מגמת הביעור שהאדם שהפירות ברשותו יוציאם לרשות הציבור, והפירות שב'אוצר' כבר מיועדים לכלל הציבור (עי' לעיל ד, י).

יש אומרים שתקנת 'אוצר בית דין' היא הדרך לקיום השביעית בלא להזדקק ל'היתר המכירה'. ועוד יש אומרים, שזו הדרך הנכונה לקיום השביעית בזמן הזה, מפני שכיום שרגילים לגדל פירות במטעים גדולים שמרוחקים ממרכזי האוכלוסייה, לא משתלם לאדם לנסוע למטע כדי לקטוף חמישה קילו לתצרוכת ביתו. ולכן קטיף הפירות וחלוקתם על ידי 'אוצר בית דין' היא הדרך היחידה שעל ידה יוכל הציבור ליהנות מפירות השביעית.

מנגד יש טוענים, שדברי התוספתא על תקנת 'אוצר בית דין' לא התקבלו להלכה, ולכן תקנה זו לא נזכרה כלל בתלמוד הירושלמי והבבלי. וגם הראשונים כמעט שלא הזכירו אותה, משום שקיומה כרוך באיסורים שונים.

כפי שנלמד להלן, אף שיש תשובות טובות לרוב הקושיות על 'אוצר בית דין', למעשה, אין בכך פתרון כולל לשאלת השביעית, ובמקרים רבים פתרון זה מחייב לעבור על איסורי שביעית.[1]


[1]. הרמב"ן בפירושו לתורה (ויקרא כה, ז), ואחריו רשב"ש (שו"ת סי' רנח), הם היחידים מהראשונים שהזכירו את התוספתא (שביעית ח, א), כתקנה של 'אוצר בית דין'. אמנם עוד ראשונים הזכירו את התוספתא, והם ר"ש ורא"ש (שביעית ט, ח), תוס' רי"ד (פסחים נא, ב, 'ונטל'), תוס' ר"ש משאנץ (פסחים נג, א), תוס' רבינו יהודה שירליאון (ע"ז סב, ב). אולם הם הביאו אותה כדי להוכיח שהביעור הוא הפקר, ושלא כדעת הרמב"ם שסובר שהביעור הוא איבוד הפירות (לעיל ד, 10). אבל אפשר להבין, שהם מסכימים למבואר בתוספתא, שמותר לבית הדין למנות שליחים שיקטפו את הפירות עבור כל בני העיר.

הרמב"ם לא הזכיר תקנת 'אוצר בית דין', ויש שלמדו מזה שלדעתו אין לה מקום, מפני שהיא מנוגדת למצוות ההשמטה כמבואר בהלכה הבאה. ולדעתם גם שאר הראשונים זולת רמב"ן ורשב"ש אינם מסכימים לתקנת 'אוצר בית דין'. וכ"כ רש"ס (ירושלמי ט, ו), וביאר שהתוספתא עוסקת בפירות שישית שבית הדין הפקיעם לטובת העניים. אולם נראה יותר שגם הראשונים שלא הזכירו תקנה זו, מסכימים לעיקרון שבה, כמבואר בהלכה הבאה. ולא הוצרכו להזכירה כי נתקנה לדורה, ואם יהיה בה צורך לעתיד, יחזרו להפעילה לפי תנאי הזמן והמקום. וכ"כ חזו"א יא, ז; יב, ו. ולדעת הרב ישראלי בחוות בנימין ג, צח, זו אחת הדרכים לקיום השביעית בזמן הזה. ולדעת הרב יעקב אריאל, זו הדרך הטובה לקיום השביעית בימינו (תחומין כח).

בפועל, בד"ץ אשכנזים וחסידים בירושלים בשנת תר"ע הפעיל 'אוצר בית דין' לראשונה, בתנאי שלא יעשו מלאכות אסורות בשביעית, ושמחיר הפירות יהיה נמוך מהרגיל. ומרן הרב קוק הסכים להיעזר בזה כתוספת ל'היתר המכירה', אבל סבר שכשהוא לבדו אין בו כדי סמיכה (אגרות הראיה שיג-שיד, משפט כהן עו). והרב הרצוג והרב פרנק, העדיפו שלא לצרפו ל'היתר המכירה'. וה'חזון איש' סבר שזו הדרך הנאותה לאספקת פירות בשביעית וקיום החקלאים, וקיים אוצר בית דין בשנת תש"ה ותשי"ב. והמשיך בדרכו הרב ישראלי, שאף הוביל משנת תשי"ט את מסלול 'אוצר בית דין' במסגרת הרבנות הראשית. אחריו המשיכו הרב יעקב אריאל ו'מכון התורה והארץ'. עיין במאמרו של הרב יהודה עמיחי ב'התורה והארץ' ח"ח עמ' 169 ואילך. הרב זאב ויטמן בספרו 'לקראת שמיטה ממלכתית במדינת ישראל', הציע להרחיב את התקנה באופן שבשליחות בית הדין תנוהל כל החקלאות וחלוקת הפירות והירקות במרכולים, בדומה לכל השנים, בהפחתה מסוימת של המחיר, וזאת על סמך ההנחה ש'היתר המכירה' נועד לשעת הדחק ועדיף לסמוך על כל הקולות האפשריות מאשר על 'היתר המכירה'. אמנם כתב שהצעה זו צריכה לעמוד לפני רבני ישראל. למעשה, הוא עצמו זכה לשפר את ניהול 'היתר המכירה' במסגרת הרבנות הראשית.

מנגד, הרב יהושע בן מאיר בספרו 'מה נאכל בשנה השביעית – היתר מכירה או אוצר בית דין', פירט את כל הבעיות הקשות שב'אוצר בית דין', ובכללן העבודות לאוקמי פירא, ושהחקלאים בעלי השדה מנהלים את הכל כדרך בעלים. ומבאר את עמדת גדולי רבותינו מרן הרב קוק זצ"ל וממשיכיו, ומסיק בעמ' 97 שלא נכון לקיים 'אוצר בית דין' כלל, ורק בדיעבד אפשר לאכול מפירותיו. כפי שיבואר בהמשך, אף שעל חלק מהקושיות ניתן להשיב, שתי בעיות קשות עדיין נותרות: א' מלאכות לצורך אוקמי פירא. ב' סחורה. את הבעיה הראשונה ניתן לפתור על ידי עבודת נוכרים, אולם לבעיה השנייה אין פתרון, זולת מקרים מיוחדים שבהם ניתן להוזיל את התשלום עבור פירות ה'אוצר' באופן משמעותי. כל זה יבואר בהמשך.

ב – הקטיף והביעור

יש סוברים שתקנת 'אוצר בית דין' לא התקבלה, מפני שעל פי התקנה שליחי בית הדין צריכים לקטוף את פירות כל השדה, ואילו התורה אסרה לקטוף בשביעית את פירות כל השדה כדרך שקוטפים בכל השנים, שנאמר (ויקרא כה, ה): "וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר". בנוסף לכך, לפי התקנה שליחי בית הדין מכינים כמויות גדולות של יין ושמן, ולשם כך סוחטים את הענבים בגתות ואת הזיתים בבתי הבד, ואילו חכמים אסרו זאת, והתירו לסחוט את הענבים והזיתים בכלים קטנים בלבד (לעיל ג, ג).

אולם נראה למעשה, שהאיסור הוא שיחיד יקטוף את כל הפירות לעצמו, אבל מותר לבית הדין בשליחות הציבור, למנות פועלים שיקטפו את כל היבול עבור כולם, כשם שמותר לכמה אנשים לשכור פועל אחד שילך לשדה ויקטוף עבור כל אחד ואחד מהם פירות לתצרוכת ביתו. וכן האיסור לסחוט את הענבים בגתות ואת הזיתים בבתי הבד חל רק על אדם יחיד, שיש חשש שיסחט שם כמויות גדולות עבור מסחר שאסור בפירות שביעית, אבל מותר לשליחי בית דין לעשות זאת בשליחות בני העיר.

אמנם אסור לבעלי השדות ושליחי בית הדין למנוע מאנשים לבוא לשדות לקטוף פירות לתצרוכת ביתם.[2]

גם כאשר יִכלו הפירות מהשדה, אין ה'אוצר' צריך לבער את הפירות שברשותו. מפני שכפי שלמדנו למעשה, הביעור הוא חלוקת הפירות לכל (לעיל ד, י), וכיוון שהפירות שבידי ה'אוצר' נועדו לטובת כלל הציבור, הרי הם כמבוערים ועומדים. ואמנם נציגי ה'אוצר' שומרים עליהם, אבל שמירה זו היא עבור הציבור, כדי שכל מי שירצה, יוכל לקבל פירות תוך שהוא משתתף בהוצאות הטיפול בהם. אמנם על מי שלקח פירות מה'אוצר', חלה החובה לבערם מביתו ולהפקירם בעת שיכלו מהשדות. אלא שהואיל וסייע לבית הדין ושילם עבור הטיפול בהם, מן הראוי שלאחר שיפקירם יסייעו לו לחזור לזכות בהם (כמבואר לעיל ד, יא).[3]


[2]. כמבואר בהערה הקודמת, לדעת רש"ס (ירושלמי ט, ו) גם לשליחי בית הדין אסור לקטוף פירות רבים ולעבדם כדרך כל השנים. וכן דעת הרב הרצוג, פסקים וכתבים ח"ג עב, מכך שאין להיתר זה שום רמז בראשונים ובפוסקים. וכ"כ הרב בן מאיר ב'מה נאכל' עמ' 44-50, וכן למד בדברי הרמב"ם. מנגד, התומכים ב'אוצר' ביארו שגם הראשונים שלא הזכירו את ה'אוצר', מסכימים לעקרונותיו, מפני שאיסור הבציר והקטיף הוא כדרך בעלים, אבל כאשר שליחי הציבור קוטפים את הפירות עבור בני העיר, אין בזה איסור. וכ"כ בספר השמיטה ח"א ג, ג לרב טיקוצ'ינסקי; חזו"א יא, ז; יב, ה-ו. וכן ביאר בחוות בנימין ח"ג סי' צח, והרב יהודה עמיחי ב'התורה והארץ' ח"ח עמ' 169 ואילך. ונראה שאפשר לסמוך על דבריהם, מהטעם שכתבתי למעלה, שכשם שמותר לשכן לקטוף עבור שכניו, כך מותר לבית הדין למנות שליח שיקטוף עבור יותר אנשים. (וזאת בצירוף לדעת היחידים, ר"ש ורא"ש, שמתירים לקצור שדה שלם שהופקר, לעיל ג, 3).

ב'שמיטה ממלכתית' טו, 5, סובר שמותר לבית הדין למנוע מאנשים לקטוף פירות מהמטע, כי איסור השמירה הוא רק על בעל הבית. אבל מסיק שבית הדין יוכל להסתפק בכך שיתבע את הבאים ליטול פירות, שישלמו את חלקם בהוצאות הטיפול. ועיין ב'מה נאכל' לרב בן מאיר עמ' 73-74. ולענ"ד חובה לשמוט את השדה לכל, ולכן אסור למנוע מהרוצים בכך לקטוף פירות, אלא שמותר לבקש מהם לשלם את חלקם עבור הטיפול, אבל אם יטענו בכנות שאינם מעוניינים בו, אין לחייבם בתשלום (עי' קטיף שביעית כב, י; ולעיל ג, 12-13).

[3]. אמנם לרמב"ם וסיעתו שסוברים שהביעור הוא כילוי הפירות מהעולם, גם ל'אוצר' אסור להחזיק את הפירות ברשותו אחר שהגיע זמן הביעור. אלא שכפי שלמדנו (לעיל ד, 10) נפסק להלכה שהביעור הוא הפקרת הפירות לכל, וכיוון שהפירות שבידי ה'אוצר' מיועדים לכלל הציבור אין צריך לבערם. אמנם לכתחילה כשאפשר טוב לחוש לרמב"ם ולסיים את אכילת פירות השביעית עד זמן הביעור.

ג – מלאכות אסורות

אם 'אוצר בית דין' היה מסתפק בקטיפת הפירות וחלוקתם, היה ניתן לקיימו על פי רוב הפוסקים. אולם כדי שיצמחו על העצים פירות רבים וטובים, שיהיה משתלם לקטוף אותם ולהובילם לצרכנים, צריך בדרך כלל לבצע במטעים טיפולים רבים של דישון, ריסוס, גיזום ועוד פעולות רבות. משום שבחקלאות המודרנית כל עץ ושיח מוציא כמות גדולה ויפה של פירות, פי כמה ממה שהיה מקובל בעבר, ובלא כל הטיפולים הללו, יצמחו על העצים והשיחים פירות מעטים וקטנים באופן משמעותי מהמקובל. ואזי תהיה בעיה כפולה: ראשית, כיוון שהפירות יהיו קטנים ופחות יפים, רוב הצרכנים יעדיפו שלא לקחתם. ואפילו אם יוזילו את מחירם מאוד, עדיין יתקשו למצוא אנשים שירצו לשלם עבורם. שנית, כיוון שהפירות שגדלים על העצים יהיו מועטים באופן ניכר, לא ישתלם לשכור פועלים כדי לקוטפם. ואם יעלו את מחירם כדי לשלם לפועלים שקטפום, לא ימצאו כמעט אנשים שירצו לשלם עבורם.

אמנם תומכי 'אוצר בית דין' ובראשם בעל 'חזון איש' חידשו הלכה, לפיה כל המלאכות שהותרו לצורך קיום העץ מותרות גם לצורך הפירות שעל העץ. על פי זה התירו כמעט את כל המלאכות, כדי שהפירות יגיעו לרמה שישתלם לקוטפם ולשווקם.

אלא שכפי שלמדנו (ב, ב-ג), דעה זו מנוגדת למהלך הסוגיות בגמרא ובראשונים, שבהן מבואר, שכל המלאכות האסורות מדברי חכמים אסורות תמיד, זולת מקרים בודדים שבהם מותר לבצען לצורך קיום האילן. ואילו לשיטה זו יוצא שרוב המלאכות מותרות, זולת מקרים שאין בהן צורך ויש להימנע מהן. וכן הורה מרן הרב קוק זצ"ל, שאסור לעשות שום פעולה לצורך קיום הפירות. ולא זו בלבד, אלא שהאיסור בזה יסודו בביטול מצווה מהתורה. שכן כל מה שאמרו שיש מלאכות שאסורות מדברי חכמים, והן מותרות לצורך קיום האילנות, הכוונה למלאכות שנעשות כדרך ארעי בשעה שיש בהן צורך מיוחד, שאז אין בהן הפרה של המצווה הכללית לשבות מעבודת השדה. אבל כאשר אדם עובד בשדה כדרך קבע, כפי שנצרך כדי להצמיח את פירות 'אוצר בית הדין', גם אם עשה רק מלאכות שלא נזכרו בתורה, הוא מבטל מצוות עשה מהתורה שצוותה לשבות בשביעית.

אמנם אפשר לפתור בעיה זו על ידי שכירת נוכרים שיבצעו את כל העבודות לצורך הצמחת הפירות (כמבואר לעיל ה, ט).[4]


[4]. לעיל ב, ב-ג, 3, מבואר היתר העבודות לקיום האילן והאיסור להשבחתו. בפשטות ברור שאסור לעשות מלאכה עבור קיום הפירות. והחזו"א (טז, ד; כא, יד), חידש שגם לצורך קיום הפירות מותר לעשות מלאכה. וכ"כ הרב טיקוצ'ינסקי (ספר השמיטה ד, ב, 5). והסכימו לדעתם גם רשז"א במעדני ארץ ז; מאמ"ר ג, ח-ט; שביתת השדה ו, ה, 5. עוד סבר חזו"א כא, טו, שזמירה אסורה מהתורה רק בגפן, ודבריו דחויים על פי הראשונים והאחרונים, כמבואר לעיל ב, ה, 5.

בחוות בנימין ג, צח; קג, סובר שבשליחות בית הדין מותר לעשות מלאכות לאוקמי פירא של הפירות שכבר החלו לגדול על העצים. אולם נראה שגם אם נקבל את סברתו, לכל היותר נוכל להתיר לקיים את הפירות באופן דחוק, אבל אין היתר לעשות מלאכות רבות כפי שנצרך כיום כדי שיוכלו לשווקם במסגרת ה'אוצר' תוך תחרות עם פירות אחרים. וכן סוברים חלק מההולכים בשיטה זו. אולם מארגני ה'אוצרות' סומכים על שמועה מהחזו"א שהסכים להתיר את כל המלאכות שאיסורן מדרבנן כדי שפירות הגדלים בשביעית לא יפגעו פגיעה משמעותית בכמותם ורמתם לעומת המקובל בשאר השנים (עיין משפטי ארץ ג, 5).

להלכה אף שכיום מצוות שביעית מדברי חכמים, אין לקבל היתרים אלו, שמנוגדים לכל מהלך הסוגיות. ראשית מפני שהעיקר להלכה ששום מלאכה אין להתיר לצורך קיום הפירות, וכפי שכתב מרן הרב קוק (שבה"א א, ה, טז; א, טו, ד; קונ"א יב, משפט כהן עט). וכ"כ תורת השביעית עמ' מג; דבר השמיטה עמ' נח. וכפי שכתבתי לעיל ב, 3. יתר על כן, לעיל ב, 1, מבואר שהעושה את עבודות השדה כדרכו הרגילה בכל השנים, למרות שלא עשה אחת מארבע המלאכות, ביטל מצוות עשה מהתורה, שנאמר (ויקרא כה, ד-ה): "וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'… שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ" (רמב"ן ויקרא כג, כד; ריטב"א ר"ה לב, ב). והרחיב בזה מרן הרב (שבה"א א, ד; קונ"א ב, א; ז), וביאר שכן משמע מדברי הרמב"ם. כיוצא בזה כתב ערוה"ש יט, ג. ואמנם אפשר לטעון שהואיל ושביעית בזמן הזה מדברי חכמים, אפשר לסמוך על המקילים הללו. אלא שמעבר לכך שקשה מאוד לקבל את סברתם, הרבה יותר נכון להלכה להפקיע את המצווה במכירה, מאשר לטעון שמקיימים את השביעית תוך ביטול עיקר מצוותה, השביתה, לדעת מרן הרב קוק ודעימיה. ונראה שתומכי ה'אוצר' סוברים שעיקר השמיטה לחלק את הפירות לכל, ולכן לדעתם ניתן לקבל את כל הקולות הנלוות ל'אוצר' הואיל והן מתאימות למגמה זו. אולם השביתה היא עיקר השביעית, כמבואר לעיל א, א, ולכן הקולות המופלגות של ה'אוצר' עוקרות את עיקר השביעית. וממילא הרבה יותר נכון להלכה להפקיע את החובה על ידי 'היתר המכירה'. בנוסף לכך, 'היתר המכירה' נשען במידה רבה על הדעות הסוברות שאין חובה לקיים את השביעית בזמן הזה, ועל הספק לגבי השנים, ולכן יותר נכון להלכה להתיר את העבודות בהפקעה גמורה על ידי מכירה מאשר לטעון ששומרים שביעית, אבל בפועל משכיחים את תורת השביעית בקולות מופלגות שמבטלות את השביתה לגמרי, בניגוד למהלך הסוגיות בגמרא ובראשונים.

אמנם אם העבודות יעשו על ידי גויים, אין בזה איסור, שכן 'שבות דשבות' באיסור שאין בו עונש מיתה מותר (עי' לעיל ה, ט). ועדיין אין זו השביתה האמורה בתורה, וכפי שכתבתי כיוצא בזה בפנה"ל שבת ט, יא, שכל היתר 'שבות דשבות' הוא לשעת הדחק, אבל אין להשתית את סדרי השבת על עבודות של גוי ב'שבות דשבות'. ולכן בעת שנחזור לקיים שביעית מהתורה, לא נוכל לקיים את כל עבודות השדה על ידי גויים, אלא רק לעיתים נוכל להיעזר בגויים כדרך 'שבות דשבות' בשבת.

ד – ירקות באוצר בית דין

לגבי ירקות שצריך לזורעם מחדש בכל שנה יש בעיה נוספת, הואיל ואסור לזרוע בשביעית. לפיכך הציעו שה'אוצר' ישכור את החקלאים כדי שיזרעו בשדותיהם את הירקות לפני תחילת השנה השביעית, ויקטפום בשביעית, ונציגי ה'אוצר' יגבו מהציבור תשלום עבור העבודה שבעלי השדות ביצעו בשליחותם.

כפי שלמדנו (לעיל ג, ד), לדעת הרמב"ם, כל תבואה, קטניות או ירקות שצומחים בשביעית בשדה ישראל אסורים באכילה משום גזירת ספיחים. אולם לדעת הר"ש והרא"ש, אין גזירת ספיחים חלה על ירקות שהחלו לגדול בשישית, הואיל ובאותו זמן מותר לזרוע, אמנם כיוון שלוקטים את הירקות הללו בשביעית, חלה עליהם קדושת שביעית.

וכן נראה למעשה, שהואיל וגזירת ספיחים מדברי חכמים, אפשר לכתחילה לסמוך על הסוברים שכל שהחל לנבוט לפני השביעית, כיוון שנזרע בהיתר גמור, לא חלה עליו גזירת ספיחים. באופן זה יש פתרון לאספקת ירקות למשך המחצית הראשונה של השנה השביעית ולא למחצית השנייה ותחילת השנה השמינית.[5]


[5]. עיין לעיל ג, 5, שלדעת ר"ש ורא"ש, ירקות שהתחילו לגדול בשישית ונלקטו בשביעית, אין בהם איסור ספיחים, אבל יש בהם קדושת שביעית. וכן דעת תוס' וריטב"א. ולדעת רמב"ם (ד, ט-י; ד, יב), סמ"ג, רש"ס ומבי"ט, כל מה שנלקט בשביעית נכלל באיסור ספיחים. רוב האחרונים פסקו כדעת ר"ש (פאת השולחן, שבה"א ד, ג; ספר השמיטה, חזו"א). אמנם יש סוברים, שגם לדעת המקילים צריך שיגיע לעונת המעשרות בשישית (מנחת שלמה א, מט-נ) אבל למעשה, כיוון שגזירת ספיחים מדרבנן, הלכה כמיקלים. וזאת בנוסף לכך שסברתם נראית.

ה – יצוא פירות לחוץ לארץ

כפי שלמדנו, יש רוצים להימנע משימוש ב'היתר המכירה' ולקיים את כל החקלאות בארץ במסגרת 'אוצר בית דין'. אלא שהואיל ואסרו חכמים להוציא בשביעית פירות שיש בהם קדושת שביעית לחוץ לארץ, וכמחצית מהתוצרת החקלאית נמכרת בדרך כלל בחוץ לארץ, לכאורה אין לבעיה זו פתרון.

ואע"פ כן סוברים תומכי 'אוצר בית דין' שהואיל ומדובר בשעת דחק והפסד מרובה, מפני שאם שנה אחת לא ייצאו פירות, יתפשו המתחרים את מקומם וייגרם לחקלאים נזק גדול מאוד, ניתן לסמוך על סברות שונות ולהתיר את ייצוא פירות השביעית המקודשים לחוץ לארץ, כמבואר בהערה. ואף שבשעת הדחק אפשר לסמוך על סברות אלו, יותר נכון לסמוך על 'היתר המכירה', שעליו ניתן לסמוך בזמן הזה לכתחילה, ואילו על ההיתרים הללו אפשר לסמוך רק בשעת הדחק.[6]


[6]. לעיל ד, יב, מבואר איסור הוצאת פירות שביעית לחוץ לארץ, והדרך הפשוטה להתיר זאת היא על ידי 'היתר המכירה', שאחר שהשדות נמכרו לגוי, אין בפירות יותר קדושה ומותר להוציאם לחו"ל. אולם הרוצים שלא לסמוך על 'היתר המכירה' חיפשו דרכים דחוקות להתיר את הוצאת פירות 'אוצר בית דין' לחו"ל. נבאר את סברותיהם: במשנה שביעית ו, ה: "אין מוציאין… פירות שביעית מהארץ לחוצה לארץ". ובפסחים נב, ב, הובאה ברייתא: "תנו רבנן: פירות שיצאו מארץ ישראל לחוצה לארץ מתבערין בכל מקום שהן. רבי שמעון בן אלעזר אומר: יחזרו למקומן ויתבערו". והכריע רב ספרא שהלכה כת"ק. וכן פסק רמב"ם (ה, יג) שאסור להוציא פירות שביעית לחו"ל, ואם הוציאם מבערם בחו"ל (ז, יב). ולכך נטה הר"ש בפירושו למשנה. אלא שכתב מרן הרב קוק בשבת הארץ קונ"א כג, שייתכן שלת"ק גם אין שום איסור להוציאם, וכפי שכתב הר"ש בתחילת פירושו, ורק מחמת הספק פסקו הרמב"ם ור"ש לחומרא (וכעין זה כתב בפאת השולחן כד, ס"ק נו). ולכן בשעת הדחק אפשר לומר שלת"ק הוא רבי, אין איסור להוציא פירות שביעית לחו"ל, והלכה כרבי מחברו, וכן נהג רב ספרא כמובא בפסחים נב, ב. עוד כתבו להקל בשעת הדחק על פי תוס' בפסחים נב, ב, 'רב', שלתירוץ הראשון התיר להוציא לסחורה באופנים המותרים. ע"כ. ואמנם אסור לסחור בפירות שביעית בכמויות גדולות, אבל לדעתם, כמבואר להלן בהלכה ו', כאשר המסחר הוא דרך אוצר ב"ד – מותר.עוד צד להיתר, על פי מה שדייקו מתפארת ישראל (הלכתא גבירתא ו, ה) שכל יסוד האיסור מפני שהפירות יהיו בזמן הביעור בחו"ל, וממילא אין איסור כאשר מייצאים את הפירות באופן שיֵאכלוּ עד הביעור, או שייצאו אותם אחר הביעור (ועד אחר זמן הביעור יהיו ברשות בית דין וייפטרו בכך מהביעור). עוד סברה הועלתה, שכל יסוד האיסור להוציא את הפירות הוא כדי שיהיו לבני ארץ ישראל פירות להתקיים מהם (כהרחבה לאיסור להוציא פירות שיש בהם חיי נפש בכל השנים, כמבואר בב"ב צ, ב), אבל כאשר העצים ניטעו כדי לייצא את פירותיהם לצורך פרנסת תושבי הארץ, אין חשש. וכ"כ ר"ח ברלין. ויש שהיקל כאשר ברור שאין בארץ מספיק אנשים שיאכלו את כל הפירות, ואם לא ייצאום לחו"ל יאבדו לריק (הובא בבית רידב"ז משמרת להבית). דוחק נוסף, שעיקר מגמת ייצוא הפירות – להרוויח, והרי זה אסור משום מסחר.

למעשה הציע הרב יעקב אריאל (באהלה של תורה ח"ג ח), שימכרו את הפירות מתחילת גידולם לסוכנות שיווק של גויים מחו"ל, וכך לא תהיה בהם קדושה, וסוכנות זו גם תייצא את הפירות. וכיוון שאולי מכירה זו אינה מועילה להפקיע את קדושת הפירות, כאשר אפשר, ייצאו את הפירות באופן שלא יהיו בזמן הביעור בחו"ל. וכיוצא בזה כתב הרב זאב ויטמן (שמיטה ממלכתית טז), אלא שהעדיף לעשות זאת דרך אוצר בית דין ממלכתי, שהוא ימכור את הפירות לסוכנות שיווק של גויים. גם דן בפרק יז בשאלת השיווק לגויים, והעלה שאין איסור עצמי להאכיל גויים, אלא שהפירות נועדו תחילה לישראל, וממילא כאשר העצים ניטעו לשם ייצוא וכן כאשר בלא הייצוא לחו"ל ולגויים הם יאבדו, מותר לייצאם ולמוכרם לגויים. ק"ו כשזה נעשה במסגרת בית דין שדואג שיהיו מספיק פירות ליהודי הארץ. (ועיין עוד בשבה"א ה, יג, עם ההרחבות). מ"מ נראה שלאחר כל הדחוקים שמצינו בדין זה, 'היתר המכירה' הרבה יותר מרווח. וכ"כ במאמ"ר יג, מז, שאסור לייצא פירות לחו"ל בלא 'היתר מכירה'.

ו – מסחר

התורה אסרה לסחור בפירות שביעית כדרך שסוחרים כל השנים, שנאמר (ויקרא כה, ו): "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה", פירשו חכמים: "לְאָכְלָה ולא לסחורה" (ע"ז סב, א). גם כאשר מוכרים מעט פירות, אסרו חכמים למכור במשקל או במידה, או במקומות קבועים בשוק או בחנויות, כמו בשאר השנים, כדי שיהיו נמכרים בזול ויזכרו שהם פירות שביעית.

לפיכך יש סוברים שאסור למכור את פירות ה'אוצר' בחנויות לפי מידה או משקל, והעושים כן עוברים על איסור מסחר בשביעית (לעיל ד, ו). ומה שהתירו בתוספתא הוא לחלק את הפירות לכל בני העיר בחינם, ומן הסתם שכר העובדים שקטפו והביאו את הפירות שולם מקופת הקהל. בנוסף לכך, כיוון שהתשלום הוא עבור הפירות, הכסף מתקדש בקדושת הפירות (כמבואר לעיל ד, ז), ויש חשש שרבים יכשלו לנהוג בכסף מנהג חולין.

מנגד יש סוברים, שאיסור מסחר חל רק על פירות שנמצאים בבעלות של אדם מסוים, והתשלום הוא על הפירות עצמם. ואילו במסגרת ה'אוצר' הפירות אינם ברשות אדם מסוים אלא ברשות הציבור כולו, ושליחי בית הדין מארגנים את הפירות כדי שכל הציבור יוכל ליהנות מהם. וממילא התשלום אינו על הפירות אלא על העבודה הכרוכה בטיפול בפירות ובהבאתם לציבור, ובכלל זה עבודת הריסוס, הדישון, הגיזום, הקטיף, האריזה, ההובלה, החלוקה והארגון. ולכן גם מותר למדוד את הפירות, כדי לדעת כמה לשלם על העבודה שהושקעה בהבאתם לחלוקה. ולכן גם אין קדושת שביעית נתפשת בכסף שמשולם ל'אוצר', כי התשלום אינו על הפירות עצמם אלא עבור הטיפול בהם (עי' לעיל ד, ז).

ואמנם היה ראוי שפירות ה'אוצר' יחולקו במקומות ציבוריים ולא בחנויות שנועדו למסחר, אולם כאשר הדבר קשה לביצוע, אפשר בדיעבד לחלקם בחנויות, תוך הפרדה ברורה בינם לשאר הפירות, כדי שיהיה ניכר שאינם בכלל המוצרים שנסחרים בחנות. ואמנם לכתחילה היה ראוי לחלקם ליהודים שיקפידו לנהוג בהם קדושה כהלכה. אולם בדיעבד, כשם שאין מעמידים בשדות שומרים שימנעו מיהודים שאינם מדקדקים בהלכה או מגויים לקטוף מפירות השביעית, כך אין צריך למנוע זאת בחנויות. אבל בחנויות שבהם רוב הקונים גויים או יהודים שעלולים שלא לנהוג בהם קדושה ולאבדם, אסור לחלק פירות אלו.

יש סוברים שמותר לנציגי ה'אוצר' לגבות תשלום שווה או אף יקר במעט ממחיר הפירות הרגילים, משום שעלות הטיפול בפירות השביעית גבוהה יותר, שבשביעית חלק מעבודות השדה, כדוגמת זמירה, צריכות להיעשות בשינוי שמאריך את עבודת הפועלים. בנוסף לכך, ההשגחה על פירות ה'אוצר' יקרה יותר, הואיל וצריך יותר משגיחים שידריכו את החקלאים בהלכות העבודה בשביעית, יקבעו את מחירי הפירות לפי חישוב העבודה שהושקעה בהם, ויפקחו על חלוקת הפירות שנעשית על פי הוראות בית הדין.

להלכה נראה, שרק כאשר פירות ה'אוצר' מחולקים עבור מחיר נמוך באופן משמעותי מהמקובל בשוק, אין בהם איסור סחורה, שכן המחיר הנמוך מבטא את העובדה שמדובר בפירות הפקר, והתשלום הוא עבור הטורח שבשימורם וחלוקתם. אבל כאשר המחיר קרוב למחיר המקובל בשוק, הרי שמדובר במסחר. ולכן כשאפשר לגבות יותר – גובים יותר, וכשלא ניתן לגבות יותר – גובים פחות. למעשה, גם בתי הדין משתדלים להוזיל את מחירי הפירות שבאחריותם מתחת למחיר השוק.[7]


[7]. סברת האוסרים קבלת תשלום עבור פירות ה'אוצר', שגם אם נקבל את דברי התוספתא, מכל מקום על תשלום עבור הפירות לא שמענו. וכ"כ בהרחבה הרב בן מאיר 'מה נאכל' בעמ' 76-80. ויש אומרים שאף אם נתיר קבלת תשלום עבור הקטיף, האריזה והחלוקה, אין אפשרות להתיר תשלום עבור הטיפול בעץ ובפירות. וכ"כ הרב חרל"פ (הובא שם), ומנחת שלמה ח"ג קלב, טז-יז. והרב אליהו חשש לכל זה, ולכן הצריך לערוך 'היתר מכירה' עם אוצר בית דין (מאמ"ר יח, ה, וסי' יא).

מנגד, המתירים סוברים שהואיל והתשלום הוא עבור הטיפול בפירות וחלוקתם, אין בו איסור. ובדיעבד אפשר לבצע את החלוקה גם בחנויות. וכ"כ הרב ישראלי בחוות בנימין ג, צח; הרב יעקב אריאל בתחומין כח; שביתת השדה יג, ז, בשם חזו"א; ושם יג, יא; משפטי ארץ יג, ה.

ולענ"ד כל ההיתר למכור פירות שביעית גם במסגרת ה'אוצר' תלוי בכך שהפירות יהיו זולים באופן משמעותי משאר הפירות, וכפי שאמרו במשנה (ח, ג): "אין מוכרין פירות שביעית לא במדה ולא במשקל ולא במניין…" ובירושלמי שם: "למה? כדי שימכרו בזול" (ועי' ירושלמי מו"ק ב, ג). וכ"כ רש"ס (ירושלמי ז, ג) "ובנו מוכר על ידו – בשבילו, כלומר במקומו מוכר בשוק, דכיון דהוא לא לקטן ולא טרח בהו – בזול זבין להו". אבל כאשר מחירם בסביבות מחירי השוק או אפילו מעט פחות, יש בהם איסור סחורה (עי' לעיל ד, ו). שכן יש לדעת שאין לשום דבר "מחיר סביר" או "מחיר אמיתי", אלא כל המחירים, כולל שכר העובדים, נקבעים לפי כללי ההיצע והביקוש, וזוהי מהות המסחר. לכן כשאין לדבר מסוים ביקוש, מחירו ירד וממילא שכרם של העובדים בו יקוצץ. וכשיש לדבר מסוים ביקוש גדול – מחירו עולה וכן שכר העובדים בו. ואם אנו רואים שהמחירים של פירות ה'אוצר' קרובים למחיר הפירות הרגילים, הרי שהם נקבעו לפי כללי המסחר.

בנוסף לכך, אם המחירים אינם זולים, כבר אין בית הדין מועיל לציבור, וממילא קושיות האוסרים מפני בעיית הקטיף והביעור והיקף המסחר המרובה חוזרות למקומן (לעיל ב, 2-3). כיוצא בזה הורו בד"ץ של רבני ירושלים בשנת תר"ע, שצריך שהפירות יהיו זולים משאר הפירות ('התורה והארץ' ח"ח עמ' 184). וכן כתב בשביתת השדה יג, ט, 9, שכך הורו הגרע"י וריש"א. שאם לא כן, הציבור יאמר לבית הדין מנהל האוצר – לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי. אמנם הרב ויטמן ב'שמיטה ממלכתית' יח, 6-7, כתב שלר"נ קרליץ מותר ל'אוצר' לגבות תשלום עבור ההוצאות שלו, גם אם הן גבוהות ממחיר הפירות הרגילים. ומבאר שהגיוני שמחירם יהיה גבוה יותר, מפני העלויות הנוספות שבטיפול בו. אולם למעשה כתב שלכתחילה נכון להוזיל את מחירי הפירות באופן משמעותי.

ז – בעיית המסחר והמחירים

כפי שלמדנו, התנאי העיקרי לקיום 'אוצר בית דין', שהתשלום עבור פירות ה'אוצר' יהיה נמוך באופן משמעותי ממחיר פירות דומים שנמכרים בשוק מ'היתר המכירה' או מפירות שיובאו מחוץ לארץ. אלא שבפועל, בתי הדין מתקשים לעמוד בכך, ופעמים רבות הם נאלצים לגבות מחיר גבוה ממחיר השוק כדי לכסות את העלויות שלהם. וכאן בית הדין נכנס לדילמה, אם יסבסד את מחירי הפירות, ימצא את עצמו בחובות, ולא יצליח לשלם שכר לחקלאים ולמשווקים בשליחותו. אם יגבה את מחיר העלות של העובדים מטעמו, מחירי פירות ה'אוצר' יעלו וממילא יתמעטו הקונים אותם, ושוב לא יהיה לבית הדין כסף לשלם לעובדים עבורו.

כמדומה שעל פי כללי הכלכלה ו'תורת המחירים' אין לבעיה זו פתרון. כשם שמשק קומוניסטי פחות יעיל ממשק קפיטליסטי, ועלויות הייצור בו יקרות מעלויות הייצור במשק קפיטליסטי, כך העלויות של בית הדין תהיינה גבוהות מהעלויות של השוק החופשי. שכן התחרות החופשית היא שגורמת לבעלי השדות ולמשווקים לשקוד תדיר על ייעול עבודתם, כדי להוזיל עד כמה שאפשר את מחירי הפירות. וכאשר הניהול מופקד בידי אנשים שאינם מרוויחים מהייעול באופן אישי ואינם צריכים לעמוד בתחרות כדי לשרוד ולהרוויח, הכרח הוא שניהול העבודה יהיה פחות יעיל ומחירי הפירות שלו יעלו. וככל שה'אוצר' ינהל מערכת גדולה ומורכבת יותר, כך עבודתו תהיה פחות יעילה. אמנם אם ה'אוצר' יתמקד במעט חקלאים אחראים, וישווק את הפירות באופן ישיר לאנשים שמוכנים לטרוח עבור קבלת פירות ה'אוצר', יוכל לחלק את הפירות במחיר זול באופן ניכר, ורעיון ה'אוצר' יצא לפועל.[8]


[8]. קשה להסביר בקצרה את 'תורת המחירים', אולם התחרות החופשית שהיא עיקר המסחר, יחד עם המניע האישי של המגדלים והמשווקים להרוויח, גורמים לייעול העבודה והורדת המחירים. וכל ניסיון לארגן את הכל מלמעלה תוך הסרת התחרות והמניע האישי, גורם לעלייה בעלויות הייצור והשיווק. לכן באופן טבעי פירות ה'אוצר' יהיו יקרים יותר משאר הפירות. כל פתרון אמיתי לבעיה, הופך את מנהלי ה'אוצר' ליצרנים וסוחרים רגילים שמתחרים בשוק עם מניע אישי, וממילא הוא אסור משום מסחר בשביעית. רק בהיקף קטן על ידי חקלאים אחראים במיוחד, ובמסגרת פשוטה של שיווק, ניתן להוזיל את המחירים באופן משמעותי. ואף זאת בזכות רצונם הטוב של המחלקים והצרכנים לטרוח על קבלת הפירות. אבל במסגרת רחבה יותר, למרות כל הכוונות הטובות, שביעית אחר שביעית לומדים מנהלי האוצרות על בשרם את יסודות השוק החופשי ותורת המחירים ונאלצים לייקר את פירות האוצר מעבר למחיר הרגיל ואף זאת תוך ספיגת הפסדים (שאת חלקם מכסים על ידי השגת תקציבים ממשלתיים). המסקנה המתבקשת, אין אפשרות לארגן חלוקת פירות שביעית מוזלים במסגרת 'אוצר בית דין'.

לדוגמא, בתחילה נקבע שהואיל והתשלום ל'אוצר' הוא עבור העבודה, ואין הבדל בעלות הקטיף וההובלה, בין הפירות שנקטפים בתחילת העונה לנקטפים באמצע העונה או סופה, מחירי הפירות יהיו קבועים למשך כל העונה. אולם כאשר נהגו כך, נוצרו הפסדים גדולים ל'אוצר'. לפיכך נאלצו להורות, שכיוון ששאר הפירות שבשוק נמכרים לפי ההיצע והביקוש, כאשר בתחילת העונה המחיר גבוה ואח"כ יורד, עדיף שגם ה'אוצר' יתאים את התשלום עבור חלוקת הפירות לפי מחירי השוק, באופן שתמיד יהיה זול ממחיר שאר הפירות, אבל לא זול מדי, שאם ימכור בתחילת העונה מדי בזול, יגיע להפסדים ניכרים, ואף יש חשש שיסחרו בפירותיו (שמיטה ממלכתית יג, 7; שביתת השדה יג, ט, 9). אולם גם באופן זה, מדרך הטבע תגובתם של מנהלי האוצר לתנודות המחירים היתה איטית ולא יעילה מספיק, ובעקבות כך נגרמו הפסדים.

כיוצא בזה, אם החקלאים עובדים בשליחות בית הדין, צריך לשלם להם מראש כשכירים, בלא תלות בהצלחת היבול ובמחיר שיקבלו עבורו, אולם בפועל הניסיון הראה, שכאשר נהגו כך, הפסידו הון תועפות, כי החקלאים לא עבדו ביעילות המירבית. לפיכך יש בתי דין שקבעו שישלמו לחקלאים לפי התמורה שיקבלו בעת חלוקת הפירות. בפועל כיוון שלא היה לבית הדין אינטרס להשיג עבור הפירות את המחיר המירבי, התשלום לחקלאים היה נמוך מאוד, ואזי החקלאים התמרמרו, שאם הם שכירים צריך לשלם להם תשלום קבוע, ואם הם עצמאים, שיתנו להם להרוויח כפי ערך פירותיהם. אלא שזה אסור משום סחורה. לפיכך הציע הרב ויטמן (שמיטה ממלכתית יג, 7), שינקטו בשיטה בה החקלאים עובדים אצל בית הדין בקבלנות, ושכרם יהיה לפי כמות ואיכות הפרי שיגדלו, במחיר מופחת ממחיר השוק. באופן זה יש להם אינטרס לעבוד ביעילות כדי להגדיל את רווחיהם, אלא שכאן נוצר מתח בין החקלאים שרוצים להתיר יותר עבודות ולקבל תשלום יותר גבוה לבין המפקחים מטעם בית הדין. בנוסף לכך, מחירי הפירות אינם יציבים, ולכן תמיד יש וויכוח מהו המחיר הרגיל ומה נחשב מעט זול ממנו. לאחר מכן הציע הצעה מורכבת יותר (שם יג, 8). כללו של דבר, מכל הסוגיות שבתי הדין נצרכו לעסוק בהן (יעויין בשמיטה ממלכתית פרקים יג, יח, יט), עולה עובדה יסודית, כאשר ניהול העבודה נעשה על ידי בית הדין, העבודה פחות יעילה, העלויות עולות ומחירי הפירות מאמירים לעומת מחירי השוק. ככל שמנהלי בתי הדין יצליחו למצוא פתרונות יעילים יותר, כך יאלצו להיות יותר סוחרים בניגוד להלכה. ועדיין יפסידו, כי חלק מהמערכת אינו עובד לפי כללי השוק החופשי. אם יצליחו למצוא פתרון מושלם, סימן שהם נוהגים כסוחרים בכל שלבי הייצור והשיווק, וממילא הכל אסור משום סחורה.

אמנם 'אוצר' שיסתפק בהיקפים קטנים ובדרכי שיווק פשוטות, ויסתמך על מחלקים שמוכנים לחלק את הפירות בחצי התנדבות, ועל ציבור שמוכן לטרוח עבור קבלת הפירות, יוכל להוזיל את מחירי הפירות שבניהולו באופן משמעותי, ולא יהיה בזה איסור מסחר. ועדיין יש מקום לפקפק אם כדאי לטרוח בכל זה, כאשר 'היתר המכירה' מבוסס היטב, ואילו מסגרת ה'אוצר' מצריכה את החקלאים לעבוד בשביעית כדי לגדל את הפירות, בניגוד לעולה מסוגיות ההלכה כמבואר בהלכה ג.

ח – אין פתרון באוצר בית דין

המסקנה העולה מכל זה, שלמרות שניתן להקל בכך ששליחי בית הדין יקטפו את כל פירות המטע, וינהלו את מכירת הפירות (לעיל ב-ג), אין פתרון בשימוש באוצר בית דין לקיום החקלאות והחקלאים בשביעית. ראשית, כדי שהפירות שגדלים במסגרת אוצר בית דין יהיו ראויים לשיווק צריך להתיר מלאכות רבות, שכדרך ארעי אמנם ניתן להתירן לצורך קיום העצים, אבל אסור להתירן לצורך גידול הפירות, וכאשר הן נעשות בקביעות, יסוד איסורן מהתורה (לעיל הלכה ג. ועיין בסוף הערה 4).

שנית, כל יסוד היתר 'אוצר בית דין' הוא בתנאי שהפירות יחולקו במחיר זול באופן משמעותי, אולם ה'אוצרות' יכולים לעמוד בזה רק כאשר מדובר בחקלאים אחראים במיוחד שמשווקים את תוצרתם באופן ישיר לקהילות מאורגנות, אבל ככל שה'אוצר' ינסה להפעיל מערכת גדולה יותר, כך עלות הפירות תעלה. אם המחיר יתקרב למחיר שאר הפירות, אסור יהיה לשווקו משום איסור סחורה. וגם אם מנהלי ה'אוצר' יסמכו על המקילים בזה, מסתבר שמחיר פירות ה'אוצר' יהיה גבוה ממחיר שאר הפירות, ואזי לא יימצאו קונים לפירות.

וזאת בנוסף לבעיה הקשה של ייצוא פירות שביעית לחוץ לארץ, שאף שמצאנו אפשרות להקל בזה בשעת הדחק, יותר נכון לעשות זאת במסגרת 'היתר המכירה', שעליו ניתן לסמוך בזמן הזה לכתחילה.

עתה ניתן להבין מדוע מרן הרב קוק, ואחריו הרב הרצוג והרב פרנק, לא מצאו יתרון בטיפול בפירות שביעית דרך 'אוצר בית דין'. בנוסף לכך, פתרון זה לא רק שאינו מקרב אותנו לקיום המצווה, אלא אף מרחיק אותנו מהתיקון הנכון. שכן עיקר מגמת השביעית שהחקלאים ישבתו ממלאכה, ואילו במסגרת 'אוצר בית דין' הם כביכול מקיימים את השביעית תוך שהם עובדים בשדותיהם כמו בשאר השנים ואולי יותר. ואמנם תומכי ה'אוצר' סוברים שעיקר השמיטה לחלק את הפירות לכל, אולם כפי שלמדנו לעיל (א, א), עיקר השביעית היא השביתה.

לפיכך נראה, שיש להורות לחקלאי שמתלבט בין עבודה במסגרת 'היתר המכירה' לעבודה במסגרת 'אוצר בית דין', שיעבוד במסגרת 'היתר המכירה'.

לגבי הקונים, אם מחיר פירות ה'אוצר' זול באופן משמעותי, יש הידור בהעדפתם. ואם הם שווים במחירם לפירות הרגילים וקל וחומר אם הם יקרים, יש להעדיף את הפירות של 'היתר המכירה' משום איסור סחורה.[9]


[9]. מרן הרב קוק, לרוב חסידותו, ניסה למצוא דרך לצאת ידי כל השיטות, גם אלה ששוללים את 'היתר המכירה', ולכן ניסה למצוא פתרון שבנוסף למכירה אח"כ גם יפקירו את הפירות ואח"כ יקטפו אותם. אלא שלשם כך צריך שמלכתחילה במכירה לגוי יעשו תנאי שהיהודי הַשָּׂכִיר יוכל להפקיר את הפירות לפני קטיפתם (עי' משפט כהן סו-סז). עוד הציע שיפקיר וימסור את הפירות לבית דין, והם יתנו לו רשות לבצור ולקבל שכר עבור הטורח והמכשירים (שם עו). אמנם כתב שזה רק לרווחא דמילתא אחר שעיקר ההיתר מבוסס על המכירה, אבל פתרון האוצר לבדו אין בו כדי סמיכה (אגרות הראיה שיד). וכן דעת הראשל"צ הרב אליהו, שאין לקיים אוצר בלא היתר מכירה (מאמ"ר סי' כא). אולם הרב הרצוג (כתבים ופסקים ג, עב), והרב עוזיאל והרב פרנק לא ראו בשימוש באוצר בית דין יתרון אלא חסרון, וסברו שאין להחליש את היתר המכירה בהצעה שאינה טובה ממנו. עיין על כל זה במאמרו של הרב עמיחי 'התורה והארץ' ח, עמ' 169-211; הרב בן מאיר 'מה נאכל' עמ' 95-96.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן