חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

פרק ג – זמני השבת

א – זמני השבת

בכל ענייני התורה הלילה קודם ליום, שנאמר בפרשת הבריאה (בראשית א, ה): "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד", כלומר היממה מתחילה בלילה. וכן לגבי שבת, היממה השביעית מתחילה בלילה. בתפיסת עולם יהודית זו מקופל רעיון גדול, הלילה והחושך קודמים ליום ולאור. תחילה עולות השאלות והתהיות והאדם נמצא במצב של חושך ואי ודאות, ומתוך כך מתבהרות לו התשובות והאור זורח עליו. כך גם ההיסטוריה שלנו. תחילה השתעבדנו לפרעה במצרים, ומתוך כך יצאנו לחרות, קיבלנו תורה ונכנסנו לארץ. וכך תמיד בישראל, תחילה החושך והצרות, ואחר כך האור והגאולה. קודם מתמודדים עם הבעיות, ומתוך כך מתעלים ומשתלמים. אבל אצל אומות העולם, היום קודם ללילה, וכך אומה אחר אומה עולה על במת ההיסטוריה בקול תרועה רמה, מרעישה את העולם, ואח"כ מתחילות הבעיות לעלות, מתעוררים קשיים, הלילה מתקרב ובא, והאומה שוקעת ונעלמת. כך היה אצל הבבלים, הפרסים, היוונים והרומאים. סוד הנצחיות הישראלי קשור לעובדה שהלילה קודם ליום.

נחזור לעניינינו, הלילה קודם ליום, ולכן היום השביעי מתחיל עם תחילת הלילה. אלא שהסתפקו חכמים, מתי בדיוק מתחיל הלילה? האם בעת שהחמה שוקעת ונעלמת מעינינו או מעת שנעשה חושך ושלושה כוכבים בגודל בינוני נראים ברקיע. במילים אחרות, האם היום והלילה מוגדרים על פי השמש או על פי האור. בארץ ישראל יש הפרש של כעשרים דקות בין זמן שקיעת החמה לזמן שהכוכבים נראים ברקיע. וזמן זה משתנה לפי עונות השנה וגובה המקום מעל פני הים, כמבואר בהערה.

עוד אחת מהתופעות המיוחדות שביהדות, שלא לכל שאלה יש תשובה החלטית, ופעמים שגם לספק ישנו מקום. הלכה זו היא דוגמא לכך. הזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים מוגדר כזמן של ספק יום ספק לילה, והוא נקרא 'בין השמשות'.

להלכה, בכל מצווה מן התורה, ובכלל זה גם מצוות השבת, הולכים אחר הכלל המפורסם: "ספיקא דאורייתא לחומרא". לפיכך, השבת נכנסת בשקיעת החמה, ויוצאת בצאת הכוכבים.[1]


[1]. סוגיית בין השמשות (ביהש"מ) מבוארת בגמ' שבת לד, ב – לה, ב. ושם (לד, ב) מבואר שלדעת ר' יהודה ביהש"מ הוא משקיעת החמה ועד שהאדמומית נעלמת מפניו המערביים של הרקיע והן מכסיפין. ולדעת ר' יוסי משך ביהש"מ קצר, כהרף עין, וזמנו אחר סוף זמן ביהש"מ של ר' יהודה. להלכה אמר ר' יוחנן (שם לה, א) שיש להחמיר כדעת שניהם, שביהש"מ מתחיל בשקיעה ומסתיים רק לאחר סוף הזמן לפי ר' יוסי. ונתנו חכמים סימן לסוף זמן ביהש"מ לפי ר' יוסי, שהוא בעת שיצאו שלושה כוכבים. והכוונה לכוכבים בינוניים, כי גדולים נראים ביום, וקטנים נראים רק בלילה (שם לה, ב). עוד מבואר שם (לד, ב) שלדעת רבה (שהרי"ף והרא"ש פסקו כמותו), משך זמן ביהש"מ לפי ר' יהודה הוא כמהלך שלושת רבעי מיל אחר השקיעה. לרש"י והגר"א ועוד רבים, זמן ביהש"מ של ר' יוסי צמוד לסוף זמן ביהש"מ של ר' יהודה, וממילא אין בו תוספת זמן. ולרמב"ן ורא"ש הוא מופלג מעט, ויש להוסיף עבורו כחצי דקה. וי"א שהוא מופלג הרבה, ויש להוסיף עבורו כמה דקות (ראב"ן). ועי' בספר הזמנים בהלכה (מ, ח-טז).

זמן השקיעה הוא כאשר השמש נעלמת לגמרי מן העין (מהר"ם אלשקר צו). ונראה שאין מתחשבים בהרים קרובים שמסתירים את השמש, אלא הולכים לפי האופק הישר. אמנם יתכן שמתחשבים בהרים רחוקים שעל פני כל האופק, ועי' בפניני הלכה תפילה יא, 7, לעניין הנץ החמה. ולעניין צאת הכוכבים התעוררו ספקות, שכן על פי מדידות שונות יצאו זמנים שונים לזמן שרואים שלושה כוכבים בינוניים. ושורש הספק, האם הכוונה לזמן שמיטיבי הראות, שבקיאים במפת השמים ויודעים היכן מופיעים הכוכבים הראשונים בכל עונה, רואים שלושה כוכבים. או שהולכים לפי אנשים רגילים. ונראה שהזמן שמיטיבי הראות רואים שלושה כוכבים הוא כאשר החמה שוקעת מעבר לאופק 4.8 מעלות. ואילו הזמן שאנשים רגילים רואים שלושה כוכבים הוא כאשר החמה מעבר לאופק כ-6.2 מעלות. עוד צריך לדעת כי שלושה גורמים משפיעים על ההפרש שבין השקיעה לצאה"כ: א) עונות השנה – באביב ובסתיו החמה שוקעת בקו ישר ולכן הזמן קצר יותר, ובחורף ובקיץ באלכסון ולכן הזמן ארוך יותר. ב) גובה המקום מעל פני הים – ככל שהמקום יותר גבוה, רואים את השמש זמן רב יותר, אבל עדיין צאה"כ יהיה באותו זמן לגבוהים ולנמוכים. לכן במקומות הגבוהים משך הזמן שבין השקיעה לצאה"כ קצר יותר. ג) המיקום הגיאוגרפי לפי קווי רוחב – ככל שקרובים יותר לקו המשווה, משך ביהש"מ קצר יותר, וככל שקרובים יותר לקטבים ארוך יותר, עד שבמקומות מסוימים יכול להימשך שעות וימים.

בפועל בארץ ישראל בגובה פני הים, זמן ביהש"מ לפי מיטיבי הראות (4.8), באמצע האביב והסתיו הוא כ-19 דקות, ובשיא הקיץ כ-22 דקות. ולפי הרואים הרגילים (6.2), באמצע האביב והסתיו כ-25 דקות, ובשיא הקיץ קרוב ל-30 דקות. ובירושלים שההרים הגבוהים שבה כ-830 מטר מעל פני הים, השקיעה מתאחרת בכחמש דקות, וממילא זמן ביהש"מ מתקצר בכחמש דקות. ואם כן זמן ביהש"מ לפי מיטיבי הראות, באמצע האביב והסתיו כ-14 דקות, ובשיא הקיץ כ-16 וחצי דקות. ולפי הרואים הרגילים, באביב ובסתיו כ-20 וחצי דקות, ובשיא הקיץ כ-24 דקות. (המעיין יבין מדעתו כיצד מסתדרים חישובים אלה עם מה שמקובל ששיעור ביהש"מ כמהלך 3/4 מיל. וכל זה מבואר באריכות כאן בהרחבות, ובקיצור בפניני הלכה תפילה כה, 3, לעניין זמן קריאת שמע שבערבית).

וכל מה שכתבתי הוא כשיטת הגאונים. אולם לר"ת שיטה אחרת, לפיה היום נמשך אחר שקיעת החמה כשיעור מהלך שלושה מיל ורבע – כ-58 וחצי דקות. ורק אז מתחיל ביהש"מ כשיעור מהלך 3/4 מיל – כ-13 וחצי דקות. ואח"כ מגיע הלילה. ואף שרבים כתבו כמותו, וכ"כ שו"ע רסא, ב. שיטתו תמוהה מאוד, שכן בפועל רואים שלושה כוכבים בינוניים הרבה לפני מה שיצא לחשבונו (עי' באו"ה שם). ואכן מאז ומעולם נהגו בא"י וסביבותיה כשיטת הגאונים. ויש שביארו שר"ת דיבר לפי מקומו, שהיה חי בצפון, ושם ביהש"מ מתארך יותר. בכל אופן למעשה נוהגים שלא לחוש לדעת ר"ת (ציץ אליעזר יז, סב, שמש ומגן א, ה. הזמנים בהלכה פרקים מג-מה, מח, נ). ויש שכתבו לכתחילה להחמיר כמותו, שצאת השבת 72 דקות אחר השקיעה (יבי"א ב, כא). ועי' בהרחבות.

ב – מצוות תוספת שבת

מצד הקדושה הקבועה של השבת, רק בעת שהיום השביעי מתחיל, השבת נכנסת, אלא שמצווה מהתורה, להוסיף מהחול על הקודש. כלומר, שנקבל אנחנו על עצמנו את קדושת השבת מעט קודם כניסת היום השביעי. וכן לגבי צאת השבת, למרות שמצד קדושת השבת, מעת שנסתיים היום השביעי נסתיימה השבת, נצטווינו להמשיך על עצמנו את קדושת השבת למשך עוד זמן מה במוצאי שבת (שו"ע רסא, ב. כתב בבאו"ה שלרוב הפוסקים מצווה זו מהתורה).

על ידי תוספת שבת אנו מראים בעצמנו שהשבת חביבה עלינו מאוד, עד שהננו יוצאים לקראתה כדי לקבלה לפני כניסתה, ומלווים אותה ביציאתה. כמו אורח יקר שיוצאים לקראתו בכניסתו ומלווים אותו מעט בצאתו לדרך.

כבר למדנו שהזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים הוא ספק יום ספק לילה, וחובה להחמיר בו בכל דיני שבת. אם כן, כדי לקיים את מצוות תוספת שבת, הננו צריכים להקדים ולקבל את השבת מעט לפני שקיעת החמה. מנהג הנשים לקבל את השבת בעת הדלקת נרות, ובירושלים נהגו הנשים לכתחילה להדליק נרות ארבעים דקות לפני השקיעה, ובחיפה שלושים דקות לפני השקיעה, ובתל אביב ורוב ערי הארץ, עשרים דקות לפני השקיעה. והגברים שמתפללים מנחה סמוך לשקיעה, נוהגים לקבל את השבת מאוחר יותר, ואף הם צריכים להקפיד לקבל את השבת מספר דקות לפני השקיעה, כדי להוסיף מחול על הקודש.

הרוצה להקדים ולקבל את השבת לפני כן תבא עליו ברכה, ובלבד שיקבל את השבת בתוך כשעה ורבע מהשקיעה, אבל לפני כן, לדעת רבים לא ניתן לקבל את השבת (שו"ע רסג, ד, מ"ב יח).[2]

זמן סיום השבת הוא בצאת שלושה כוכבים בינוניים, אלא שחששו חכמים שמא יטעה הרואה ויחשוב שכוכבים גדולים הם בינוניים, לפיכך אמרו שימתין עד שיצאו שלושה כוכבים קטנים. וכדי להוסיף מחול על הקודש, ימתין עד שיראה שלושה כוכבים קטנים מקובצים יחד (שו"ע רצג, ב). כיום אין לנו צורך להסתכל בכוכבים אלא אפשר לסמוך על השעון ועל לוחות הזמנים, שזמן צאת השבת שבהם כולל בתוכו גם את זמן תוספת השבת[3]

מצווה זו מלמדת אותנו, שיש קשר בין ימות החול לשבת, ועל כן ניתן להוסיף מן החול על הקודש. ומכאן ניתן ללמוד על שאיפתו הפנימית של החול להיות קשור לקודש.


[2]. לדעת רבים אפשר להקדים ולקבל את השבת מפלג המנחה, היינו שעה ורבע זמנית לפני סוף היום. ואז אפשר להדליק נרות בברכה ולהתפלל תפילה של שבת (כדעת ר' יהודה) ולקדש (תוס', רא"ש ותר"י לברכות כז, א, שו"ע רסז, ב; רמ"א רסא, ב). לעומתם, יש סוברים שאפשר לקבל את השבת זמן רב לפני כניסתה, ובלבד שיהיה ניכר שהדליקו את הנרות לכבוד שבת (רבנו אשר מלוניל, וכ"כ פר"ח ופמ"ג. ור' אברהם בן עזריאל סובר שאפשר לקבלה שעתיים קודם). לסוברים שהזמן הוא מפלג המנחה, נחלקו הפוסקים מהיכן מחשבים פלג המנחה: לתה"ד מצאת הכוכבים, ולגר"א מהשקיעה. ובזה יש לילך כשיטה שמחשבים מהשקיעה. ראשית, מפני שזו הדעה העיקרית. שנית, יש לצרף את השיטה הסוברת שאפשר לקבל שבת קודם לפלג המנחה. ועי' בפנה"ל תפילה כד, 9, וזמנים יג, 14.

[3]. כפי שלמדנו בהערה 1, קרוב ל-30 דקות הוא ההפרש הגדול ביותר שבין השקיעה לצאת הכוכבים בארץ ישראל (בשיא הקיץ בשפלה). בלוחות כיום רגילים לכתוב את זמן צאת השבת כ-35 דקות אחר השקיעה, נמצא שתמיד יש בזה שיעור תוספת שבת.

ג – כיצד מקבלים תוספת שבת

קבלת תוספת שבת נעשית על ידי דיבור, כגון שיאמר: "הנני מקבל על עצמי קדושת שבת". ויש אומרים שאף במחשבה ניתן לקבל תוספת שבת (מ"ב רסא, כא). ומאחר שקיבל אדם על עצמו את השבת, עליו להישמר מעשיית מלאכה (כמבואר בהלכה הבאה).

כפי שלמדנו מנהג הנשים לקבל את השבת בעת הדלקת הנרות, שאז הן מברכות "להדליק נר של שבת", וכיוון שמזכירות את השבת מתכוונות לקבל אותה ומקיימות בזה את מצוות תוספת שבת. לדעת רוב הפוסקים, אשה שתרצה, תוכל להתנות בליבה שאינה מקבלת שבת בהדלקת נרות, ויהיה מותר לה לעשות מלאכות או לנסוע לבית הכנסת אחר הדלקת נרות. אבל לכתחילה מוטב שתקבל את השבת בעת הדלקת נרות, כי יש סוברים שתנאי אינו מועיל כאן, וכיוון שהדליקה נרות שבת, קיבלה את השבת ואסור לה לעשות אחר כך מלאכה. ועוד, שאם לא תקבל את השבת בעת הדלקת נרות, יש חשש שתשכח אח"כ לקבל תוספת שבת (שו"ע רסג, י; שש"כ מג, כד; כה"ח רסג, סו).

הגברים היו נוהגים לקבל את השבת בתפילה על ידי אמירת "בואי כלה שבת המלכה" שבפיוט 'לכה דודי'. וכיום בבתי כנסת רבים אין מספיקים לומר 'לכה דודי' לפני השקיעה, וכדי לקיים את מצוות תוספת שבת, צריך הגבאי להכריז לאחר תפילת מנחה "בואי כלה שבת המלכה", ובזה יקבלו כולם את השבת. ואם הגבאי אינו מכריז, צריך כל יחיד לומר לעצמו: "בואי כלה שבת המלכה", או: "הנני מקבל על עצמי קדושת שבת". וכן מי שחושש שאם ימתין עד שיסיים החזן את חזרת הש"ץ של תפילת מנחה כבר תשקע החמה, ויפסיד את מצוות תוספת שבת, יאמר בלחש בזמן חזרת הש"ץ שהוא מקבל על עצמו את השבת.[4]


[4]. במקום שיש בית כנסת אחד, קבלת השבת הציבורית שנעשית בו, מחייבת את כל בני המקום. אולם למעשה דין זה אינו שכיח, מפני שאין רגילים כיום לקבל את השבת בציבור זמן רב לפני השקיעה, ובדקות הספורות שלפני השקיעה ממילא חייבים הכל לקבל את השבת כדי לקיים את מצוות תוספת שבת. ומ"מ אם כל הציבור קיבל על עצמו שבת, י"א שקבלתם מחייבת יותר מקבלת היחיד, ואפילו לצורך גדול ומצווה אסור לעשות דברים האסורים מדרבנן (מ"ב רסא, יח וכח). וי"א שכל הדברים המותרים אחר קבלת היחיד (כמבואר להלן ד, 5) מותרים אחר קבלת הציבור (והביאם בבאו"ה רסא, ד, 'אין מערבין'). ועי' בהרחבות שלצורך גדול סומכים עליהם. ובכל אופן גם לאחר קבלת הציבור ובבין השמשות מותר לבקש מגוי לעשות מלאכה עבור יהודי לצורך מצווה וצורך גדול (שו"ע שמב, א, מ"ב ז; מ"ב רסא, יח, וכח).

ד – דין המקבל על עצמו שבת

משעה שקיבל אדם על עצמו תוספת שבת, עליו להימנע מכל המלאכות האסורות מהתורה ומדברי חכמים, אמנם כאשר יש בדבר צורך מצווה או צורך שבת או צורך גדול אחר, עד סוף בין השמשות התירו חכמים לעשות מלאכות שאסורות מדבריהם, מפני שעל מצב כזה לא רצו חכמים להחיל את איסוריהם. למשל, מי ששכח לעשר את פירותיו והוא מעוניין לאוכלם בשבת, למרות שכבר קיבל על עצמו את השבת, עד סוף בין השמשות מותר לו לעשרם, משום שעישור הפירות בשבת אסור מדברי חכמים בלבד. וכן הדין בבין השמשות שבמוצאי שבת.

מי שקיבל על עצמו תוספת שבת, יכול לבקש מחבירו היהודי שעדיין לא קיבל על עצמו את השבת שיעשה עבורו מלאכה. בדרך כלל הנשים נוהגות לקבל את השבת לפני הגברים, שכן הנשים מדליקות את הנרות ומקבלות את השבת בזמן כניסת השבת המודפס בלוחות, ואילו הגברים עוד הולכים לבית הכנסת להתפלל מנחה של חול, ורק לאחר מכן מקבלים את השבת. באותו זמן ביניים, אף שהאשה כבר קיבלה על עצמה את השבת, מותר לה לבקש מבעלה שיעשה עבורה מלאכות שאסורות עליה, כגון שידליק אור, או שיסדר את התנור (שו"ע רסג, יז; מ"ב סד). וכן במוצאי שבת, מי שעדיין לא הבדיל יכול לבקש ממי שכבר הבדיל שיעשה עבורו מלאכה.[5]


[5]. להשלמת העניין צריך להוסיף שלושה דינים. א) הכלל שבזמן תוספת שבת ובין השמשות מותר לעשות איסורי דרבנן לצורך גדול או צורך מצווה אינו חל על איסורי דרבנן הקרובים לבוא על ידם למלאכה האסורה מהתורה, כמו מלאכה שאינה צריכה לגופה או טלטול פחות פחות מד' אמות ברשות הרבים. ודין זה מבואר במ"ב שמב, א.
ב) לגבי הכלל שאחר שהיחיד קיבל על עצמו תוספת שבת, מותר לו לעשות מלאכות האסורות מדברי חכמים רק לצורך שבת או לצורך גדול, יש יוצא מהכלל, והוא לבקש מיהודי אחר לעשות עבורו מלאכה, שזה מותר אף שלא לצורך שבת או צורך גדול, כמבואר במ"ב רסא, יח. ג) בלא שיקבל אדם תוספת שבת, איסורי שבת אינם חלים עליו עד השקיעה. אולם למעשה, אם אותו אדם נמצא בקהילה יהודית, מן הסתם רוב הציבור יקבל על עצמו בבתי הכנסיות את השבת לפני השקיעה, וכבר אז יאסר בכל המלאכות האסורות מדברי חכמים. וגם אם ישבות במקום שאין שם יהודים, מצווה שיקבל תוספת שבת לפני השקיעה, וממילא יתחייב גם בכל האיסורים, ורק לצורך מצווה או צורך שבת או צורך גדול אחר יוכל להקל עד סוף בין השמשות באיסורי חכמים כפי שלמדנו.

אשה שרוצה לנסוע אחר שהדליקה נרות לצורך חשוב, כגון להגיע לכותל המערבי, או בית כנסת, או משפחה, רשאית לעלות על רכב שהנוהג בו עדיין לא קיבל שבת, ובתנאי שלא תפתח ותסגור את הדלת, כדי שלא תדליק בכך את האור (כמבואר בהרחבות).

לגבי בין השמשות של צאת השבת, נחלקו האם מקילים כבין השמשות של כניסת השבת. ואמנם במ"ב שמב, ב, נטה להחמיר. אולם כיוון שהוא ספק דרבנן, הלכה כמקילים, וכ"כ באג"מ או"ח ד, סב, מעיקר הדין. וכן פסקו חזו"ע ח"ב עמ' שמט; מאמ"ר (אליהו) ח"ב מא, יז.

ה – האם מותר להתפלל מנחה אחר קבלת תוספת שבת

ישנם בתי כנסת שבהם מסיימים את תפילת מנחה של חול בערב שבת לאחר שקיעת החמה, כך שאם ימתינו עד לאחר תפילת המנחה, כבר תיכנס השבת מעצמה, ולא יוכלו לקיים את מצוות תוספת השבת. והשאלה: האם ניתן לקבל את קדושת השבת ולהתפלל אח"כ מנחה של חול?

לדעת כמה פוסקים, המקבל על עצמו את השבת אינו יכול להתפלל יותר תפילת מנחה, כי תפילה של חול אי אפשר להתפלל אחר שהשבת נכנסה, ומנחה של שבת אי אפשר להתפלל, משום שהיא נתקנה רק ליום השבת. ולכן לדעתם, מי שטעה וקיבל על עצמו שבת לפני שהתפלל תפילת מנחה, הפסיד את תפילת המנחה, ויתפלל ערבית פעמיים, הראשונה לשם ערבית, והשנייה לתשלומין עבור תפילת מנחה שהפסיד (שו"ע רסג, טו; מ"ב רסג, ס). וכן הדין לגבי אשה, שאסור לה להתפלל תפילת מנחה אחר הדלקת נרות, שהיאך תתפלל תפילה של חול אחר שקיבלה על עצמה את השבת. ואם תרצה להשלים את תפילת מנחה, תתפלל ערבית פעמיים (מ"ב רסג, מג). ואם כן העצה היחידה היא, להקדים ולהתפלל מנחה מבעוד יום, ולאחר מכן לקבל את השבת. ובמקום שבו המניין מתפלל מנחה אחר השקיעה, צריך להקדים ולהתפלל מנחה ביחיד, כדי להספיק לקבל תוספת שבת לפני השקיעה, שמצוות תוספת שבת מן התורה עדיפה על המצווה מדרבנן להתפלל במניין (שש"כ מו, ה).

אולם דעת כמה פוסקים, שגם לאחר קבלת תוספת שבת ניתן להתפלל מנחה של חול. משום שלדעתם, קבלת תוספת שבת מחייבת רק הישמרות מכל איסורי השבת שמקורם בתורה, אבל מותר להתפלל מנחה של חול. וכמו שלצורך מצווה מותר בזמן תוספת שבת לעשות דברים שנאסרו בשבת על ידי חכמים, כך מותר גם להתפלל מנחה של חול. ורק למי שמקבל שבת עם הציבור, אסור להתפלל מנחה של חול. לפיכך, מי שעוד לא התפלל מנחה וזמן השקיעה קרב, יקבל תוספת שבת בפיו ואח"כ יתפלל מנחה של חול (ציץ אליעזר יג, מב; מנח"י ט, כ). ויש אומרים, שעליו לקבל במחשבה לפרוש מעשיית כל מלאכה לשם תוספת שבת בלא קבלת קדושת היום, ובאופן זה מצד אחד יקיים מצוות תוספת שבת, ומאידך, יהיה מותר לו להתפלל מנחה של חול (יבי"א ז, לד).

המנהג הרווח, שאם השקיעה מתקרבת ועדיין לא התפללו מנחה, מקבלים תוספת שבת, בדיבור או במחשבה, ואח"כ מתפללים מנחה של חול. וגם לנשים מותר בדיעבד להתפלל מנחה אחר הדלקת נרות. אבל לכתחילה, מי שיודע שהציבור מתאחר להתפלל מנחה, מוטב שיצא ידי חובת כל הפוסקים, ויתפלל מנחה ביחיד, ויספיק לקבל שבת לפני השקיעה. ואם הוא יודע שיספיק לקבל תוספת שבת בעת חזרת הש"ץ, מוטב שיתפלל עמהם ובחזרת הש"ץ יקבל על עצמו את תוספת השבת.[6]


[6]. לדעה הראשונה, מי שהגיע לבית הכנסת סמוך לשקיעה ויודע שאם יתחיל תפילת מנחה של חול, לא יספיק לסיים את התפילה שבלחש לפני השקיעה, מוטב שיקבל תוספת שבת ויתפלל פעמיים ערבית של שבת. וכ"כ במ"ב רסג, מג, ושש"כ והרב מאזוז. ואשה שלא נותר לה זמן להתפלל מנחה ולאחר מכן להדליק נרות, תדליק נרות ולא תתפלל מנחה. ואם היא רגילה להתפלל תמיד מנחה, תוכל להתפלל ערבית של שבת פעמיים, כשהפעם השנייה לתשלומין, ועי' פנה"ל תפילת נשים יג, ו. ולדעה השנייה, יקבל תוספת שבת ויתפלל מנחה של חול, מפני שמותר להתפלל מנחה של חול אחר קבלת תוספת שבת, כי רק במלאכה נאסרים בזמן תוספת שבת ולא בתפילה. וכ"כ ציץ אליעזר עפ"י זרע אמת ועוד אחרונים. וכ"כ במנחת יצחק ט, כ, והוסיף עוד סברה, שגם בשבת עצמה מעיקר הדין היה אפשר להתפלל תפילה של חול, ורק כדי שלא להאריך תקנו חכמים נוסח קצר יותר, לפיכך בשעת הצורך אפשר להתפלל מנחה של חול אחר קבלת תוספת שבת. וכ"כ בפס"ת רסג, בשם עוד אחרונים. ויש אומרים כדעה השנייה אלא שיש להקפיד לקבל את תוספת השבת במחשבה להימנע מכל מלאכה בלא קבלה של קדושת שבת, ובזה יקיים את מצוות תוספת שבת, ועדיין יוכל להתפלל מנחה של חול, וכ"כ ביבי"א ז, לד עמוד צז, ולוית חן ו; ומנוחת אהבה ח"א ה, ו.

עוד נחלקו האחרונים: ליחו"ד ו, יח, העונה עם הציבור ל'ברכו', אינו יכול להתנות שאינו מקבל שבת, ושוב לא יוכל להתפלל מנחה של חול. ולאג"מ ח"ג לז, אם יתנה בליבו שאינו מקבל שבת, יוכל להתפלל מנחה של חול, ועפ"י המבואר בשו"ע רסג, טו, יקפיד להתפלל מחוץ לבית הכנסת.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן