חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

פרק יד – הטיפול בגוף

א – מלאכת גוזז

מלאכת גוזז היא מלאכה המנתקת דברים הגדלים על הגוף, כדוגמת שערות, ציפורניים, יבלות ועור מדולדל, אבל החותך בגוף עצמו, תוך הוצאת דם, עובר על מלאכת 'חובל' (להלן כ, ט). לצורך הקמת המשכן היו גוזזים צמר כבשים, כדי לעשות מן הצמר חוטים ליריעות המשכן. וכן היו גוזזים את השער מעורות התחשים, כדי שיהיו העורות חלקים וראויים להיות יריעות למשכן. הרי שלפעמים הגזיזה נעשית לצורך הדבר שמנתקים מהגוף, כמו הצמר שרוצים לעשות ממנו חוטים, ולפעמים הגזיזה נעשית לצורך יפוי העור, שלא רוצים שיהיו עליו שערות (ריב"ש, באו"ה שמ, א, 'וחייב').

שלא כמלאכת 'קוצר' שהאיסור בה הוא רק כאשר מנתקים את הצומח ממקור חיותו (להלן יט, ו), במלאכת גוזז האיסור הוא גם כאשר גוזזים את הצמר מעור בהמה שמתה, מפני שגם אחר מיתת הבהמה יש תועלת בגזיזת הצמר. לפיכך, יש להיזהר שלא לתלוש שערות מפרווה טבעית או משטיח העשוי מעור (מ"ב שמ, ה). אם היתה בתלישה זו תועלת – האיסור מהתורה; ובתלישה סתם ללא תועלת – האיסור מדברי חכמים.

גם תלישת נוצות מן העוף בכלל מלאכת 'גוזז'. אבל מותר לתלוש נוצות מעור של עוף מבושל, משום שלאחר הבישול הוא נחשב אוכל, ואין בו איסור 'גוזז' (אדר"ת, הר צבי טל הרים גוזז ג).

ב – גוזז וחובל באדם

כשם שאסור לגזוז צמר מבהמה כך אסור לגזוז דברים הצומחים מגופו של אדם, כדוגמת שערות, ציפורניים, עור מדולדל ויבלות. הגוזר אותם כדרך שרגילים לגוזרם – עובר באיסור תורה, והגוזר אותם בשינוי – עובר באיסור חכמים.

לפיכך, הקוצץ את ציפורניו בכלי – עובר באיסור תורה, והכוסס אותם בשיניו – עובר באיסור חכמים (רמב"ם שבת ט, ח). ונכון לאדם להרגיל את עצמו שלא לכסוס ציפורניים, כי בנוסף לכך שזה לא מנומס, הרגיל בכך עלול להיכשל בכסיסתם בשבת.

וכן אסור לקצוץ יבלת. אם היתה לחה וקצץ אותה בכלי – עבר באיסור תורה, ואם קצץ אותה בשינוי, בשיניו או בידו, עבר באיסור חכמים. ואם היבלת התייבשה והיא עומדת להתפורר מעצמה, גם אם קצץ אותה בכלי עבר באיסור חכמים (רמב"ם שם, שו"ע שמ, ב, מ"ב ו).

וכן אסור לגרד בגוף ולנתק ממנו עור שמתחיל להתקלף, וכן אסור לנתק את העור שמתקלף בשפתיים יבשות, ואפילו על ידי השיניים אסור לנתקו. אבל מותר להסיר קשקשים שחיבורם לעור רופף ביותר, ובקלות הם נושרים.

ציפורן שנחתכה רובה, אם היא גורמת צער, מותר לתלוש אותה ביד או בשיניים. שהואיל ונחתכה רובה הרי היא נחשבת כתלושה, והאיסור לנתקה מדברי חכמים בלבד, ובמקום צער התירו חכמים להסירה בשינוי (שבת צד, ב; שו"ע שכח, לא; ח"א כא, ד).

אסור לאדם לגרד בפצעו באופן שיצא ממנו דם, משום שהוא חובל בעצמו (עי' להלן כ, ט). ואף שהמגרד אינו מעוניין בהוצאת הדם, מכל מקום איסור חכמים יש בזה (מ"ב שטז, ל). וכן אסור לצחצח שיניים כאשר קרוב לוודאי שיצא דם מחניכיו, וכן אסור למצוץ דם היוצא מהשיניים (מ"ב שכח, קמז; להלן הלכה ז).

מותר להוציא קוץ שנתקע בבשר, ובלבד שיזהר שלא להוציא דם. ואם הקוץ גורם לצער, מותר להוציאו גם כשברור שיצא דם, משום שהוצאת הדם במצב כזה אסורה מדברי חכמים, ובמקום צער שכזה לא גזרו חכמים (מ"ב שכח, פח).

מותר להסיר גלד של פצע שהתייבש ובעת הוצאתו לא יצא דם, ואין בזה איסור גוזז, מפני שהגלד לא גדל מן הגוף, אלא הוא דם שיצא מן הפצע והתייבש (שו"ע שכח, כב).

ג – סירוק שיער וסידור צמות

אסור לסרק שערות בשבת, משום שבעת הסירוק נתלשות שערות. ויש מכך תועלת, משום שבאופן טבעי, בכל יום נושרות מן הראש עשרות שערות, וכל אדם מעדיף שהשערות ששורשן נחלש יתלשו בעת הסירוק, ולא ינשרו במשך היום ויפגמו בסידור השיער וניקיון בגדיו. וכיוון שאסור להסתרק, המסרק הוא מוקצה ואסור לטלטלו (שו"ע שג, כז).

אבל הרוצה לסדר מעט את שערו, רשאי להשתמש לשם כך במברשת מיוחדת ששערותיה רכות, או שיש רווח גדול בין שיניה, באופן שיש סיכוי סביר שלא ייתלשו שערות. ואז גם אם במקרה יתלשו שערות, אין בזה איסור, הואיל וכוונתו אינה לתלוש שערות, וגם אין הכרח שפעולתו תגרום לתלישתן. ומברשת כזו אינה 'מוקצה'. וכדי שלא יֵראה כאילו הוא משתמש במברשת אסורה, טוב לייחד אותה לשבת (עי' שש"כ יד, נ).[1] כל זה אמור לגבי מי שיש לו שערות שנתלשות בסירוק, אבל מי ששערותיו קצרות ועל כן אינן נתלשות בסירוק, רשאי לסדרן בשבת על ידי מסרק.

מותר לאדם לחכך בשערות ראשו וזקנו בנחת, וכן מותר להעביר בהן את אצבעותיו כדי לסדרן, וכן להוציא לכלוך שדבק בהן, ובתנאי שיקפיד שלא לתלוש שערות. גם פעולה שיש ספק אם תגרום לתלישת שערות מותר לעשות, הואיל ואינו מתכוון לתלוש שערות. ומי שרגיל להתעסק בשערות זקנו באופן שבדרך כלל גורם לתלישת שיער, צריך להימנע מזה בשבת.

אסרו חכמים לאשה לעשות צמה בשערה, מפני שקליעתה דומה למלאכת 'בונה'. וכן אסור לפרק את הצמה, כי פירוקה דומה למלאכת 'סותר'. מותר לאסוף את השיער בגומי, כי אין בזה יצירת מבנה. וכן מותר לעשות בידיים שביל באמצע השיער, אבל אסור לעשות זאת על ידי מברשת או מסרק, משום שזה גורם לתלישת שערות (שו"ע שג, כו; מ"ב פד).

וכן אסור לקלוע צמה בפאה נוכרית, משום שזה דומה למלאכת 'אורג'. וכן אסור לסותרה משום 'בוצע', שזו המלאכה שמפרקת את האריגה (מ"ב שג, פב, שעה"צ עא). נכון שלא לסרק שערות של פאה נוכרית, אבל מותר להחליק את שערותיה בעזרת מברשת רכה שלא תתלוש שערות (שש"כ יד, נב). ואם שיער הפאה הסתבך עד שאי אפשר לצאת בה, אסור לסדרו ביד משום 'מכה בפטיש' (קצה"ש קמג, בדה"ש ו).

אסור מדברי חכמים לעשות סלסולים בשער, וכן אסור לגברים לסלסל את פאות ראשם, משום שזה דומה למלאכת 'בונה', וכן אסור לפרק את הסלסולים משום 'סותר'. אבל אם היו הפאות מסולסלות, מותר להמשיך לסלסלן ביד למרות שזה עשוי לחזק את הסלסולים, מפני שאין יוצרים בהן מבנה חדש (תפארת ישראל שבת י, יכין לה; ועי' קצה"ש קמו בדה"ש כא).

וכן אסור להעמיד את התסרוקת או את השיער על ידי ספריי או שמן, מפני שזה דומה למלאכת 'בונה' (ריב"ש כמובא בבאו"ה שג, כז, 'לחוף'). ואסור לעשות זאת גם בפאה נוכרית (שש"כ יד, נו). אבל מותר לאשה להתיז על שיערה וגופה מי בושם (מ"ב קכח, כג; שש"כ יד, נו-נז). וכן מותר להרטיב את השער במעט מים על מנת לשמור על מראה חלק.


[1]. הגוזז חייב הן כאשר הוא גוזז לצורך הצמר והן כדי לייפות את הגוף ממה שגדל עליו ומכערו, כדוגמת גזיזת עורות התחשים כדי לעשות מהם יריעות למשכן. וכיוון שהמסתרק רוצה להשיר שערותיו, איסור סירוק מהתורה (ריב"ש שצ"ד. וכ"כ בשעה"צ שג, עב). אולם הרמב"ם הל' נזירות ה, יד, כתב שנזיר המסרק את שערותיו אינו לוקה. ופירש הרדב"ז שם, שאף שהוא רוצה להשירן, האיסור דרבנן מפני ששורשן נחלש וממילא הן עומדות לנשור. וכ"כ באגלי טל מלאכת גוזז טו. והכסף משנה באר שהאיסור מדרבנן לרמב"ם, משום שהוא אינו מתכוון, היינו שעיקר כוונת הנזיר לסדר השערות ולא לתולשן וגם אין וודאות שייתלשו.

ד – איפור הפנים

אחת מל"ט מלאכות האסורות בשבת היא מלאכת 'צובע' (כמבואר להלן יח, ה). מהתורה אסור לצבוע בצבע שמתקיים זמן רב על דבר שהצביעה מתקיימת בו זמן רב. וחכמים הוסיפו ואסרו גם צביעה בצבע שאינו מתקיים וגם צביעה על דבר שהצבע אינו מתקיים בו זמן רב, כדוגמת נשים שמתאפרות וצובעות את עורן לזמן קצר. לפיכך, אסור לצבוע סביב העיניים במעט כחול, וכן אסור לצבוע את הלחיים באדמומית, וכן אסור לצבוע את השפתיים באודם או בשפתון שקוף שנותן לשפתיים ברק. וכן אסור לשים לק על הציפורניים, ואפילו אם הוא שקוף, כי גם הברק נחשב צבע. אמנם האיסור הוא להתאפר, אבל להסיר את האיפור מותר על ידי מים או צמר גפן, אבל אין להשתמש בצמר גפן שספוג במים, משום איסור סחיטה.

כמו כן אסור למרוח שכבה של מייק-אפ על הפנים. ואיסור זה חמור מסתם איפור, כי בנוסף לכך שיש בזה איסור צובע מדברי חכמים, יש בזה גם איסור תורה של 'ממרח', כי זו משחה שממרחים ממנה שכבה על הפנים, כדי להחליק את הקמטים (ועי' בהלכה הבאה).

אבל מותר לפזר פודרה לבנה או צבעונית, שאין בה חומר מדביק, משום שרק כאשר החומר הצובע דבוק לעור יש בו איסור משום 'צובע', אך כאשר הוא מונח על הפנים בלא שיהיה דבוק, אין בו איסור (אג"מ או"ח א, קיד; יחו"ד ד, כח). ויש מחמירים גם בזה (מהר"ם מבריסק א, כג; בית ישראל נו). והואיל והמחלוקת בדברי חכמים, הלכה כדעת המקילים.

איסור האיפור הוא מן האיסורים הקשים ביותר. כי קשה מאוד לאשה שרגילה להתאפר בכל יום להימנע מכך ביום השבת, שכן דווקא ביום השבת, שבו הכל מתלבשים בחגיגיות, נשים רוצות להיראות במיטבן. אך במבט עמוק יותר אפשר אולי לומר, שאדרבה, זהו עניינו של יום השבת, שהוא יום קדושה ומנוחה. מנוחה מהמתח המלווה את ימות החול, שבהם אנו טורחים לעשות את המיטב כדי להיראות כלפי חוץ יותר טוב מכפי שאנו באמת, כדי לעמוד בסטנדרטים האכזריים של היופי החיצוני. על ידי השבת וההתחזקות באמונה ובהשגחה האלוקית, צריכה לבוא מנוחה אמיתית שבאה מתוך השלמה פנימית עם המציאות כפי שהיא ועם היופי הטבעי, שאותו מעטרים בבגדים ותכשיטים. וזהו עונג שבת.

אמנם לקראת שבת אפשר ואף ראוי להתאפר, ועל כגון זה אמרו חכמים (ע"ז ג, א): "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", שזו עבודתנו בימות החול לתקן את העולם ולשכללו ולהכינו לקראת השבת, כדי לקלוט יותר את האור האלוקי. אלא שאם לא הצלחנו להכין את עצמנו בשלימות לשבת, כגון שהאיפור בערב שבת אינו מועיל לכל השבת, אזי אחר שהגיעה השבת צריכים לקבל את המציאות כפי שהיא במנוחה ושמחה, ודווקא מתוך קבלה זו נוכל להמשיך לתקן ולשכלל את העולם בימי החול.

ה – סיכת שמנים ובשמים ומריחת קרמים ומשחות

מותר לסוך את הידיים והגוף בשמן כדרך שאנשים רגילים לסוך את עצמם להנאתם. וכן מותר לאשה לסוך את גופה ושערה בשמן מבושם. ואמנם אסרו חכמים לתת בושם בבגד, משום שמולידים בזה ריח בבגד, והמוליד דבר חדש שלא היה, דומה לעושה מלאכה (ביצה כג, א; ב"י ורמ"א תקיא, ד). אולם על הגוף והשיער אין איסור, משום שהריח טפל לגמרי לגוף ולכן אין זה נחשב שמולידים בו דבר חדש.[2]

אף שמותר לסוך את הגוף בשמן, אסור למרוח עליו קרם, משום איסור 'ממרח', שהוא תולדה של מלאכת 'ממחק' (עי' להלן יח, ו). מטרתה של מלאכת 'ממחק' להחליק משטחים מחוספסים כדוגמת עור ועץ. תולדה של מלאכה זו היא 'ממרח', היינו מריחת חומר באופן שווה, וכן מריחת חומר על גוף אחר כדי להחליקו.

לפיכך, אסור למרוח את כל סוגי הקרמים והמשחות על העור, מפני שבעת שמורחים אותם מחליקים את הקרם על פני העור. ואין לטעון שהמטרה היא להבליע את הקרם בתוך הגוף, ולא למורחו על פני העור. מפני שגם כאשר רוצים שהקרם ייבלע בעור, מעוניינים שחלק ממנו ישאר על פני העור כדי להחליקו, ולכן יש בזה איסור ממרח. אבל אם הקרם נוזלי, היינו שכאשר יניחו אותו על משטח – יתפשט, אין בו איסור ממרח ומותר לסוך בו את הגוף.[3]

מותר לסוך את הגוף בנוזל שנועד להרחקת יתושים, אבל אם החומר לדחיית יתושים מוקשה, אסור למורחו על הגוף, משום איסור 'ממרח'.

אסור למי שסובל ממיחושים לסוך בשמן שנועד לרפואה, שכן גזרו חכמים שלא לעשות בשבת דברים של רפואה. אבל אם המיחושים גורמים לצער ממשי, מותר לסוך את הגוף בשמן רפואי. ואם הוא שמן שגם בריאים משתמשים בו, הואיל ואין ניכר שמשתמשים בו לרפואה, מותר גם למי שסובל לסוך בו את גופו (שו"ע שכז, א, להלן כח, ד-ה). דין עיסוי מקצועי וחובבני יבואר להלן (כח, יג).


[2]. אמנם יש אוסרים לתת ריח טוב בגוף משום מוליד (ט"ז תקיא, ח, ומ"א יא, בא"ח ש"ש תצוה יא). מנגד יש סוברים שאפילו בבגד מותר לתת ריח (ראשון לציון אליבא דהרי"ף, הרמב"ם והרא"ש). ולרוה"פ אסור לתת ריח טוב בבגד ומותר לתת ריח טוב בגוף (מ"ב קכח, כג; יחו"ד א, לא; שש"כ יד, לו).

[3]. כאשר רוצים שכל המשחה תבלע בגוף ולא ישאר ממנה דבר על העור, אין בה איסור ממרח (מ"א שטז, כד, מ"ב מט). לפיכך, חולה שמותר לתת לו טיפול רפואי והוא נצרך למשחה, מותר לשפשף אותה על העור עד שתבלע לגמרי (דעת תורה שכח, כו; רשז"א בשש"כ לג, הערה סד). אבל קרם שנועד להנאה או יופי, אין רוצים שייבלע לגמרי, אלא רוצים שישאר ממנו גם על פני העור כדי להחליקו ולייפותו, ולכן אסור למורחו.

ו – סבון נוזלי וקשה ושימוש במגבונים

מותר לרחוץ ידיים בסבון נוזלי. אבל בסבון קשה – נוהגים להחמיר. שני טעמים לדבר: האחד, שהשימוש בסבון קשה או סמיך נראה כעין 'ממחק', שהרי בעת השימוש בסבון הקשה מחליקים את פניו, ובעת השימוש בסבון סמיך מורחים אותו על היד והגוף. הטעם השני, שהשימוש בסבון נראה כהולדה של דבר חדש, שהסבון הקשה או הסמיך הופך להיות נוזלי כמים. ואף שמעיקר הדין לדעת הרבה פוסקים אין בזה איסור, כי אין שום כוונה להחליק את הסבון, ומה שיורד מהסבון מתבטל למים ואינו נראה כנולד. מכל מקום כיוון שיש בזה דמיון לממרח ומוליד, נהגו רוב ישראל להחמיר שלא להשתמש בסבון קשה וסמיך. ובשעת הצורך אפשר להקל בסבון סמיך (סוגים של שמפו), והנוהגים להקל בסבון קשה יש להם על מי לסמוך (ראו בהערה).[4]

מותר להשתמש במגבונים לחים קטנים וגדולים לצורך ניקוי תינוק ומקומות מלוכלכים שבגוף ולצורך ניקוי שולחן ומרצפות. אמנם יש מחמירים, משום שלדעתם השימוש במגבון כרוך בסחיטה, שבעת הניגוב לוחצים על המגבון והלחות נסחטת ויוצאת מתוכו, ויש מזה תועלת לצורך הניקוי. אולם העיקר כדעת המתירים, שכן המגמה בשימוש במגבונים, להסתייע בלחות שעל פניהם כדי לנקות היטב, אבל אין מעוניינים לסחוט את המגבון כדי להרטיב את המקום שמנגבים, שאם היו רוצים להרטיבו היה אפשר לשוטפו במים. וכל זמן שהלחות נשארת על המגבון אין היא נסחטת ונפרדת ממנו, ואין בזה איסור. ואם במקרה יצאו מעט טיפות מן המגבון, כיוון שאין מתכוונים לזה, אין בזה איסור.[5]

כפי שלמדנו (לעיל יג, יא), מי שעשה את צרכיו ואין לו דרך להתנקות בלא לקרוע נייר טואלט, התירו חכמים לעבור על איסור מדבריהם כדי למנוע מעצמו בזיון גדול, ויקרע את הנייר בשינוי, כגון על ידי מתיחתו במרפקיו. וכן מותר בשעת הצורך, להרטיב את נייר הטואלט במים, כדי להיטיב את הניקיון, ובתנאי שלא יתכוון לסחוט מים מהנייר, אלא רק להיעזר ברטיבות שעליו.


[4]. במ"ב שכו, ל, החמיר על פי תפארת ישראל שלא להשתמש בסבון משום ממרח. וכ"כ ר"ש לניאדו, ומעשה איש (דף קט). ובבא"ח ש"ש יתרו טו, החמיר משום מוליד. אולם כמה פוסקים הקילו ומהם: פחד יצחק, גינת ורדים ופעולת צדיק. וכ"כ בקצה"ש (קלח בדה"ש לא), וכן הרחיב ביבי"א ד, כז, והוסיף שכ"כ הרמב"ם בתשובה. ולרשז"א בשש"כ יד, הערה מט, מעיקר הדין אין בזה איסור, אלא שהוא כדברים המותרים שנהגו בהם איסור, שיש לקיים את המנהג לאסור. וכן אסרו למעשה בשש"כ יד, יח, ואול"צ ח"ב לה, ה. ואף הגרע"י כתב בהליכות עולם (ח"ד עמ' קח) שטוב להחמיר וכן המנהג. ע"כ. אמנם נראה שבשעת הדחק אפשר לסמוך על דעת המקילים בסבון קשה, ובתנאי שלא יתכוון להחליק את פני הסבון. סבון סמיך כמשחה, דינו יותר קל, כי אין אפשרות להחליקו משום שהוא נמס מיד במים. ואע"פ כן רבים נוהגים להחמיר בו משום שהמסתו נראית כמוליד, ולכן רבים אינם משתמשים בשבת במשחת שיניים אלא במי פה. אבל בסבון נוזלי שיוצקים ממיכל מותר להשתמש, ואף שאינו נשפך כנוזלים, כיוון שיותר דומה לנוזלים – אינו נראה כמוליד.

[5]. בין המחמירים: ארח"ש יג, מו; חוט שני ב, עמ' רט; ולכך נטה במנח"י י, כה, ושבה"ל ח, נט; י, נח. ואילו מנגד נטו להתיר בהר צבי א, קצ; ויען יוסף או"ח קסג. ועוד רבים התירו: אג"מ או"ח ב, ע; שש"כ יד, לז, והערה צט, עפ"י רשז"א; רבבות אפרים ו, קצד, ג; מנו"א ח"ב יב, 20; מראה הבזק ג, מח. ועי' בהרחבות.

ז – צחצוח שיניים ומשחת שיניים

מותר לצחצח שיניים בשבת, כדי לנקותן ולהסיר ריח רע. וכן מותר להשתמש במי פה, כדי לתת בפה ריח טוב. ואמנם יש שאסרו לצחצח שיניים בשבת, מפני שחששו לאיסור סחיטה במברשת, ולהוצאת דם מהחניכיים, ולשבירת קיסמים במברשת. אולם העיקר להלכה שמותר לכתחילה לצחצח שיניים במברשת, ורק במקרה שקרוב לוודאי שהצחצוח יוריד דם – אסור לצחצח שיניים.[6] רבים נוהגים שלא להשתמש במשחת שיניים, כשם שאין משתמשים בסבון, ובשעת הצורך אפשר להקל (ראו לעיל הערה 4).

מותר לשטוף את המברשת במים אחר הצחצוח כפי שנוהגים תמיד. וגם אם אין מתכוונים להשתמש במברשת עוד פעם בשבת, אין שטיפתה נחשבת הכנה מקודש לחול, מפני שזו פעולה שגרתית שרגילים לעשותה תמיד ואין בה טורח. ועוד, שהסרת הלכלוך מהמברשת היא גם צורך שבת, שהשהיית המברשת בלכלוכה גורמת לתחושת גועל (עי' מ"ב תרסז, ו; ולהלן כב, טז).

מותר לחצוץ שיניים בקיסם (שו"ע שכב, ד). מותר להדביק בעזרת אבקה שיניים תותבות לחניכיים, שהואיל והדבקה זו נועדה לזמן קצר, אין בה איסור (הר צבי, ציץ אליעזר טו, כה, ושלא כשש"כ יד, מ, שהחמיר).


[6]. בין האוסרים: מנח"י ג, מח, ארח"ש יז, כט. ובשש"כ יד, לט, כתב שנהגו להחמיר. סברת האוסרים, שהצחצוח מוריד דם וגורם לשבירת קיסמים במברשת. אולם שתי הטענות אינן נכונות, כי רק לעתים נדירות יורד דם ונשברים קיסמים, וממילא הוא דבר שאינו מתכוון ומותר. האוסרים אסרו גם משום סחיטה שנעשית במברשת בעת הצחצוח. והשיבו שהוא פסיק רישא דלא ניחא בשני דרבנן: א' סחיטה בשיער וכיוצא בו אסורה מדרבנן, ב' כלאחר יד. ולרשז"א אמנם נוח לו שיצאו המים ועל ידי כך הניקוי יהיה טוב יותר, אלא שבדרך כלל שערות המברשת אינן ארוכות וצפופות כל כך, ואין בזה סחיטה. ואם ישטוף את פיו תחילה במי פה, גם לרשז"א זה יהיה פסיק רישא דלא ניחא ליה. המתירים למעשה הם: שרידי אש ב, כח; אג"מ או"ח א, קיב; אול"צ ח"ב לה, ו; רשז"א (שלחן שלמה שכ, כח, ב). ובקצה"ש, ויבי"א ד, כז-ל, התירו אף במשחה.

ח – רחצה בשבת

גזרו חכמים שלא לרחוץ את הגוף במים חמים בשבת, משום שהיו אנשים שמרוב להיטותם להתרחץ בחמים, חטאו וחיממו את המים בשבת ועברו על איסור הבערה ובישול, וכשהוכיחו אותם, טענו שמים אלה חוממו מערב שבת. לפיכך גזרו חכמים שלא לרחוץ את הגוף גם במים שהתחממו בערב שבת בהיתר. אבל את מיעוט הגוף מותר לרחוץ בחמים, שכל זמן שנמנעים מלרחוץ את רוב הגוף, אין להוטים כל כך לחמם את המים, ואין לחשוש שיכשלו באיסור. גם כאשר רוחצים כל אבר בנפרד, אסור לרחוץ את רוב הגוף בחמים (שבת מ, א; שו"ע שכו, א).

כבר למדנו (לעיל י, כד) שמותר להשתמש במים החמים שנמצאים בדוד החשמלי בתנאי שאין גורמים בזה לבישול מים נוספים. וכן למדנו (י, כה), שלדעת רבים מותר להשתמש במים שהתחממו בשבת בדוד שמש. ואם כן מותר לרחוץ בהם את הפנים והידיים, וכן את מיעוט הגוף, אבל את רוב הגוף אסור לרחוץ משום גזירת חכמים.

והאיסור לרחוץ את הגוף הוא דווקא במים חמים, אבל במים קרים או פושרים, שחומם נמוך מחום הגוף (כ-36.5 מעלות צלזיוס), מותר לרחוץ את כל הגוף (נו"ב, ח"א, ערוה"ש). ואמנם יש מחמירים גם בפושרים (בית מאיר, רע"א, חת"ס), אבל כיוון שיסוד האיסור מדברי חכמים, בשעת הצורך אפשר לסמוך על המקילים. ומותר לפתוח גם את ברז החמים, כדי שהמים לא יהיו קרים. ובתנאי שבעת פתיחת המים החמים אין גורמים למים הקרים שיכנסו לדוד שיתבשלו (כמבואר לעיל י, כד-כה).

עוד צריך לדעת, שהאיסור לרחוץ את הגוף במים חמים הוא דווקא במצב רגיל, אבל למי שמצטער ממניעת הרחצה בחמים – מותר לרחוץ את כל גופו בחמים שהתחממו בערב שבת או בדוד שמש (רע"א, באו"ה שכו, א).

המתרחץ צריך להיזהר שלא לסחוט את השיער בידיים. ברחצה יש סוחטים כדי להוציא מהשיער סבון בשביל לסבן את שאר הגוף, ולאחר הרחצה יש סוחטים כדי לזרז את ייבוש השיער. אבל מותר לנגב את השיער במגבת, הואיל ואם נעשית בתוך כך סחיטה, היא נעשית כדרך אגב ואין מעוניינים במים שנסחטים ונבלעים במגבת. אשה שרגילה להסתרק תמיד אחר הרחצה, נכון שלא תחפוף את שערה בשבת, שלא תיכשל באיסור סירוק (לעיל הלכה ג). ואם היא נצרכת מאוד לחפוף את ראשה, ויודעת בוודאות שלא תיכשל אחר החפיפה בסירוק, תוכל לחפוף את שערותיה.

עוד הזהירו חכמים, שהרוחץ בנהר או במעיין או בים במקום שאין בו עירוב, כשיצא, ינער את המים שעליו, כדי שלא יטלטל אותם ארבע אמות. ואין צורך שייבש את עצמו לגמרי, אלא די שיסיר את המים המרובים שנוטפים מגופו. ואמנם על הנרטב בגשם לא גזרו שלא ללכת ברשות הרבים, וזאת משום שבדרך כלל מי הגשמים מועטים, ואף כשהם מרובים, כיוון שירדו עליו בניגוד לרצונו, לא החמירו בהם (שבת קמא, א; ב"י שו"ע שכו, ז; ט"ז ב).

מאחר שהרחצה כרוכה בזהירויות מאיסורים שונים, המנהג הרווח שבלא צורך אין רוחצים בשבת. אבל כל שיש צורך, כגון ביום חם או למי שהזיע, מותר לרחוץ בקרים או בפושרים.

ט – שחייה וטבילה בשבת

גזרו חכמים שלא לשחות בשבת, שמא יבואו מתוך כך לתקן סירה. וכל שהוא מנתק את רגליו מקרקעית המים וצף הרי הוא נחשב כשוחה, אבל אם אינו מנתק את רגליו מהמים הרי הוא רוחץ ומותר (ביצה לו, ב; שבת מ, ב; שו"ע שלט, ב). ואף שמעיקר הדין לא אסרו חכמים את השחייה בבריכה שמוקפת בקיר שעוצר את המים והיא נמצאת בתוך חצר מגודרת, כי אין לחשוש שיבואו לתקן שם סירה או לטלטל את המים מחוץ לעירוב. מכל מקום זה היה בזמן שהשחייה לא היתה סוג של בילוי, אלא היו בודדים שהיתה להם בריכה בחצר וצפו בה מעט. אבל כיום שהשחייה הפכה לאחד הבילויים השכיחים בחול, אסור לשחות בבריכה משום 'עובדין דחול'. ועוד, שיש חשש שמא לאחר הרחצה יבואו לסחוט את בגד הים. ועוד, שאין ראוי לאבד את הזמן הפנוי בשבת בבילויים, אלא צריך להקדישו לתורה.[7]

מותר לאדם לטבול מטומאתו בשבת. ואף שאסרו חכמים לטבול כלים בשבת, משום שטבילתם נראית כתיקון כלי, שעל ידי הטבילה מותר להשתמש בהם. לאדם מותר לטבול בשבת, שהואיל ומותר לאדם לרחוץ את עצמו במים קרים, מותר לו גם לטבול לטהרתו, שאין הטבילה נראית בהכרח כפעולת תיקון (ביצה יח, א; שו"ע שכו, ח). ואף למנהג יוצאי אשכנז, שמפני כמה חששות נהגו שלא לרחוץ בקרים בשבת, כאשר הרחצה לשם מצווה לא נהגו להחמיר (רמ"א יו"ד קצז, ב). ולכן גברים שרגילים לטבול לשם חסידות, נוהגים לטבול בשבת.

נחלקו הפוסקים אם הגזירה שגזרו חכמים שלא לרחוץ בשבת במים חמים חלה גם על טבילה. יש אומרים שלא גזרו חכמים על טבילה של מצווה, ומותר לטבול במים חמים שהתחממו בהיתר (קרבן נתנאל). ויש אומרים שגזירת חכמים חלה גם על טבילה, ואסור לטבול במים חמים (נודע ביהודה). ורבים נהגו להקל לטבול במים חמים. והרוצים להחמיר, ידאגו שחום המים יהיה נמוך מחום הגוף, שבמים פושרים לדעת רוב הפוסקים מותר לרחוץ בשבת, קל וחומר שמותר לטבול בהם לשם מצווה. כמו כן יוכלו לטבול בבין השמשות, שהוא זמן שלדעת רבים מהמחמירים עדיין מותר לרחוץ בו בחמים.[8]


[7]. אף שמעיקר הדין מותר לרחוץ את הגוף בקרים, מנהג אשכנז להחמיר, משום שחששו שמא יסחט את שערות ראשו בידיו כשיצא מהמים, וכן חששו לטלטול ד' אמות ברשות הרבים, ושמא יבוא לשחות (תה"ד רנה, שו"ת מהרי"ל חדשות קלט, מ"א שכו, ח, מ"ב כא). אולם ביום חם גם המחמירים מודים שמותר לרחוץ את הגוף בקרים או בפושרים, ויזהר שלא לסחוט את שערותיו בידיו, אלא ינגבן במגבת (שש"כ יד, יא). ויש שכתבו שאף במגבת יש להחמיר לנגב את השערות בנחת (בא"ח ש"ש פקודי ח). לא כתבתי למעלה שלמנהג אשכנז אסור לרחוץ בקרים, כי דין זה אינו שכיח, שהוא נוגע רק ליחידים שרגילים לרחוץ בקרים להנאתם, ובמקום צער ממילא מקילים לרחוץ בקרים ובחמים. אבל לשחות בבריכה ברור שאסור למנהג יוצאי אשכנז. וגם למנהג יוצאי ספרד שנוהגים כעיקר הדין, ומתירים לרחוץ בקרים ולשחות בבריכה שיש לה קיר סביב והיא ברשות היחיד, יש לאסור, משום שכל הקולא לשחות בבריכה שבחצר, נגעה למקרים נדירים, לאותם יחידים שהיתה להם בריכה קטנה בחצר וצפו בה מעט. אבל בבריכות שבונים כיום שרגילים לשחות בהן זמן רב, והוא בילוי קבוע, השחייה בהן היא 'עובדין דחול'. ואם אפילו הילוך כדרך חול אסור מדברי נביאים, ק"ו ששחייה היא דרך חול ואסורה. ואם יהיה מותר לשחות בשבת, יתבטלו מתורה ויפרו את עניינה של השבת שנועדה ללימוד. ועי' בדין ריצה והתעמלות להלן כב, ז-ח. ועוד, שיש חשש שיבואו לסחוט את בגד הים, כמו גם לעשות איסורים אחרים הקשורים להפעלת הבריכה.

[8]. אמנם לדעת תה"ד (רנה), למנהג אשכנז שאין רוחצים בקרים, אשה שיכלה לטבול לפני שבת, אסור לה לטבול בשבת. ועפ"י זה כתב הגר"א שאסור לבעלי קריין לטבול. אולם למעשה אשה שדחתה טבילתה לליל שבת, מצווה שתטבול בשבת ולא תדחה טבילתה ביום נוסף, כמבואר בפנה"ל טהרת המשפחה ה, יא, 12. ודעת רוב ככל פוסקי אשכנז להתיר גם טבילת גברים בשבת. וכ"כ עולת שבת שכו, טו; א"ר ה; תוספת שבת יב; אג"מ או"ח ד, עד, ועוד.

לעניין טבילה בחמים, לדעת קרבן נתנאל (שבת פ"ב, כב, ק), חסד לאברהם (קמא או"ח ל, כמובא בשעה"צ שכו, ה), לא גזרו חכמים על טבילה בחמים בשבת. וכן העידו הרבה אחרונים, שנשים נוהגות לטבול בליל שבת במים חמים (דברי חיים או"ח ב, כו, מהר"י עייאש בשו"ת בית יהודה ב, לב, ושו"ת דברי יוסף סד). לעומת זאת, לדעת הנודע ביהודה (מהדו"ת כד), חכם צבי יא; בית מאיר (תחילת שכו), ח"א ע, א; רע"א (א, יז) ועוד, גם טבילה בחמים בכלל גזרת מרחצאות. ובשעה"צ שכו, ה, כתב שרק בשעת הדחק אפשר להקל. אבל למעשה רבים נוהגים להקל לנשים לטבול בחמים. וכ"כ ארח"ש (ב, כא, הערה ל); מנו"א (ח"ב י, 173); בדי השולחן (קצז, יז). ובלוית חן (עט) כתב שלכתחילה תטבול בבין השמשות (כדעת החכ"צ), שכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו ביה"ש במקום מצווה, וכשאי אפשר לטבול בין השמשות, תטבול בשבת בחמים. ונ"ל שהרוצים להחמיר, מוטב שיטבלו בפושרים, שכן ישנן שלוש דעות מהו האיסור לרחוץ בחמין שהוזכר בהלכה הקודמת: א) לבית מאיר ורע"א, גם במים שהופגה צינתם אסור. ב) לחכם צבי יא, חת"ס או"ח קמו, ותה"ל שכו, ג, האיסור גם בפושרים אבל במים שהופגה צינתם מותר. ג) לנודע ביהודה (מהדו"ת כד), ח"א (ע, א), זרע אמת (א, עא) וערוה"ש (שכו, ג), האיסור בחמין, אבל בפושרים מותר. הרי שגם לסוברים שאסור לטבול בחמין, לדעת הנו"ב ודעימיה מותר לטבול בפושרים. ואם חום המים מעט פחות מחום הגוף, יש מקום לומר שגם לדעת החכ"צ ודעימיה אין בזה איסור. לפיכך הרוצים להחמיר, יחממו את המים פחות מחום הגוף או כחום הגוף, ובאופן זה יצאו לדעת רובם המכריע של הפוסקים, ואין בטבילה זו סבל. וכל זה לרוצים להחמיר, אבל המנהג הרווח לטבול בחמים.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן