חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ז – סריס והשחתה

א – איסור סירוס

מגמת הבריאה להוסיף חיים בעולם, כפי שנאמר בסיום פרשת הבריאה: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלוֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" (בראשית א, כח; וכן א, כב; ח, יז; ט, א; ט, ז). כהמשך לכך אסרה התורה כל פעולת סירוס בזכר, בין באדם ובין בבעלי החיים, שנאמר לגבי הקרבנות (ויקרא כב, כד): "וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַה', וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ". ממה שנאמר "וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ" למדנו, שבנוסף לכך שאסור להקריב קרבן זכר שאחד מאיברי ההולדה שלו נפגעו, אסור גם לעשות פעולה שפוגעת באחד מאיברי ההולדה של אדם או בעל חיים, והעובר על האיסור – חייב מלקות. ואע"פ שנאמר וּבְאַרְצְכֶם, למדו חכמים מפי השמועה שאיסור התורה חל גם בחוץ לארץ (שבת קי, ב; רמב"ם איסורי ביאה טז, י).

שלושה חלקים יש באיברי ההולדה של הזכר, הביצים שבהן הזרע נוצר, צינור הזרע, והגיד שהוא איבר החיבור עצמו. כיוון שכל פגיעה קשה באחד מהם מסרסת, הרי היא אסורה מהתורה. גם המסרס אַחַר מסרס עובר באיסור, לפיכך, אם בא אחד ומיעך את הביצים עד שאינו יכול ללדת, ובא שני וכרת אותן, והשלישי חתך את צינור הזרע, והרביעי ריסק את הגיד, והחמישי כרת את הגיד, כיוון שכל אחד מהם עשה מעשה של סירוס, כל אחד מהם עבר באיסור תורה שעונשו מלקות (שבת קיא, א; שו"ע אה"ע ה, יא).

גם שתיית סם שגורם לסירוס אסורה, שנאמר בפסוק הבא (ויקרא כב, כה): "כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם", הרי שכל השחתה של היכולת להוליד אסורה (שבת קיא, א; שו"ע אה"ע ה, יא). אלא שהואיל וסירוס זה נעשה בעקיפין, רבים אומרים שאיסורו מדברי חכמים. ויש אומרים שאיסורו מהתורה, אלא שהואיל ואינו פוגע באופן ישיר באיברי ההולדה, אין עליו עונש מלקות.[1]


[1]. יש אומרים ששתיית סם הגורם לסירוס אסורה מהתורה. כ"כ ריא"ז, העמק שאלה קה, ט. וכ"כ נתיבות לשבת ה, ז, בשיטת רמב"ם ושו"ע. ולפוסקים רבים אסורה מדברי חכמים. כך דייק יראים סי' שמב ממה שהתירו שתיית כוס של עיקרין בזקנה ועקרה. וכ"כ רשב"א שבת קי, ב, מאחר ולא אסרה תורה אלא פגיעה בגוף איברי ההולדה. וכ"כ מאירי; חת"ס אה"ע א, כ; חזו"א אה"ע יב, ז; יבי"א ח, אה"ע יד.

יש אומרים שלצורך ספק הצלת נשים או קטנים מאדם שמועד לאנוס, ובמקרים רחוקים אף לרצוח, מותר לסרס אותו סירוס גמור שאסור מהתורה (שו"ת מנחם משיב ב, יח). ואם הסירוס הוא באופן כימי, כיוון שהוא זמני, איסורו מדברי חכמים, וברור שמותר לעשותו לשם מניעת אונס וניאוף גם במצב שאין חשש של סכנת נפשות (עי' יד יהודה ה, יא-יב, עמ' 431; שו"ת אשר חנן ו-ז, סב). סירוס כימי נעשה כיום על ידי הזרקת הורמון נשי (אסטרוגן) או מתן תרופות נוגדות להורמון הזכרי (אנדרוגניות). סירוס זה מונע אפשרות לעבר אשה, ומפחית מאוד את הדחף המיני, והשפעתו זמנית.

ב – איסור נישואין לפצוע דכא

אסור למי שנעשה סריס, על ידי שנפגע באחד משלושת החלקים של איברי ההולדה שלו לשאת אשה בת ישראל, שנאמר (דברים כג, ב): "לֹא יָבֹא פְצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה בִּקְהַל ה'". פְצוּעַ דַּכָּא הוא שנפצעו הביצים שלו, וּכְרוּת שָׁפְכָה שנכרת הגיד ששופך זרעו באשה. אבל מותר לו לשאת גיורת ושפחה משוחררת, כי גזרה התורה שהאיסור הוא בִּקְהַל ה', היינו בנשים שנולדו בישראל (משנה יבמות עו, א). מי שהיה נשוי לבת ישראל ועבר סירוס, צריך לגרש את אשתו, מפני שאסור לו להמשיך לקיים את נישואיו (אוצה"פ ה, ב).

האיסור הוא על פְצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה, היינו על מי שנעשה סריס עקב חבלה מכוונת או פציעה שנגרמה על ידי אדם בלא כוונה, כמו בתאונת דרכים. אבל מי שנעשה סריס בידי שמיים, כגון שנולד כך ממעי אימו, רשאי לבא בקהל. ואף שאינו יכול להוליד, ובדרך כלל גם אינו יכול לקיים את החיבור עם אשתו, אם מצא אשה שהסכימה להינשא לו, מותר להם להתחתן ודינם כדין זוג נשוי לכל דבר.

מצווה זו היא חוק אלוקי, שאיננו יכולים להבין את מלא משמעותו. אולם אפשר ללמוד ממצווה זו על החשיבות הגדולה של מצוות פרו ורבו, שהיא עיקר תכלית הנישואין, וכיוון שהסריס אינו יכול להוליד, נאסר לבא בקהל (מו"נ ג, מט; בכור שור, רבנו בחיי, חזקוני). בנוסף, בדרך כלל הסריס אינו יכול לקיים את מצוות עונה, ויש חשש שמא מתוך מצוקתה של אשתו תבוא לידי זנות, וכדי למנוע זאת, אסרה התורה על בת ישראל להינשא לו (מו"נ ג, מט; ראב"ד איסו"ב טו, ב). עוד טעם למדנו במצווה זו, שעל ידה הורחקו ישראל מאוד מהסירוס. בעבר היו המלכים רגילים לסרס זכרים כדי למנותם לתפקידי שרים, פקידים ושומרים לנשים, מפני שסמכו יותר על נאמנותם. והיו זכרים שסירסו את עצמם, ולעיתים הוריהם עשו זאת להם בעודם ילדים, כדי שיוכלו להתמנות לתפקידים ממלכתיים. גם היום יש שפוגעים ביכולתם ללדת כדי שיוכלו לנאוף כאוות נפשם. מכל זה הרחיקה אותנו התורה באיסור סירוס. אבל מי שנעשה סריס בידי שמיים, כיוון שהדבר אירע לו בלא שום פשע או חשש רשלנות, לא אסרה עליו התורה לבוא בקהל (חינוך תקנט).

ג – המותר והאסור בדין זה

כפי שלמדנו, האיסור הוא שישא הסריס בת ישראל, אבל מותר לו לשאת גיורת ושפחה משוחררת (משנה יבמות עו, א).[2]

עוד למדנו, שהאיסור אינו חל על מי שנעשה סריס בידי שמיים, כגון שנולד סריס. אלא שנחלקו לגבי מי שנעשה סריס בעקבות מחלה. לדעת הרא"ש, אסור לו לבוא בקהל, מפני שבני האדם שותפים בגרימת המחלות, על ידי מאכלים שאינם בריאים או זיהום הסביבה, ואם כן גם סריסות זו נעשתה על ידי אדם. ולדעת הרמב"ם ורוב הראשונים, גם מי שנעשה סריס עקב מחלה, נחשב כנעשה סריס בידי שמיים ומותר לו לבוא בקהל. וכן נפסק להלכה (יש"ש, משכנות יעקב, ברכ"י, פת"ש ה, ז; מהרש"ם, ערוה"ש ה, יח).

יסוד חשוב למדנו מדין זה, שאף שמצוות עונה היא יסוד הנישואין, ולכן ההלכה היא, שהמקדש אשה על מנת שלא יתחייב במצוות עונה, קידושיו בטלים (שו"ע אה"ע לח, ה; לעיל א, 2). במקרה שמחמת אונס אין אפשרות לקיים את החיבור, כמו במקרה של סריס, ניתן ליצור ברית נישואין שמבוססת על הקשר הנפשי והמחויבות להיטיב זה לזה.[3]

האיסור הוא שגבר שעבר סירוס ישא בת ישראל. אבל אשה שעברה סירוס, כגון שעברה ניתוח להסרת הרחם, רשאית להינשא לישראלי (חינוך תקנט, אוצה"פ ה, א, א). אמנם למי שלא קיים עדיין מצוות פריה ורביה, אסור לשאתה, הואיל והוא מבטל בכך את מצוותו (לעיל ה, ח).


[2]. אסור לכהן לשאת גיורת, אבל כהן שהוא פְצוּעַ דַּכָּא או כְרוּת שָׁפְכָה דינו כישראל ומותר לשאת גיורת לאשה (יבמות עו, א; שו"ע אה"ע ה, א). לרוב הפוסקים שאר דיני כהן חלים עליו, ולכן אסור לו לשאת גיורת גרושה, והוא אוכל בקודשים ועולה לדוכן. כ"כ מאירי, בית שמואל ה, א, בית מאיר, מנחת חינוך רסט. אמנם לדעת חלקת מחוקק ה, א, אבד ממנו דין כהן, ומותר לו גם לשאת גיורת גרושה, ואינו עולה לדוכן, ואינו אוכל בקודשים, ורק בתרומה מותר לו לאכול, שאפילו עבדי כהנים אוכלים בתרומה. ראו ערוה"ש ה, ו.

[3]. יעויין לעיל ב, 3, שבכלל מצוות עונה גם ליטופים וכל מה שמשמח, ומן הסתם מצווה לסריס לעשות למען אשתו את כל מה שמשמח אותה, ובכלל זה גם לשמח אותה מבחינה גופנית כפי יכולתו. וגם אם נאמר שבלא החיבור גם כל מה שמצטרף אינו בכלל חובת עונה מהתורה – יש בזה חיוב מצד מצוות ואהבת לרעך כמוך.

ד – שאלות מעשיות באיסור נישואין לפצוע דכא

פגיעות שונות יכולות להיות באיברי ההולדה, והכלל הוא, שאם למרות הפגיעה, האיש יכול להוליד, אין דינו כפצוע דכא, ומותר לו לשאת אשה ככל יהודי. והלכה זו מסורה לרופאים נאמנים. בימי הראשונים, רבים מהרופאים סברו שמי שנכרתה לו ביצה אחת אינו יכול להוליד, ועל פי זה הורו רוב הראשונים שדינו כדין פצוע דכא. ורבנו תם ועוד כמה ראשונים סברו שהוא יכול להוליד ואין דינו כפצוע דכא (שו"ע אה"ע ה, ז). כיום ברור לרופאים שהוא יכול להוליד, וממילא ברור שאינו נחשב כפצוע דכא.[4]

אחת הבעיות השכיחות בגברים מבוגרים, היא גדילתה של בלוטת הערמונית, שדרכה עובר צינור הזרע וצינור השתן. תופעה זו יוצרת קושי במעבר השתן. במקרים הקשים יש צורך לכרות את בלוטת הערמונית, כדי לאפשר לשתן לצאת מהגוף. הבעיה שכריתת הערמונית גורמת לזרע שלא יזרום בעת החיבור דרך האיבר, אלא יכנס מהביצים אל תוך שלפוחית השתן, ואחר כך יצא יחד עם השתן. וכך למרות שהזרע עדיין תקין, בפועל האיש אינו מסוגל לעבר את אשתו, כי בעת החיבור אין יוצא ממנו זרע. היו שרצו לטעון, שהואיל ובפועל על ידי פעולה של אדם הוא נעשה סריס, אסור לו לבוא בקהל, ואם היה נשוי, עליו לגרש את אשתו.

אולם למעשה, מוסכם שאין דינו כפצוע דכא. ראשית, מפני שפעולת הרופא נעשתה כדי להצילו ממכאוביו ולא כדי לסרסו, וכבר למדנו בהלכה הקודמת, שלדעת רוב הפוסקים דין מי שנעשה סריס בעקבות מחלה כדין סריס בידי שמיים שמותר לבוא בקהל. שנית, מפני שבפועל צינורות הזרע נותרו תקינים, ורק מסיבה צדדית הזרע אינו יכול לצאת בעת החיבור.

שאלה יותר קשה היא, מה דינו של גבר שסבל מסרטן הערמונית או סוגי סרטן אחרים, שכדי לשפר את סיכויי הצלתו היו צריכים לכרות לו את הביצים, מפני שהן מייצרות הורמונים שמזרזים את הפעילות הסרטנית. למעשה, רבים סוברים, שלמרות שבפועל הרופאים כרתו לו את הביצים, הוא נחשב סריס בידי שמיים, מפני שהכריתה נעשתה בעקבות מחלה (רמב"ם ורוה"פ). בנוסף, אפשר לומר שגם המחמירים (רא"ש), יקלו בזה. מפני שרק כאשר המחלה עצמה פגעה באיברי ההולדה, עד שאחד מהם נימוק, הוא נפסל לדעתם לבוא בקהל, כי הוא נחשב שותף בגרימת המחלה. אבל כאשר המחלה לא פגעה באיברי ההולדה, אלא הרופאים נאלצו לכרות לו את הביצים כדי להציל את נפשו ממחלה אחרת, אינו נפסל לבוא בקהל (חלקת יואב אה"ע ג; הרב פרנק).

וכן הדין לגבי מי שהיה חולה בסרטן ועבר הקרנות שהרסו לחלוטין את היכולת שלו לייצר זרע, שאף שאינו יכול להוליד, כיוון שהדבר נעשה בעקבות מחלה, הסירוס נחשב כנעשה בידי שמיים, ומותר לו לבוא בקהל.[5]

בכל ספק שמתעורר בדינים הללו ההלכה כדעת המקילים, שכך הוא הכלל בכל הדינים שבתורה, שבשעת הדחק סומכים על דברי המקילים. וכאן הוא שעת דחק, מפני שאם נחמיר, אסור יהיה לו לישא בת ישראל לאשה. ואם היה נשוי, יהיה חייב להתגרש מאשתו. בנוסף, לדעת הרבה פוסקים, דינו של פְצוּעַ דַּכָּא או כְרוּת שָׁפְכָה כדין ממזר, שמהתורה, רק כאשר יש וודאות שהוא אכן ממזר או פְצוּעַ דַּכָּא או כְרוּת שָׁפְכָה – אסור לו לבוא בקהל. אבל כל שיש ספק בדבר, לא חל עליו שום איסור. ולכן בכל מקום שיש ספק, הלכה כדעת המקילים.[6]


[4]. דין פצוע דכא וכרות שפכה הוא רק במקרה של סריסות. וכן למדנו ביבמות עה, ב, שהובאה דעת הסוברים שמי שניקבה ביצתו דינו כפצוע דכא, ושאלו עליה, והרי מצינו איש שנקבה ביצתו והוליד. והשיבו המחמירים, שבאמת לא הוליד, אלא אשתו זנתה וכך הולידה. ‏הרי שהיה ברור לכל שפצוע דכא הוא סריס שאינו יכול להוליד. וכ"כ רמב"ם, מאירי, ראבי"ה, יש"ש יבמות ח, ט; אג"מ אה"ע ב, ‏ג.‏ עוד נחלקו הראשונים בדין מי שניטלה ממנו ביצה אחת ע"י אדם. לר"ת יבמות עה, א, 'שאין', מאחר שראוי להוליד, אינו נחשב פצוע דכא וכשר לבוא בקהל. וראשונים רבים סוברים שאסור לו לבוא בקהל,  וכ"כ שו"ע ורמ"א ה, ז. אולם האחרונים סברו כר"ת, וכ"כ יש"ש, חת"ס ‏אה"ע יז; דברי חיים א, יא. וכ"כ פת"ש ז, ע"פ ר"ח מוולאזין. וכך מוסכם היום על הרופאים, שאף מי שניטלה ממנו ביצה אחת ראוי להוליד. ונראה שאף הראשונים שחלקו על ר"ת עשו זאת בהתאם לידע הרפואי שהיה בזמנם. ואולי בעבר, בעקבות זיהומים, מי שנפצע בביצה אחת בדרך כלל לא ‏היה יכול להוליד. ‏

[5]. נחלקו הפוסקים לגבי אדם שהנאצים ביצעו בו הקרנות שביטלו את יכולתו להוליד. יש מחמירים, הואיל ונעשה סריס על ידי פעולת אדם (חלקת יעקב). ויש אומרים, שלמרות שפעולת הסירוס שעבר היתה אסורה מהתורה, כיוון שבפועל שלושת איברי ההולדה שלמים, אין דינו כפְצוּעַ דַּכָּא או כְרוּת שָׁפְכָה (הרב אונטרמן). וכשם שמוסכם שהשותה סם שגרם לסירוסו, רשאי לבוא בקהל (ברכ"י ה, ז; ערוה"ש כד).

[6]. אמנם לגבי ממזר, למרות שמדין התורה ספקו מותר, משום חומרת איסורו לדורות, החמירו חכמים ואסרו גם ספק, ורק בספק ספיקא התירו. אולם בפְצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה, לא החמירו. כ"כ שו"ת רע"א ג, סג; אבני נזר אה"ע יז; באר יצחק אה"ע ד; בית יצחק אה"ע א, לו; ערוה"ש ה, כ, ועוד פוסקים וליקטם ביבי"א ח"ז אה"ע ח, י.

בדור האחרון התעוררה שאלה חדשה, מה דין מי שאיברי ההולדה שלו נפגעו, ובעבר לא היה יכול להוליד, אבל כיום הרופאים מסוגלים להוציא מהביצים שלו זרע ולעבר את אשתו. גם בחבל נחלתו ד, כג, הסתפק בזה. לכאורה, כיוון שיש בזה ספק, הלכה כדעת המקילים. בעתיד יתכן שתתעורר שאלה נוספת, מה יהיה הדין כאשר ניתן יהיה לקחת תא מגופו של האיש ולעשות ממנו תא זרע שיתחבר לביצית. ואולי אין בזה אפילו ספק, שכל שחסר לו אחד משלושת איברי הולדה וגם אין לו זרע, הוא נחשב סריס.

ה – איסור סירוס באשה

איסור סירוס חל גם על אשה, אלא שהאיסור הוא מדברי חכמים. שהתורה אסרה סירוס באיש, שנאמר (ויקרא כב, כד): "וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַה', וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ". וכל הפגיעות הללו באיברי ההולדה, שייכות לאיברי ההולדה של הזכר, שהם גלויים, ולא לאיברי ההולדה של האשה שהם נסתרים. גם איסור נישואין לסריס, חל על איש שעבר סירוס, שנאמר (דברים כג, ב): "לֹא יָבֹא פְצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה בִּקְהַל ה'", פְצוּעַ דַּכָּא שנפצעו הביצים שלו, וּכְרוּת שָׁפְכָה שנכרת הגיד שלו, ואלו איברים שיש לאיש. אבל אשה שעברה פעולה של סירוס, רשאית להינשא לכל אדם מישראל. אמנם מצד חובת מצוות פרו ורבו, אסור למי שעדיין לא קיים את חובתו לשאת אשה עקרה.

איסור סירוס אשה שאסרו חכמים הוא על ידי פעולה ישירה, בחבלה או ניתוח, אבל סירוס בדרך עקיפה מותר, כגון על ידי שתיית סם שגורם לה להיות עקרה. ובתנאי שיש לאשה צורך מיוחד בביצוע הסירוס, כגון שהיא סובלת מאוד בלידתה, או שבניה הולכים בדרך לא טובה, והיא חוששת להרבות ילדים כאלה, והאפשרויות למנוע היריון בדרכים המקובלות אינן פתוחות לפניה (לעיל ה, יז-יט). אבל בלא סיבה מיוחדת, גם באופן עקיף סירוס אסור באשה, שכן ישנו איסור כללי להשחית דבר בעולמו של הקב"ה, שנאמר (דברים כ, יט): "לֹא תַשְׁחִית", על אחת כמה וכמה שאסור להשחית את יכולת ההולדה של האשה.

ההיתר לאשה לבצע סירוס כרוך גם בהסכמת בעלה, מפני שבהסכמתה להינשא לו התחייבה להשתתף עימו במצוות פרו ורבו באופן השלם  (חת"ס אה"ע כ; לעיל ה, יד. ויעויין עוד לעיל ה, ו).[7]

שאלה גדולה התעוררה בשנים האחרונות, לגבי סירוס אשה על ידי ניתוק החצוצרות מהרחם. דרך החצוצרות הביצית עוברת מהשחלות לרחם, וכך זרע האיש יכול להתחבר לביצית וההיריון מתחיל. כאשר סותמים את החצוצרות או מבצעים בהן חיתוך, אין יותר אפשרות להיכנס להיריון. השאלה האם אשה שההריונות קשים לה, ושוב אינה רוצה ללדת, רשאית לבקש מרופא לסרס אותה על ידי ניתוק החצוצרות. יש אומרים, שניתוק החצוצרות כמוהו כשתיית סם, מפני שסירוס זה אינו ניכר כלפי חוץ (שיח נחום ק). בנוסף, הוא אינו סירוס מוחלט, כי על ידי ניתוח נוסף, אפשר לעיתים להחזיר את החצוצרות לפעילות סדירה. וגם אם לא, אזי אפשר ליטול את הביצית ישירות מהשחלה, להפרותה בזרעו של האיש במבחנה, ולהחזירה לרחמה של האשה. ויש אומרים, שהואיל ומדובר בפעולה שמתבצעת באיברי ההולדה עצמם, היא אסורה מדברי חכמים, וכל עוד יש אפשרות למנוע היריון על ידי גלולות או התקן תוך רחמי, אסור לנתק את החצוצרות (אג"מ אה"ע ד, לג-לד. ושם ד, לב, א).[8]


[7]. הדעה הרווחת שאיסור סירוס באשה הוא מדברי חכמים. כך משמע מהרמב"ם הל' איסורי ביאה טז, יא, שכתב: "המסרס את הנקבה בין באדם בין בשאר מינים פטור", משמע פטור אבל אסור. וכן כתב מגיד משנה, ושו"ע אה"ע ה, יא. ולדעת הט"ז (אה"ע ה, ו), האיסור מפני הצער הנגרם לאשה, אבל בלא צער אין איסור. וממילא במקרה שיש בו צורך מותר. ולדעת הגר"א (ה, כה) איסור סירוס מהתורה חל גם על אשה, אלא שאין לוקים עליו.

שני טעמים אפשר לומר בביאור הלכה זו שאיסור התורה חל על האיש ולא על האשה. האחד, שאיסור התורה חל על פגיעה באיברי הולדה גלויים, ולא על איברים נסתרים כפי שהם אצל האשה. השני, שהאיש מחויב במצוות פריה ורביה ואילו לאשה יש מצווה אבל לא חובה, ולכן סירוס אשה אסור מדברי חכמים בלבד, וסירוס עקיף מותר.

לכאורה גם לגבי סירוס עקיף נחלקו. לדעת בית שמואל ה, יד, ורוה"פ, מותר לאשה לשתות סם עקרות גם בלא צורך. ולב"ח ויש"ש מותר רק כשיש צורך מיוחד. ונראה לענ"ד שכולם מסכימים שבלא צורך כלל אסור, משום בל תשחית. המחלוקת האם צריך לכך צורך גדול, או גם צורך רגיל מספיק.

[8]. משו"ת דבר יהושע ח"ג אה"ע ז, אפשר ללמוד שאם ניתן להחזיר את החצוצרות לפעילות סדירה, אין זה נחשב סירוס גמור. ובאג"מ אה"ע ח"ד לב, א, החמיר, הואיל והחזרת החצוצרות לפעילות מצריכה ניתוח. למעשה, כיוון שהמחלוקת היא בדברי חכמים, בשעת הדחק אפשר לסמוך על המקילים.

יש שהציעו לסתום את החצוצרות בדרך של גרמא, ואזי דינה יהיה כשתיית סם, שלכל הדעות מותרת לצורך גדול. הסתימה היא באמצעות סליל שמוכנס לחצוצרה, שגורם תוך מספר שבועות להיווצרות צלקת רקמתית שסותמת את החצוצרה. כיוון שבתחילה הסליל אינו סותם את החצוצרה, נמצא שהסירוס נעשה בדרך עקיפה כדוגמת שתיית סם, ודינו כגרמא (עפ"י מאמרם של הרב יואל וד"ר חנה קטן, מציאות ורפואה בסדר נשים עמ' 290). אמנם יש שפקפקו ורצו להחמיר בטענה שגם בשיטה זו הסירוס הוא ישיר, אבל נראה ברור שפעולה זו נחשבת גרמא, מה עוד שיש סוברים שניתוק החצוצרות אינו נחשב סירוס (שיח נחום ק).

ו – ונתתי להם בביתי – דניאל חנניה מישאל ועזריה

יכול הסריס לשקוע בצער ויאוש, על שלא יישאר אחריו זכר בעולם, אבל אם יזכה לקשר את חייו אל הקודש הנצחי, יזכה לשם עולם טוב מבנים ומבנות. וכפי שאמר הנביא (ישעיהו נו, ג-ה): "וְאַל יֹאמַר הַסָּרִיס הֵן אֲנִי עֵץ יָבֵשׁ. כִּי כֹה אָמַר ה' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם, טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת, שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ, אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת".

כל עוד יש חטאים בעולם, יש בעולם גם מות וחולאים שונים, וכשיתוקן העולם מכל חטאיו, יתרפאו גם כל תחלואיו. חטאים מסוימים גורמים במיוחד לסריסות, אחד מהם, הפגיעה בכבוד ישראל והמקדש, וכפי שלמדנו ממה שאירע לחזקיהו המלך. לאחר הנס הגדול שבו ניצל מסנחריב מלך אשור, באו אל חזקיהו שליחי מלך בבל, ובמקום לקרבם לאמונה, חטא בגאווה וחנופה והראה להם את כל אוצרותיו ואוצרות המקדש. בעקבות זאת נגזרה על מלכותו שתיפול בידי מלכות בבל, "וּמִבָּנֶיךָ אֲשֶׁר יֵצְאוּ מִמְּךָ אֲשֶׁר תּוֹלִיד יִקָּחוּ, וְהָיוּ סָרִיסִים בְּהֵיכַל מֶלֶךְ בָּבֶל" (ישעיהו לט, ז).

אמרו חכמים, שבדניאל, חנניה, מישאל ועזריה, צאצאי המלך חזקיהו, נתקיימה הנבואה הקשה. שבעודם ילדים נותקו ממשפחתם ועמם, ונלקחו לארמון המלך נבוכדנצר כדי לשמש לו כמשרתים ויועצים, ובתוך כך גם עברו סירוס (סנהדרין צג, ב; פרקי דרבי אליעזר נא). מתוך התבוננות בדמותם ופועלם אפשר ללמוד על ייעודו של מי שנפל בגורלו להיות סריס.[9]

לאחר שהביא המלך נבוכדנצר את ארבעת הילדים לעירו, ציווה שיאכילום בשר משולחנו וילמדום את שפת הכשדים ותרבותם כדי לבוללם. אך הם התאמצו במסירות לשמור על אמונתם, וכיוון שהבשר היה טרף, נמנעו מאכילתו, ובמשך שנים ניזונו מקִטניות. אילו נודע למלך שהפרו את הוראתו, היה מצווה להורגם, אבל דניאל וחבריו הסכימו למסור את נפשם על כך.

במשך שנות גלותם בארמון המלך, החריבו חילותיו של נבוכדנצר את בית המקדש והגלו את ישראל לבבל. אבל דניאל וחבריו שכבר התמנו לשרים בכירים, לא איבדו את אמונתם. לימים, לאחר שמלכות בבל נפלה, ודריָוֶש מלך מדי גזר שלא יתפללו כי אם אליו, המשיך דניאל להתפלל לה', וכשנתפס, הושלך לגוב האריות, וה' הצילו בנס (דניאל ו).

ואף שנעשה דניאל סריס, לא התבודד בעצבות רוח, אלא אמרו חכמים (אבות דרבי נתן ד): "מצינו בדניאל איש חמודות שהיה מתעסק בגמילות חסדים… היה מתקן את הכלה ומשמחה ומלווה את המת ונותן פרוטה לעני ומתפלל שלוש פעמים בכל יום ותפלתו מתקבלת ברצון".

נחזור לימי שלטון בבל. העם היה אז במשבר קשה. מלכות של רשע שלטה בעולם, בית המקדש נחרב, העם הוגלה מארצו, ונדמה היה שאין עוד תוחלת לאמונת ישראל. בעקבות זאת, רבים מהגולים עזבו את דרך התורה והמצוות, מתוך שסברו שממילא תוך דור או שניים יתבוללו בגויים. והנה החליט נבוכדנצר להקים צלם גדול מזהב, שיבטא את תוקף מלכותו ושלטונו, וקבע מועד לעריכת טקס רב רושם, שבו כולם ישתחוו לצלם שלו. כפי הנראה בין המשתחווים היו יהודים רבים. גם חנניה מישאל ועזריה, שהיו פקידים בכירים בארמונו של נבוכדנצר, נצטוו להשתחוות לצלם. הם יכלו למצוא לעצמם היתר להשתחוות, בטענה שאין מדובר בעבודה זרה גמורה (כדעת ר"ת). אולם כיוון שהצלם היה נראה כעבודה זרה, הסכימו ליפול לכבשן האש ובלבד שלא ישתחוו לו ויחללו שם שמיים בפרהסיא. ונעשה להם נס גדול ולא נשרפו ונתקדש שם השם לעיני כל ישראל והגוים. (דניאל לא היה שם באותו הזמן, כמבואר בסנהדרין צג, א).

אמרו חכמים (סנהדרין צג, א) על אותה תקופה חשוכה, שבה שכחו ישראל את אמונתם ומולדתם והשתחוו לצלם: "ביקש הקב"ה להפוך את העולם כולו ללילה… ולדם… כיוון שנסתכל בחנניה מישאל ועזריה – נתקררה דעתו". בזכותם, זכר עם ישראל את בריתו עם ה' אלוהיו וחזר לארצו ובנה את בית המקדש ואת חומות ירושלים.

במקום להתייאש מחייהם, בחרו להזדהות עם חפץ ה' וגזירתו, ומתוך כך יכלו לפעול גדולות בעולם. וכדרך שאמרו חכמים (אבות ב, ד): "עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו, בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך". במקום ברית המילה שמתקיימת באיבר שניטל מהם, התעלו אל הברית האלוקית עם כלל ישראל, בתורה ובארץ, ועל ידי כך גילו את ערך החיים עצמם שמקושרים למקורם האלוקי, עד שנאמר עליהם: "וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי" (ישעיהו נו, ד).[10]

מחייהם ופועלם של דניאל, חנניה, מישאל ועזריה, אפשר ללמוד שלפעמים דווקא הסריסים יכולים להתקשר באמונתם אל עצם החיים, אל מעבר לחיי ההווה הכרוכים בדאגה למשפחה ולילדים, אל האמונה הטהורה שאינה תלויה בדבר. ומתוך כך הם יכולים למסור את נפשם על גילוי הברית שבין ה' לישראל, ועל ידי כך העולם כולו מתקיים, וישראל חוזרים לארצם ובונים את ירושלים והמקדש. "וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם, טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת, שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ, אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת" (שם ה).


[9]. נחלקו על כך בסנהדרין צג, ב: "רב אמר: סריסים ממש, ורבי חנינא אמר: שנסתרסה עבודה זרה בימיהם". בהמשך הגמרא מבואר, שגם לרבי חנינא הבנים שהיו להם מתו בחייהם, ולכן נחמתם שיהיה להם שם טוב מבנים ומבנות. בפרקי דר' אליעזר נא, מבואר שהיו סריסים. בפשטות המלך ציווה לסרסם, כדי שיהיו נאמנים לו. באוצר המדרשים (אייזנשטיין, אסתר עמוד 60) מסופר כך: "וַתִּקְרָא אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ (אסתר ד, ה), התך זהו דניאל, ולמה נקרא שמו התך? שחתך זכרותו בימי נבוכדנצר הרשע, הוא וחביריו חנניה מישאל ועזריה. בעת שהלשינו עליהן שונאי ישראל ואמרו לנבוכדנצר אלו היהודים שהבאת הם מזנין עם שפחות המלך ועם נשי השרים, מיד שמע דניאל וחביריו חנניה מישאל ועזריה, וחתכו זכרותם, שנאמר (ישעיהו נו, ד): כִּי כֹה אָמַר ה' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וגו'. מיד נתמלא נבוכדנצר חמה עליהם וצוה להביא אותם כדי שיהרגם. אמרו לו אדונינו המלך חלילה לנו מעשות הדבר הזה שבדין ישראל אסור בניאוף ובזנות, שנאמר לֹא תִּנְאָף, והראו לו זכרותם. מיד שמח נבוכדנצר שמחה גדולה…". בסוף ימיו, דניאל הוא התך סייע לאסתר ומרדכי להושיע את ישראל. ואף אסתר מסרה נפשה כמותם על הצלת ישראל.

[10]. גם השבת נזכרה במעלתם של הסריסים, שעל ידי השבת חיי המעשה מתקשרים אל מקורם ונעשים שלימים. וציין הנביא שהסריסים שומרים את שַׁבְּתוֹתַי, שתי הבחינות של השבת. האחת, שהיא מקדשת את ימי המעשה שעברו, והשנייה, שהיא מקרינה קדושה וברכה לששת ימי המעשה העומדים לבוא.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן