חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

פרק טו – בונה סותר בבית וכלים

א – כללי בונה וסותר ומכה בפטיש

מלאכת 'בונה' היא המלאכה שעל ידה הקימו את המשכן. בכלל המלאכה, יישור הקרקע כדי להעמיד עליה את המשכן, וכדי שתהא נוחה להילוך בני אדם בחצר המשכן. וכן העמדת קירות המשכן וכיסוי הגג, וכן העמדת הגדר של החצר.

כל הבונה אפילו כלשהו בקרקע או בבית, או מוסיף עליהם כלשהו, עובר באיסור תורה. לפיכך, אם היה חור קטן בקיר וסתמו, או שהיתה גומא קטנה בחצר ומילאה, או שהוסיף על הקיר מלט או טיח, או השקה יציקת בטון כדי לחזקה, עבר באיסור תורה (שבת קב, ב; עג, ב).

כל דבר שעשייתו אסורה משום מלאכת 'בונה', סתירתו אסורה משום מלאכת 'סותר', ובתנאי שתהיה תועלת בסתירה. אבל סתירה כדרך השחתה, אסורה מדברי חכמים. איזו היא סתירה שיש בה תועלת? סתירת דבר כדי לבנותו באופן טוב יותר, וכן חפירת בור באדמה כדי להניח בו יסודות, או קדיחת חור בקיר כדי להבריג לתוכו בורג (שבת לא, ב; רמב"ם י, טו).

פעמים שבעצם הסתירה יש תועלת, ואזי למרות שהסתירה אינה לשם בנייה, עוברים עליה באיסור 'בונה', כגון המסיר מלט מיותר שדבוק לרצפה או לקיר, או החופר בור כדי להצניע בו דברים, או עושה חור בקיר כדי להטמין בו דברים (שבת קב, ב).

עוד מלאכה קשורה לבניית בתים וכלים, והיא מלאכת 'מכה בפטיש', שעניינה פעולת גימור. כמו למשל, לאחר סיום בניית הבית, לפעמים יש בקיר אבנים בולטות, ומכים עליהן בפטיש כדי ליישר את הקיר. וכן לאחר שעשו כלי ממתכת, לפעמים נותרו בו בליטות, והיו מכים עליו בפטיש כדי ליישרו. מתולדות מלאכה זו, תיקון כלים מקולקלים, והוספת שכלול בכלים שנגמרה עשייתם. וכן עשיית חלון בקיר כדי שיכנס דרכו אוויר ואור (רמב"ם י, טז). פעמים שנחלקו בגמרא (שבת קב, ב) במלאכות שונות אם הן אסורות משום 'בונה' או משום 'מכה בפטיש'. ולא נאריך בכך משום שעיקר ענייננו בספר זה ללמוד את המותר והאסור מהתורה ומדברי חכמים.

אסור מהתורה לעשות גבינה בשבת, משום שבעשייתה חלקיה מתגבשים ומתאחדים כדרך בניין (רמב"ם ז, ו). וכן אסור לעשות בשבת כדור משלג או בובת שלג, אלא שהואיל ואינם מתקיימים, האיסור מדברי חכמים.

ב – מלאכת בונה בקרקע וסייגים לזה

כפי שלמדנו, בכלל מלאכת 'בונה' אסור ליישר קרקע כדי שתהא נוחה להילוך או כדי שיוכלו להניח עליה כסאות וספסלים או כדי שאפשר יהיה לבנות על גבה. לפיכך, המסיר גבשושית מן הקרקע, או סותם גומא, עובר באיסור 'בונה' מהתורה.

חצר ששטפוה גשמים, אסור לפזר בה חול וחצץ כדי לכסות את הבוץ, שהואיל ורגילים להשאירם שם, הרי זה משווה את פני הקרקע ואסור משום 'בונה'. אבל מותר לפזר עליה תבן שמיועד למאכל בהמות, הואיל ואינו מתכוון להשאירו שם. ובתנאי שיעשה זאת בשינוי, כגון שייטול את התבן בגב הכלי, שאם לא כן מעשה הפיזור נראה כמעשה של חול (עירובין קד, א, שו"ע שיג, י).

מותר לכסות צואה ורוק בחול, הואיל ואינו מתכוון לתקן את החצר אלא רק לכסות את הטינוף (ביצה ח, ב; מ"ב שיג, נה). וכן אם נפל שמן על המדרכה או על רצפת הבית, מותר לכסותו בחול כדי למנוע החלקה. וזאת בתנאי שהחול הוכן לשם כך, ולכן אינו מוקצה (להלן כג, ג). וכן מותר לפזר מלח על קרח כדי למנוע החלקה (שש"כ כה, י).

אסור לטאטא את קרקע החצר, שמא ישווה גומות ויעבור על איסור תורה, אבל מקום מרוצף שבחצר מותר לטאטא.[1]

מי שנדבק טיט לנעליו, לא יקנח אותן בקרקע, שמא ישווה גומות (שו"ע שב, ו). ויש שאינם חוששים לכך ומתירים (רמ"א, ט"ז). והרוצה להקל רשאי, וטוב להחמיר. על מגרדת או על מרצפות או אבנים, מותר לכתחילה לקנח את הנעליים (מ"ב שב, כח).

לא ישפשף ברגלו רוק שעל הארץ, כדי שלא ישווה גומות. והרוצה למעט את מיאוסו, רשאי לדורסו לפי תומו בדרך הילוכו, ובתנאי שלא יתכוון למרחו ולהשוות גומות (שו"ע שטז, יא).

אסור לשחק בגולות על הקרקע, שמא ישווה גומות כדי שהגולה תוכל להתגלגל ישר. וכן אסור לשחק על קרקע בכל משחק שמצריך שתהיה ישרה לגמרי, שמא יבוא להשוות גומות. ואפילו אם הקרקע מרוצפת, אסור לשחק עליה שמא יבואו לשחק על קרקע שאינה מרוצפת (שו"ע שלח, ה, ומ"ב כ; מ"ב שח, קנח). אבל על הרצפה שבתוך הבית או בצמוד לו מותר לשחק, שהואיל וכל הבתים כיום מרוצפים, אין חשש שמא יבואו מתוך כך לשחק בחוץ במקום שאינו מרוצף (שש"כ טז, ה; הערה יח).

מותר לילדים לשחק בחול דק ויבש שהונח בארגז חול כדי שישחקו בו, מפני שכל זמן שהוא יבש, אי אפשר לעשות בו גומות, כי החול חוזר ונשפך לגומא. אבל אם החול לח, כיוון שאפשר לעשות בו גומות, אסור לשחק בו (מ"ב שח, קמג). ואסור להרטיב את החול משום איסור 'לש' (מ"ב שכא, נ). אם החול אינו מיועד למשחק – הרי הוא מוקצה ואסור לשחק בו (שו"ע שח, לח, מ"ב קמד).


[1]. לרי"ף מותר לטאטא קרקע שאינה מרוצפת, מפני שאין הכרח שישווה גומות והוא דבר 'שאינו מתכוון'. לרמב"ם מותר לטאטא כאשר המקום מרוצף, אבל כשאינו מרוצף יש לחוש שמא יכוון להשוות גומות. ולדעת הרא"ש, גם מקום מרוצף אסור לטאטא, שמא יבוא לטאטא מקום שאינו מרוצף וישווה גומות. בשו"ע שלז, ב, פסק כרמב"ם, והרמ"א פסק כרא"ש, אולם כתב בבאו"ה 'ויש', שבמקום שכל הבתים מרוצפים אין לגזור. והוסיף רשז"א, שגם מה שמרוצף מחוץ לבית, אפילו אינו מקורה, נגרר אחר הבית ומותר גם לרמ"א (שש"כ כג, הערה י). וראו להלן כג, יד, 14, ובהרחבות כג, יד, ו, מדוע אין איסור מוקצה בעת שמטאטאים אבק מהרצפה.

ג – חיבור דברים לבית ולקרקע

המחבר לבית או לקרקע דברים שיש בהם תועלת בחיבור קבוע, עובר באיסור תורה של 'בונה', והמפרק אותם עובר באיסור תורה של 'סותר'. ואפילו אם חיבורם אינו מהודק, ובקלות ניתן לחברם ולפרקם, כדוגמת חלונות ודלתות שמרכיבים על צירים או על מסילות הזזה, כיוון שחיבורם לבית קבוע והם הופכים להיות חלק מהבית, המתקין אותם או מפרק אותם עובר באיסור תורה. לכן, אם היה חם בחדר, אסור להסיר את החלונות (שבת קכב, ב; שו"ע שח, ט; מ"ב לט). וכן אסור לחבר או לפרק מסננת שמוברגת על ברז, צינורית גומי שמחוברת לברז, ונורת חשמל שמוברגת לבית המנורה, הואיל וחיבורם לבית קבוע. וכן התוקע מסמר בקיר או מדביק עליו מתלה, כיוון שהחיבור קבוע – עובר באיסור תורה (שבת קג, א, מ"ב שיד, ח).

וכן אסור לחבר קרסי וילון למסילת הווילון, וכן אסור לחבר את הווילון לקרסים שמחוברים למסילה. וכן אסור לחבר מוט של ווילון לווים היוצאים מן הקיר. ואף שכל החיבורים הללו רפויים, כיוון שהם מחוברים לבניין, אסורים מהתורה. אבל כאשר אין חיבור בין המוט לוו, אלא הוא רק מונח עליו או בתוכו, באופן שהוא נע ונד בקלות, מותר להניח את המוט על הוו. וכן מותר להשחיל את לולאות הוילון על המוט הזה.

אם הדבר שמחברים לבית או לקרקע אינו מתקיים לזמן רב, האיסור מדברי חכמים. למשל, מתלה שנצמד לקיר על ידי ואקום ואינו מחזיק זמן רב, אסור להדביקו מדברי חכמים.

כל הדברים שאסור לחבר, אם היתה הברגתם רופפת, אסור לחזקה. לפיכך, אסור לחזק בורג של ברז או ידית של דלת או ידית של ארון שחיבורם התרופף.

אולם דברים שאינם מתחברים ומתבטלים לבית, אין איסור להצמיד או להסיר. למשל, מותר לתלות תמונה על מסמר, מפני שהתמונה אינה נחשבת כחלק מהכותל. ואם החלון נשבר ונושבת דרכו רוח קרה, מותר לפרוס עליו בד כדי לחסום את הרוח, שאין הבד מתבטל לכותל אלא מונח שם לשעה (מ"ב שיג, ג; שטו, ז; שש"כ כג, מא, ומד). וכן מותר להצמיד ניירות למקרר על ידי מגנט, מפני שהמגנט אינו בטל למקרר. וכן מותר להניח מסננת על פי הכיור. וכן הכנסת תקע לשקע או הוצאתו, אינה נחשבת 'בונה' ו'סותר', כי התקע אינו בטל לבית.[2]

ברור מאליו שמותר לפתוח ולסגור דלתות, חלונות וברזים, ואפילו אם זו דלת שאין רגילים לפתוח, או ברז ראשי שאין רגילים לסגור, שהואיל והם נשארים מחוברים לבניין וכך היא דרך שימושם, אין בשימוש בהם איסור 'בונה' ו'סותר'. וכן מותר לפתוח ולסגור גגון של מרפסת שמחובר לצירים או נע על מסילה, שדינו כחלון (רמ"א תרכו, ג).

ידית דלת שנפלה ממקומה – אסור מהתורה לחברה לדלת עם מסמר. ואם מחזירה בלי מסמר באופן ששני צדדי הידית נכנסים זה בזה, כיוון שזהו חיבור ארעי – האיסור מדרבנן. אבל מותר להחזיר צד אחד לדלת, שאין זה נחשב אפילו חיבור ארעי, כי הידית מונחת שם בלא דבר שיחזיק אותה. אלא שיש לחשוש שמא ישכח ויבוא לחבר אותה במסמרים, לפיכך, יניח את הידית בצורה שונה, כלפי מטה או מעלה, שבאופן זה אין חשש שיבוא לחזק את חיבורה. ידית שהחלה להשתחרר מחיבורה לידית שכנגדה, אסור להחזירה למקומה.[3]


[2]. יש שהחמירו בתקע שאין רגילים להוציאו ולהכניסו תדיר, כדוגמת תקע של מקרר (חוט השני לו, א). אולם נראה שכל התקעים נחשבים כסוג אחד, שככלל רגילים להכניסם ולהוציאם תדיר. ועוד שעיקר חיבורם הוא למכשיר החשמלי, ואינם בטלים לכותל (עי' שש"כ יג, לג, הערה קיב; ארח"ש ח, יז; מנו"א ח"א כד, כ). אלא שמצד שהוא מוקצה יש לאחוז את התקע כלאחר יד.

[3]. אם הידית כבר נפלה מספר פעמים לפני שבת, והתרגלו להשתמש בה כשצד אחד בלבד מוכנס לדלת, מותר להחזיר צד אחד שלה לדלת בלא לשנות את צורתה (מנו"א ח"ג כג, 71). היתר חיבורה בשינוי מובא גם בחוט השני לו, ד, ז. כאשר אי אפשר להכניס צד אחד של הידית לדלת, מותר לפתוח את הדלת בעזרת מברג וכיוצא בו (שש"כ כג, לז). בור של מים או ביוב או צמתים של תעלות חשמל וטלפון, נחשב כבניין, ואסור מדרבנן להניח עליהם מכסה קבוע או לפותחו. ואם יש למכסה הבור ידית, מותר לפותחו ולסוגרו בשבת (שבת קכו, ב; שו"ע שח, י, מ"ב מב; שש"כ כג, הערה קמו).

ד – מלאכת אוהל מהתורה ומדברי חכמים

מלאכת עשיית אוהל היא תולדה של מלאכת 'בונה'. לעומת מלאכת 'בונה' שבה מחברים מרכיבים שונים כאבנים, עצים, מלט וברזל, כדי לבנות בית או כלי, בעשיית האוהל אין מחברים חלקים שונים אלא מעמידים דבר שיפריד בין מקומות שונים. גג האוהל חוצץ בין השמים ובין אלה שיושבים תחתיו, ומגן עליהם משמש וגשם. והמחיצה מפרידה בין מקומות שונים, וגם מגינה מפני רוח. לפיכך, הבונה בשבת אוהל מסדינים או שאר דברים שאינם ראויים לבניין, למרות שלא עשה שום קשר ולא חיבר מסמרים או ברגים, אלא חיברו בלולאות או ווים, אם העמיד את האוהל באופן יציב כדי שיעמוד לפחות שמונה ימים, הרי זה הקים אוהל קבע ועבר באיסור תורה. ואפילו אם רק עשה גג או מחיצה, או אפילו הוסיף עליהם טפח בלבד, עבר באיסור תורה (פמ"ג מש"ז ח; מ"ב שטו, א; שעה"צ ו).

הוסיפו חכמים ואסרו לעשות אוהל ארעי, שנועד לשימוש זמני של עד שבוע ימים. לפיכך אסור לפרוס כילה על גבי מיטה לצניעות או להגן מן הזבובים.

כיוון שעיקר האוהל הוא הגג, כל עשיית גג ארעי כדי לסוכך על הנמצא תחתיו בכלל איסור חכמים, ואפילו רוחבו מועט. אבל מחיצת ארעי מותר להעמיד, למשל, מותר להעמיד מחיצה בין גברים לנשים הבאים לשמוע את הדרשה. ורק 'מחיצה המתרת' אסור לעשות גם דרך ארעי. למשל, אם היתה סוכה שיש לה שתי דפנות בלבד, אסור להעמיד לה דופן שלישית אפילו דרך ארעי, הואיל וזו 'מחיצה המתרת', שעל ידי העמדתה תהיה הסוכה כשרה. וכן אסור להעמיד מחיצה ארעית כדי לסתום פרצה שב'עירוב', מפני שהיא מכשירה את ה'עירוב' (שו"ע שטו, א; להלן כט, ח).

מה שאסרו חכמים לעשות אוהל ארעי הוא כאשר יוצרים אוהל חדש, אבל להוסיף על אוהל קיים תוספת ארעית מותר. לפיכך, הרוצים לפרוס יריעה שתצל עליהם בגינה, יתחילו לפרוס ממנה טפח (7.6 ס"מ) בערב שבת, ועל ידי כך מותר להם להמשיך לפורסה בשבת. וכן אם היתה שם כבר התחלה של גג קבע, מותר להמשיך לפרוס כהמשך לגג יריעה דרך ארעי. וכן מותר להסיר את מה שהוסיפו בשבת (שו"ע שטו, ב, מ"ב לח).

אם לא התחילו לפרוס את היריעה לפני שבת, אבל היה מחובר לה חוט שנועד לפורסה, הרי חוט זה נחשב כתחילת הפריסה, ומותר להמשיך לפרוס את היריעה בשבת (מ"ב שטו, לז).

גגון של מרפסת שמחובר בצירים או על מסילה, מותר לפותחו ולסוגרו, שאין זה נחשב כעשיית אוהל אלא כפתיחת דלת וסגירתה (רמ"א תרכו, ג). וכן מותר לפתוח שמשיה שקבועה בחצר.

אבל אסור לפתוח אוהל מתקפל או צילייה, גם כאשר הקמתם נעשית בקלות, הואיל ופעולה זו נראית ממש כמלאכת הקמת אוהל מתחילתו, והרי זה כמעשה של חול. אמנם אם האוהל או הצילייה שהיו קיימים נפלו, מותר להעמידם, וכן מותר להזיזם ממקום למקום.

עגלת ילדים שמחובר לה כיסוי או גגון בצירים, מותר לפותחו ולסוגרו בשבת. וכיוון שמותר לפותחו הרי הוא נחשב כתחילת אוהל ומותר להוסיף ולפרוס עליו חיתול או ניילון כדי להגן על כל העגלה (שש"כ כד, יג).

ה – מדיני אוהל

כפי שלמדנו, גם עשיית אוהל ארעי אסרו חכמים, ובכלל זה אסור להעמיד קרש על עמודים או לפרוס עליהם יריעה כדי להגן מן השמש או הגשם. אולם כאשר העמודים אינם קבועים, יש דרך להתיר זאת על ידי שינוי משמעותי בסדר הנחת האוהל. שכן חכמים אסרו הקמת אוהל ארעי כסדר שרגילים להעמיד אוהל, שמעמידים תחילה את המחיצות או העמודים ועליהם את הגג. אבל התירו חכמים להעמיד אוהל ארעי בשינוי הסדר, היינו באופן שיניחו תחילה את הגג באוויר, ואח"כ יכניסו תחתיו מחיצות או עמודים. כדי לבצע זאת צריכים בדרך כלל להיעזר באדם נוסף (שבת מג, ב; שו"ע שיא, ו, וביאור הגר"א שם).

וכן הדין לגבי משחקי ילדים. אסור לילדים שהגיעו לגיל חינוך לפרוס שמיכה על כסאות כדי ליצור שם אוהל להסתופף בתוכו, אבל מותר להם למתוח תחילה את השמיכה באוויר ואח"כ יכניסו את הכסאות תחתיה. וכן אסור לבנות מאבני לגו בית או חנייה שיש בהם חלל בגובה של טפח, אבל אם יאחזו קודם את הגג ואח"כ יחברו תחתיו את הקירות – מותר.

כשם שאסור להעמיד אוהל ארעי כך אסור לסותרו, וכשם שמותר להקים אוהל ארעי בשינוי הסדר, כך מותר לסותרו בשינוי הסדר, היינו באופן שיוציאו תחילה את המחיצות ואח"כ את הגג (שש"כ כד, כב).

גם כשאין כוונה להעמיד אוהל כדי להסתופף תחתיו, מכל מקום אם בפועל נוצרת שם צורת אוהל ויש תועלת באוויר שמתחתיו, אסור להעמיד אותו כצורתו. למשל, אסור להעמיד שתי חביות יין ועליהן עוד חבית, שהואיל וצריכים שיעבור אוויר בין החביות כדי שלא יתחממו ויחמיצו, הרי שעשו שם אוהל ארעי, ששתי החביות מחיצות, והחבית שמעליהן גג. אבל התירו חכמים להעמידן בשינוי הסדר, היינו, שאחד יאחז את החבית העליונה באוויר, ואח"כ יניחוּ את שתי החביות האחרות תחתיה.

מותר להעמיד פלטה של שולחן על רגלי השולחן, כיוון שאין הן נחשבות מחיצה. אבל כאשר רגלי השולחן רחבות עד שנראות כמחיצה, צריך להניח תחילה את הפלטה באוויר ואח"כ להכניס תחתיה את העמודים שמחזיקים אותה.[4] כאשר פותחים עריסה מתקפלת, מותר להניח את הקרש והמזרון כצורתם, מפני שאין מחיצות תחתיהם, וגם אין שימוש לאוויר שתחתיהם.

מותר לפתוח עגלת ילדים, שולחן מתקפל, כסא מתקפל, מיטה מתקפלת ולול של תינוקות, מפני שהכל שם עשוי ומחובר מערב שבת ורק פותחים אותם בשבת (שו"ע שטו, ה).

אסור לכסות חבית גדולה מאוד (שקוטרה קרוב למטר), מפני שכיסויה נראה כיצירת אוהל. וזאת בתנאי שנותר שם חלל טפח (שבת קלט, ב; שו"ע שטו, יג). ואם היתה ידית למכסה החבית, אינו נראה כאוהל אלא כמכסה של כלי, ומותר לכסות בו (שש"כ כד, הערה עב). מותר להפוך כלי גדול ולהניחו על מאכלים לשומרם מפני החמה או הזבובים, שאין הפיכת כלי נחשבת עשיית אוהל. וכן מותר להפוך כורסה או ספה באופן שנוצר תחתיה אוהל, שאין פעולה של הפיכת כלי או רהיט נחשבת כבניית אוהל (באו"ה שטו, ה, 'כסא').

לדעת רבים, אסור מדברי חכמים לילך עם כובע שיש לו שוליים קשים שהם רחבים טפח, מפני שחבישת כובע כזה נחשבת כעשיית אוהל ארעי. ואף שמותר לאדם לאחוז בידו מניפה שתצל עליו מן השמש, וכן מותר לפרוס טלית מעל חתן העולה לתורה, מכל מקום כאן שהכובע נשען על ראשו בלא לזוז, הרי זה דומה להעמדת אוהל ארעי (שבת קלח, ב; ר"ח, רמב"ם, שו"ע שא, מ). ונהגו להקל בחבישת מגבעת שחורה, מפני שעיקר יעודה לכבוד ולא לצל. ועוד שיתכן ושוליה אינם קשים כל כך (מ"ב שא, קנא. ואולי סומכים על רש"י שסובר שאין איסור אוהל בכובע אלא שכאשר הוא יכול לעוף חששו לטלטול).

נהגו ישראל לאסור שימוש במטרייה, מפני שהיא כאוהל (עי' באו"ה שטו, ח, 'טפח', שש"כ כד, טו; ועי' מים חיים לר"י משאש א, קמד, שהתיר).


[4]. לדעת ר"ת, רא"ש, סמ"ק, הגה"מ, האיסור הוא בתנאי שהעמידו את המחיצות בשבת, ורק עמודים שרוחבם לפחות טפח יכולים להיחשב מחיצה, אבל אם לא הניחו את המחיצות בשבת או שהמחיצות הן רק רגליים, אין איסור להניח עליהן את פלטת השולחן. ולדעת הרשב"א, ר"ן ומ"מ, האיסור הוא בתנאי שצריכים את האוויר שמתחת לאוהל, ואם צריכים לאוויר, גם אם הרגליים אינן מחיצה והונחו לפני שבת, אסור להניח עליהן את האוהל בשבת. ולתוס' (המובא ברשב"א) ולטור, האיסור הוא רק בצירוף שני התנאים: א) שיניח תחילה מחיצות בשבת, ב) שיהיה צורך באוויר שמתחת. והואיל והדין דרבנן, כך נפסק בשו"ע שטו, ג. ולכן כשאין רוחב טפח בעמודי השולחן, אף אם נאמר שצריכים את האוויר שמתחת כמקום לרגליים, כיוון שבדרך כלל רגלי השולחן אינן נחשבות מחיצה, אין איסור להעמיד את השולחן כדרכו. ויש מהדרים להחליף גם בזה את הסדר, כמבואר בהרחבות. ככלל שינוי הסדר מועיל באוהל ארעי, כמבואר באבנ"ז רכב, ד; מאמ"ר שיא, ט; שש"כ כד, הערות סד, כא; ארח"ש ט, יא; מנו"א ג, כג, 39.

ו – האסור והמותר בכלים

כשם שאסור לבנות ולסתור בבית, בקרקע ובאוהל, כך אסור לבנות ולסתור כלי. לפיכך, אסור לתקוע את ידית הפטיש או המטאטא בתוכו. אם התקיעה קבועה – האיסור מהתורה, ואם החיבור ארעי – האיסור מדברי חכמים (שבת קב, ב; שו"ע שיג, ט; שיג, ו). וכן אסור מהתורה להרכיב מיטה או שולחן על ידי מסמרים או ברגים או דבק, הואיל וזה חיבור גמור וקבוע. וכן אסור להרכיב רגל של כסא או שולחן שנתפרקה. וכן אסור להדק גומיה לרגלי הכסא או השולחן, וכן אסור להסירה.[5]

לא זו בלבד אלא שכל אימת שיש חשש שמא ישכח את השבת ויבא לתקן את הכלי, אסרו חכמים לטלטל את הכלי. למשל, ספסל שרגלו נשמטה, אסור לטלטלו בשבת כדי להשעין את הצד שאין לו רגליים על ספסל אחר, שמא יבוא לתקן את רגליו. אבל אם תיקונו מסובך, או שכבר השתמשו בו באופן זה לפני השבת, אין חשש שישכח ויתקן אותו בשבת ומותר לטלטלו (שו"ע שיג, ח; רמ"א שח, טז, מ"ב סט; שש"כ כ, מד).

מותר להשתמש בשבת בכלים שדרך שימושם על ידי הברגה, כגון מכסה של צנצנת או מלחייה או סיר לחץ, שרשרת נוי שמתחברת בהברגה, וכן משקפת שמכוונים אותה על ידי סיבוב פרקיה, שהואיל וכך משתמשים בהם, אין סגירת ההברגה ופתיחתה נחשבת מלאכה. אבל אסור לפתוח הברגה קבועה שאין רגילים לפתוח ולסגור במשך השימוש, כדוגמת הידית המוברגת למכסה הסיר (שעה"צ שיג, לב, למ"א האיסור מהתורה ולט"ז מדרבנן).

סטנדר שכדי להגביהו או להנמיכו מרופפים בורג ושוב מחזקים אותו כפי הגובה הרצוי, לדעת רוב הפוסקים, מותר להגביהו ולהנמיכו, מפני שכך היא דרך שימושו, ובכל שלבי השינוי, הסטנדר נותר ראוי לשימוש (ארח"ש ח, ס, בשם רשז"א וריש"א, חזו"ע ח"ה עמ' רצא).

מותר לשנות את מצבה של עגלת תינוק על ידי צירים או ווים ממצב ישיבה לשכיבה ולהיפך. אבל אם לשם כך צריך לפתוח ברגים שחיברו את עריסת השכיבה ולהוציאה ואח"כ לחבר בברגים את הכסא או להיפך, הדבר אסור, שכן מדובר בחיבור חזק שאין משנים אותו בתכיפות (שש"כ כח, נ).


[5]. ביצה כב, א: "בית שמאי סברי יש בניין בכלים ויש סתירה בכלים, ובית הלל סברי אין בניין בכלים ואין סתירה בכלים". והלכה כבית הלל כמבואר בשבת קכב, ב, בדברי רבא. אלא שלמדנו בשבת קב, ב, שלדעת רב תקיעת היתד בברזל המעדר אסורה משום 'בונה'. לפיכך פירש התוס' שם 'האי', שכאשר מדובר בבניין גמור, יש איסור בונה וסותר בכלים. ומה שאמרו שאין איסור, הכוונה בחיבור רופף, וכפי שכתבתי למעלה. וכך דעת סמ"ג, רא"ש וטור. לעניין זה שבניין גמור בכלי אסור מהתורה, כל הראשונים מסכימים, אולם לגבי גדר האיסור נחלקו. שלדעת תוס' ורא"ש, האיסור משום מלאכת 'בונה'. ולדעת רמב"ן, רשב"א וריטב"א (לשבת קב, ב), עשיית כל הכלי אסורה משום 'בונה', ועשיית חלקו עד סיומו אסורה משום 'מכה בפטיש'. ולרש"י (שבת עד, ב) ורא"ם, גם עשיית כל כלי מתחילתו אסורה משום 'מכה בפטיש' ולא משום 'בונה'. המשמעות ההלכתית של מחלוקת זו נוגעת לדין 'סותר', שאם האיסור משום 'מכה בפטיש', אין בסתירתו איסור תורה, כי איסור 'סותר' קיים רק במקום שיש בו איסור 'בונה', ואזי לצורך שבת, יהיה מותר לרמב"ן ודעימיה לסתור בכלי, ולרש"י ודעימיה אף לסתור את כל הכלי. ואילו לתוס' ורא"ש, גם לצורך שבת יהיה אסור. ורק כאשר מדובר בכלי רעוע ('מוסתקי'), מותר לסותרו לצורך שבת, כמבואר להלן בהלכה יא. השו"ע שיד, א, פסק כתוס' ורא"ש. אולם בסעיף ז' לגבי אמירה לגוי לשבור כלי לצורך שבת היקל כרש"י ודעימיה, שהואיל ואמירה לגוי אסורה מדרבנן, לצורך שבת, כשלא ניתן להוציא את הפירות בדרך אחרת, היקל כרש"י. ועי' במנו"א ח"ג כג, לב. ולרמב"ם (י, יג), יש בניין בכלים כתוס', ומנגד התיר שבירת חבית לצורך מאכל, בלא שתהיה מוסתקי (כג, ב). ועי' כה"ח שיד, ה.

ז – איזו הרכבה ופירוק מותרים בכלים

הבדל ישנו בין חיבור דברים לבית לחיבור דברים לכלי. שהבית, כיוון שהוא קבוע, אסור לחבר אליו דבר גם בחיבור רפוי, וכן אסור לסותרו. למשל, אסור להרכיב חלון על צירו או להסירו, ואף שחיבור החלון לציר רפוי והרכבת החלון נעשית בקלות, כיוון שהוא מחובר לבית – הדבר אסור. גם ארון שמכיל ארבעים סאה (אמה על אמה על שלוש אמות. אמה – 45.6 ס"מ), דינו כבית, וממילא גם חיבור רפוי אסור בו (רמ"א שיד, א).

אבל כלים, הואיל והם ארעיים יותר, מותר לחברם בחיבור ארעי שאינו דורש אומנות וחוזק. לפיכך, מותר להרכיב ולפרק מיטה של פרקים, היינו מיטה של הולכי דרכים, שהיו מרכיבים ומפרקים בכל יום, וחיבור פרקיה רפוי (שבת מז, א-ב; שו"ע שיג, ו). וכן מותר להסיר דלת של כלי שחיבורה ופירוקה קל, כגון שהיא סובבת על צירים ובקלות ניתן להסירה. ומעיקר הדין היה מותר גם להרכיב דלת זו על ציריה, אלא שאם הציר מחובר לכלי במסמרים וכיוצא בזה, אסרו זאת חכמים מחשש שמא יבואו לחזק את המסמרים בחיבור קבוע, ויעברו על איסור תורה. ורק אם אין שם דבר שניתן לחזקו, כגון שהציר הינו חלק מהכלי, מותר להרכיב את הדלת לכלי (שבת קכב, ב; שו"ע שח, ט).

זה הכלל, כלי שרגילים לחברו בחיבור גמור, אסרו חכמים לחברו אפילו ברפיון, שמא ישכח ויחבר אותו בחיבור גמור ויעבור על איסור תורה. אבל כלי שחיבורו ארעי וקל, ואין חשש שמא יחברו אותו דרך קבע ויעברו באיסור תורה, מותר לחברו ולפרקו. לפיכך, מותר להאריך שולחן על ידי הוספת לוח עץ המיועד לכך, וכן מותר לקצרו, שכן הלוחות מורכבים שם דרך ארעי. וכן מגש של כסא ילדים שרגילים להרכיבו ולפרקו, הואיל וחיבורו אינו חזק, מותר לפרקו ולחברו בשבת.

לפי זה, לדעת רבים אין איסור 'בונה' ו'סותר' בהרכבת ופירוק אבני לגו וכיוצא בהם, כיוון שחיבורם אינו חזק ומלכתחילה נועדו לפירוק (ציץ אליעזר יג, לא; יחו"ד ב, נה; ובשש"כ טז, יט, החמיר).

כתבו כמה אחרונים, שאסור מדברי חכמים לעשות מנייר צורות כדוגמת אוניה ומטוס, וכן אסור לעשות במפיות צורות מיוחדות, משום שזה דומה ל'בונה' (רשז"א, שש"כ יא, מא; טז, כא). ויש מתירים, מפני שלא שייך איסור 'בונה' בדבר ארעי שעומד להתבטל תוך זמן קצר (רבבות אפרים ח"א בשם הרב פיינשטיין). והרוצה להקל רשאי, והמחמיר תבא עליו ברכה, וילדים רשאים להקל לכתחילה (ראו בהרחבות). אמנם קיפול נייר באופן אומנותי (אוריגמי) אסור.

ח – כלים שהתקלקלו אימתי מותר לתקנם

יש כלים שמלכתחילה מחברים אותם היטב, אלא שלפעמים במשך הזמן חיבורם מתרופף, ובמקום שהתרגלו להשתמש בהם כשהחיבור רפוי, אין איסור לחברם ולפרקם. שהואיל וכבר רגילים להשתמש בהם כך, אין חשש שיבואו לחזקם במסמרים או דבק, ובעצם חיבורם אין איסור, שכבר למדנו שחיבור רופף בכלים אינו בכלל מלאכת 'בונה' (עי' רמ"א שח, טז, שו"ע שיג, ו).

לפיכך, גלגל שנשמט ממיטת תינוק, אם רגילים להחזירו בלא הידוק – מותר להחזירו. וכן גומיות שמתחברות לרגלי הכסא והשולחן, אם חיבורם רפוי – מותר להחזירן. וכן בובת משחק שרגלה יצאה ממקומה, אם חיבורה מהודק – אסור לחברה, ואם חיבורה רפוי – מותר להחזירה.

מוט משקפיים שנפל, אסור לחברו מחדש על ידי בורג, הואיל ורגילים לחזקו היטב. וגם אסור לחברו בצורה רפויה, שמא ישכח ויחזקו ויעבור באיסור תורה. ואם הבורג אבד, כבר אין חשש שיבוא לחזקו ואזי מותר לחבר את המוט על ידי סיכת ביטחון, שזה חיבור רפוי שמותר בכלים (שלחן שלמה שיד, יא, ב).

עדשת משקפיים שנפלה מתוך המסגרת, אם כדי להחזירה צריך להשתמש בבורג שניתן להדקו היטב, אסור להחזיר את העדשה ברפיון, שמא יבריג את הבורג בחזקה. אבל אם אין שם בורג, אלא שהמסגרת התרחבה ולפעמים העדשה נשמטת, מותר להחזירה. ואין חשש שיתקין אותה כראוי בקביעות, משום שרק מומחה יודע לעשות זאת (מנו"א ח"ג כג, לה; ארח"ש ח, מט-נ).

כפית, סכין או ידית של משקפיים שהתעקמו מעט, אסור ליישרם ביד משום מלאכת 'מכה בפטיש' (מ"א שמ, יא. מ"ב תקט, סעיפים: א, ז. ועי' בהרחבות).

אין איסור 'בונה' במתיחת קפיץ של מכונית צעצוע כדי שתיסע מעט, ובתנאי שלא תצפצף או תדליק נורות (עי' שש"כ טז, יד).

מותר לנפח מזרן אוויר וכרית אוויר וגלגל גומי כשכבר ניפחו אותם פעם אחת. וכיוון שמותר לנפח אותם, מותר לעשות זאת כדרך שרגילים לנפחם במשאבה ידנית. אבל בפעם הראשונה אסור לנפחם, מפני שלדעת רבים הניפוח הראשון שלהם עושה אותם ככלי. בלון אסור לנפח גם בפעם השנייה, שמא יבוא לקושרו. אבל אם הוא בלון שרגילים לסגור עם פקק בלא קשירה, וכבר ניפחו אותו פעם אחת, מותר לנפחו (שש"כ טו, פט; טז, ז; לד, כד).

ט – ניקוי רצפה ותיקונים בבית

כאשר הרצפה מלוכלכת, ואין זה מכבוד השבת להשאירה כך, מותר לטאטא את הרצפה במטאטא. אבל חצר שאינה מרוצפת אסור לטאטא, שמא יבוא להשוות גומות ויעבור על איסור 'בונה' (לעיל הלכה ב, 1).

אסור לשטוף במים רצפה מרוצפת, שהואיל ואין הדבר נחוץ כל כך לכבוד שבת, חששו שמא מתוך שישטוף מקום מרוצף יבוא לשטוף קרקע שאינה מרוצפת וישווה גומות, ויעבור באיסור 'בונה' (שו"ע שלז, ג; מ"ב ג). ואם נשפכו על הרצפה מים רבים, מותר לגורפם על ידי מגב (שש"כ כג, ז).

כאשר מקום מסוים ברצפה נתלכלך מאוד, כגון שנשפך עליו מיץ, מותר לשפוך עליו מעט מים, ולגורפם אח"כ במגב, או להספיגם בדבר שאין חשש שיבוא לסוחטו (רשז"א שש"כ כג, הערה ל; חזו"ע ח"ד עמ' מט). כאשר כל הרצפה התלכלכה מאוד, המיקל לשפוך על כולה מים ולגורפם, יש לו על מה לסמוך (אול"צ מג, ח).

צינור שנועד לניקוז מים מהגג שעלו בו עשבים שסתמו את זרימת המים וגרמו להם להתפשט על הגג ולדלוף לבית, התירו חכמים לדרוך ברגליים על העשבים למעכם. ואף שגם תיקון בשינוי אסור מדברי חכמים, כאן שיש הפסד גדול התירו חכמים לתקן בשינוי (כתובות ס, א; שו"ע שלו, ט).

לפי זה יש שאסרו לפתוח סתימה בכיור בעזרת משאבת גומי ביתית (פומפה), שכל מה שהתירו חכמים הוא דווקא בשינוי, אבל בפתיחת הסתימה על ידי משאבת גומי אין שינוי, וממילא הוא אסור מהתורה וגם בשעת הדחק אין להקל בו (יבי"א ה, לג; ריש"א). מנגד, יש שהתירו זאת, מפני שסתימה שנפתחת בעזרת משאבת גומי אינה סתימה גמורה, וממילא אין בפתיחתה איסור תיקון. ועוד, שהתיקון אינו נעשה בצינור עצמו, אלא רק בהזזת הלכלוך שסותם אותו (מנח"י ה, עה; רשז"א, שש"כ יב, יח, מנו"א ח"ג כד, כט). למעשה, בשעת הדחק נכון ששניים יאחזו יחד את משאבת הגומי ויחד יפתחו את הסתימה, שעל ידי כך גם לדעת המחמירים האיסור מדברי חכמים, ובספק בדברי חכמים הלכה כמיקל (ראו לעיל ט, ג, 1).

לכל הדעות אסור לפתוח את הסתימה בכלים מקצועיים, כדוגמת קפיץ של שרברבים. וכן אסור מהתורה לפרק את הצנרת שמתחת לכיור כדי לרוקן את הפסולת ולחזור להרכיבה.

מותר לרוקן את הלכלוך שהצטבר על המסננת שנתונה בכיור, ואין צורך לעשות זאת בשינוי, כי אין בזה שום תיקון, רק הסרת טינוף (שש"כ יב, יז; להלן כג, יב).

אסור לשים שמן בציר של דלת חורקת או גלגלי עגלה, משום שמתקנים בזה את הכלי (שש"כ כג, מג; כח, נג). גרביון שהחל להקרע ('רכבת'), אסור להדביק על מקום הקרע לק כדי למנוע את המשך קריעתו, כי יש בזה חיזוק לגרביון (שש"כ טו, עז).

י – מחתך

מלאכת 'מחתך' היא המלאכה שבעזרתה ניתן ליצור מחומרים שונים – בתים, כלים, בגדים וכיוצא בהם. שאם רוצים לעשות בגד מעור, צריך לחתוך תחילה את העור במידה המתאימה לכך. ואם רוצים לבנות בית, צריך לחתוך תחילה אבנים, ברזלים וקרשים במידה המתאימה. ואם רוצים לעשות חלון, צריך לחתוך את הזכוכית במידה המתאימה. זה הכלל, כל החותך בשבת דבר במידה מסוימת, עובר באיסור תורה של 'מחתך'. וכן אסור מהתורה לחתוך את החלק הרך של הנוצה כדי לעשות ממנו כרים וכסתות, הואיל וצריך לדייק לחתוך בין החלק הרך לקשה (שבת עד, ב). זה השוני שבין מלאכת 'מחתך' למלאכת 'קורע', שבמלאכת 'קורע' העיקר הוא להפריד בין שני חלקים, ואילו במלאכת 'מחתך', העיקר לחתוך בדייקנות כדי ליצור על ידי החיתוך דבר מה.

מלאכת 'מחתך' אינה חלה על מאכלים, לפיכך מותר לפרוס עוגה לחתיכות כדי לחלקה בשווה. וכן מותר לשרטט חיתוכים על קליפת תפוז כדי לקלפו. גם גלולה ופתילה שחולים לוקחים נחשבת כאוכל, ומותר לחותכה לשניים במקום המסומן (שש"כ לג, ד).

גם דבר שראוי למאכל בהמה נחשב מאכל ואין בו איסור 'מחתך'. לפיכך, מותר לחתוך בסכין קש ותבן כדי לעשות קיסם לחצוץ בו את שיניו. אבל אסור לעשות קיסם מענף קשה, שהואיל והוא קשה ואינו ראוי למאכל בהמה, יש בו איסור 'מחתך'. אם יעשה את הקיסם בכלי – יעבור באיסור תורה; ואם ביד, כיוון שעשה אותו בשינוי, יעבור באיסור מדברי חכמים (ביצה לג, א-ב; רמב"ם יא, ז; שו"ע שכב, ד, מ"ב יג, יח).

מותר ליטול ענפי ריח קשים שנקטפו לפני שבת, ולקטום ולמולל אותם כדי שיהיה ריחם נודף, וכן מותר לחתוך אותם כדי שיריחו בהם עוד אנשים. ואף שהם קשים ואינם ראויים למאכל בהמה, אין בזה איסור, הואיל והמידה אינה חשובה בחיתוך זה. ובלבד שיעשה זאת ביד, שאם יחתוך את הענפים בכלי, יש חשש שישכח ויעשה מהם קיסם ויעבור באיסור תורה (ביצה שם; שו"ע שכב, ה; מ"ב יז-יח, רמ"א שלו, ח).

יא – פתיחת קופסאות שימורים

מותר לפתוח בשבת קופסאות שימורים כדי לאכול ממה שבתוכן. שהואיל והן נועדו לשימוש חד פעמי, אין להן חשיבות של כלי ודינן כדין קליפת אגוז, וכשם שמותר לשבור את קליפת האגוז כדי לאוכלו, כך מותר לפתוח קופסאות שימורים כדי לאכול את מה שבתוכן.

וכן למדנו במשנה (שבת קמו, א): "שובר אדם את החבית לאכול הימנה גרוגרות (תאנים יבשות), ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי". רבים ביארו, שמדובר בחבית מסוג גרוע (מוסתקי) שנועדה לשימוש חד פעמי, וכיוון שאין לה חשיבות, היא בטלה לאוכל שבתוכה, כמו קליפת אגוז שבטלה לאגוז, ולכן מותר לשבור את החבית כדי לאכול מהתאנים שבתוכה. ולא היו שוברים את החבית באופן שהתאנים התפזרו, אלא היו שוברים את ראשה, והתאנים היו מונחות בה עוד ימים רבים עד שסיימו לאוכלן. אבל אמרו חכמים תנאי: "ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי", שאם הוא עושה לה פתח יפה ומכין אותה לאחסון דברים נוספים, הרי הוא מתקן כלי בפתיחתה ועובר באיסור (שו"ע שיד, א).

וכן הדין בקופסת שימורים, שמותר לפתוח אותה בשבת כדי לאכול את מה שבתוכה. ואפילו אם יעברו כמה ימים עד שיסיימו את כל מה שבתוכה, כיוון שמיד לאחר מכן זורקים אותה, אין לה חשיבות ומותר לפותחה בשבת. אבל מי שמתכוון להניח בתוכה דברים נוספים, אסור לו לפתוח אותה בשבת, כי בפתיחתה הוא עושה לה פתח ומכשיר אותה לשימוש.

ויש שהחמירו שלא לפתוח קופסת שימורים בשבת גם כאשר הכוונה לזורקה, שהואיל ובפועל הקופסא ראויה לאחסון דברים נוספים, העושה לה פתח הופך אותה לכלי (חזו"א נא, יא). אולם למעשה, הלכה כדברי המתירים, שהואיל ומדובר בקופסאות ואריזות שנועדו לשימוש חד פעמי, אין בפתיחתן איסור.[6]


[6]. כמו ההיתר המובא במשנה המובאת למעלה, כך גם למדנו מברייתא (שבת קמו, א): "רבן שמעון בן גמליאל אומר: מביא אדם חבית של יין ומתיז ראשה בסייף", וזאת משום שאינו מתכוון לעשות פתח יפה אלא להוציא את היין. וכך נפסק בשו"ע שיד, א; שיד, ו. אלא שנחלקו הראשונים איזו חבית התירו לשבור. לתוס' ורא"ש, חבית רעועה (מוסתקי), שנשברה ודיבקו את שבריה בזפת. ולר"ן גם חבית רגילה התירו לשבור לצורך המאכל שבתוכה. וכן נראה שדעת הרמב"ם (כג, ב). ובשו"ע שיד, א, החמיר כדעת תוס' ורא"ש. ומ"מ גם לדעה המחמירה, אין קופסאות השימורים שלנו נחשבות יותר מכלים רעועים, שכן כלים רעועים הם כלים שנועדו לשימוש חד פעמי. למשל חבית המוסתקי ששברו את ראשה אינה ראויה לשימוש חוזר, שאם ירצו לשוב ולאחסן בה גרוגרות או יין יצטרכו להדביק מחדש את ראשה.

החזו"א (נא, יא) חשש שמא קופסת השימורים נעשית כלי על ידי פתיחתה, ואם כן פתיחתה אינה שבירה אלא תיקון, שעל ידי כך נעשית כלי שראוי לשימוש חוזר. אולם לדעת רבים גם לפני כן היתה כלי, עובדה ששימשה לשימור המאכלים שבה (תהלה לדוד שיד, יב), ופתיחתה היא קלקול, שאין משתמשים בה עוד. וגם אם לפני שישים שנה רבים השתמשו בקופסאות שימורים לאחסון מסמרים וכדומה, כיום אין כמעט מי שעושה כן (אול"צ א, כד). וכן התירו רשז"א (שש"כ ט, ג; שלחן שלמה שיד, ה); מנחת יצחק ד, פב; הגרע"י בהליכות עולם (ד, עמ' רנ), והרב אליהו. אלא שכדי לצאת מחשש החזו"א יש שהציעו לנקוב נקב בצד השני של הקופסא לפני פתיחתה, ועל ידי כך בפתיחתה לא תיעשה כלי, שהרי יש חור בתחתיתה (שש"כ ט, ג). אולם מנגד, לרבים מהסוברים כחזו"א גם את הנקב הראשון אסור לעשות (מנחת איש יז, ג). בנוסף, למקילים לפתוח קופסת שימורים אין לעשות נקב זה מפני שזו פעולת קלקול שאסור לעשותה מדרבנן, ולעיתים יש בזה איסור בורר, וכבר עדיף לפתוח את הקופסא כדרכה. והרוצה לחוש למחמירים, יפתח את הקופסאות לפני שבת, או לפחות ירוקן אותן אחר פתיחתן.

יב – פתיחת שקיות חלב וסוכר

מותר לפתוח את המכסה שדבוק לגביעים של מוצרי חלב. וכן מותר לקרוע עטיפות של וופלים ושוקולדים. מפני שהנייר שעוטף את המאכלים הללו נועד לשימוש חד פעמי, ולכן הוא בטל למאכל שבתוכו, כמו שקליפת התפוז בטלה לתפוז ומותר לחותכה ולקלפה כדי לאכול את התפוז.

וכן מותר לעשות חור בשקית חלב כדי למזוג דרכו את החלב. וכן מותר לפתוח את ההדבקה שבראש שקית נייר של סוכר. וכן מותר לפתוח שקית שיש בה סוכריות או שאר מאכלים.

וכן מצינו שהתירו חכמים לחתוך בשבת חותלות תמרים, היינו כלים שעשויים מכפות תמרים, שנועדו לשמירת התמרים עד שיבשילו. שהואיל והחותל הוא כלי שאין לו חשיבות, הרי הוא טפל לגמרי לאוכל שבתוכו. וכמו שמותר לחתוך קליפה של פרי, כך מותר לחתוך את החותל כדי להוציא את התמרים שבתוכו (שבת קמו, א, כלבו, שו"ע שיד, ח).

ויש שהחמירו שלא לעשות פתח בשקיות ואריזות שהמאכל נותר בהם זמן מה, כדוגמת שקית חלב וסוכר. מפני שאם מתכוונים לעשות שם פתח יפה שדרכו יהיה אפשר להוציא את החלב או הסוכר, הרי שפתיחת השקית אינה קלקול אלא תיקון כלי (חזו"א נא, י). ולדעתם הדרך היחידה לפתוח שקיות אלו היא על ידי קריעתן הגמורה והעברת תכולתן לכלי אחר.

למעשה, הלכה כדברי המקילים, שכן אין חשיבות לשקיות אלו, שזורקים אותן לאחר שהמאכל הנמצא בהן נגמר, ולכן מותר לעשות בהן פתח נוח להוצאת תכולתן, ולהשתמש בהן עד סיום המאכל שבתוכן.[7]

עוד יש להזכיר, שבשעה שקורעים את השקית, יש להשתדל שלא לקרוע אותיות. אמנם בשעת הצורך מותר לפתוח את השקית גם כאשר ברור שתוך כך יקרעו אותיות (כמבואר להלן יח, ג).

וכן מותר לקרוע אריזות שיש בהן דברים אחרים שנצרכים להם בשבת, כדוגמת ממחטות נייר וחבילת טיטולים. אמנם כיוון שעוד ישתמשו באריזה מספר ימים באופן נוח, טוב לעשות שם פתח גרוע מהפתח שמקובל לעשות בימות החול.[8]


[7]. היתר קריעת החותלות (שבת קמו, א) אינו מוגבל, וגם אם הפתח יהיה נוח להוצאת התמרים, אין בזה איסור. ואפילו בחבית מוסתקי (שבת קמו, א, ביצה לג, ב) מותר לעשות פתח שראוי להוציא ממנו את תכולתו במשך כמה ימים, ובתנאי שאין חשש שיעשה פתח יפה שראוי לשימוש רב פעמי של הכנסה והוצאה. ולכן התירו במשנה (שבת קמו, א) לנקוב מגופה של חבית מלמעלה, למרות שהנקב נועד לשפיכת היין. ורק אם ינקבו את החבית בצידה, ניכר שהוא עושה פתח לשימוש רב פעמי ואסור. וכן נפסק להלכה בשו"ע שיד, ו. טעם כל ההיתרים הללו, שהואיל ומדובר באריזה חד פעמית היא בטלה לאוכל שבתוכה ודינה כקליפת פרי שמותר להסירה בלא הגבלה בדרך החיתוך. ואף באריזה גדולה, שעוד יעברו ימים עד שיגמרו להשתמש במה שבתוכה, כמו למשל בשקית חלב, קרטון חלב או שקית סוכר – אין איסור. שגם בחבית יין וחותלות שהתירו חכמים לפתוח, לא רוקנו מיד את כל מה שבתוכם (כן משמע ממשנה כלים טז, ה, לפירוש הר"ש). ורק כאשר ינסו לעשות נקב יפה באריזה לצורך שימוש רב פעמי, מתוך כוונה שלאחר שיסיימו את כל תכולת האריזה יכניסו לשם דברים נוספים, יש איסור. באריזות חלב וסוכר וכדומה, לא עולה על הדעת שישתמשו בהן שימוש חדש, ולכן אין בפתיחתן שום איסור בונה או קורע. והמחמירים סוברים שכל ההיתר לעשות פתח הוא בדבר שאינו חלק מהאריזה עצמה אלא רק דבוק לה כמגופה, אבל כאשר עושים באריזה עצמה פתח טוב לשפיכת החלב או הוצאת הסוכר, הרי זה כעשיית כלי. אמנם איסורו מדרבנן כי הפתח נועד להוצאה בלבד (חזו"א נא, י, ועי' ארח"ש יב, ו). ובפתיחת שקית סוכר, חששו גם לקורע, שאם יש בקריעה תיקון, לדעת רבים הדבר אסור. אלא שכבר למדנו שכאשר מדובר באריזה של מאכל, דינו כחותלות שאין בו איסור קריעה כלל. ויש מהמקילים שכתבו שלכתחילה טוב לחוש לדברי המחמירים ולפתוח את האריזות לפני שבת. ואם צריך לפתוח שקית חלב, לכתחילה טוב לעשות את הפתח קטן מהמקובל ביום חול, שעל ידי כך ניכר שאין מתכוונים לעשות שם פתח נאה, ובאופן זה גם חלק מהמחמירים יודו שמותר.

[8]. כדין פתיחת אריזות מאכל כן דין פתיחת אריזת בגדים וכדומה (רשז"א שלחן שלמה שיד, ז, ו). וכשם שמותר להשתמש באריזות מאכלים עד סיום תכולתן, כך הדין בפתיחת אריזה של ממחטות נייר וטיטולים. ולמחמירים יש לקלקל לגמרי את השקית (מנחת איש יז, כב; ארח"ש יב, כג). כתב ביחו"ד ז, נח, שאין לקרוע בשבת עטיפת מתנה של ספר או תמונה, כי מה שהתירו הוא לצורך שבת ממש, ובזה אין צורך. אולם נראה למעשה שאם יש בדבר צורך, מותר. ואמנם במ"ב שמ, מא, ובאו"ה 'הניר', החמיר שלא לפתוח מעטפה של מכתב אפילו לצורך גדול. אולם למהרי"ל ומ"א תקיט, ד, וט"ז ה, מותר. וכיוון שהאיסור דרבנן, במקום צורך, אפשר לפתוח באופן שמקלקלים את המעטפה.

יג – פתיחת בקבוקים

מחלוקת התעוררה לגבי פתיחת בקבוקי יין שיש להם פקק ממתכת. יש שאסרו לפתוח פקק זה, משום שלפני פתיחתו שימש כמכסה בלבד, ואחר פתיחתו והפרדתו מרצועת המתכת שנותרה על הבקבוק הוא נעשה כלי, היינו פקק הברגה, שאפשר לסגור בו את הבקבוק ולפותחו (רשז"א).

ולדעת רוב הפוסקים מותר לפתוח פקק מתכת ללא חשש, משום שגם לפני פתיחתו הראשונה הוא היה נחשב פקק, והפתיחה לא יצרה בו דבר חדש. וזה שמפרידים אותו מרצועת המתכת, הרי זה כשבירת קליפת אגוז כדי לאכול את מה שבתוכו. בנוסף, כיוון שאין מתכוונים לעשות פקק אלא רק לפתוח את הבקבוק, למרות שדרך אגב נוצר פקק הברגה, אין בזה איסור.

והעיקר כדעת המקילים, והרוצים לחוש לדעת המחמירים, ייפתחו את הבקבוקים מערב שבת. פתרון נוסף לכך, לשמור פקקים ישנים לצורך הבקבוקים שפותחים בשבת, ואת הפקק שפותחים בשבת לזרוק מיד לפח. וכיוון שבפועל אין מתכוונים להשתמש בפקק שפותחים בשבת, גם המחמירים יודו שאין בפתיחתו איסור.

כאשר לא שמרו פקקים וגם לא פתחו את בקבוקי היין לפני שבת, החוששים לדעת המחמירים נוהגים לעשות תחילה נקב בפקק, וכך לאחר שהפקק ייפתח הוא לא יחשב ככלי, כי כבר אינו יכול לשמש כפקק טוב (שש"כ ט, יח). ולדעת רבים, עדיף לפותחו בלא לעשות בו נקב.

לגבי פקקים מפלסטיק, גם רוב המחמירים מסכימים שאין איסור לפותחם, מפני שעוד לפני פתיחתם הראשונה הם נחשבים פקקים, ונמצא שפתיחתם לא עשתה אותם כלי (שש"כ ט, כא). וכך נוהגים. וכן מותר לפתוח פקקי שעם עם חולץ פקקים.[9]


[9]. דעת רשז"א שמחמיר מובאת בשלחן שלמה שיד, ט (ד-ה). וכ"כ שש"כ ט, יח, וארח"ש יב, יז. ובשו"ת דבר יהושע ב, מה, חלק על רשז"א, וביסס דבריו על המגיד משנה (יב, ב), שביאר שכל שאינו מתכוון לתקן כלי, אין אומרים פסיק רישא. ולכן מותר לשפוך מים רבים לתוך מיחם לוהט, שכיוון שאינו מתכוון לצרפו, אף שבפועל הוא מצרפו, אין איסור. וכ"כ מ"א שיח, לו, והגר"א שיד, יא, ומ"ב שיח, פ. וכן כאן, כוונתו לפתוח את הבקבוק ולא לעשות פקק. מנגד דעת רשז"א, שאף שעיקר כוונתו לפתיחת הבקבוק הוא גם רוצה לעשות פקק. אלא שלדעת רבים הפקק היה נחשב קיים גם לפני כן, ורק הדבקתו לרצועת המתכת שעל הבקבוק עיכבה את שימושו. וכ"כ בציץ אליעזר יד, מה, א; יחו"ד ב, מב; אול"צ ח"ב כז, ח. וכך הורה הרב אליהו. ואם הוא מתכוון לזרוק את הפקק, גם רשז"א מודה שמותר (כמבואר בדבר יהושע שם). ואם הוא צריך את הפקק, אם יעשה בו נקב מותר לרשז"א לפותחו, כי הוא כבר לא יוכל לשמש כפקק טוב. ולדעת המקילים הואיל ואין בדבר צורך, יש ספק אם מותר לעשות בפקק נקב, שאם הוא נחשב ככלי, אסור מדרבנן לקלקלו, ואם הוא נחשב כמוסתקי יתכן שמותר לקלקלו (גם כשאין בכך צורך). והחוששים לדעת רשז"א ודעימיה, מעדיפים יותר להימלט מחשש דאורייתא.

לדעת רשז"א מותר לנתק שיירי טבעת שנותרו תלויים בפקק מתכת או פלסטיק, כיוון שהפקק כבר עשוי בלא זאת. ויש שאוסרים משום מכה בפטיש, ולריש"א זה אסור משום מחתך (ארח"ש יב, יט-כ). ונראה שגם לאוסרים, האיסור דרבנן.

יד – פתיחת פחיות והפרדת גביעים

יש אוסרים לפתוח לשונית של פחיות שתייה ממתכת, מפני שחוששים לאיסור 'בונה', שכן בפתיחת הלשונית נעשה לפחית פתח יפה שאפשר לשתות דרכו. וכן חוששים לאיסור 'מחתך', מפני שבהוצאת הלשונית היא נחתכת באופן מדויק.

אולם רבים מתירים זאת, משום שהפחית נועדה לשימוש חד פעמי, וממילא אין הוצאת הלשונית נחשבת עשיית כלי, אלא היא כשבירת חבית להוצאת היין. וגם אין בזה איסור 'מחתך', כי רק כאשר צריכים לחתוך במידה מדויקת יש איסור 'מחתך', אבל כאשר אין זה משנה היכן יחתכו, וכל המטרה היא רק ליצור פתח להוצאת השתייה, מותר לפתוח באופן הנוח ביותר, היינו על ידי משיכת הלשונית.

למעשה העיקר כדעת המקילים, והרוצה להחמיר, לא ישתה דרך הפתח שנוצר בהסרת הלשונית, אלא ימזוג את המשקה שבפחית לכוס, שבאופן זה ניכר שאין מעוניינים בעשיית הפתח המיוחד שבפחית.[10]

עוד התעורר ספק אם מותר להפריד גביעי פלסטיק של מוצרי חלב שמחוברים זה לזה בחיבור רופף, כדי שעל ידי לחץ קל יוכלו להפרידם זה מזה:

יש אומרים, שהואיל ורוצים להפרידם במקום שהוכן לכך, יש בזה איסור של 'מחתך'. ועוד חששו לאיסור 'מכה בפטיש', שעל ידי הפרדתם הם נעשים ראויים לשימוש.

ויש שהקילו, משום שרק כאשר יש צורך בחיתוך מדויק לפי מידה מסוימת יש איסור 'מחתך', וכאן המטרה להפריד את הגביעים זה מזה, ואין זה משנה היכן בדיוק יתבצע החיתוך שביניהם. וגם אין בזה איסור 'מכה בפטיש', הואיל והגביעים היו מוכנים וגמורים לפני כן, וההפרדה אינה אלא הסרה של הפרעה חיצונית.

למעשה, כיוון שנראה שגם לדעת המחמירים האיסור מדברי חכמים, העיקר כדעת המקילים. והרוצה להחמיר יפריד את הגביעים לפני כניסת השבת.[11]


[10]. בארח"ש יא, מג; יב, ה, מובאות בהרחבה דעת ריש"א לאסור, ורשז"א להתיר. וכן התיר בחזו"ע ח"ה עמ' שפד. והרב מאזוז ומנו"א (ח"ג כד, ה) התירו בתנאי שישפוך את המשקה לכוס. וכ"כ באשמרה שבת (ח"א א, יז). ובאול"צ ח"ב כז, ו, התיר בתנאי שלא יוציא את הלשונית לגמרי, כך שהפחית לא תהיה ראויה לשימוש טוב. ובאופן זה, גם המחמירים יודו שלא נעשתה מלאכה שלימה. יש להוסיף, שככל שעוברות השנים ויותר רגילים להשתמש בפחיות אלו שימוש חד פעמי, סברת המקילים מתחזקת.

[11]. בין המתירים: רשז"א (שלחן שלמה שיד, יג, ג); אול"צ (ח"ב כז, הערה ז); הליכות עולם (ח"ד עמ' רנד); בנין שבת (יא, ג). ובין האוסרים ריש"א (הובא בארח"ש יב, הערה כב); חוט השני (ח"א עמ' קכח-קכט); הרב אליהו; מנו"א (ח"ג טז, יד). ואף שיש שכתבו שהאיסור דאורייתא, מ"מ נראה מהרמב"ם (יו"ט ד, ח), שאם יש בזה איסור אזי האיסור מדרבנן בלבד. ולכן כתבתי שהעיקר כדעת המקילים.

עוד דנו לעניין קריעת שקית נייר קטנה שיש בה כשיעור כפית סוכר, והכינו לה ניקובים כדי לקורעה בהם. לרשז"א מותר לקרוע בניקובים, מפני שאין הקפדה על מקום החיתוך, אלא התועלת בניקוב שהוא מיקל על הקריעה. ולריש"א יש בזה איסור מחתך, כי הוא חותך שם בדייקנות, אלא צריך לקרוע במקום אחר (ארח"ש יא, מא). וכיוון שגם לסברת המחמירים נראה שהאיסור דרבנן, הלכה כמקילים. וכן הדין לגבי אריזת ממחטות נייר, שמותר לפותחה גם במקום הניקוב.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן