חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

פרק כג – מוקצה

א – יסוד האיסור

אסרו חכמים לטלטל דברים שאינם ראויים לשבת ואדם מַקצֶה (מפריש) אותם מדעתו. שני טעמים יסודיים לאיסור:
א) לשמור על צביון השבת כיום קדושה ומנוחה, ובכלל זה שגם הידיים ישבתו מטלטול והתעסקות בדברים שאינם קשורים לשבת. ב) לעשות סייג שלא יבוא אדם לעשות מלאכה בשבת. נתחיל בביאור הטעם הראשון:

בנוסף למלאכות האסורות בשבת, צוותה התורה לשבות ולנוח בשבת, שנאמר (שמות כג, יב): "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר". וכן נאמר (שם לא, טו): "שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה'". כדי לקיים את מצוות התורה לשבות ולנוח בשבת – תקנו חכמים כמה תקנות שנועדו לשמור על צביון השבת כיום קדושה ומנוחה, ובכללן שלא לטלטל מוקצה. שאם היה מותר לטלטל את כל הדברים שאינם נצרכים לאדם בשבת, אנשים היו עלולים לטרוח כל השבת בסידור בתיהם, חפציהם ואוצרותיהם, ולבטל בכך את מצוות השביתה והמנוחה. ועוד, שמצינו שהנביאים הזהירו על צביון השבת, שיהא הילוך השבת שונה משל חול, ושיחת השבת שונה משל חול, וכהמשך לכך תקנו חכמים שלא יהיה עיסוק הידיים בחפצים וכלים כפי שהוא בחול. ועל ידי כך השבת ניכרת גם אצל אנשים שאינם רגילים לעסוק במלאכה בימות החול. הרי שאיסור 'מוקצה' יסודו מהתורה ודברי נביאים, וגדריו ופרטיו מדברי חכמים (ערוה"ש שח, ד-ה; לעיל כב, א).

הטעם השני: כמו בכל מצוות התורה, עשו חכמים סייג כדי להרחיק את האדם מהעבירה. ואיסור 'מוקצה' הוא סייג כדי שלא יבואו לטלטל חפצים ברשות הרבים וכדי שלא יבואו לעשות בהם שאר מלאכות (רמב"ם וראב"ד שבת כד, יב-יג).[1]
איסור 'מוקצה' יוצר התאמה בין המחשבה לידיים, שכל דבר שלפי הכרתו של האדם אינו ראוי לשימוש בשבת, גם הידיים לא יהיו ממשמשות בו.


[1]. כתב בערוה"ש שח, ד-ה, שכבר מימות משה רבנו נהגו באיסור מוקצה. וכן למדנו (שבת ל, ב) שבימי דוד ושלמה נהגו באיסור מוקצה מחמת גופו. ובימי נחמיה, ראו החכמים שהדור פרוץ בחילול שבת, והוסיפו וגזרו שיהיו כל הכלים מוקצה, ורק שלושה כלים שנצרכו לאכילה השאירו בהיתר. וכאשר חזרו להיזהר בדיני השבת, התירו את רוב האיסורים הנוגעים לכלים, ומקצתם נותרו במקומם (שבת קכג, ב; שועה"ר שח, יז, להלן ז-ט). לרש"י והשאלתות, איסור מוקצה מהתורה, שכן אמר רבה (פסחים מז, ב; ביצה ב, ב) שצריך להכין את צרכי השבת לקראת השבת, שנאמר (שמות טז, ה): "וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ", ומה שלא הכינו – מוקצה. ורוב ככל הראשונים סוברים שרבה חזר בו, ואיסור מוקצה מדרבנן. וכך דעת תוס', רמב"ם, רמב"ן, רשב"א. ויש שבארו, שלרש"י רק מוקצה גמור וחמור אסור מהתורה, ושאר המוקצים מדרבנן (פני יהושע ביצה ב, ב). ולחת"ס (או"ח עט) כוונת רש"י שרק לגבי מאכלים יש איסור מוקצה מהתורה, שנצטווינו להכין את המאכלים לקראת שבת, ובשאר הדברים האיסור מדרבנן. ומ"מ כבר למדנו לעיל כב, א, מדברי הרמב"ן, שיסוד כל הדינים הקשורים לצביון השבת מהתורה, וחכמים הם שקבעו את פרטי הלכותיהם. וכך משמע מהרמב"ם. עי' בהרחבות שם.

ב – כללי מוקצה

ככלל, אסרו חכמים לטלטל בשבת דברים שאינם ראויים לשימוש בשבת ואדם מַקצֶה אותם מדעתו (להלן י). כמה סוגים של מוקצה ישנם: א) 'מוקצה מחמת גופו'. היינו דברים שאינם ראויים לשום שימוש בשבת, כגון אבנים, עצים, חול, בעלי חיים ומאכלים שעוד לא ראויים לאכילה (כמבואר להלן ג). ב) 'מוקצה מחמת חסרון כיס'. היינו כלים בעלי ערך שאדם מקפיד שלא לקחתם שלא לצורך שימושם המיוחד מחשש שיתקלקלו, וכיוון שאין להם שימוש בשבת, הרי שאדם מקצה אותם מדעתו (להלן ד). ג) 'בסיס לדבר האסור'. כלומר, כאשר אדם מניח 'מוקצה' על דבר שאינו מוקצה, כיוון שהתכוון שיהיה עליו בשבת, הרי שהקצה גם את הבסיס מדעתו, ואף הוא נעשה 'מוקצה' (להלן ה-ו). ד) 'כלים שמלאכתם לאיסור'. ודינם מיוחד, שהואיל ונועדו לעשיית מלאכה אסורה, אדם מקצה אותם מדעתו, אולם מנגד, לפעמים משתמשים בהם לצורך היתר – ולכן אסור לטלטל אותם לצורך עצמם אבל מותר לטלטל אותם לצורך גופם ומקומם (להלן ז-ט).

אם המוקצה הוא דבר מאוס שגורם לצער, כמו 'גרף של רעי', התירו חכמים לפנות אותו בידיים (להלן יב).

האיסור הוא לטלטל מוקצה, כלומר להזיז אותו בידיים, אבל מותר לנגוע במוקצה בלא להזיז אותו, ולכן מותר לפרוס בשבת מפה על מחשב, טלפון ושאר דברי מוקצה. ולצורך היתר מותר לטלטל את המוקצה מהצד, כגון שהוא צריך ליטול בידו חפץ או מאכל, אם תוך נטילתו הוא מזיז את המוקצה שלצידו, כל זמן שלא נגע במוקצה בידיו, אין בזה איסור. אבל כאשר יש צורך לטלטל את המוקצה כדי לשומרו, אסור לעשות זאת בטלטול מהצד, שכל שהוא משתמש בידו, אפילו על ידי דבר אחר כגון מטאטא, אסור. אבל מותר לעשות זאת על ידי טלטול בגופו, כגון להזיז אותו ברגל או במרפק (להלן יד).

כאשר ישנו ספק במציאות אם דבר מסוים הוא מוקצה, כגון שמצא פירות תחת האילן, וספק אם נשרו בשבת והם מוקצה או לפני השבת ואינם מוקצה, יש להחמיר (ביצה כד, ב; שו"ע שכה, ה). אבל כאשר יש מחלוקת בהלכה, האם דבר מסוים הוא מוקצה, ההלכה כדברי המיקל (ב"י רעט, ד; שעה"צ שט, כד).

ג – מוקצה מחמת גופו

כל דבר שאינו ראוי לשום שימוש בשבת, הרי הוא מוקצה מחמת גופו, היינו שמחמת גופו עצמו, שאין בו שום שימוש בשבת, הוא מוקצה. ובכלל זה אבנים, בעלי חיים, חצץ, עפר, עצים, עלים וכל מיני פסולת, וכן גופת מת.

גם לצורך דבר המותר אסור לטלטל מוקצה זה. למשל, אסור לקחת אבן כדי להחזיק בה את הדלת או כדי לפצח בה אגוזים. והרוצה להפקיע את האבן מאיסור מוקצה, צריך לפני השבת לייחד אותה במחשבתו לשימוש זה של החזקת הדלת או פיצוח אגוזים דרך קבע, או להשתמש בה פעם אחת ביום חול לצורך זה (שו"ע שח, כ; כב).

וכן חול הוא מוקצה, ואסור לכסות בו דברי טינוף. ואם הניחו את החול במקום מסוים לצורך זה – אינו מוקצה (שו"ע שח, לח). וכן חול שהונח בארגז לצורך משחק הילדים – אינו מוקצה (לעיל טו, ב).

דברי מאכל שאסורים באכילה ומתכוונים לתקנם לאחר השבת, כגון פירות שלא הפרישו מהם תרומות ומעשרות, ולחם שלא הופרשה ממנו חלה – מוקצה (רמב"ם שבת כה, יט). אבל בשר טרף שמתכוונים לתת לגוי – אינו מוקצה. וכן בשר טרף שמתכוונים לתת לכלב – אינו מוקצה (שו"ע שכד, ז).

דברי מאכל שראויים לאכילה בשעת הדחק, אינם מוקצה. אבל אם אינם ראויים לאכילה ללא בישול או אפיה, כגון קמח, תפוחי אדמה, שעועית, בשר חי ודג חי, הרי הם מוקצים. ואף שהם ראויים לבעלי חיים, הם מוקצה, מפני שאין רגילים לתת לחיות מאכלים שמיועדים לבני אדם.

בשעת הדחק, כאשר המקפיא הפסיק לעבוד והבשר והדג שבתוכו עלולים להתקלקל, סומכים על הסוברים שכיוון שהם ראויים למאכל כלב אינם מוקצה, ומותר להעבירם למקפיא אחר.[2]

בעלי חיים הם מוקצה כי אין בהם שימוש בשבת, ובשעת הצורך התירו לאחוז בהם ולגוררם כדי לתת להם אוכל או כדי לשומרם, אבל אסור להרימם (לעיל כ, ג). וחיות מחמד שרגילים תמיד להרים לשעשוע – אינן מוקצה (לעיל כ, ה).

פסולת מאכלים שראויה למאכל כלבים או חתולים, אינה מוקצה, כי אף שלבעל הפסולת אין כלב או חתול, כיוון שיש בעיר כלבים וחתולים, הרי שהפסולת ראויה לשימוש ואינה מוקצה. ולכן עצמות אינן מוקצה כי הן ראויות לכלבים וחתולים. אבל פסולת מאכלים שאינה ראויה למאכל אדם ובעלי חיים, כמו קליפות אגוזים ועצמות דגים – הרי הם מוקצה. וכן שיירי מאכלים שראויים לבעלי חיים שאינם מצויים בסביבה – מוקצה (שו"ע שח, כט. גלעיני משמש שילדים רגילים לשחק בהם והוצאו בשבת, אינם מוקצה, עי' שש"כ טז, הערה לג).


[2]. אמנם מבואר בשו"ע שח, לא-לב, שבשר חי אינו מוקצה כי יש שרגילים לאוכלו חי, אבל דג חי שאין רגילים לאוכלו – מוקצה. ולמ"א ודעימיה, בשר עוף רך אינו מוקצה, אבל קשה שאינו ראוי לאכילה מוקצה. ולט"ז כ, אם הדג ראוי לאכילת כלב, למרות שאין נותנים אותו בפועל לכלבים, אינו מוקצה. ועי' במ"ב ובאו"ה שנטה לדברי השו"ע. וכיוון שמקובל שאין אוכלים בשר חי, הוא מוקצה. אמנם כיוון שיש אנשים שנותנים לכלבים בשר ודג שראויים למאכל אדם, בשעת הדחק אפשר לסמוך על הט"ז. וכ"כ חזו"ע ח"ג עמ' יד, וארח"ש יט, קיח.

ד – מוקצה מחמת חסרון כיס

דברים יקרי-ערך שאין להם שימוש בשבת, ורגילים תמיד להקפיד שלא להזיזם ממקומם שלא לצורך שימושם המיוחד, כדי שלא ינזקו או יאבדו, הרי הם מוקצים מחמת 'חסרון כיס'. למשל, סכינים מיוחדות של שוחטים ורצענים, הרי הן מוקצה, וגם אם ירצה אדם לחתוך בהן את מאכליו, אסור לו ליטול אותן (שבת קכג, ב; קנז, א; שו"ע שח, א).

בכלל מוקצה מחמת 'חסרון כיס': כלי נגינה, מחשב נייד, מצלמה ומיקסר. גם לצורך דבר המותר, כגון להניחם על דפי לימוד כדי שלא יעופו ברוח, אסור לטלטל אותם. וכן בד יקר שנועד לתפירה, אסור להתעטף בו בשבת. אבל כלים יקרים שרגילים להשתמש בהם בשבת, אינם מוקצה, כמו שעון זהב, משקפיים וזכוכית מגדלת לצורך קריאה.

עוד בכלל מוקצה מחמת חסרון כיס: מסמכים מסחריים חשובים, תעודת זהות, כרטיס אשראי, קלף של סופרים, נייר כתיבה מיוחד שמקפידים שלא להשתמש בו לצרכים אחרים (שש"כ כ, כ).

וכן שעון קיר ותמונה יקרה שמקפידים שלא להזיז בחינם שמא ינזקו – מוקצים מחמת חסרון כיס (מ"ב שח, קסח). וכן ארון גדול שמקפידים שלא להזיז בחינם כדי שלא יתקלקל – מוקצה מחמת חסרון כיס (מ"ב שח, ח). האיסור הוא על הזזת כלל הארון, אבל מותר לפתוח את הדלתות והמגרות שנועדו לשימוש תדיר.

כוסות, צלחות ובגדים שנועדו לסחורה, מוקצים מחמת חסרון כיס, מפני שהסוחרים רגילים להקפיד שלא להשתמש בהם. וסוחר שאינו מקפיד על כך, אין הכלים שברשותו מוקצה. סוחרים במיני מאכלים אינם רגילים להקפיד שלא יאכלו מהסחורה שבידם, ולכן המאכלים שבחנויות ובמחסנים אינם מוקצים (ב"י רמ"א שח, א, מ"ב ו-ז; שו"ע שי, ב, מ"ב ד).

ה – בסיס לדבר האסור – נעשה בכוונה

חפץ של היתר שהונח עליו דבר שהוא מוקצה על מנת שיהיה מונח עליו בשבת, נעשה גם החפץ המותר מוקצה, מפני שהוא 'בסיס לדבר האסור'. למשל, המניח כסף על שולחן, למרות שהשולחן מצד עצמו אינו מוקצה, כיוון שהניח עליו כסף שהוא מוקצה, נעשה השולחן מוקצה מפני שהוא 'בסיס לדבר האסור'. כלומר, בהחלטה להניח את הכסף על השולחן, גלומה הסכמה שלא להשתמש בשולחן בשבת, ונעשה השולחן מוקצה כמו הכסף שעליו. וגם אם הכסף ייפול ממנו באמצע השבת, כיוון שהשולחן היה מוקצה בבין השמשות – נותר השולחן מוקצה לכל השבת (שו"ע שי, ז). אבל אם לא התכוון שהכסף יהיה שם כל השבת אלא שכח אותו על השולחן, כיוון שלא החליט לעשות אותו בסיס לדבר האסור, השולחן לא נעשה מוקצה. אלא שלכתחילה אין לטלטל אותו עם המוקצה שעליו, ולכן יטה את השולחן כדי שהכסף ייפול הצידה, ולאחר מכן יקח את השולחן למקום שירצה. ואם ייגרם הפסד מהפלת המוקצה הצידה, כגון שהמוקצה שעל השולחן הוא אבן, וליד השולחן ישנם כלי זכוכית שעלולים להישבר אם יפיל את האבן עליהם, מותר לטלטל את השולחן עם המוקצה שעליו עד למקום שבו יוכל להטותו הצידה בלא לגרום נזק (שבת קמב, ב; שו"ע שט, ד; שו"ע רעז, ג; להלן יד).

וכן הדין לגבי – מחשב נייד שהונח על ספר; פמוטים יקרים על מגש; סכינים יקרות בתוך תיק; תפוחי אדמה חיים בתוך מגרה; קופת צדקה על בימה – שאם הונחו בכוונה, נעשה הדבר שעליו הונחו 'בסיס לדבר האסור' ומוקצה כמותם. ואם נשכחו שם, לא נעשה הדבר שעליו הונחו מוקצה.

לפעמים רוצים להניח את דבר המוקצה בארון, אלא שהואיל ואין שם מקום פנוי, מניחים אותו על בגד, ונחלקו האם הנחה זו הופכת את הבגד למוקצה. יש אומרים שהואיל ובפועל המוקצה הונח על הבגד מתוך מודעות, נעשה הבגד 'בסיס לדבר האסור' (ט"ז). ויש אומרים שהואיל ולא התכוון שהמוקצה יעמוד דווקא עליו, אלא כך יצא במקרה, לא נעשה הבגד 'בסיס לדבר האסור (מ"א). למעשה, בשעת הצורך אפשר להקל (מ"ב שט, יח).[3]

מצא כסף או דברי מוקצה אחרים בכיס בגדו, כיוון שמן הסתם שכח אותם שם, לא נעשה בגדו בסיס לדבר האסור. אבל כדי שלא ימשיך להתהלך כשהמוקצה בכיסו, ישתדל לנער את המוקצה מבגדו. ואם הוא מתבייש לעשות זאת בפני הציבור, או שהוא חושש שדבר המוקצה יאבד שם, מותר לו להמשיך ללכת בבגדו עד שיגיע למקום שבו יוכל לנער את המוקצה בלא חשש הפסד או בושה.[4]


[3]. אם התכוון להניח את המוקצה על הדבר המותר למשך חלק מהשבת, לר"ת אינו בסיס לדבר האסור, ולרש"י הוא בסיס לדבר האסור. השו"ע שט, ד, נטה לחומרא. אבל בשעת הדחק אפשר להקל (מ"ב כא). וכן נחלקו אם המוקצה הונח באמצע השבת לרצונו של בעליו, לתוס' כל עוד המוקצה עליו – הבסיס מוקצה, ולאור זרוע אינו מוקצה. ולרשב"א ולר"ן, אם כוונתו שהמוקצה ישאר עליו עד סוף השבת – כל זמן שהמוקצה עליו הוא מוקצה. ובמ"ב רסו, כו, כתב כדעת המקילים, ועי' באו"ה שי, ז, 'מטה'.

הבסיס נאסר רק כאשר הוא משמש את המוקצה שעליו, אבל כאשר המוקצה משמש את הבסיס, אין הבסיס נאסר. לפיכך, אם הניח אבן על חבית כדי שהמכסה שעל החבית לא ייפתח, או חתיכות צמר מוקצה על קדירה כדי לשמור את חומה, אין החבית או הקדרה נעשות מוקצה (שו"ע רנט, א, מ"ב ט).

[4]. אם התכוון להניח כסף בכיס הבגד שיהיה מונח ושמור בו במשך השבת, וחזר בו אח"כ ורצה ללבוש את הבגד בשבת, אם עיקר הבגד משמש דופן לכיס, כמו בכיס החולצה, נעשית החולצה בסיס לדבר האסור, ואסור לטלטל אותה. ואם הכיס רק תפור לבגד, כמו בכיס המכנסיים, אין הבגד נעשה בסיס למה שבכיס, כי הכיס טפל לגמרי לבגד, ומותר לטלטל את הבגד, אבל כאשר אפשר ינער את המוקצה מן הכיס, ובתנאי שלא יכניס את ידו לכיס ולא יגע בכיס מבחוץ כדי לנערו מהמעות שבו, כי הכיס עצמו מוקצה (רמ"א שי, ז, מ"ב כט-ל. ועי' שש"כ כ, הערה רעה). ואם קשרו לבגד כיס ובו כסף, כיוון שהכיס אינו תפור כלל לבגד, אינו טפל אליו, ונעשה הבגד בסיס לדבר האסור.

ו – המשך

מגש שהניחו עליו חפצים שונים, מהם מוקצה ומהם אינם מוקצה, אם דברי המוקצה חשובים יותר בעיניו, נעשה המגש בסיס לדבר האסור. ואם הדברים המותרים חשובים יותר בעיניו, המגש אינו מוקצה (שו"ע שי, ח). לדוגמא: היו על השולחן נרות שבת וחלות, אם הנרות מחרס, החלה חשובה יותר, ומותר לטלטל את השולחן. אבל אם הנרות על פמוטי כסף, הפמוטים הם מוקצה מחמת חסרון כיס, והם חשובים יותר מהחלה, ונעשה השולחן בסיס לדבר האסור, ואסור לטלטל אותו. אמנם אם הפמוטים על מגש, והמגש על השולחן, רק המגש נחשב בסיס לדבר האסור, אבל את השולחן מותר להזיז, שאין איסור בסיס לבסיס.[5]

אדם שהניח מוקצה על חפץ של חברו, לא עשה אותו בסיס לדבר האסור, שאין אדם אוסר חפץ של חברו שלא מדעתו, אבל אם עשה זאת בשליחותו או שהדבר לרצונו של חברו, נעשה החפץ בסיס לדבר האסור (רמ"א שט, ד, מ"ב כז).

גם כאשר הבסיס יקר בהרבה מהמוקצה שעליו, כיוון שהוא משמש אותו כבסיס, נעשה הבסיס מוקצה. אבל כאשר אין למוקצה שום חשיבות לעומת הבסיס שעליו הונח, לא אסר את הבסיס. לפיכך, אם הניח מטבע פשוט על שולחן, או שהניח עצמות על צלחת, כיוון שאין המוקצה חשוב לעומתם, אין הם נעשים בסיס לדבר האסור. וכן כאשר עיקר שימושו של הבסיס אינו כדי להיות בסיס, כגון דלת של ארון או מקרר שצמודות אליה מגרות שיש בהן דברי מוקצה, כיוון שעיקר יעודה של הדלת לצורך פתיחת הארון והמקרר, ולא כדי להיות בסיס למה שמונח במגרות הצמודות אליה, לא נעשתה בסיס להם (מ"ב שי, לא; רעז, ז; שש"כ כ, עז).

שולחן שנעשה 'בסיס לדבר האסור' אסור בטלטול, אבל מותר לאכול וללמוד עליו בלא להזיזו. וכן מותר להאריך ולקצר את השולחן ובתנאי שלא יזיז בידיו את החלק שעליו המוקצה. ואם היו לשולחן מגרות, מותר להשתמש בהן כל זמן שאין מטלטלים את השולחן עצמו (תהלה לדוד שי, ז שש"כ כ, סא).


[5]. אמנם הזזת השולחן מזיזה גם את הפמוטים, אולם זה מותר כיוון שהוא טלטול מהצד לצורך דבר המותר. ויש מקילים וסוברים שפמוטי כסף הם רק כלי שמלאכתו לאיסור, וממילא מותר לטלטל אותם לצורך גופם או מקומם (רע"א). אבל אין לסמוך על כך, מפני שאכן הפמוטים יקרים מאוד והם מוקצה מחמת חסרון כיס (חזו"א מד, יג; מנו"א ח"א יב, עח; פס"ת רעט, א). ועי' בשש"כ כ, סא, והערה רמב.

נחלקו לגבי דין בסיס לכלי שמלאכתו לאיסור: יש אומרים שנעשה מוקצה כמו הכלי שעליו, וממילא מותר לטלטל אותו לצורך גופו ומקומו (תהל"ד שח, א). ויש אומרים שהואיל וכלי שמלאכתו לאיסור אינו מוקצה גמור, אינו אוסר את הבסיס שלו (ישועות יעקב, ועי' בשש"כ כ, נ). ובדין דרבנן הלכה כמיקל.

שולחן שיש לו מגרה שהניחו בה דברי מוקצה בעלי חשיבות, אם אפשר להוציא את המגרה מהשולחן, נעשה השולחן בסיס למגרה ולמוקצה ואסור לטלטל אותו (כמו כיס שנקשר לבגד, בהערה הקודמת). ואם אי אפשר להוציא את המגרה מהשולחן, המגרה טפלה לגמרי לשולחן (כמו כיס מכנסיים רגיל), וממילא אין המוקצה שבה אוסר את השולחן, אבל המגרה עצמה היא מוקצה (מ"ב שי, לא).

ז – כלים שמלאכתם לאיסור

כלים שמלאכתם לאיסור הם כלים וחפצים שרגילים לעשות בהם דברים שאסורים בשבת, כדוגמת פטיש, מספריים, מחט, צבת ופלאפון. וכיוון שהם מיועדים לצורך דברים שאסורים בשבת – הם מוקצה. אולם מנגד, כיוון שאפשר להשתמש בהם גם לצורך דברים מותרים, אין אדם מקצה אותם לגמרי מדעתו. לפיכך קבעו חכמים דין ביניים לכלי שמלאכתו לאיסור: ככלל הוא מוקצה, שאם היה מונח במקום שבו הוא עלול להינזק או להיגנב, אסור לטלטל אותו, אבל מותר לטלטל אותו לצורך גופו או מקומו (שו"ע שח, ג).

צורך גופו, היינו כדי להשתמש בו לצורך מותר, כגון פטיש לצורך פיצוח אגוזים, מספריים כדי לפתוח בהם שקית חלב, מחט כדי להוציא בעזרתה קוץ שנתקע בבשר, צבת כדי לפתוח ולסגור ברז שאין לו ידית, וספר טלפונים כדי למצוא בו כתובת של חבר. ואם אפשר להשיג את אותה התוצאה בלא שימוש בכלים שמלאכתם לאיסור, אין להשתמש בהם (מ"ב שח, יב).

צורך מקומו, אם היה כלי שמלאכתו לאיסור מונח במקום שצריכים להשתמש בו, כגון שהיה מונח על שולחן שרוצים להניח עליו מאכלים או ספרים, או על גבי מיטה שרוצים לישן עליה, או על כסא שרוצים לשבת עליו, מותר לטלטל אותו למקום אחר. וכן כאשר הכלי מונח על הרצפה במקום שההולכים עלולים להיכשל בו, מותר לפנותו. וכן אם היתה דלת של מכונת כביסה פתוחה במקום הילוך בני הבית, מותר לסוגרה. וכן כאשר כלי שמלאכתו לאיסור מפריע לפתיחת חלון או לסגירתו, מותר להוציאו משם.

וכיוון שכבר הרימו את הכלי לצורך גופו או מקומו, מותר לקחת אותו עד המקום שבו יהיה שמור (שו"ע שח, ג, ולהלן טו).[6]

דוגמאות נוספות לכלים שמלאכתם לאיסור: עט, עפרון, מחדד, מברשת צביעה, נייר לכתיבה, חשבונות עסקיים, נייר זכוכית, נר, גפרורים, מסמר וסיגריות.[7]

יש כלים שמלאכתם לאיסור, כמו סכין מיוחד של אומנים ופטיש של מלטשי יהלומים, שהואיל ומקפידים שלא לקחתם לשימוש אחר, הרי הם מוקצה מחמת חסרון כיס, וממילא דינם חמור יותר, שאסור לטלטל אותם גם לצורך גופם או מקומם. וכן דין מסמכים חשובים (כמבואר בהלכה ד).

מכשירי חשמל: מאוורר, מכונת כביסה, מקרר, וכן שאר מכשירים שאין בהם חוט להט, דינם ככלים שמלאכתם לאיסור. אבל מכשירי חשמל שיש בהם חוט להט או גוף חימום, כגון: מנורה, תנור חימום, רדיאטור ופלטה, אם דלקו בבין השמשות של כניסת השבת, דינם כמוקצה מחמת גופו שאסור לטלטל אותם בכל השבת גם לצורך גופם ומקומם. ואם הם כבויים וגם לא דלקו בבין השמשות, דינם ככלי שמלאכתו לאיסור, שמותר לטלטל אותם לצורך גופם ומקומם.[8]


[6]. אף שאסור לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור כדי שלא יגנב או ינזק, מותר להערים לצורך כך. כלומר, לטלטל את הכלי לצורך גופו ומקומו, ואח"כ להצניעו במקום שלא יגנב וינזק (מ"ב שח, טז, כה"ח שח, כט).

[7]. דבר שמלאכתו לאיסור אלא שאינו כלי כמו עץ להסקה, נפט, אקונומיקה, אבקת כביסה, משחת נעליים – הוא מוקצה מחמת גופו, שגם לצורך גופו ומקומו אסור בטלטול (מ"ב שח, לד, ארח"ש יט, ז).

[8]. דין חוט הלהט שדלק בבין השמשות כדין נר, שהוא מוקצה גמור כמבואר בשו"ע רעט, א. ואמנם יש סוברים שחוט הלהט שונה מהשלהבת, כי את השלהבת אין רגילים לטלטל, ואילו את המכשירים עם חוט הלהט רגילים לטלטל, ולכן דינם ככלי שמלאכתו לאיסור (חזו"א מא, טז; אג"מ ג, נ). אולם לדעת רוב הפוסקים דין חוט להט כשלהבת, והמכשיר כולו טפל ובסיס לחוט הלהט ולכן הוא מוקצה גמור (שש"כ כ, טו*; מנח"י ג, מג; מנו"א ח"א כד, לד; ארח"ש יט, קפא- קפד). ועי' בהרחבות.

ח – כלים שמשמשים להיתר ואיסור

כלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר הולכים אחר רוב שימושו (פמ"ג, מ"ב שח, י). לפיכך, אולר שיש בו מספריים אינו מוקצה, כי רובו סכינים שמסייעים למאכל, ורק את המספריים אסור להזיז. וכן שעון שיש בו מחשב אינו מוקצה, כי עיקרו להיתר, לראות את השעה. סיר הוא כלי שמלאכתו לאיסור, כי עיקר יעודו לבישול, אבל כאשר יש בו תבשיל, הסיר בטל לתבשיל ומותר לטלטל אותו. ואחר שסיימו להוציא את התבשיל מהסיר, אף שאין צריכים את מקומו, אפשר לפנותו מהשולחן מדין 'גרף של רעי' (מ"ב שח, כ, באו"ה 'כלי', להלן הלכה יב).

תנור אפיה, אף שהוא משמש גם לאחסון תבניות ומאפים, כיוון שעיקרו לאפיה, הרי הוא כלי שמלאכתו לאיסור. אבל מותר לפתוח את דלת התנור כדי להוציא מתוכו מאכלים, שזהו טלטול לצורך מקומו. ואם רוצים להכניס מאכלים לתוך התנור כדי לשומרם שם, מותר לפתוח את דלת התנור ואח"כ לסוגרו, מפני שזה טלטול לצורך גופו (שש"כ כ, עט).

תפילין דינן ככלי שמלאכתו לאיסור, הואיל ואסור להניחן בשבת ויום טוב (שו"ע לא, א). ולכן רק לצורך גופן או מקומן מותר לטלטל אותן. לצורך גופן, היינו למי שרוצה להניחן לסגולה כדי להינצל מהסכנה, ולצורך מקומן, כגון שהיו מונחות בתיק יחד עם הטלית, ורוצים להוציא את התפילין כדי לקחת את הטלית עם התיק (ט"ז ומ"א). בשעת הדחק, כאשר התפילין עלולות להינזק, מותר לטלטל אותן (מ"ב לא, ב, באו"ה).

עציץ הוא כלי שמלאכתו לאיסור, שכן רגילים לעשות בו איסורים של שתילה, השקייה, וקטיפה. אבל לצורך גופו, כדי לקשט בו את השולחן, או לצורך מקומו – מותר לטלטל אותו (עי' לעיל יט, י).

ט – כלים שמלאכתם להיתר ומאכלים וספרים

כלים שמלאכתם להיתר, כדוגמת שולחן, כסאות, מטה, כר, טרמוס, שעון ומטאטא, מותר לטלטל לכל צורך שהוא, אבל לטלטל אותם סתם שלא לצורך – אסור. ובימי נחמיה, כשרבים נכשלו בשמירת השבת, גזרו שלא לטלטל כלים כלל, וכאשר חזרו להקפיד על ההלכות, חזרו והתירו לטלטל כלים שמלאכתם להיתר, אבל עדיין השאירו את הגזירה לעניין שאסור לטלטל כלים אלו שלא לצורך. וזאת כדי שישים אדם לב בשבת למה שידיו עושות, שלא לנענע כלים סתם, ועל ידי כך ישים לב שלא להיכשל באיסורי שבת. ועוד, שבשבת צריך אדם להיות במנוחה פנימית, ומעניינה של מנוחה זו שגם ידיו ישבתו ולא יתעסקו בנדנוד וטלטול כלים שלא לצורך.

אבל על מאכלים, ספרים, בגדים ותכשיטים, לא גזרו שום איסור, מפני שבהם מענגים את השבת, ומותר לטלטל אותם גם שלא לצורך כלל.

ונחלקו הפוסקים לגבי כלים שרגילים להשתמש בהם תדיר, כדוגמת סכו"ם, צלחות וכוסות. יש סוברים שדינם כמאכלים שאין עליהם שום הגבלה. ויש סוברים שדינם כדין כלים שמלאכתם להיתר, שאסור לנענע אותם סתם שלא לצורך. וכיוון שעצם דין מוקצה מדברי חכמים, העיקר כדעת המקילים, אבל לכתחילה כיוון שרבים נטו לחומרא, טוב להתחשב בדעתם ולא לנענע בחינם סכו"ם וכוסות וצלחות.[9]


[9]. מבואר בברייתא (שבת קכג, ב), שבימי נחמיה, כשרבים נכשלו בשמירת שבת, גזרו על כל הכלים (חוץ משלושה) שהם מוקצה. לאחר שחזרו לדקדק בשמירת השבת, בתהליך של שלושה שלבים חזרו והתירו לטלטל כלים. ביאר רבא, שהתירו לטלטל כלים שמלאכתם לאיסור רק לצורך גופם ומקומם. וכלים שמלאכתם להיתר התירו לטלטל לצורך גופם ומקומם וגם מחמה לצל כדי שלא ינזקו. לדעת רוב הראשונים ההיתר לטלטל כלים שמלאכתם להיתר הוא רק לצורך, כגון מחמה לצל, אבל בחינם אסור לטלטלם. וכך דעת ר"ן ומ"מ שלמד כך מרמב"ם, ולכך נטה הרשב"א, וכן נפסק בטור ושו"ע שח, ד. אמנם לדעת רא"ה ושלט"ג בשם ר"י, כשהתירו לטלטל כלים שמלאכתם להיתר מחמה לצל התירו גם שלא לצורך כלל. וכתבו האחרונים להחמיר כפסק שו"ע.   ←

אבל מאכלים וספרים, שמעולם לא גזרו עליהם איסור מוקצה, לכל הדעות מותר לטלטל גם שלא לצורך כלל. וכן דין בגדים ותכשיטים, וכ"כ קצות השלחן קה, בבדה"ש ז; שש"כ כ, פג.

בדעת המחמירים בכלים שנועדו להיתר שלא לטלטלם בחינם, נחלקו לגבי כלים שמשתמשים בהם תדיר בשעת האכילה. לדעת רמב"ם (כה, א-ג), של"ה, ח"א סו, ג, בן איש חי (ש"ש מקץ א), כפי שאמרו במשנה (שבת קכג, ב), רק שלושה כלים שהיו הכרחיים לשימוש המאכלים לא היו בכלל גזירת מוקצה, והם: "מקצוע של דבילה (לחתוך אותה), וזוהמא ליסטרן של קדרה (כף לסילוק הזוהמא של קדירה), וסכין קטנה שעל גבי שלחן (לחתוך לחם ובשר)", אבל שאר כלי האכילה דינם כשאר כלים שמלאכתם להיתר, שבלא צורך כלל אסור לטלטל אותם. מנגד, לדעת תוס' (שבת קכג, ב, 'מקצוע'), רא"ש, שלטי גיבורים; תהלה לדוד שח, ד; חסד לאלפים; מ"ב שח, כג, שלושת הכלים שנזכרו במשנה הם רק דוגמה לכלים שהשתמשו בהם תדיר בזמן האכילה, הרי שסכו"ם וכוסות וצלחות אין בהם שום הגבלה של מוקצה. ויש אומרים, שגם שאר כלים שמלאכתם להיתר, מותר למי שנהנה מנענועם, לטלטלם כפי חפצו, ובכלל זה גם לעצבני שרגיל לנענעם בלא סיבה (ערוה"ש שח, טו; שש"כ כ, פג, ארח"ש יט, הערה קח).

י – מוקצה בבין השמשות משום איסור או מצווה

כל דבר שהיה מוקצה במשך זמן בין השמשות, גם אם התבטל טעם היותו מוקצה, כיוון שנעשה מוקצה בבין השמשות – נעשה מוקצה לכל השבת. לפיכך, אם הניח כסף על גבי שולחן, נעשה השולחן מוקצה מפני שהוא 'בסיס לדבר האסור', וגם אם נפל הכסף מהשולחן באמצע השבת, השולחן נותר מוקצה, הואיל והיה מוקצה בבין השמשות (שו"ע שי, ז, לעיל ה). וכן נר שמן שהודלק לפני כניסת השבת, גם לאחר שכבה אסור לטלטל אותו ואסור להשתמש בשמן שנותר בו, שהואיל והיה מוקצה בבין השמשות, נעשה מוקצה לכל השבת (שו"ע רעט, א, מ"ב א). וכן כלי יקר שהיה מוקצה מחמת חסרון כיס ונשבר באמצע השבת, למרות ששבריו ראויים לשימוש, הואיל והכלי היה מוקצה בבין השמשות, נותרו שבריו מוקצים כל השבת (מ"ב שח, לה, עפ"י מ"א שח, יט).

ואין לך מוקצה אלא אם כן התקיימו בו שני תנאים: א) שלא היה ראוי לשימוש בין השמשות. ב) שהיה דחוי בדעתו של האדם משימוש. הדוגמא הידועה לכך היא תאנים וענבים שהונחו ב'מוקצה' (רחבה שאחר הבית) כדי שיתייבשו ויֵעשו דבלות וצימוקים, שבמשך תהליך היבוש הם אינם ראויים לאכילה כי הם תוססים, והם גם מוקצים מדעתו של האדם. ולכן גם אם בתוך השבת הושלם תהליך הייבוש ונעשו ראויים לאכילה – כיוון שהוקצו בבין השמשות נותרו 'מוקצה' כל השבת. אבל אם רק תנאי אחד התקיים לא נעשו מוקצה לכל השבת. למשל, אם הניח חיטים על הקרקע לזורען, למרות שהקצה אותן מדעתו, כיוון שבפועל היו ראויות לאכילה, לא נעשו מוקצה ומותר ליטול אותן בשבת לאוכלן (שו"ע שי, ב).

וכן כאשר האדם יודע שאותו הדבר שלא ראוי לשימוש בבין השמשות יהפוך במשך השבת לראוי לשימוש, כיוון שלא דחה אותו מדעתו – אינו מוקצה. דוגמא לכך קדירה שהתבשלה על הפלטה בכניסת השבת, למרות שבמשך בין השמשות התבשיל לא היה ראוי לאכילה, כיוון שידוע שיהיה מוכן אח"כ לאכילה, אין אדם מקצה אותו מדעתו. וכן התולה בגדים רטובים על חבל, אף שלא היו ראויים לשימוש בין השמשות, אם האקלים הוא כזה שבוודאי יהיו יבשים במשך השבת, אין אדם מקצה אותם מדעתו, ומותר לטלטל אותם לאחר שיתייבשו (לבושי שרד; שש"כ כב, יא).[10]


[10]. קדירה אינה מוקצה, מפני שאינו מעוניין שתתבשל דווקא בבין השמשות, שכן היה טוב בעיניו שתהיה מבושלת לפני כן, אבל בנר הוא רוצה שידלק בבין השמשות, כדי להאיר, ולכן הוא דוחה אותו מדעתו וממילא הוא נותר מוקצה כל השבת (שו"ע רעט, א). ואם התנה בדעתו שאחר שהנר יכבה, ישתמש בשמן שישאר בו, כיוון שברור שהנר יכבה, אין השמן הנותר שם מוקצה (שו"ע רעט, ד). אמנם לרמ"א, כיוון שנאסר בבין השמשות נאסר בטלטול לכל היום, ולא מועיל תנאי.

כתב במ"ב שח, סג, שבגדים שהיו רטובים בבין השמשות נעשו מוקצים לכל השבת. רבים פירשו שמדובר במצב שאין בטחון שיתייבשו במשך השבת, אבל כשברור שיתייבשו גם לדעתו מותרים (מנחת שלמה ח"א י, ב, 4; מנחת יצחק א, פא). ויש שפירשו שכוונתו לאסור משום החשש שמא יסחטו אותם כדי לייבשם (אז נדברו א, ה). ומ"מ להלכה כל שידוע שהבגדים יתייבשו – מותר לטלטל אותם בשבת. וכ"כ בלוית חן לז, וארח"ש יט, הערה תקסג, בשם חזו"א. ועי' בהרחבות.

פירות שהיו מחוברים לעץ בבין השמשות ונשרו ממנו בשבת, מוקצים כל השבת, מפני שלא היו ראויים בבין השמשות ואדם דוחה אותם מדעתו, שאם היה רוצה בהם היה קוטפם לפני שבת (שו"ע שכב, ג, מ"ב ז). בנוסף לכך גזרו חכמים על פירות אלו, שמא יקטפם בשבת (ביצה ג, א, מ"ב שכה, כב), ולכן גם אם ידוע שהגוי מתכוון לקוטפם בשבת, אף שאינם מוקצה, מ"מ אסורים משום גזירת פירות הנושרים (שעה"צ כו).

אבל בהמה שהיתה בחיים בשעת בין השמשות ונשחטה בשבת עבור חולה מסוכן, מותר לבריא לאכול מבשרה חי, ואין אומרים שהיתה מוקצה בבין השמשות, מפני שלא כל אדם יודע לשחוט, ובזה שלא שחט אותה לא החליט להקצותה מדעתו כמו פירות (שו"ע שיח, ב, מ"ב ח).

יא – איסור לבטל כלי מהיכנו

אסור לבטל כלי מהיכנו בשבת, היינו לגרום לכך שלא יוכל לשמש למה שהוא מוכן לו, שהעושה כן כאילו סותר אותו בשבת. לפיכך, אם היה שמן נוטף מן הנר, אסור לתת תחתיו כלי לקלוט את השמן, שהואיל והשמן מוקצה, ממילא יהיה אסור לטלטל את הכלי שקלט אותו, ונמצא ביטל את הכלי משימוש בשבת. ולכן, אם הוא רוצה שהשמן לא יטנף את הבית, יניח תחתיו כלי מערב שבת. וכן אסור להניח בשבת כלי תחת תרנגולת כדי שתטיל ביצה לתוכו, שהואיל והביצה מוקצה, יהיה אסור לטלטל את הכלי שהביצה בתוכו, ונמצא שביטל את הכלי מהיכנו (שבת מב, ב; שו"ע שי, ו; רסה, ג).

אמנם יש דרך להניח כלי תחת השמן או התרנגולת, על ידי שיניח לפני כן בכלי דבר יותר חשוב שמותר בטלטול, ואז יהיה מותר לטלטל את הכלי בשביל דבר ההיתר שבתוכו (מ"ב רסה, ו).

החושש שינתזו ניצוצות מהנר, רשאי להניח תחתיו כלי לקלוט את הניצוצות, מפני שאין ממש בניצוצות הללו, ומיד לאחר שכבו מותר לטלטל את הכלי, ואין כאן ביטול כלי מהיכנו. אבל לא יתן לתוך הכלי מים מפני שהוא מקרב בזה את זמן כיבוי הניצוצות (שבת מז, ב; שו"ע רסה, ד).

אסור להרטיב כרים וכסתות, מפני שבזה הוא מבטל אותם מהשימוש שהיו מוכנים לו (שו"ע שה, יט). וכן אסור לטנף בגדים, באופן שלא יהיו ראויים למלבוש בלא כביסה. ואם נשפכו משקים על הרצפה, אסור לסופגם בבגדים, מפני שמבטלים בזה את הבגדים מלהיות מוכנים למלבוש. אבל מותר לספוג את המים בסמרטוט, הואיל וזה יעודו. וכן מותר לאנשים רבים לנגב את ידיהם במגבת, עד שכבר לא תהיה ראויה יותר לניגוב, כי לא ביטלו אותה בזה מהיכנה, שכן השתמשו בה לצורך מה שהוכנה לו. וכן מותר להניח שקית בפח האשפה בשבת ולזרוק לתוכה פסולת, ואף שהשקית תהפוך בכך למוקצה, כמו הפסולת שבתוכה, אין בזה איסור 'מבטל כלי מהיכנו', שכן זהו יעודה של שקית האשפה לקלוט את הפסולת (לבוש רסה, ג, שולחן שלמה שח, יז, סק"ז; חזו"ע ח"ג עמ' ריג; ועי' שש"כ כב, כח, ארח"ש יט, שכט).

מותר להניח כלי לפני אפרוחים כדי שיוכלו לעלות ולרדת למקומם בעזרתו, ואף שבעלי חיים הם מוקצה, אין בזה ביטול כלי מהיכנו, הואיל ובכל רגע שירצה יוכל להפריחם ממנו. אבל בעודם עליו אסור לקחת את הכלי (שבת קכח, ב; שו"ע שח, לט).

יב – היתר סילוק דברים מטונפים – גרף של רעי

למרות שדברים מאוסים, כמו 'גרף של רעי' (כלי שיש בו צואה), עכבר מת ופסולת מאכלים, הם מוקצה מחמת גופו, התירו חכמים להוציאם משום כבודו של האדם. ולא הטריחו אותו להוציא את הדבר המטונף בשינוי או בטלטול מהצד, אלא גם ביד מותר להוציאו. וכל זה בתנאי שהם נמצאים במקום שבו הם מפריעים לאדם, אבל אם היו במקום שאינם מפריעים, אסור להזיזם כדין מוקצה (ביצה לו, ב; שבת קכא, ב; שו"ע שח, לד).

הכל תלוי בחומרת הטינוף ובמקומו. בבית, גם דברים מטונפים מעט, כמו סירים שנותרו בהם שיירי מאכל ונר שמן מפויח, כאשר הם גורמים לאי נעימות, דינם כדין 'גרף של רעי' ומותר לפנותם. וכן הדין בחצר סמוך למקום ישיבת אנשים. אבל שלא סמוך למקום ישיבתם, אסור לפנותם. ואם היתה צואה ברחוב או בחצר שאנשים מהלכים בה, כיוון שהיא דוחה מאוד, גם אם היא רחוקה ממקום ישיבתם – מותר לפנותה. אבל אם היתה בחצר אחורית שכמעט ואין הולכים בה, אסור לפנותה. ואם היתה שם נבלה מסריחה שריחה הרע נודף וגורם צער, למרות שאין הולכים לידה, מותר לסלקה (מ"ב שח, קלא; באו"ה שח, ד, 'כלי'; רמ"א רעט, ב; מ"ב ה).

מותר לפנות מהשולחן ביד קליפות וגרעינים שהם מוקצה ולהניחם בפח. ומותר לעשות זאת גם בשני שלבים, כגון שבתחילה יפנו אותם לצד השולחן, ואח"כ יפנו אותם לפח. (ויש אומרים שזה טעם ההיתר לטאטא בשבת, ועי' בהערה 14).

המפצח גרעינים, אע"פ שהקליפות מוקצה, מותר לו להוציאן מפיו בידו ולהשליכן לפח או להניחן על הצלחת, אבל לא ישהה אותן בידו. וכן מותר לפנות את הלכלוך שהצטבר על המסננת שנתונה בכיור.

פח שיש בו אשפה הוא מוקצה כמו האשפה שבתוכו, אבל אם הפח התמלא ונגרמת מכך אי נעימות, מותר לרוקן את תכולתו לפח הזבל שברחוב (בתנאי שיש עירוב), ולאחר מכן, מותר להחזיר את הפח לבית (שש"כ כב, מח).[11]


[11]. אין גורמים לדבר שיהפוך להיות 'גרף של רעי' ואח"כ יהיה מותר לטלטלו, ואם עשו זאת, בדיעבד מותר לטלטלו. ולצורך גדול או מניעת הפסד מותר להפוך דבר ל'גרף של רעי' כדי לפנותו (שו"ע שח, לו-לז). לפיכך, אם היתה נזילה מהגג של מים מלוכלכים שאינם ראויים לרחצה, או שנזלו מהמזגן מים נקיים (שהם מוקצים מחמת נולד), אסור להניח כלי כדי לקלוט אותם, כי בזה הוא מבטל את הכלי שיקלוט אותם משימוש, שאסור לטלטל כלי שיש בתוכו מוקצה. ואף שאם המים המלוכלכים יגרמו לצער יהיה מותר לפנותם מדין 'גרף של רעי', הרי למדנו שאין עושים 'גרף של רעי' לכתחילה (רמב"ם, שו"ע שלח, ח; מ"א יב). אלא שבמקום צורך גדול, כדי למנוע לכלוך או נזק, אפשר לסמוך על הסוברים שמותר להניח כלי כדי לקלוט את המים, משום שאין עושים בזה 'גרף של רעי', שכן המים המטונפים ממילא זולפים, והכלי לא מתבטל מהיכנו שכן מותר לפנות את המים שבו משום שהם 'גרף של רעי'. ולכן מותר לפני שהכלי מתמלא לשפוך את המים שבו, כדי שלא ילכלכו את הרצפה (טור שלח, ט"ז ד; ח"א; באו"ה שלח, ח, 'אסור').

יג – כלים שנשברו ובגדים שהתבלו

כפי שלמדנו (בהלכה ג), כל דבר שאינו ראוי לשימוש הוא מוקצה מחמת גופו, אלא שעלינו לברר מהו השלב שבו חפץ טוב הופך לדבר שאינו ראוי לשימוש ונעשה מוקצה. ככלל, שני גורמים משפיעים על מעמדו של כל חפץ: א) מצבו, ב) דעתו של האדם. נתחיל לבאר:

אדם שהשליך בגדים וכלים טובים לאשפה לפני השבת, למרות שהוא בעל הכלים והבגדים – לא נעשו מוקצה, שבטלה דעתו אצל דעת כל אדם. אבל אם השליך לפני השבת בגדים וכלים משומשים – נעשו מוקצה, ולמרות שיש אנשים שרגילים להשתמש בהם, כיוון שבעל הבגדים והכלים השליך אותם לאשפה והם בלויים – נעשו מוקצה (שו"ע שח, יב; מ"ב נא; רמ"א שח, ז). אבל אם השליך אותם בשבת, לא נעשו מוקצה, שהואיל ובתחילת השבת לא היו מוקצים, שהיו ראויים עוד קצת לשימוש, אינם יורדים ממדרגתם ביום השבת (מ"ב שח, לב).

כלי שנשבר בשבת, כל עוד יש אפשרות להשתמש בשבר, אינו מוקצה. ואם אין סיכוי שישתמשו בשברים, הרי הם מוקצה. אמנם כאשר יש סכנה שבני הבית יפצעו מהשברים, מותר לפנותם אפילו בידיים. ואם הכלי נשבר בערב שבת, ובעל הכלי זרק את שבריו לפח, למרות שהיה אפשר להשתמש בהם, נעשו מוקצה (שו"ע שח, ו-ז, יא; מ"ב מח, שש"כ כ, מב).

כלי שחלק ממנו התפרק, בין בשבת בין בערב שבת, אם הוא ראוי להתחבר מחדש אל הכלי, למרות שאין בו שום שימוש בשבת, אינו מוקצה, וכשם שמותר לטלטל את הכלי כך מותר לטלטל את החלק שהתפרק ממנו, כי הוא נחשב עדיין חלק מהכלי. לפיכך, שרשרת של חרוזים שהתפרקה, כיוון שמתכוונים להחזיר את החרוזים לשרשרת, אינם מוקצה (ובתנאי שאין חשש שיחברום בקשירה בשבת). וכן שן תותבת או כתר שנפלו, הואיל ומתכוונים להחזירם, אינם מוקצה. וכן כפתור שנפל מבגד, אינו מוקצה, הואיל ומתכוונים להחזירו. ולמרות שכפתור חדש הוא מוקצה, כי אינו ראוי לשום שימוש, כאן שכבר היה חלק מן הבגד, אינו מוקצה.[12]

אבל דברים שמחוברים לקרקע והתפרקו בשבת – נעשו מוקצה, מפני שהדברים שמחוברים לקרקע לא הוכנו לטלטול. לפיכך, אסור לטלטל בשבת דלת של בית שהתפרקה (שבת קכב, ב; שו"ע שח, ח-י; מ"ב לה).[13]
כלים חד פעמיים שאכלו בהם, אם עדיין אפשר שישתמשו בהם, אינם מוקצה. ואם נזרקו לפח מטונף, נעשו מוקצה. וכן אם טונפו באופן שאין רגילים להשתמש בהם יותר, למרות שלא נזרקו לפח, נעשו מוקצה. אמנם במקום שהם מפריעים בטינופם, מותר לפנותם מדין 'גרף של רעי' (כמבואר בהלכה הקודמת. שש"כ כ, מב).

נייר שנגבו בו את הידיים, אם הונח בפח המיועד לניירות, ורגילים לפעמים להשתמש בו להספגת נוזלים, אינו מוקצה. ואם הונח באשפה מטונפת, ואין רגילים להשתמש בו יותר, נעשה מוקצה.


[12].. כ"כ מנחת שבת פח, ב, אז נדברו ז, מו, חזו"ע ח"ג עמ' ז, מנו"א ח"א יב, מ, ארח"ש יט, קסז. וכך כתב למעשה גם שש"כ טו, עב, אלא שסיים שטוב להחמיר שלא לטלטל כפתור שנפל, כי יש ראשונים (מאירי ור"י מלוניל) שסוברים שטעם ההיתר לטלטל דלתות כלים משום שראויות לכסות בהן, ולא משום שהן נחשבות עדיין כלי, וממילא כפתור שאינו ראוי לשום שימוש בשבת – מוקצה.

יש להוסיף שכאשר ישנו חשש שמא יחברו בחיבור קבוע את החלק שהתפרק ויעברו על איסור בונה – אסור מדברי חכמים לטלטל את החלק שהתפרק. למשל, ספסל שרגלו נשמטה, אסור לטלטלו בשבת כדי להשעין את הצד שאין לו רגליים על ספסל אחר, שמא יבוא לתקן את רגליו. אבל אם תיקונו מסובך, או שכבר השתמשו בו באופן זה לפני השבת, אין חשש שישכחו ויתקנו אותו בשבת ומותר לטלטלו, כמבואר בשו"ע שיג, ח, רמ"א שח, טז, ולעיל טו, ו.

[13]. ידית של דלת שהתפרקה, או ידית של ברז, או מושב של אסלה, למרות שהיו מחוברים, אם עוד אפשר להשתמש בהם למה שנועדו בהיתר, היינו בחיבור ארעי לגמרי ובלא חשש שיחברו אותם שוב בחיבור חזק, אינם מוקצה, ומותר להשתמש בהם, כמבואר לעיל טו, ג. ועי' בחוט השני ח"ב לו, ד אות ז' וט'.

ארון קטן (שתכולתו פחות מארבעים סאה – אמה על אמה על שלוש אמות. אמה היא – 45.6 ס"מ) שדלתו התפרקה, כיוון שעתידים לחזור ולחברה לארון, אינה מוקצה (רמ"א שיד, א, שש"כ כ, מה, ובהערה קסד). אבל אם יש בו ארבעים סאה, דינו כבית ומוקצה. וכתב ארח"ש יט, הערה רלו, שנראה שאם רגילים להזיזו לפעמים, כמו בימה של ס"ת, דינו ככלי לעניין מוקצה.

יד – ההיתר לטלטל מוקצה מהצד ובגופו

עיקר איסור טלטול מוקצה הוא בנטילתו ביד כדרך שרגילים לקחתו, וככל שהטלטול נעשה יותר בשינוי, כך דינו קל יותר. שתי מדרגות של שינוי ישנן: א) מהצד, ב) בגופו. מהצד מותר לטלטל את המוקצה לצורך דבר המותר, ובגופו מותר לטלטל את המוקצה אף לצורך עצמו או לצורך שימוש בו. נתחיל לבאר:

טלטול מהצד נעשה ביד שלא במישרים. כגון הנוטל פירות שתבן או עפר נשענים עליהם, באופן שנטילת הפרי תגרום בהכרח להזזתם. כיוון שהטלטול נעשה מהצד – היינו על ידי הזזת הפרי המותר, והפעולה נעשית לצורך היתר – כדי לאכול את הפרי, אין בזה איסור (שבת קכג, א, שו"ע שיא, ח-ט). וכן הרוצה ללמוד בספר שהיה מונח עליו מחשב נייד, אם המחשב נשכח שם, כך שהספר לא נעשה 'בסיס לדבר האסור' (לעיל ה), מותר ליטול את הספר ותוך כך לשמוט ממנו את המחשב. וכן אם שכח מטבעות של כסף על הכר, והוא רוצה לישון עליו, מותר להרים את הכר באופן שהמטבעות יפלו לארץ. וכן אם שכח אבן על פי חבית, והוא רוצה ליטול מהיין שבתוך החבית, רשאי להטות את החבית כדי שהאבן תיפול. ואם היתה החבית בין החביות באופן שאינו יכול להטות אותה במקומה, או שהיתה במקום שאם יטה אותה יגרום לשבירת כלי שלצידה, רשאי להרים את החבית עם האבן שעליה עד למקום שיוכל להפיל את האבן בלא לגרום נזק (שבת קמב, ב, שו"ע שט, ד).

וכן מותר לאחוז מטאטא ולהזיז על ידו עלים שהם מוקצה, או לטאטא אבק, שהואיל ועושים זאת מהצד, היינו שלא ביד אלא על ידי מטאטא, והדבר נעשה לצורך היתר, כדי שהמקום יהיה נקי – מותר. וכן מותר להזיז בעזרת סכין קליפות שמונחות על השולחן במקום שרוצים להשתמש בו (ט"ז שח, יח; מ"ב קטו).[14]

אם מטרת הטלטול לצורך המוקצה, כדי לשומרו, אסור לטלטל אותו מהצד. כגון שהיה מונח כסף על כסא, והוא חושש שיגנבו אותו, אסור להטות את הכסא כדי להצניע את הכסף.

אבל מותר לטלטל את הכסף בגופו כדי להצניעו, שכל איסור טלטול מוקצה בשבת הוא כדרך שרגילים לטלטל אותו בידיים, אבל בגופו לא אסרו. בגופו היינו ברגלו או באמת ידו או בנשיפה ובכל שאר האיברים חוץ מכפות ידיו (שו"ע שיא, ח; רמ"א שח, ג). לפיכך, אם היה מונח כסף על הארץ, מותר להסיטו ברגלו כדי להצניעו. וכן אם היה על הארץ כלי שעלול להינזק כשידרכו עליו, מותר להסיטו ברגלו כדי שלא ידרכו עליו. וכן מגירה שנעשתה בסיס לדבר האסור ויש בה דבר נחוץ, מותר לפתוח אותה בגופו וליטול את הדבר המותר. וכן מותר לשבת על אבנים או עצי בניין, למרות שהוא מנענע אותם בישיבתו (מ"ב שח, פב). וכן מותר להישען על מכונית ובתנאי שאינו מפעיל בזה את האזעקה.


[14]. אמנם יש מחמירים וסוברים, שהואיל ונטילת המטאטא כדי להזיז את המוקצה, הרי זה טלטול ישיר ולא מהצד (שועה"ר שח, ס; ח"א סז, נשמ"א ו; חזו"א מז, יד). אבל כיוון שדין מוקצה מדרבנן, העיקר כדעת המקילים, וכ"כ שש"כ (כב, לז-לח), וחזו"ע (ח"ג עמ' קסט). לעניין טאטוא נזכרו טעמים נוספים להיתר, או מפני שהוא כגרף של רעי, או מפני שהוא בטל. עי' בהרחבות.

נחלקו האחרונים אם מותר לטלטל מהצד מוקצה כדי להשתמש במוקצה עצמו לצורך דבר המותר, כגון לטלטל מגש שיש עליו נר כדי ליהנות מאור הנר. וזאת בתנאי שמונח על המגש דבר היתר יותר חשוב, כך שהמגש אינו בסיס לדבר האסור (כמבואר לעיל ו). בית מאיר רעו, ג, ופמ"ג משב"ז שח, יח, מקילים. ושועה"ר רעו, י, מחמיר, שהואיל ועיקר כוונת טלטולו לצורך הנר, הרי זה טלטול מהצד לצורך דבר האסור. וכתב בשש"כ כ, הערה קצד, שהרוצה להקל יש לו על מי לסמוך. ע"כ. ובגופו לכל הדעות מותר.

מותר לטלטל מקצת מהמוקצה לצורך דבר המותר, למשל, להזיז את מנתב הרוח במזגן, ולהזיז מחוגים של שעון קיר שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס, כמבואר בשש"כ כח, כו, הערה נה. ושלא כארח"ש יט, הערה תסב, שאסר.

טו – נטל מוקצה בהיתר או בטעות ודין קטן

כפי שלמדנו (הלכה ז) מותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו, כגון פטיש לצורך פיצוח אגוזים. ואזי לאחר סיום השימוש, אין חייבים לשמוט את הפטיש מן היד אלא מותר להחזיר אותו למקומו. וכן מותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו, שאם היו מספריים על השולחן במקום האוכל, מותר לטלטל אותם כדי לפנות את השולחן, ואין צריך לשומטם מיד סמוך לשולחן, אלא כיוון שהגיעו לידו בהיתר, מותר לטלטל אותם עד שיניחם במקום המתאים להם.

וכן מי שאכל פירות ונותרו בידו קליפות וגרעינים שהם מוקצה מחמת גופו, אינו חייב לשומטם מידו, שהואיל והגיעו לידו בהיתר, מותר לטלטלם עד למקום שירצה.

אבל אם כבר הניח את המוקצה שהגיע לידו בהיתר, חזר אליו דין המוקצה, ואף שאינו במקום המתאים לו, לא יטלטל אותו יותר (שו"ע שח, ג; מ"ב תקו, כט). וכן השוכח ונוטל בידו מוקצה שלא בהיתר, צריך לשומטו מיד (מ"ב שח, יג).

לכתחילה כאשר הוא מטלטל את המוקצה שהגיע לידו בהיתר, לא יעביר אותו מיד ליד, כי יש אומרים שברגע שהעביר את המוקצה לידו השנייה נחשב כאילו הניחו, ואסור לטלטל אותו יותר. בדיעבד אם העביר את המוקצה לידו השנייה, מותר לו להמשיך ללכת עד המקום שהוא רוצה להניח עליו את המוקצה.[15]

מותר לאחוז בידו של תינוק (שלא הגיע לגיל חינוך) שאוחז בידו השנייה דבר מוקצה וללכת עמו, שכל זמן שהמבוגר אינו מרים את הילד, אין הוא נחשב כמי שנושא את המוקצה. אבל אסור להרים את הילד בעוד המוקצה בידו, אלא ינער תחילה את המוקצה מידו של התינוק ואז ירים אותו. ומותר לנער את ידו, כי זהו טלטול מהצד לצורך היתר, היינו כדי להרים את הילד. ואם הילד בוכה מאוד ואינו נרגע בלא שירימו אותו על הידיים עם המוקצה, מותר להרימו. שכבר למדנו (כד, ו) שהתירו חכמים לעבור על איסורים מדבריהם עבור תינוק חולה, וילד שבוכה מאוד עלול להיחלש ולהיעשות כחולה. אבל אם החפץ שבידו של התינוק הוא יקר ערך, אסור להרים את התינוק, משום שאם ייפול – יש חשש שהמבוגר יטלטל אותו (שבת קמא, ב; שו"ע שט, א).[16]


[15]. בין האוסרים לטלטל אחר שהעביר לידו השנייה – תוספת שבת פתיחה לסי' שח; בא"ח ש"ש, מקץ ג; כה"ח שח, כז; אז נדברו ט, לג; מנו"א ח"א יג, ב. והמתירים: פמ"ג משב"ז תמו, ב; תורת שבת שח, ד; ולכך נוטה בשש"כ כ, הערה כז.

לדעת מ"א שח, ז, אם טעה ונטל כלי שמלאכתו לאיסור, רשאי לטלטלו ולהניחו במקום שירצה. ולרוב הפוסקים דין כלי שמלאכתו לאיסור כשאר מוקצה, ועליו להניחו מיד במקום שבו הוא נמצא (גר"א רסו, יב, מ"ב יג; שש"כ כב, לד).

[16]. י"א שגם לאחוז בידו של התינוק וללכת עמו אסור אם בידו השנייה יש מוקצה יקר ערך. וי"א שאם אינו מרים את התינוק מותר (רמב"ן). בשעת הדחק אפשר להקל (באו"ה שט, א).

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן