חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

פרק ח -הבדלה ומוצאי שבת

א – יסוד ההבדלה

מצווה להיפרד מהשבת בהבדלה, שבה אנו מציינים בדיבור את ההבדל שבין קדושת השבת לימי החול. ודין ההבדלה כדין הקידוש, שכשם שצריך להזכיר את קדושת השבת בליל שבת בתפילה ועל הכוס, כך בצאת השבת אומרים את נוסח ההבדלה בתפילה ועל הכוס.

אמנם בתחילה כשקבעו אנשי כנסת הגדולה את נוסח ההבדלה, תקנו לאומרו בתפילה בלבד, משום שבאותה תקופה, של ימי הקמת בית המקדש השני, היו ישראל עניים, ולא רצו חכמים להטיל עליהם הוצאה נוספת של יין להבדלה. אבל אח"כ כשהתבססו והעשירו, תקנו לומר את ההבדלה על כוס היין. תקופה מסוימת היו מבדילים על הכוס בלבד, ולבסוף נקבע שיבדילו גם בתפילה וגם על הכוס. ונשים שאינן נוהגות להתפלל ערבית, יוצאות ידי המצווה בהבדלה שעל הכוס. וכן מי ששכח לומר את נוסח ההבדלה בתפילה, אינו צריך לחזור ולהתפלל אלא יצא ידי חובתו בהבדלה שעל הכוס (שו"ע רצד, א).

אומרים את נוסח ההבדלה שבתפילה בברכה הרביעית שבתפילת עמידה, מפני שהיא הברכה הראשונה העוסקת בענייני חול. וגם מפני שללא דעת לא ניתן להבחין בין הקודש לחול, ולכן ראוי להזכיר את ההבדלה בברכה הרביעית שבה אנו מבקשים על החכמה והדעת (ברכות לג, א).

לדעת הרבה פוסקים, יסוד מצוות ההבדלה מן התורה, שבכלל מצוות "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ, ז), לומר קידוש והבדלה. כלומר, להזכיר את קדושת השבת בכניסתה, ולהבדיל בין קודש לחול ביציאתה. וחכמים הם שקבעו לומר את הקידוש ואת ההבדלה על כוס יין (רמב"ם). ויש אומרים, שמהתורה המצווה היא רק לזכור את קדושת השבת בכניסתה, וכהמשך לכך תקנו חכמים לומר הבדלה ביציאתה (רא"ש).

נשים חייבות במצוות ההבדלה כגברים. ואף שזו מצווה שתלויה בזמן, ובדרך כלל נשים פטורות ממצוות עשה שתלויות בזמן. כיוון שמצוות ההבדלה קשורה למצוות הקידוש, כשם שנשים חייבות בקידוש (כמבואר לעיל ו, א), כך חייבות בהבדלה. ואמנם יש מי שאומר, שהואיל ומצוות ההבדלה תלויה בזמן, נשים פטורות ממנה (אורחות חיים). ולכתחילה, כדי לחוש לדעתו, נוהגות הנשים שלא להבדיל בעצמן, אלא לשמוע את ההבדלה מן הגברים. אולם כשאין שם גבר, חובה על האשה להבדיל לעצמה, ותברך את כל ארבע הברכות שבהבדלה. וגם אם יש שם גבר שכבר יצא ידי חובת הבדלה, נכון שהאשה תבדיל לעצמה (מ"ב רצו, לו). ורק אם אינה יודעת לברך בעצמה, יכול האיש שכבר קיים את מצוות ההבדלה להבדיל בשבילה.[1]


[1]. לדעת רמב"ם, שאילתות, סמ"ג, חינוך ורוב הפוסקים, מצוות הבדלה מהתורה, שבכלל 'זכור' לומר הבדלה ביציאתה, וכשם שנשים חייבות בקידוש מהתורה, כך חייבות בהבדלה מהתורה. ואף לדעת הרא"ש והראשונים הסוברים שהבדלה מדרבנן, רבים מפרשים שחכמים תקנו את ההבדלה כעין קידוש, וכשם שנשים חייבות בקידוש כך חייבות בהבדלה. וכך כתבו המאירי, נימוקי יוסף בשם הריטב"א ומגיד משנה. ואמנם דעת אורחות חיים, שהבדלה מדברי חכמים ואינה קשורה למצוות 'זכור', וכיוון שהזמן גרמה, נשים פטורות ממנה. והרמ"א רצו, ח, חשש לדעתו וכתב שלכן נשים לא יבדילו לעצמן אלא יצאו בשמיעה מגברים. אלא שהב"ח ומ"א ועוד אחרונים כתבו, שאשה שתרצה תוכל להבדיל, שכן לדעת הרבה פוסקים, אשה רשאית לקיים ולברך על מצוות עשה שהזמן גרמה. וכ"כ הרמ"א (תקפט, ו). ואף שלדעת השו"ע נשים אינן רשאיות לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן, מ"מ כאן שדעת רובם המכריע של הפוסקים שנשים חייבות בהבדלה, ויש אומרים שחייבות מהתורה, יכולות להבדיל לעצמן בלא חשש ברכה לבטלה. ואף איש שיצא ידי חובתו יכול בשעת הצורך להבדיל עבורן. ואמנם מבאו"ה משמע, שלא יברכו על הנר, כי ברכה זו אינה בכלל ההבדלה. וכ"כ בשש"כ נח, טז. אולם רבים מהאחרונים תמהו עליו, וסוברים שברכת הנר בכלל ההבדלה, ונשים המבדילות יברכו את כל ארבע הברכות, וכ"כ אג"מ חו"מ ח"ב, מז, ב; יחו"ד ד, כז; ציץ אליעזר יד, מג.

ב – סדר ההבדלה על הכוס

סדר ההבדלה שעל הכוס כך הוא, נוהגים לומר תחילה פסוקים של ברכה לסימן טוב לקראת השבוע הקרוב, ואח"כ מברכים ארבע ברכות, הראשונה: "בורא פרי הגפן" על היין, השנייה: ברכה על הבשמים, השלישית: "בורא מאורי האש" על הנר, והרביעית: ברכת "המבדיל בין קודש לחול".

שתיים מן הברכות מעכבות את ההבדלה, והן ברכת היין וברכת ההבדלה, שאם לא אמרן לא קיים מצוות הבדלה על הכוס.[2] והוסיפו חכמים עוד שתי ברכות: האחת על ריח טוב, מפני שהנפש כואבת בעת צאת השבת, שהנשמה היתירה של השבת מסתלקת, וכדי להשיב את רוחה מריחים ריח טוב. והשנייה על הנר, מפני שבמוצאי שבת נתן הקב"ה דעה באדם הראשון והקיש שתי אבנים זו בזו ויצאה האש, ולזכר זה תקנו חכמים לברך על הנר בכל מוצאי שבת. מי שאין לו בשמים או נר, יבדיל בלא לברך עליהם. ואם יזדמנו לו אח"כ במוצאי שבת בשמים, יברך עליהם ויריחם. ואם יזדמן לו לראות נר או אש, יברך "בורא מאורי האש". ולכתחילה, צריך כמובן להכין להבדלה בשמים ונר, כדי לברך את כל ארבע הברכות על סדר ההבדלה (שו"ע רצז, א; רצ"ח, א).

בסדר הברכות אנו עולים מן החוש המגושם אל החוש הרוחני. תחילה מברכים על היין, שהטעם הוא חוש גשמי, שאין האדם חש אותו בלא שהמאכל יגע בפיו. אח"כ עולים לחוש הריח, שאדם מסוגל להריח גם דבר שאינו בא במגע ממשי עם גופו. לאחר מכן מברכים על האור, שחוש הראייה דק יותר, ומסוגל לראות למרחק רב. לבסוף מברכים על ההבדלה, שהיא תלויה בשכל, שפסגת השגותיו היא ההבחנה שבין הקודש לחול (רשב"ץ, הובא בכה"ח רצו, ג).


[2]. מי ששמע את ברכת ההבדלה ולא שמע את ברכת 'הגפן', יצא ידי מצוות הבדלה, כי רק זה שאומר את ההבדלה על הכוס, חייב לברך על היין, אך השומעים ממנו יוצאים בדיעבד גם בלא שישמעו את הברכה על היין (שש"כ מז, מ, הערה קפז).

ג – מנהגי ההבדלה

כיוון שתקנו חכמים לומר את ההבדלה על כוס יין, יש לאחוז בכוס בעת ההבדלה. ואוחזים אותה ביד ימין, שהיא היד החשובה. וכן הדין לגבי כל הברכות, שבכל עת שמברכים על דבר מה, יש לאוחזו ביד ימין. לפי זה, בעת שמגיעים בהבדלה לברכת הבשמים, צריך המבדיל לאחוז את הבשמים ביד ימינו. ובאותו זמן רבים נוהגים להניח את הכוס על הצלחת, ולאחר מכן כשמגיעים לברכת ההבדלה, שבים ואוחזים בכוס. ויש מהדרים לאחוז את הכוס גם בעת ברכות הבשמים והנר, וכיוון שיד ימין צריכה להישאר פנויה לצורך אחיזת הבשמים ואח"כ לצורך ההתבוננות בה לאור הנר, אוחזים בינתיים את הכוס ביד שמאל, וכשמגיעים לברכת ההבדלה מחזירים את הכוס ליד ימין (שו"ע רצו, ו; מ"ב ל).

יש נוהגים לומר את ההבדלה בישיבה, שעל ידי הישיבה כל השומעים קובעים עצמם עם המבדיל, לצאת ידי חובתם בשמיעתו (שו"ע רצו, ו). ויש נוהגים לעמוד בהבדלה, כדי לכבד את השבת ביציאתה (רמ"א). וכדי שיהיה ניכר שכולם מתכוונים לצאת ידי ההבדלה בשמיעה, צריכים השומעים לעמוד סביב המבדיל. בדיעבד, גם מי שעמד רחוק, אם התכוון לשמוע את ההבדלה – יצא ידי חובה.

כמו בכל 'כוס של ברכה', יש להקפיד שהכוס תהיה נקייה מבחוץ ומבפנים. ומהדרים להבדיל על גביע יפה. וצריך שהכוס תכיל שיעור של 'רביעית הלוג' יין, שהוא כ-75 מיליליטר. (לעיל ו, ה; ולשיטת חזו"א 150 מ"ל). ואם כוס ההבדלה גדולה יותר, מצווה למלאה ביין, שכן ראוי לכבד את הברכה בכוס מלאה. ואף שבשאר כוסות של ברכה, כגון בכוס של קידוש או נישואין, ראוי שלא למלא את הכוס ממש עד גדותיה, כדי שהיין לא יישפך, את כוס ההבדלה רבים נוהגים למלא ממש עד גדותיה, כדי שמעט מהיין יישפך לסימן של ברכה (רמ"א רצו, א). ואין חובה לנהוג כך, ואפשר גם שלא למלא את כוס ההבדלה עד גדותיה, כפי שצריך לנהוג בשאר כוסות של ברכה (עי' לעיל ו, ו, בשאר דיני כוס של ברכה).

לכתחילה טוב שהמבדיל ישתה את כל שיעור 'רביעית' היין שבכוס, כדי שיוכל לברך אח"כ ברכה אחרונה על היין. אמנם מצד מצוות ההבדלה, די שישתה כשיעור 'מלא לוגמיו', היינו שיעור שממלא את חלל פיו כשלחי אחת נפוחה (כמבואר לעיל ו, ה. ועי' שם בהערה 6 במקרה שלא שתה כמלא לוגמיו. ועי' בפניני הלכה ברכות י, י).

השומעים צריכים לשתוק עד שהמבדיל יסיים לשתות 'מלא לוגמיו', שכיוון שמצוות ההבדלה לאומרה על הכוס, רק לאחר שהמבדיל יסיים לשתות 'מלא לוגמיו' תסתיים ההבדלה. בדיעבד, אם השומע דיבר לפני שהמבדיל התחיל לשתות מהכוס, יצא ידי מצוות הבדלה (שש"כ ס, לט; מח, ו, ועי' לעיל ו, 10).

ד – משקה מדינה

מצווה מן המובחר להבדיל על היין, שהוא המשקה החשוב ביותר, שהוא מזין ומשמח, וכששמחים בו שמחה של מצווה יש בו סגולה שהוא מגלה את הפנימיות הטובה שבישראל. ואמרו חכמים (שבועות יח, ב), שהמבדיל על היין במוצאי שבתות – יזכה להתברך בבנים.

אך כשאין יין, אפשר להבדיל על 'חמר מדינה' (יין המדינה). היינו על משקה חשוב שרגילים לשתות באותה מדינה כפי שרגילים לשתות יין (שו"ע רצו, ב). לדוגמא, בהרבה ארצות רגילים לשתות בירה לבנה, ובכל אותם המקומות, כיוון שהבירה חשובה עבורם, אפשר להבדיל עליה, ובמקום לברך 'הגפן' יברכו 'שהכל'.

מי שיש לו יין אך הוא מעדיף לשתות 'חמר מדינה', יש אומרים שהואיל ויש לו יין אסור לו להבדיל על 'חמר מדינה' (ר"ח, רשב"ם), ויש אומרים שמותר לו להבדיל על 'חמר מדינה' (רמב"ם, סמ"ג). למעשה, גם מי שאוהב יותר בירה לבנה, כל זמן שגם היין טעים לו, נכון שיבדיל על יין, ואם ירצה – יוכל להבדיל על 'חמר מדינה'.

גם וודקה או ערק נחשבים 'חמר מדינה', אלא שמפני חריפותם קשה לשתות מהם כמות של 'מלא לוגמיו' (כ-50-55 מ"ל). ומי שיכול לשתות מהם כ'מלא לוגמיו', יכול להבדיל עליהם.

נחלקו הפוסקים, האם כדי שמשקה יחשב ל'חמר מדינה' צריך שיהיה בו אלכוהול. לדעת המקילים, כל משקה שאפשר לכבד בו אורחים חשובים, ואנשים נוהגים לעיתים לשבת בחברת ידידים ולשתות ממנו, הרי הוא נחשב משקה חשוב, ואפשר להבדיל עליו. לפיכך, אפשר להבדיל על קפה, תה ובירה שחורה, וכן אפשר להבדיל על מיץ תפוזים או תפוחים טבעי. אבל אין להבדיל על מיץ ממותק ושאר משקאות קלים כמיץ אשכוליות וקוקה-קולה, מפני שאינם משקאות חשובים, אלא משקאות שרגילים לשתות כדי להרוות את הצימאון. ויש מקילים להבדיל גם עליהם, הואיל ואפשר לכבד בהם אורחים חשובים.

ולדעת המחמירים, רק משקאות משכּרים, שיש בהם אלכוהול, נחשבים 'חמר מדינה', שהם משקאות שאנשים מתכנסים לשתות במסיבת חברים. אבל שאר המשקאות, אינם חשובים כל כך ואין להבדיל עליהם. לפיכך, אפשר להבדיל על בירה לבנה ושאר משקאות אלכוהוליים, אבל על קפה או בירה שחורה או מיץ טבעי אין להבדיל.

למעשה, יש להחמיר להבדיל על משקאות משכּרים, ורק כשאין אפשרות להשיג משקאות משכּרים, אפשר בדיעבד להבדיל על משקאות חשובים שאינם משכּרים.[3]


[3]. רבים נחלקו בשאלה זו: בציץ אליעזר ח, טז, כתב עפ"י כמה אחרונים להתיר להבדיל על קפה שחור וכדומה. גם בשש"כ ס, ו-ז, נוטה להקל, אבל כתב שאין להבדיל על משקאות קלים. והרב אליהו והרב ליאור הקילו להבדיל גם על משקאות קלים (מורים בקשת עמ' 14), וכך דעת הרב רבינוביץ' (מלומדי מלחמה פב). לעומת זאת הגרע"י ביבי"א ג, יט, הזכיר דעות האחרונים המחמירים שלא להבדיל על משקה שאינו משכּר, והחמיר למעשה משום שיש ספק ברכה לבטלה.
כיוון שיש בזה מחלוקת, אין להבדיל על משקה שאין בו אלכוהול. אולם נראה שבשעת הדחק, כשאין אפשרות להשיג יין או משקה עם אלכוהול, אפשר לסמוך על דעות המקילים, מפני שיש מהראשונים שסוברים שאפשר לומר את ברכת ההבדלה גם בלא משקה כלל, וכך כתב מהר"ם מרוטנבורג בשם רבינו שמחה. והטור כתב שכן מבואר בפרקי דר' אליעזר. ולכאורה כך משמע מדעת הרי"ף והרא"ש, שבמקרה שצריך לעשות מלאכה לפני הבדלה על הכוס, יאמר את ברכת ההבדלה בשם ומלכות בלא כוס, ויעשה מלאכתו, ואח"כ יבדיל על הכוס. ואע"פ שאין הלכה כן, מ"מ למדנו שיש אומרים שאפשר לומר את ברכת ההבדלה בלא יין, לפיכך בשעת הדחק אפשר לסמוך על המתירים להבדיל על משקה חשוב שאין בו אלכוהול.

ה – בשמים

תקנו חכמים לברך על בשמים ולהריחם במוצאי שבת, מפני שאחר שהשבת יוצאת – הנשמה היתירה מסתלקת, והנפש דואבת, וכדי להשיב את רוחה, מריחים בשמים, שאמרו חכמים שהנשמה נהנית מהם. ואף אדם שאינו חש כאב בנפשו על צאת השבת, על ידי תקנה זו ייתן אל ליבו את מעלת השבת, שהיה ראוי לו להיות מיצר על צאתה ולהשיב את רוחו בריח טוב.

מברכים על הבשמים במוצאי שבת, אבל במוצאי יום טוב אין מברכים עליהם, מפני שאין ביום טוב תוספת נשמה יתירה. וכן כאשר במוצאי שבת מתחיל יום טוב, אין מברכים בהבדלה של מוצאי שבת על בשמים, מפני ששמחת היום טוב ומאכליו מיישבים את הנפש (שו"ע תצא, א, ומ"ב).

וכן במוצאי יום הכיפורים אין מברכים על הבשמים, שהואיל וביום הכיפורים צריכים להתענות, אין ביום הכיפורים נשמה יתירה, ואין צער כל כך בסיום יום הכיפורים (שו"ע תרכד, ג).

כל שומעי ההבדלה צריכים להריח מהבשמים, לפיכך ימתין המבדיל עד שכל שומעיו יריחו מהבשמים, ורק אח"כ ימשיך לברך על הנר. ואם לא הספיקו להריח עד שהמבדיל המשיך לברכת הנר, יקשיבו לברכת הנר וברכת ההבדלה, ורק לאחר מכן יריחו מהבשמים. מי שאינו מסוגל להריח – לא יברך את ברכת הבשמים (שו"ע רצז, ה, מ"ב יג; שש"כ סא, ח).

כידוע, תקנו חכמים לברך על כל סוג של בשמים ברכה מיוחדת. אם מקור הריח מעץ, מברכים: "בורא עצי בשמים". אם המקור מעשבים: "בורא עשבי בשמים". אם הוא מפרי: "הנותן ריח טוב בפירות". אם הוא ממין דומם או חי: "בורא מיני בשמים". אולם לגבי הבדלה נהגו יוצאי אשכנז לברך על כל סוגי הבשמים: "בורא מיני בשמים", וזאת מפני שיש אנשים שאינם בקיאים בסוגי הבשמים וברכותיהם, ואם יטעו ויברכו על מין עץ "בורא עשבי בשמים", או על מין עשב "בורא עצי בשמים" – לא יצאו. לפיכך, נהגו לברך בכל הבדלה "בורא מיני בשמים", שברכה זו מועילה בדיעבד לכל סוגי הבשמים. ומנהג יוצאי ספרד, לברך בהבדלה את הברכה המיוחדת לסוג הבשמים שמברכים עליו. למשל, על הדס ורוזמרין מברכים: "עצי בשמים" (מ"ב רטז, לט; רצז, א; כה"ח רצז, לא; פניני הלכה ברכות יד, א; ה).

על בשמים שנועדו לריח טוב מברכים, אבל אין מברכים על בשמים שנועדו להפגת ריח רע, כגון בשמים שמניחים בשירותים או בשמים שנועדו להפגת ריח הזיעה (פניני הלכה ברכות יד, ג).

על בושם העשוי ממינים סינטטיים, יש אומרים שלא לברך, מפני שמצד טבעו אין בו ריח טוב, ורק על ידי פעולה מלאכותית נוצר בו ריח טוב. והלכה כדעת הסוברים שצריך לברך על בושם סינטטי, משום שהתכונות הכימיות שאִפשרו ליצור את הריח הטוב הזה נבראו על ידי ה' (פנה"ל ברכות יד, ב-ג, 3). לפיכך, אפשר לברך עליו בהבדלה "בורא מיני בשמים".

יש מהדרים לברך על אתרוג שנטלו בסוכות, שכיוון שנעשתה בו מצווה, ראוי לברך עליו בהבדלה. ותוקעים בו מחטי ציפורן, שעל ידי כך ריחו חזק ונשמר (עפ"י רמ"א רצז, ד). וכיוון שריחו בא משני סוגי בשמים (פרי ועץ), לכל המנהגים מברכים עליו "בורא מיני בשמים" (מ"ב רטז, לט).

ו – נר

תקנו חכמים לברך על הנר במוצאי שבת, זכר לכך שבמוצאי שבת נתן הקב"ה דעה באדם הראשון, והקיש שתי אבנים זו בזו ויצאה האש.

לכתחילה מברכים על אבוקה, היינו נר קלוע שיש בו לפחות שתי פתילות, שכיוון שיש שני מקורות לאש, אורה רב. וכשאין שם נר קלוע, אפשר להדליק שני גפרורים, שאף הם יכולים להיחשב כאבוקה. בלית ברירה, אפשר בדיעבד לברך גם על נר בעל פתילה אחת (שו"ע רצח, ב).

צריך שהנר יאיר עד שגם אם לא היה שם אור חשמל, אפשר היה להבחין לאורו של הנר בין שני מטבעות שונים. ונהגו לבחון זאת על ידי התבוננות בשרטוטי כף היד ובמקום החיבור שבין האצבעות לציפורניים, ואמרו שיש בזה סימן ברכה (שו"ע רצח, ג-ד).

גם שומעי ההבדלה צריכים לראות את אור הנר. ומי שעומד רחוק צריך להתקרב כדי שיוכל ליהנות מאורו עד שיוכל להבחין בשרטוטי היד ובחיבור הציפורניים לאצבע. ומי ששמע את ההבדלה ולא ראה את אור הנר, יצא ידי חובת הבדלה ולא קיים את המצווה להודות על האש. ומצווה שידליק נר ויברך עליו "בורא מאורי האש" (מ"ב רצז, יג; רצח, יג). ואם ראה את הנר אבל לא היה קרוב עד שהיה יכול להבחין בשרטוטי היד, לא יחזור לברך על הנר, כי יש אומרים, שכיוון שראה את הנר כבר יצא ידי חובתו (אורחות חיים, הובא בב"י רצח, ד; כה"ח רצח, כב).

המהדרים נוהגים לכבות את אור החשמל בעת שמברכים על הנר, כדי שההנאה מאור הנר תהיה ניכרת, ואף העומדים מרחוק יוכלו להבחין לאורו בשרטוטי היד (עי' שש"כ סא, לג).

אפשר לברך רק על נר שהודלק לאור, אבל על נר שהודלק לכבוד אין מברכים. למשל, אין מברכים על נר נשמה או על נר שהיו מדליקים בבית הכנסת לפני החזן, מפני שהם נרות שמדליקים לכבוד ולא כדי להאיר (מ"ב רצח, ל).

היו מהאחרונים שברכו על נורה חשמלית "בורא מאורי האש", שהחשמל דינו כאש. אך רבים סוברים, שאין לברך על נורה חשמלית, מפני שאינה נחשבת כאש, כי אש בוערת על ידי חמצן, ואילו בנורה החשמלית אין חמצן אלא מתכת מחוממת בלבד. ואף אם נאמר שהיא אש, אין לברך על אש שמכוסה בזכוכית. שהואיל והברכה על הנר נתקנה לזכר האש שהוציא אדם הראשון במוצאי שבת, היא צריכה להיות דומה לאותה האש שהיתה גלויה בלא כיסוי זכוכית.[4]


[4]. כמה מגדולי האחרונים נהגו לברך במוצאי שבת על נורה חשמלית, כדי להוציא מלב הטועים שחשמל אינו כאש ורוצים להדליקו בשבת. וכך נהג רבי חיים מבריסק, ורבי חיים עוזר גרודזינסקי והרגאטשובר. אולם לרוב הפוסקים, אין לברך על נורה חשמלית, שאינה דולקת בעזרת חמצן כאש. בנוסף לכך היא מכוסה זכוכית, ולדעת השו"ע רצח, טו, אין מברכים על נר שבתוך זכוכית, וכתב בבאו"ה שכן דעת הרבה פוסקים. והטעם, מפני שאש מכוסה אינה דומה לאש שהוציא אדם הראשון. וכן מבואר בהר צבי או"ח ב, קיד, ויבי"א או"ח א, יז-יח. ועל מנורת פלורסנט, לכל הדעות אין לברך, מפני שאורה נובע מגז ולא מחוט להט (שש"כ סא, לב).

ז – עד מתי אפשר להבדיל

מי שלא הבדיל במוצאי שבת על הכוס, בין אם היה זה מחמת אונס, כגון חייל ששהה בפעילות מבצעית, ובין אם לא הבדיל מחמת שכחה או זדון, לדעת רוב הראשונים (רמב"ם, תוס' ורא"ש), יכול להבדיל עד סוף יום שלישי, שכל שלושת הימים הראשונים של השבוע עדיין קשורים לשבת שעברה.

ויש סוברים, שרק ביום ראשון אפשר להשלים את ההבדלה (הגאונים), ויש מי שסובר, שאף זאת בתנאי שממוצאי שבת עוד לא אכל דבר (בה"ג). ויש נוהגים לחוש לדעתם, ולהבדיל על הכוס בברכה רק ביום ראשון ובתנאי שלא אכל דבר ממוצאי שבת (בא"ח, כה"ח רצט, כו).

אולם למעשה, דעת רוב הפוסקים, שמי שלא הבדיל במוצאי שבת, גם אם כבר אכל בינתיים, מבדיל בברכה על הכוס עד סוף יום שלישי (שו"ע ורמ"א רצט, ו; מ"ב יט). וכל זה אמור לגבי ברכת 'הגפן' וההבדלה, אבל על הבשמים והנר מברכים רק במוצאי שבת, שכן רק במוצאי שבת יש צורך להשיב את הנפש בריח הבשמים, וגם ברכת הנר נתקנה לזכר האש שגילה אדם הראשון במוצאי שבת, וביום ראשון כבר לא שייך לברך עליהם.[5]


[5]. השוכח להבדיל במוצאי יו"ט, יבדיל עד סוף היום שלאחר החג. ואמנם למהר"י עיאש יכול להבדיל עד שבת (בני יהודה כח), ולכסא אליהו רצט, א, יכול להבדיל עד סוף שלושה ימים. ומנגד לר' שלמה קלוגר רצט, א, בא"ח וכה"ח רצט, כד, יכול להבדיל רק במוצאי החג. אולם דעת רוה"פ כדעה האמצעית, שאפשר להבדיל ביממה שלאחר החג. וכ"כ רע"א, מ"ב רצט, טז; בית אפרים; יהודה יעלה או"ח צב; יבי"א ח"ז או"ח מז (ושם הביא כמה ראשונים שאפשר להבדיל אף במוצאי היום הראשון שאחר החג).

ח – איסור אכילה ועשיית מלאכה לפני הבדלה

כשם שמצווה להוסיף מהחול על הקודש בכניסת השבת, כך מצווה להוסיף מהחול על הקודש בצאת השבת. לפיכך, צריך להיזהר שלא לעשות מלאכה עוד כמה דקות אחר צאת הכוכבים. ולאחר מכן, מותר מן התורה לעשות מלאכה גם בלא הבדלה. וחכמים תקנו, שרק לאחר אמירת הבדלה בברכת 'אתה חונן' שבתפילה, או באמירת "ברוך המבדיל בין קודש לחול", מותר לעשות מלאכה. ואפילו מלאכה האסורה מדברי חכמים אסור לעשות
לפני אמירת ההבדלה (שו"ע רצט, י).

מפני חשיבותה של ההבדלה על הכוס, אסרו חכמים לאכול ולשתות מעת שקיעת החמה ועד שיבדילו על הכוס. אבל מים, שאין להם חשיבות, מותר לשתות (שו"ע רצט, א). ויש מהאחרונים שאסרו גם שתיית מים לפני ההבדלה (כה"ח רצט, ו).[6]

נמצא אם כן, שרק לאחר ההבדלה בדיבור – מותר לעשות מלאכה, ורק לאחר ההבדלה על הכוס – מותר לאכול ולשתות.

כאשר מזמנים בסעודה שלישית על כוס יין, לדעת רוב הפוסקים, המזמן שותה מן היין לאחר ברכת המזון, למרות שכבר שקעה החמה ויצאו כוכבים. וזאת משום ששתיית היין היא המשך הסעודה, וכמו שמותר למי שהתחיל סעודה שלישית להמשיך לאכול גם אחר שקיעת החמה וצאת הכוכבים, כך מותר לו לשתות מן הכוס של ברכת המזון (שו"ע רצט, ד).

ויש סוברים, שהואיל ואין רגילים להקפיד תמיד לזמן על כוס יין, אין הכוס נחשבת להמשך ישיר של הסעודה השלישית, ולכן אסור לשתות אותה לפני ההבדלה (מ"א, מ"ב רצט, יד). והנוהגים כדעה זו, שומרים את כוס היין של הזימון לאחר ערבית ואומרים עליה את ההבדלה. וכאשר נמצאים בסעודה השלישית חתן וכלה, כיוון שמברכים את שבע הברכות על כוס היין, ממילא גם מברכים על היין, והמזמן, החתן והכלה, שותים מהיין.[7]

לאחר שהגיע זמן צאת השבת, מותר לעשות הבדלה על יין לפני תפילת ערבית (מ"א תפט, ז; מ"ב יח). ואח"כ בתפילה יאמרו 'אתה חוננתנו'. והמבדיל צריך לזכור שלא לשתות רביעית יין, שאם ישתה רביעית יין יחשב שתוי ורק לאחר שיפיג את יינו יוכל להתפלל ערבית (פניני הלכה תפילה ה, יא).


[6]. מי שאין לו יין או 'חמר מדינה' להבדלה, ויודע שיביאו לו למחרת עד חצי היום. לדעת הרבה פוסקים, אסור לו לאכול ולשתות עד שיבדיל על הכוס למחרת (רא"ש). ומי שהוא חלש וקשה לו לצום, רשאי להקל ולסמוך על הסוברים, שהואיל ואין לו יין להבדלה, מותר לו לאכול במוצאי שבת (שו"ע רצו, ג; מ"ב כא).

[7]. בשו"ע רצט, ד, פסק ששותים מכוס של ברכת המזון אפילו אחר צאת הכוכבים של מוצאי שבת. וכתבו המ"א והמ"ב רצט, יד, שזהו דווקא לנוהגים לזמן תמיד על כוס יין, כדעת התוס' והרא"ש. אבל למי שנוהג כדברי הרי"ף והרמב"ם, שסוברים שאין חובה לזמן על כוס, אסור לשתות מהכוס לפני ההבדלה (עי' פניני הלכה ברכות ה, יג). ואם סיים את הברכה בבין השמשות שהוא ספק יום ספק לילה, יכול לשתות מהיין. ויש אומרים (א"ר, תוספת שבת), שאף לסוברים שאין חובה לזמן על היין, מ"מ יש בזה מצווה, ולכן הרוצה לברך על כוס יין בסיום סעודה שלישית מקיים מצווה, למרות שהוא שותה לפני ההבדלה. למעשה, רבים נהגו שלא לשתות מכוס של ברכת המזון שאחר סעודה שלישית, ורבים מהספרדים נוהגים לשתות. ובכל אופן לגבי שבע ברכות, דעת רובם המכריע של הפוסקים, שיברכו על היין וישתו ממנו. ועי' באג"מ או"ח ד, סט; מנחת יצחק ג, קיג; שש"כ נט, יז; ויבי"א ח"ח או"ח לג.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן