חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ח – נחמת חשוכי ילדים

א – ייסורי העקרות ושורשם

קשים הם יסוריו של מי שלא זכה לילדים. אמרו חכמים (נדרים סד, ב): "כל אדם שאין לו בנים חשוב כמת", שנאמר (בראשית ל, א): "וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב, וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ, וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב: הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי". ולא באו חכמים ללמדנו זאת, אלא כדי שידעו אנשים עד כמה גדול צערם של חשוכי ילדים, ויבקשו עליהם רחמים שייפקדו (תוספות שם). גם בני זוג שזכו לילד אחד או יותר, ומייחלים לעוד ילד ולא זוכים, עלולים להיות עצובים מאוד, ובמיוחד כאשר הם זוכים לחיות בסביבה שבה מקובל להקים משפחות גדולות.

השאלה היא מה פשר הייסורים הללו. האם יש בהם עונש על חטאים, וכדי לזכות בילדים חובה על האדם להתעורר בתשובה, או שמא כך נקבע בגורלו עוד בטרם נולד, ואין להטיל עליו את האשמה בייסוריו.

התשובה מורכבת מאוד. לעיתים הייסורים נובעים מחטאים ולעיתים מהגורל ולעיתים משילוב של חטאים וגורל. לעיתים התשובה והתפילה יועילו ולעיתים לא, והדבר תלוי בגורמים רבים לאין ספור. נתחיל לבאר:

אמרו חכמים (מו"ק כח, א): "חיי, בני ומזוני, לא בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא". 'חיי' הוא מספר שנות חייו של האדם, 'בני' – מספר ילדיו, 'מזוני' – פרנסתו. כל אלו נקבעים על פי מזלו של האדם בעת לידתו ולא על פי זכויותיו. והראיה לכך, שרבה ורב חסדא היו שניהם צדיקים, ובעת עצירת גשמים תפילות שניהם היו נענות. רב חסדא חי תשעים ושתיים שנה, ורבה חי ארבעים שנה. בביתו של רב חסדא היו ששים חתונות, ובבית רבה ששים מקרים של שכול. בבית רב חסדא היו עשירים ואף את הכלבים האכילו בסולת חיטים, ואילו בבית רבה היו עניים, ואף לחם שעורים זול לא נמצא להם תמיד לפי צורכיהם. כיוצא בזה אמרו חכמים (קידושין לט, ב): "שכר מצווה בהאי עלמא ליכא" (בזה העולם אין), כלומר: שכר המצוות ועונש העבירות אינו משולם בעולם הזה החולף, אלא בעולם האמת הנצחי.

מזל נקרא בלשוננו גורל, וכשם שידוע כיום, שבעת יצירתו של האדם נתרקמה מפתו הגנטית, שקובעת אם יהיה גבוה או נמוך, חכם או טיפש, בריא או חולה, מכוער או יפה. מעין זה אמרו חכמים שבעת לידתו נקבע מזלו לעניין "חיי, בני ומזוני".

אמנם לכאורה נחלקו בזה חכמים (שבת קנו, א), שלדעת רבי חנינא יש מזל לישראל, ולדעת רבי יוחנן אין מזל לישראל. אולם בארו המפרשים, שהכל מודים שהמזל משפיע מאוד, והכל מסכימים שלעם ישראל, יותר משאר האומות, יש לעיתים כוח לשנות את המזל על ידי תפילה ומעשים טובים. המחלוקת היא האם זה דבר שכיח שיהודי יכול לשנות את מזלו, או שרק במקרים יוצאים מהכלל הוא יכול לשנות את מזלו (עי' תוס' שבת שם, וריטב"א ור"ן מו"ק שם).

משמעות העניין היא, שלכל אדם ישנו ייעוד מסוים, ולפי ייעודו נקבע מזלו. לעיתים לצורך הגשמת ייעודו טוב שיהיה עני ומסובל בייסורים, ולעיתים טוב שיהיה עשיר ובריא. לעיתים הגורל נחרץ, וכל מה שיעשה האדם, לא יצליח להימלט מגורלו, זולת במקרים נדירים מאוד. ולעיתים הגורל אינו מוחלט, ואזי על ידי עבירות יטה אותו לרעה ויסבול ייסורים, ועל ידי זכויות יזכה גם בעולם הזה ליותר ברכה. לעיתים הייסורים מזככים את האדם ומצילים אותו מרעה גדולה יותר, ואזי דווקא אם יהיה צדיק יזכה בייסורים. בכל אופן, כל עוד העולם אינו מתוקן מבחינה מוסרית, יהיו בו אנשים שיסבלו מייסורים, ועל ידי ההתמודדות עם הייסורים העולם הולך ומזדכך מבחינה מוסרית.

מבחינה מסוימת ייסורי העקרות שונים משאר הייסורים, מפני שבלידת הילדים יש מצווה, ולכן הצדיקים מתאמצים יותר לשנות בזה את הגורל, ולעיתים זכות המצווה מסייעת להם. למרות כל זאת,  מצינו צדיקים גדולים שלא זכו לילדים.

אחרי ההקדמות הללו נוכל ללמוד על הדרך הראויה להתמודד עם ייסורי העקרות.

ב – ההשתדלות בתשובה תורה וגמילות חסדים

מצווה על כל זוג שמתקשה בקיום מצוות פרו ורבו, לפעול בכל הדרכים הרפואיות המקובלות כדי לזכות בילדים. בתוך כך עליהם להאמין שהכל בהשגחה פרטית מאת ה' לטובה, כדי לתקנם ולזככם, להרבות את אושרם בעולם הזה ובעולם הבא, וכדי שיזכו על ידי כך להועיל לתיקון העולם.

אמרו חכמים (ברכות ה, א): אם רואה אדם שייסורים באים עליו – יפשפש במעשיו, שאולי על ידי תיקון מעשיו יסורו ממנו. פשפש במעשיו ולא מצא עוון מיוחד – יבדוק אולי חטא בביטול תורה, ועל ידי התחזקותו בלימוד תורה יגשים את ייעודו וינצל מייסוריו. ואם מצא שגם את מצוות תלמוד תורה הוא מקיים כראוי, בידוע שייסוריו הם ייסורים של אהבה, כלומר ייסורים שנועדו לתועלת הכלל, לתיקון העולם וזיכוכו.

בכל אופן, גם כאשר הייסורים באו בעקבות חטאים או ביטול תורה, כאשר האדם זוכה לתקנם, לא רק לעצמו הוא מועיל אלא לעולם כולו. לפי שהעולם נידון אחר רובו, "עשה מצווה אחת – אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת – אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה" (קידושין מ, ב).

אמרו חכמים (ר"ה יז, ב): "גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם". ולא רק לתיקון עוונו היא מועילה, אלא שלעיתים נגזר על אדם שלא יזכה לילדים בשל חטאי הדורות הקודמים, ועל ידי תשובתו אל ה' בדבקות גדולה, בשקידת התורה וגמילות חסדים, הוא זוכה לקרוע את גזר הדין ולהוליד ילדים.

כפי שלמדנו על חפני ופנחס, בניו של עלי הכהן הגדול, שחיללו שם שמיים במשכן ה' שבשילה, וכיוון שאביהם לא מיחה בידם כראוי, נאמר לו (שמואל א' ב, לא): "הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְגָדַעְתִּי אֶת זְרֹעֲךָ וְאֶת זְרֹעַ בֵּית אָבִיךָ מִהְיוֹת זָקֵן בְּבֵיתֶךָ". כפי הנראה, בדורות הראשונים, כל צאצאי עלי הכהן מתו צעירים, וככל שעברו הדורות והתחתנו במשפחות אחרות, הגזירה נותרה רק על אלו שנקראו על שמו או שהיו מחוברים אליו בשורש נשמתם, וגם אלף שנים לאחר מכן עוד היו צאצאים שנחשבו כממשיכיו, וחלה עליהם הגזירה. כפי שאמרו חכמים על רבה ואביי שהיו שניהם מבית עלי, והיו צפויים למות בגיל צעיר מאוד, ונהגו בעצת חכמים ושבו אל ה' בתשובה גדולה. רבה עסק בתורה בשקידה גדולה, וזכה לחיות ארבעים שנה. אביי עסק בתורה ובגמילות חסדים, וחי ששים שנה. זהו שנאמר (שם ג, יד): "וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה עַד עוֹלָם". דייקו חכמים (ר"ה יח, א): "בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה – אינו מתכפר, אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים".[1]

וכן אבותינו, אברהם ושרה, נפקדו והולידו את יצחק בזכות שקרבו את הבריות לתורה על ידי הכנסת אורחים, אברהם את הגברים ושרה את הנשים, ובכך שילבו תורה וגמילות חסדים. ולכן גם את הבשורה על לידת יצחק קיבלו בעת שהכניסו אורחים.

גם עלייה לארץ ישראל, ארץ החיים, והעיסוק ביישובה, יכול לסייע לפקידת עקרים (עיין יבמות סד, א).


[1]. ראוי לציין, שאמנם רבה חי ארבעים שנה, אולם כמעט בכל המחלוקות שהוא משתתף בהן, הלכה כמותו (ב"ב קיד, ב). ואביי שגם עסק בגמילות חסדים וחי ששים שנה, ברוב המחלוקות אין הלכה כמותו (ב"מ כג, ב).

ג – תפילת עקרים

גדול כוחה של התפילה לקרוע גזר דין ולפרוץ את מחסומי העקרות, וכפי שנאמר (בראשית כה, כא): "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא, וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ". אמרו חכמים (ברא"ר סג, ה), שיצחק ורבקה העתירו תפילות רבות, ושניהם התכוונו לאותו הדבר, שנאמר: לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ – "מלמד שהיה יצחק שטוח כאן והיא שטוחה כאן, ואומר: ריבונו של עולם, כל בנים שאתה נותן לי יהיו מן הצדקת הזו. אף היא אמרה כן: כל בנים שאתה עתיד ליתן לי יהיו מן הצדיק הזה".

אמר רבי יצחק (יבמות סד, א): "מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים". צריך לבאר, שתפילת הצדיקים מועילה לפתוח שערי ברכה לכל העולם, וכל זמן שהצדיקים חיים בטובה כפי הראוי להם, אינם מתפללים על העולם שנותר בצרותיו וייסוריו. והקב"ה שחפץ בטובת העולם, מתאווה לתפילתם של הצדיקים, שמקשרת את העולם אל מקורו, ועל ידי כך משנה את המציאות לטובה, ופותחת שערי שמיים, להשפיע ברכה לעולם כולו. ומתוך כך, כל אותם האנשים שצרותיהם נבעו מאותם המחסומים, נושעים איתם.

וכן אמרו חכמים (ברא"ר נג, ח): "בשעה שנפקדה אמנו שרה, הרבה עקרות נפקדו עמה, הרבה חרשים נתפקחו, הרבה סומים נפתחו, הרבה שוטים נשתפו" (נעשו שפויים). וזהו שאמרה שרה (בראשית כא, ו): "צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלוֹהִים, כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי", כי כולם נגאלו במידה מסוימת עימה.

ויש אנשים שייעודם להוליד נשמה חדשה בעולם, נשמה שייעודה לקדם את העולם בעוד שלב. וכיוון שהיא אינה מסוג הנשמות שכבר נולדו, יש בפניה מחסומים רבים, וקמים עליה קטרוגים, שאין העולם זכאי להתקדם בעוד שלב. ולכן האנשים שצריכים להוליד את הנשמות הללו סובלים מעקרות. ועל ידי זיכוכם העצמי בתשובה ובתפילה, הם פותחים שערי שמיים, וזוכים להוליד נשמות חדשות.[2]


[2]. לכן היה קשה כל כך להוליד את יצחק אבינו, מפני שמידתו של אברהם אבינו היתה מידת החסד, ומידתו של יצחק היתה דין, ועד אז בנוהג שבעולם היה, שאנשי הדין הם רשעים. והנה היה צריך להוליד נשמה של צדיק במידת הדין. לא זו בלבד אלא ששתי המידות הללו, חסד ודין, שנראות כהפוכות, צריכות היו להתקשר זה בזה, עד שאברהם אבינו יוליד את יצחק, ללמד שתכלית הדין להגביר את החסד. לכן היו כל כך הרבה מחסומים וקטרוגים על לידת יצחק, וכאשר נולד, נפתחו שערי ברכה, והרבה עקרות נפקדו, והרבה חולאים נתרפאו. עוד על ערך וקושי לידת הצדיקים מובא בבראשית רבה מה, ד: "אמר רבי חנינא בן פזי: הקוצין הללו אינן לא מתנכשין ולא נזרעים, מאיליהן הן יוצאים ומתמרים ועולים. החיטים הללו כמה צער וכמה יגיע עד שלא יעלו".

ד – תפילת חנה

כמו כן מצינו בחנה שהיתה עקרה, וכל כך גדול היה צערה, עד שלא יכלה להשתתף בשמחת החג לפני ה' במשכן שילה. וכאשר בני משפחתה היו אוכלים מבשר הקרבנות ושמחים, היתה היא פורשת ובוכה. "וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ: חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ? הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים". אז היתה חנה נענית לו ומצטרפת לסעודה. "וַתָּקָם חַנָּה אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה, וְעֵלִי הַכֹּהֵן יֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא עַל מְזוּזַת הֵיכַל ה'. וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ, וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה' וּבָכֹה תִבְכֶּה. וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר: ה' צְ-בָאוֹת, אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים, וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו, וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ" (שמואל א' א, ח-יא). מתוך מרירות צערה זכתה לתפילה עמוקה מאוד, שפתחה שערי שמיים להולדת נשמתו של שמואל, גדול נביאי ישראל אחר משה רבנו.

אמרו חכמים (ברכות לא, ב): "מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, לא היה אדם שקראו להקב"ה 'צ-באות' עד שבאתה חנה וקראתו 'צ-באות'. אמרה חנה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך שתתן לי בן אחד"?! אכן, את אותו השם הקדוש שנתחדש בתפילתה, גילה שמואל הנביא בפועלו, שהוא זה שזכה לגלות את הקדושה בצבאות ישראל בארץ, וזכה להעמיד דורות של נביאים, ואף זכה להקים את המלוכה בישראל ולתכנן את בניין בית המקדש.

עוד נאמר על תפילת חנה (שמואל א' א, יב-יד): "וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי ה' וְעֵלִי שֹׁמֵר אֶת פִּיהָ. וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ, רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ, וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי: עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין, הָסִירִי אֶת יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ"! כלומר, תפילתה היתה מיוחדת וחדשה כל כך, עד שעלי, הכהן הגדול, חשבה מתחילה לשיכורה. "וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר: לֹא אֲדֹנִי, אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי, וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי, וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי ה'. אַל תִּתֵּן אֶת אֲמָתְךָ לִפְנֵי בַּת בְּלִיָּעַל, כִּי מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד הֵנָּה. וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר: לְכִי לְשָׁלוֹם וֵאלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ" (שם טו-יז).

לא רק שמואל הנביא נולד מתפילתה של חנה, אלא אמרו חכמים שגם הלכות גדולות בהלכות תפילה נתחדשו על ידה בתפילתה. ואלו הן: המתפלל צריך לכוון את ליבו, ועליו לחתוך את המילים בשפתיו, ולא יגביה את קולו (ברכות לא, א). מתוך צער העקרות זכתה חנה לגלות הלכות ומשמעויות נוספות בערכה הכללי של התפילה ואופן אמירתה. זו דוגמא לברכה שיכולה להתגלות בעולם מתוך הצער והמצוקה של העקרוּת.

ה – נחמת עקרים

לעיתים כל התפילות, התשובה וההתחזקות בתורה ובגמילות חסדים, אינם מביאים לפתרון הבעיה. חודשים עוברים ושנים חולפות ובני הזוג אינם זוכים להיפקד בילדים. אולי גורלם חתום ואין אפשרות לשנותו, מפני שהנשמות שהיו יכולים להוליד שייכות לעולם אחר, שעדיין לא הגיע זמנו. ויתכן שאם היו מצליחים לשנות את הגורל, היה הילד שנולד להם רשע גדול, מפני שלא היה מתאים לזמנו, ולכן חסד עשה ה' איתם שמנע מהם ילד שיוריד את שיבתם ביגון שאולה. כיוצא בזה אמרו חכמים (ברכות י, א), שלאחר החורבן והגלות, לעגו שרי אומות העולם לכנסת ישראל, על שהיא עקרה, ואינה זוכה לברכת הילדים בארץ. והיתה כנסת ישראל משיבה להם: כאשר הרֶשע שולט בארץ, עדיף להיות עקרה ולא ללדת ילדים רשעים לגיהנם כמותכם. וזהו שנאמר (ישעיהו נד, א): "רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה, פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה, כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר ה'".

וכן כתבו בכמה ספרים, שצריכים העקרים להיזהר שלא להעתיר יותר מדי בתפילה, אלא תמיד לבקש מאת ה', שאם אין הדבר טוב בעיניו, הרי שהם מוותרים על בקשתם. כי לפעמים יודעים בשמיים שאם ייוולדו להם ילדים, יהיו רשעים או מסובלים בייסורים נוראים, וכדי להקל מצער ההורים, אין נותנים להם ילדים (שבט מוסר כד, יט).

ואע"פ כן עליהם לדעת שכל התפילות והמעשים הטובים והתורה שהם מרבים – אינם אובדים לריק, כי גם אם אינם מועילים לעצמם, הרי שהם מועילים לחשוכי ילדים אחרים שייפקדו. ובכל אופן הם מועילים לתיקון העולם ומקרבים אותו ליום שבו יוכלו נשמות ילדיהם להיוולד.

ו – ערך אהבתם ושמחתם

ניסיון גדול עומד בפני בני זוג שלא זכו לילדים, האם ישקעו בצערם ויאבדו את אמונתם ושמחתם, או יתגברו על צערם וירבו אהבה ביניהם, ויקיימו את מצוות עונה בשמחה יתירה, ויחשבו תמיד איך להוסיף טובה ושמחה לכל בני משפחתם וחבריהם. כי באמת, אף שלא זכו לילדים, יש בזוגיות שלהם ערך עצמי גדול מאוד.

וכן למדנו ששאלו חכמים (ברא"ר מה, ד), מדוע היו האמהות עקרות. ביאר אחד החכמים: "כדי שיהיו מתרפקות על בעליהן בנויין". וחכם אחר ביאר: "כדי שיהנו בעליהן מהן, שכל זמן שהאשה מקבלת עוברים היא מתכערת ומתעזבת. שכל תשעים שנה שלא ילדה שרה היתה ככלה בתוך חופתה, והיו מטרוניות באות לשאול בשלומה". הרי שמצד מסוים, זוגות שאינם זוכים לילדים, יכולים להגדיל ולהעצים את האהבה, התשוקה והשמחה שביניהם.

זהו שביארו חכמי הנסתר, שמכל חיבור וחיבור שנעשה באהבה ותשוקה, מתווסף שפע חיים וברכה בעולם. וכפי שכתב השל"ה: "מכל ביאה וביאה כשהיא בקדושה, יצא ממנו פעולה טובה. ואף שאין אשתו מתעברת… אינו מוציא זרעו לבטלה, אלא מתהווה מזה נשמה קדושה… כי מכל ביאה נשפע נשמה, ואלו הנשמות באו לוולדות אחרים". ולכן "אברהם היה משמש מיטתו עם שרה אף שהיתה עקרה, וחס ושלום שיהיה לבטלה" (שער האותיות קדושת הזיווג תב). ביארו בזוהר (ח"ג קסח, א), שמתוך החיבור השלם, בדבקות ובתשוקה, של שני הצדיקים, אברהם ושרה, נבראו נשמות בעולמות העליונים שהשתלשלו ונולדו אח"כ כילדים למשפחות שונות, וכשאותם הילדים גדלו, התקרבו לאברהם ולשרה והתגיירו על ידם, ועליהם נאמר (בראשית יב, ה): "וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן". הרי שכאשר הם מתגברים על העצבות, ומתייחדים בדבקות ובתשוקה, הם נעשים שותפים בהורדת נשמות לעולם, ומעניקים להם ניצוצות נשמה מהייחוד שלהם.

יתר על כן, כאשר בני הזוג שלא נפקדו בילדים מצליחים למרות ייסוריהם וצערם להתחזק באמונה, להעמיק את האהבה ביניהם ולשמח זה את זה במצוות עונה – הם זוכים להוסיף חיים וברכה לכל העולם. כי טהרה מיוחדת יש באהבתם, שאינה תלויה בדבר ואינה נשענת על הילדים שנולדו מהם, אלא כולה מיוסדת על עצם האהבה שביניהם, שיש בה ביטוי לאחדות האלוקית שמתגלה בעולם. הם אמנם לא זכו לילדים, אבל הם זוכים לגלות את ערך החיים עצמם, ולכן הם מוסיפים חיות וקיום לכל העולמות. וכפי שביאר האר"י הקדוש, שיש שני מיני זיווגים, האחד לצורך הולדת נשמות, והשני לצורך חיות וקיום העולמות (שער המצוות בראשית עמ' ז). אמנם גם בני זוג שזכו בילדים, זוכים לקיים את הזיווג השני לצורך חיות וקיום העולמות, בעת שהאשה בהיריון או מיניקה או כשהיא מבוגרת. אבל כיוון שאצל בני זוג שלא זכו לילדים זה סוג הזיווג היחיד שלהם, השפעתם בו יתירה. אולם זאת בתנאי שהם אכן זוכים על ידי האהבה והשמחה שביניהם לפרוץ את מחסום העצבות, ולראות את העולם בטוב, לשמוח בשמחתם של בני משפחתם וחבריהם, לעסוק ביישובו של העולם ולגמול חסד עם הבריות כפי יכולתם.

ז – אימוץ ילדים

אמרו חכמים (מגילה יג, א): "כל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו". אין הכוונה רק ליתום ששני הוריו נפטרו, אלא גם לילד שיש לו הורים אבל הם אינם יכולים לספק לו את כל צרכיו הגופניים והנפשיים. שכן המקור לדברי חכמים אלו הוא ממשה רבנו, שנקרא בנה של בתיה בת פרעה. ואף שיוכבד היתה אימו ואף היניקה אותו, כיוון שבתיה בת פרעה גידלה אותו, משה רבנו נחשב כבנה.

אמרו חכמים (כתובות נ, א), שהזוכה לגדל יתום או יתומה בתוך ביתו ולהשיאם, עליו הכתוב אומר שהוא "עֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל עֵת" (תהלים קו, ג). עוד אמרו במדרש (שמו"ר מה, ו), שיש לקב"ה אוצרות למתן שכר לצדיקים, ובתוכם אוצר מיוחד למתן שכר למגדלים יתומים בביתם.

לא זו בלבד אלא שיש סוברים, שבני זוג שמגדלים יתום בביתם מקיימים בכך ממש את מצוות פרו ורבו, שכן כאשר אמרו חכמים "מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" התכוונו כפשוטו, שהם נחשבים ממש כמו שילדו אותו (עי' חכמת שלמה אה"ע א, א). וגם לשאר הפוסקים שסוברים שאין הם נחשבים ממש כמו שילדו אותו, מצד מסוים יש להם מצווה יתירה, שהם מגדלים אותו בהתנדבות.

וכן למדנו לעניין כיבוד הורים, שאף שבנים מאומצים אינם חייבים במצוות כיבוד הורים מהתורה, מצד מוסר התורה, הם חייבים בכל מה שבנים רגילים חייבים ואף יותר, הואיל והוריהם המאמצים עשו זאת בהתנדבות. לכן מצווה על הבנים המאומצים שיתאבלו ויאמרו קדיש על הוריהם המאמצים אחר פטירתם. ההבדל היחיד הוא, שלבן רגיל אסור לבצע בהוריו טיפול רפואי שמוציא דם, ואילו לבן מאומץ מותר (פנה"ל ליקוטים משפחה א, כה).

מי שקשה לו לגדל יתום או לסייע בגידולו, יכול לתרום כסף עבור הטיפול בילדים עזובים, כדי לספק את צרכיהם ולהעמידם על רגליהם, ובזה גם הוא נחשב שותף בגידולם, ומבחינה מסוימת נחשב כאילו ילד אותם. ככל שהסיוע שלו משמעותי יותר, כך חלקו חשוב יותר.

גם מי שמסייע להורים רגילים לטפל בילד שלהם ולחנכו, נחשב במידה מסוימת כאילו ילדו. וכפי שאמרו חכמים (סנהדרין יט, ב), שעובד בנם של רות ובועז נקרא גם בנה של נעמי, מפני שהיא היתה שותפה בטיפול בו ובחינוכו. שנאמר (רות ד, יז): "וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר: יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי, וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד הוּא אֲבִי יִשַׁי אֲבִי דָוִד".

ח – ללמד תלמידים

אמרו חכמים (סנהדרין יט, ב): "כל המלמד בן חברו תורה – מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו", והראיה, שבני אהרן נקראים בניו של משה רבנו – "לומר לך: אהרן ילד ומשה לימד, לפיכך נקראו על שמו".

וכן נאמר בפרשת שמע (דברים ו, ז): "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ", דרשו חכמים (בספרי): "לְבָנֶיךָ – אלו תלמידיך, וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמידים קרויים בנים, שנאמר (מלכים ב' ב, ג): וַיֵּצְאוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בֵּית-אֵל אֶל אֱלִישָׁע, וכי בני נביאים היו והלא תלמידים היו? אלא מכאן לתלמידים שקרויים בנים… וכשם שהתלמידים קרויים בנים כך הרב קרוי אב, שנאמר (שם ב, יב): וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה וְהוּא מְצַעֵק: אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו. וְלֹא רָאָהוּ עוֹד".

יש לזה אף משמעות הלכתית, שהמוצא אבדת אביו ואבדת רבו, אם אין באפשרותו להשיב את שתיהן, ישיב את אבדתו של רבו, "שאביו הביאו לעולם הזה, ורבו שלימדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא". ואם גם אביו היה חכם, אבדת אביו קודמת (ב"מ לג, א).

על מי שהעמיד תלמידים ולא זכה לילדים אמר הנביא (ישעיהו נו, ד-ה): "כִּי כֹה אָמַר ה' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת, שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת". וכן מסופר על רבי יוחנן שהצטער מאוד על בניו שמתו כולם בילדותם ולא זכה לקיים בהם את מצוות פרו ורבו, עד שניחמוֹ אותו הסבא, בכך שתלמידיו נחשבים לו כבנים, ובזכותם יזכה לעולם הבא ולשם עולם (זוהר ח"א קפז, ב; זוה"ח רות קח, ב).

ואף המחזיקים בלומדי תורה, נחשבים כמי שמלמדים אותם, שאילולי תרומתם לא היו יכולים ללמוד.

כתב בספר חסידים (שסז), שלעיתים אין רוצים לנכּות מזכויותיו של האדם, ועל כן אינו זוכה לשני שולחנות, וכיוון שזכה לשולחן של תורה, אין מזכים אותו בשולחן של משפחה עם ילדים. ואם היה זוכה לילדים, לא היה זוכה בתורתו לשם עולם.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן