חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

י – האיש והאשה

א – יסוד הזוגיות בתורה

יסוד הזוגיות שבין האיש והאשה נקבע בעת הבריאה, שנאמר (בראשית א, כז-כח): "וַיִּבְרָא אֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים בָּרָא אֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלוֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ". ארבעה עניינים מרכזיים למדנו מפרשת בריאת האדם: האחד, שהאדם נברא בצלם אלוהים. השני, שצלם אלוהים זה מתגלה על ידי הזכר והנקבה יחד. השלישי, שהייעוד שלהם לפרות ולרבות. הרביעי, שתפקידם להנהיג את העולם ולדאוג לקיומו וטיפוחו, שנאמר בהמשך (ב, טו): "וַיִּקַּח ה' אֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ". הרי שהאדם השלם הוא הזכר והנקבה יחד, וכפי שאמרו חכמים (יבמות סג, א): "כל אדם שאין לו אשה אינו אדם", שנאמר (בראשית ה, ב): "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם".

לאחר התיאור הראשון של בריאת האדם באופן כללי, חזרה התורה וביארה שבתחילה נברא האדם יחיד, כאשר שני פרצופים כלולים בו, פרצוף זכר ופרצוף נקבה. ובזה היה האדם שונה מכל בעלי החיים, שכולם נבראו מתחילה כשני מינים נפרדים של זכר ונקבה, ורק האדם נברא מתחילה כיחיד שהזכר והנקבה כלולים בו. אדם זה ששני הפרצופים כלולים בו נקרא 'אדם הראשון', והוא שנצטווה לתקן את העולם ולשומרו – "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ", והוא שקרא שמות לכל הבריות. והנה התברר לאדם, שמכל הברואים, רק הוא נותר בודד בלא בן זוג, וצער רב מילא את לבבו. "וַיֹּאמֶר ה' אֱלוֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב, יח). "וַיַּפֵּל ה' אֱלוֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן, וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן ה' אֱלוֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה, וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם. וַיֹּאמֶר הָאָדָם: זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת" (שם ב, כא-כג). ואף שכבר מתחילה התכוון הבורא להפריד את האדם לזכר ונקבה, המתין עד שיחוש בחסרונו. שכך קבע ה' בעת בריאת העולם, שיהיה האדם שותף בקיומו והנהגתו של העולם, ולפי התעוררותו מלמטה ינהיג ה' את עולמו (זוהר ח"ב רסה, א). לכן, רק לאחר שהאדם התעורר לחוש את צער בדידותו, כביכול ראה ה' שלא טוב לו להיות לבדו, הפריד ממנו את האשה, ועל ידי כך יכלו ליצור זוגיות אוהבת ומפרה.

צלע משמעותו צד, כמו צֶלַע הַמִּשְׁכָּן, שפירושו אחד מצדדי המשכן. אם כן כשלקח ה' אַחַת מִצַּלְעֹתָיו של האדם הכוונה לקח אחד משני צדדיו. שבתחילה היו הזכר והנקבה בצורתם המלאה כמעט, אלא שהיו מחוברים לגמרי גב אל גב, כשפרצוף הזכר בולט יותר (עי' עירובין יח, א).

כיוון שבשורשם הזכר והנקבה מאוחדים, לאחר שהם עומדים על דעתם מתעורר בהם רצון ותשוקה לחזור ולהתאחד, וזהו שנאמר (שם ב, כד): "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד". ועל כן נצטוו בני האדם במצוות עונה, שמבטאת את הקשר השלם שביניהם, מעבר לעיסוק בפרו ורבו, שהוא משותף גם לכל בעלי החיים.

בבריאת האדם כזכר ונקבה נשלמה הבריאה, שעד אז על כל הדברים שנבראו נאמר: "וַיַּרְא אֱלוֹהִים כִּי טוֹב", ואילו לאחר בריאתם נאמר (בראשית א, לא): "וַיַּרְא אֱלוֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד". אמרו חז"ל שהביטוי 'טוֹב מְאֹד' שייך לזוגיות שבין איש לאשתו כאשר יש בה אהבה ותשוקה (ברא"ר ט, ז).

ב – בסדר הגילוי הזכר קודם למצווה המשותפת

כל המעלות והמצוות שבנישואין משותפות לאיש ולאשה כאחד, אמנם על האיש הוטלה החובה ליזום את הקשר ביניהם. היסוד לכך ממה שלמדנו, שבתחילה היו כלולים באדם הראשון שני פרצופים, כשפרצוף הזכר גלוי יותר, ופרצוף הנקבה נסתר יותר, ולכן כאשר הופרדו, התודעה העצמית הגלויה של האדם הראשון נשארה יותר אצל הזכר. ועל כן הוא זה שזכר את מצוקת היותו בודד, והוא שהבין שנקבה זו הופרדה ממנו, והוא שאמר: "זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי, לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת".

כעין סיפורו של אדם הראשון קורה בכל הזוגות. בשורשם העליון נשמותיהם מחוברות, ובתהליך ירידתם לעולם, הופרדה נשמת הנקבה מהזכר, כאשר התודעה הראשונית נשארה יותר אצל הזכר, ועל כן בדרך כלל הוא זה שחש רצון חזק ומוחצן יותר להתחבר עם בת זוגו, ולכן הוא זה שמחזר אחר הנקבה שנפרדה ממנו, כדרך ש"אדם מחזר אחר אבידתו" (קידושין ב, ב).

לכן הטילה התורה על האיש את החובה והאחריות לחזר אחר בת זוגו לשם נישואין, והוא שצריך לקדש אותה לאשה ולהכניסה לחופה, ועליו ליזום את החיבור עימה לשם מצוות עונה ולשם מצוות פרו ורבו. גם במצווה עצמה, הוא יוצא מתוך עצמו ובא אליה, והיא פותחת את עצמה אליו ומקבלת אותו.

כיוון שלא ניתן לקיים את מצוות הנישואין, ומצוות עונה ופרו ורבו בלא השתתפות האשה, הרי שכל המצוות והמעלות הללו שייכות לזכר ולנקבה כאחד. אולם כיוון שעל האיש מוטלת האחריות לפרוץ ראשון את הדרך, ליזום את הנישואין ואת מצוות עונה ופרו ורבו, המעלות שבנישואין נזכרות בדרך כלל בלשון זכר, כדי לבאר לאיש את ערך הנישואין ולעודד אותו ליטול עליו את תפקידו, לחזר אחר אשתו ולקדשה לאשה. זהו שאמרו חכמים: "כל אדם שאין לו אשה אינו אדם" (יבמות סג, א). ועוד אמרו: כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה, בלא תורה, בלא חומה, בלא שלום (שם סב, ב).

כיוון שכל מעלות הנישואין משותפות לגברים ולנשים כאחד, כאשר האיש אינו ממלא את חובתו ואינו מבקש מבת זוגו להינשא לו, מצווה על בת זוגו למצוא את הדרך לחבר אותו אליה. וכן לאחר הנישואין, אם האיש מתרשל מליזום את חיבורם כמצוות התורה, מצווה על אשתו למצוא את הדרך להביא אותו אליה, עד שיתחברו באופן שלם.[1]


[1]. ההבדלים המהותיים שבין זכר לנקבה שמתוארים בפרק זה הם הנשקפים לנו, אולם יתכן שתהליך השינוי ההיסטורי גם יוביל להבנת בחינות נוספות שיותירו את ההבנות הללו שלנו בצל. גם היום ישנם אנשים, בעלי תפישה שוויונית-פמיניסטית, שמאמינים בתורה ובמצוות הנישואין, ואע"פ כן אינם מסכימים להבדלים הללו, או מפני שלדעתם הם מכלילים מדי או מפני שהם חולקים לגמרי על העמדה המקובלת במסורת לפיה יש הבדלים מהותיים בין איש לאשה. אף אני התלבטתי אם להכניס רעיונות אלו בספר, הן מצד שעיקרם בצד המחשבתי שבתורה ועיקרו של ספר זה נועד לבירור ההלכה וטעמיה, והן מצד שלא הוגדרו באופן ברור בדברי חכמים. אולם הכרעתי לחיוב, מפני שלטעמי הם נכונים ועל ידם מתבארות מצוות רבות, ואף התהליך ההיסטורי, ויסודם בדברי חז"ל והקבלה, ורעיונות אלה גם חביבים מאוד על אשתי ועלי. בנוסף, גם אם נקבל חלק מעמדות התפישה השוויונית-פמיניסטית, התפישה של מבנה הזוגיות הקלאסי מושרשת מאוד במעמקי הנפשות, והניסיון ליצור כיום זוגיות שוויונית, כאשר האיש פטור מתפקיד המוביל והמחזר, והאשה פטורה מתפקיד המקבלת ומתפעלת, גורם בפועל לכך שצעירים רבים אינם מצליחים להגיע לנישואין. גם מאלה שהגיעו לנישואין, אחוז גבוה מפֵרים את בריתם בבגידות וגירושין. לכן, גם לסוברים שצריך להתעלות למבנה זוגיות שוויוני בלא הבדלים מהותניים בין תפקידי האיש והאשה, יש הכרח ללמוד היטב את מבנה הזוגיות הקלאסי ומשמעויותיו, כי אם יאבדו את הטוב שבו, לא יצליחו לכרות ברית זוגיות של אהבה וקדושה. ולענ"ד, אף שאמרו חכמים (קידושין לה, א): "השווה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה", יש הבדלים מהותיים בין האיש לאשה, כפי המבנה הקלאסי של המשפחה, אלא שהמשמעויות של ההבדלים הללו ילכו ויתעלו, כמבואר בהמשך.

ג – השלב השני של האשה

לאחר כל שלב ושלב שהאיש יוזם, האשה בקבלתה את בעלה עושה את הקשר ביניהם עמוק יותר, ומעלה אותו למדרגה גבוהה יותר. אם נתבונן, נמצא שכוחו של האיש ביוזמה הראשונה, בפריצת הדרך, בחיזור ובקידושין. אולם לאחר שהאיש קידש את אשתו, פעמים שכוחו נחלש, ונטייתה של האשה, להשקיע אז יותר בקשר ביניהם ולהעמיק אותו. וכן במצוות עונה, כוחו של האיש בהשתוקקות היתירה להתחבר אל אשתו ולבוא אליה. אולם לאחר שהם כבר מתחברים, יכולתה של האשה לממש את החיבור ולשמוח בו גדולה יותר. דבר זה מתבטא גם בכך שהאשה קולטת את זרעו של האיש, וממשיכה לפתח אותו בכל משך העיבור עד הלידה.

מהצד הגלוי, הזכר ראשון, מנהיג ומוביל, ולכן הוא זה שצריך ליזום את הקשר. מאידך, כיוון שהזכר נחשב כממשיכו של האדם הראשון והאשה את חוה, הרי שמצד מסוים הנקבה במדרגה גבוהה יותר. שכן החומר שממנו נברא האדם הוא עפר מהאדמה, שנאמר (בראשית ב, ז): "וַיִּיצֶר ה' אֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה". ואילו החומר שממנו האשה נבראה, במדרגה גבוהה יותר, שכן הוא נלקח מהאדם, שנאמר: "וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה". ועוד הוסיף ובנה את האשה באופן מיוחד ליפותה, שנאמר: "וַיִּבֶן ה' אֱלוֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה" (עירובין יח, א). על כן יש בכוחה של האשה להעמיק ולהעלות את הקשר שביניהם למדרגה גבוהה יותר.

כוחו של האיש גלוי וחיצוני יותר, וכוחה של האשה מוסתר ופנימי. סדר העולם הוא שבתחילה הצד החיצוני מתגלה ואח"כ הצד הפנימי. וכך בתחילה מעמדו של האיש גבוה יותר, הוא מחזר, מקדש ומעורר למצוות עונה ופרו ורבו. אולם ברבות השנים, בזכות מעלתה של האשה, שיכולה לקלוט את היוזמה שלו ולהעמיק בה ולהרחיבה, מעמדה במשפחה עולה. עד שבמבט מעמיק, פעמים רבות מוצאים שהשפעתה מרובה משל האיש.

אם נתעמק, נמצא שכשם שיוזמתו של האיש בשלב הראשון מניעה בסתר את האשה בכל פועלה בשלב השני, כך גם האשה מניעה בסתר את השלב הראשון. אמנם החיזור הגלוי נעשה על ידי האיש, אולם האשה בעצם קיומה הטוב והיפה מושכת אותו לחזר אחריה. אמנם האיש הוא שמקדש את האשה, אולם האשה ברצונה העמוק ליצור זוגיות ומשפחה, מביאה אותו לכך. ויש מקרים שבהם האיש רוצה להתחבר לאשה בלא התחייבויות ארוכות, ורק מפני שהאשה אינה מסכימה להתחבר אליו בלא נישואין מחייבים, הוא נושא אותה לאשה. וכן לגבי מצוות עונה, אמנם מצווה על האיש לקיים את המצווה, אולם אם אשתו לא תִפָּתַח כלפיו, לקבל אותו בשמחה, בטלה המצווה (לעיל ב, ב).

ד – עליית מעמד האשה במסגרת הנישואין

"מעשה בחסיד אחד שהיה נשוי לחסידה אחת, ולא העמידו בנים זה מזה. אמרו: אין אנו מועילים להקב"ה כלום. עמדו וגרשו זה את זה. הלך זה ונשא רשעה אחת ועשתה אותו רשע, הלכה זאת ונישאת לרשע אחד ועשתה אותו צדיק, הוי שהכל מן האשה" (בראשית רבה יז, ז). מסתבר שבשני המקרים הללו, השפעת האשה היתה נסתרת. אם היו מתווכחים ביניהם על הדרך הראויה, האיש היה דוחה את דברי אשתו ומתעקש ללכת בדרך ההפוכה. אבל השפעתן היתה פנימית. הצדקת, מתוך ענווה ואהבה, נענתה לכל יוזמה טובה של בעלה הרשע, שמחה בה, הרחיבה אותה והתעמקה בה, וכך האיש נמשך אחריה, שכן כל הדברים הטובים שפיתחה היו ממנו עצמו. עד שבתהליך הדרגתי הצדדים הרעים שבו נדחקו ונעלמו, והצדדים הטובים שבו הפכו לעיקר. לעומת זאת, המרשעת לא נענתה ליוזמות הטובות של הצדיק, וכשהייתה ביוזמתו נקודה שלילית, מיד נענתה לה בשמחה, ופיתחה והרחיבה אותה, עד שבתהליך הדרגתי עשתה אותו רשע.

אמנם בדרך כלל אין הבדלים גדולים בין בני הזוג, ושניהם מכוונים למטרה משותפת, ועל ידי ההפריה ההדדית שביניהם הם הולכים ומתעלים, כשהאיש יוזם והאשה ממשיכה את יוזמתו ומעמיקה ומפתחת אותה. ומתוך כך הוא שוב יוזם והיא שוב מפתחת, וחוזר חלילה. ופעמים שהם מתחלפים והפיתוח מתגלה כיוזמה, והיוזמה כפיתוח, אבל המנגינה הראשית של זכר ונקבה, יוזם ומפתחת – נשארת ברוב הזוגות, כאשר במשך השנים מתגלה יותר ערך תפקידה של האשה ומעמדה עולה.

רמז לכך מצינו בדברי חז"ל על היחס שבין הקב"ה וישראל. "משל למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מחבבה ביותר מדאי והיה קורא אותה בתי. לא זז מחבבה עד שקראה אחותי (כשווה לו), לא זז מחבבה עד שקראה אמי (שלמעלה ממנו). כך הקב"ה בתחילה קרא לישראל בת… לא זז מחבבן עד שקראן אחותי… לא זז מחבבן עד שקראן אמי" (שמו"ר נב, ה).

ה – התהליך ההיסטורי

כשם שבתוך כל זוג מתרחש תהליך שבו מעמד האשה עולה, כך הוא גם התהליך ההיסטורי, בתחילה מעמדו של האיש היה גבוה יותר באופן מובהק, ובתהליך הדרגתי, מעמדה של האשה הלך ועלה. תהליך זה נועד לצורך תיקון העולם, שברא ה' את העולם חסר, כדי שבני האדם יזכו להיות שותפים בתיקונו. בשלב הראשון יש צורך להגדיר את הטוב והרע ולקבוע את הכיוון העקרוני. בשלב זה תכונת הגבר מועילה יותר, שהוא נוטה יותר להפריד בין התחומים השונים, ובין השכל לרגש, תוך התמקדות באתגר שלפניו. ואילו תכונת האשה שנוטה לשלב את התחומים עלולה להפריע, שכן הרגש עלול להתערב בשיקולים השכליים ולהטות אותם לרעה, וכפי שקרה בחטא אדם הראשון. באופן נוסף אפשר לבאר, שהאיש נוטה יותר אל השכל שהוא מטבעו יותר אובייקטיבי, ואילו האשה אל שיקול שמכליל את הרגש שמטבעו הוא יותר סובייקטיבי. לכן, בשלב הראשון שבו צריך להחליט ולקבוע מה טוב ומה רע, האיש הוא שצריך להוביל ולהנהיג, והוא עושה זאת בעזרת לימוד התורה, ועל ידי כך העולם הולך ומתקדם. ככל שערכי הטוב והרע נעשים ברורים ומקובלים יותר, אנו מתקדמים לשלב שבו צריכים להבין את הערכים יותר לעומק, על כל הגוונים שבהם, ולהגשימם במלא החיים הממשיים, ואז תכונתה של האשה נעשית חשובה יותר.[2]

וכך רמוז בחכמת הנסתר, ש'בעולם הזה' מעמדו של האיש גבוה יותר, ל'עתיד לבוא' יהיה שוויון, ו'בעולם הבא', מעמד האשה יהיה גבוה יותר. העולם הזה מלא ברשע, קטטות ומלחמות, וכדי להילחם בצדדים הרעים שבו, האיש צריך ללמוד תורה, לברר את יסודות האמת והטוב, ולהשליט את ערכי האמת והטוב בכל סדרי החיים. גם בתקופה שנקראת 'עולם הזה', מתרחש תהליך עלייה במעמדה של האשה, וככל שערכי הטוב מתבררים, כך מעמדה עולה, אבל עדיין מעמד האיש גבוה יותר, מפני שיש עוד צורך במלחמה להשלטת ערכי הטוב.

השלב השני של ה'עתיד לבוא', הוא זמן הגאולה, שבו עם ישראל חוזר לארצו ובית המקדש נבנה, ואור התורה והאמונה מאיר את העולם כולו, ומשיח בן דוד מולך על ישראל, "וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים, וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב, ד). אז יהיה מעמד האיש והאשה שווה. עדיין יהיה צורך להגדיר את ההבדל בין טוב לרע, ולהשליט את הטוב, ולשם כך יש יותר צורך בתכונות האיש. אבל מנגד, כבר נגיע לשלב שבו נגלה בפועל את ערכי האמונה והטוב בחיים הממשיים, על כל מרכיביהם, ולשם כך יש צורך יותר בתכונות האשה, ועל ידי כך מעמדה ישתווה למעמד האיש. כפי הנראה, בכלל תהליך זה, יותר נשים יכולות למלא תפקידים שנחשבו בעבר כגבריים ולהפך.

השלב השלישי של 'עולם הבא', הוא העולם שלאחר תחיית המתים, שבו כבר לא יהיה צורך במאבק בין טוב לרע, ואז התכונות הנשיות יוכלו להתגלות במילואן, ומעמד האשה יעלה אל מעל מעמד האיש, כפי שרמוז בפסוק (ירמיהו לא, כא): "כִּי בָרָא ה' חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר". אמנם נראה שתמיד יישאר לגברים התפקיד הראשון, של זה שמגדיר את העיקרון, שמחזר אחר אשתו, ומקדש אותה לאשה, ומתחיל לשמחה במצוות עונה. אלא שאז המבט יהיה יותר עמוק, ויתברר שהמעלה הנשית חשובה יותר, שהיא מסוגלת לקלוט ולגלות את כל מה שגנוז ביוזמתו של האיש, יותר ממה שהוא עצמו יכול. יכולת זו גם מאפשרת לקלוט את הניצוצות האלוקיים שגנוזים בבריאה, באופן עמוק, עשיר ושלם יותר. וזה עיקר תכלית בריאת העולם, וכל ההגדרות הקולעות של הגברים בתלמודם אינן אלא פריצת הדרך לקראת הגילוי השלם שהנשים יהיו שותפות בו יותר. לכן מעמדן אז יהיה יותר גבוה. זה לא אמור להפחית מצניעותה וענוותנותה של האשה, מפני שדווקא על ידי מידות אלו מתגלה מעלתה היתירה, שהיא מסוגלת לקלוט את הכל באופן עמוק יותר.[3]


[2]. לעיל בהלכות עונה ב, ב, בהסבר חובת האיש במצווה הדגשתי יותר את תכונת הזכר שנוטה להפריד בין התחומים, לעומת הנקבה שנוטה לחבר ולשלב אותם; ואילו בפנה"ל תפילת נשים פרק ג', ביחס למצוות שהזמן גרמן ומצוות תלמוד תורה, ביארתי עפ"י מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל שהגבר נוטה יותר לשכל והאשה יותר לרגש. והדברים מקושרים, כי השכל מנתח ומפריד ואילו הרגש מכיל הכל יחד.[3]. כבר למדנו שהיחס שבין הקב"ה לכנסת ישראל נמשל ליחס שבין איש לאשתו. בתחילה כל השפע מגיע מהקב"ה אלינו בלא שום מעשה מצידנו, אלא שקבע ה' שכך יהיה סדר קיום העולם, שעל ידי מעשיהם של ישראל יושפע שפע לעולם. וככל שישראל זוכים להתעלות ולתקן את העולם, כך השפעתם על ירידת השפע גדולה יותר, עד שהם עולים למדרגה גבוהה יותר מהגילוי האלוקי שנקרא הקב"ה, ז"א (זעיר אנפין), ומתחברים לבחינת 'אמא' – בינה, שהיא המשפעת על ז"א – תפארת. עוד יש לעמוד על כך, שבהארה של אור ישר הזכר בראש, ובהארת אור חוזר הנקבה בראש, וזה מה שקורה לאחר התיקון, בחינת רֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ. עוד יש לפרש עניין זה על פי עיגולים ויושר, כשהנקבה בעיגולים והזכר ביושר. עוד יש להוסיף שכל תהליכי השינוי נעשים בעיקר אצל הנקבה, וכפי שביאר בשער הכוונות (עו, ב) שנשים כנגד מלכות וכנגד לבנה, ובה יש התחדשות. אבל בגברים שכנגד תפארת אין התחדשות. (ובמלכות יש גם נפילה, ומתוך הנפילה היא יכולה להתעלות עד למעלה מהתפארת, והרמז: 'עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ').

ו – ירידת מעמד האשה בעקבות חטא אדם הראשון

מעבר לכך שעל פי סדר בריאת האדם, בשלב הראשון מעמדו של האיש גבוה יותר, בעקבות חטא אדם הראשון, שבו התפתתה חוה לאכול מעץ הדעת ונתנה גם לאישהּ עימה ויאכל, התרחשה נפילה נוספת במעמד האשה. שנאמר (בראשית ג, טז-יט): "אֶל הָאִשָּׁה אָמַר: הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ, בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים, וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ. וּלְאָדָם אָמַר: כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ, וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ, כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב".

שלושה עונשים עיקריים נגזרו עליהם, ושלושתם פגעו יותר באשה. הראשון, תהליך ההיריון, הלידה וגידול התינוקות נעשה כרוך בסבל וייסורים, והחליש את כוחה של האשה והצריך אותה להישאר צמודה לבית, תוך שהיא תלויה בבעלה שיספק לה מזון, מחסה והגנה. השני, לאחר גירושם מגן עדן, השגת המזון נעשתה קשה ותלויה בכוח הפיזי, שבו יתרונו של האיש בולט. גם הצורך לבנות בית שיגן עליהם מפני הגשם והקור, והצורך להתגונן מפני אויב וחיות טרף, הגביר את תלותה של האשה בבעלה. השלישי, נגזרה עליהם מיתה, ודווקא בעת הלידה, בשלב שבו האשה זוכה להוליד חיים חדשים לעולם, סכנתה גברה. וכל שנותר אז ליולדת לייחל הוא, שבמקרה שתמות בעלה ימשיך לדאוג לילדיה.

העונשים הללו, עם כל הסבל שבהם, מביאים את האדם אל תיקונו השלם. בעקבות החטא התברר שהתכונה הנשית, שמשלבת ומערבת בשיקוליה את כל התחומים, עלולה להוביל לידי חטא. שכן באופן זה, הרגשות ובכללם היצרים הרעים מתערבים במחשבה ומשבשים את שיקול הדעת. והדרך לתיקון צריכה להיעשות על ידי הפרדה בין השכל לרגש, תוך הפחתה במעמדם של הרגשות, כדי שהשכל יוכל לשקול כל עניין בפני עצמו, ולשלוט על הרגש והיצר. יש בכך חסרון, שכן במצב השלם כל הכוחות צריכים לבוא לידי ביטוי בהרמוניה מלאה, אבל כדי לבסס את עקרונות הצדק והמוסר, מוכרחים להשליט תחילה את השכל על הרגש והיצר. וכיוון שהאיש מטבעו נוטה יותר אל השכל ואל יכולת ההפרדה בין התחומים, שזו התכונה הנדרשת כדי לנצח במלחמת היצר, האיש נצטווה ללמוד תורה ולעסוק בתפקידי ההנהגה. וככל שהעולם יתוקן, והתורה תאיר יותר את דרכו, יהיה פחות חשש שהרגש הטבעי יתפרץ באופן מוטעה והרסני, וממילא המעצורים על גילויו יוסרו, והטוב שבתכונה הנשית שמשלבת את כל התחומים יחד יבא לידי ביטוי, ומעמד האשה ילך ויעלה.

תהליך התיקון המוסרי מתרחש במקביל לפיתוח המדע, הטכנולוגיה והכלכלה, שאִפשר לאדם להוציא את לחמו בפחות עמל, וגאלו מייסורי עונשו, ואת האשה מתלותה הנואשת בבעלה. תהליך זה נמשך בהדרגה אלפי שנים, ובדורות האחרונים התעצם מאוד על ידי יצירת אפשרות להתפרנס בעזרת הכשרון בלא צורך בכוח פיזי. גם התפתחות מדע הרפואה הפחיתה מאוד את סכנות הלידה, ותרמה לעליה במעמד האשה.[4]


[4]. חטא אדם הראשון, שבו היתה חווה שותפה פעילה יותר, הוא המשך של חטא האדמה, שנצטוותה להוציא "עֵץ פְּרִי", שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן, אלא "וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ עֵץ עֹשֶׂה פְּרִי, ולא העץ פרי" (רש"י בראשית א, יא). משום שקשה למציאות הארצית ליישם את האידיאל האלוקי בשלימות. כידוע הנקבה נמשלת לארץ ולאדמה, ואף היא התקשתה ליישם את האידיאל השלם. אולם כיוון שכל תכלית בריאת העולם כדי שתתגלה השכינה בארץ דווקא, לאחר התיקון תגשים הנקבה את כל האידיאל, ואז מעלתה תהיה גבוהה יותר, שכן זו תכלית הכל.צריך להוסיף שעל פי חכמת הקבלה מבואר שהחטא הראשון נעשה עוד לפני בריאת העולם הזה, בעולם התוהו שהיה גבוה יותר, והיתה בו גאווה ופירוד, וכתוצאה מכך נשברו הכלים מצד הנקבה שבהם, ושברים אלו הוטמנו בגשמיות העולם הזה, ועל ידי אור התיקון של התורה והדרכתה, שיסודו מהצד הזכרי, העולם הולך ונתקן. אבל כיוון שבמקור, אורות של תוהו גבוהים יותר, לאחר התיקון יחזרו למקומם, ויהיו מעל האורות הזכריים.

ז – ההנהגה הגלויה והנסתרת בעולם הזה

גם בתקופות שבהן מעמד האיש היה בשיאו, במבט מעמיק, ניתן היה להבחין בהשפעתן הגדולה של הנשים. מפני שגם כאשר ההנהגה הגלויה נתונה לגברים, מעלתן הגדולה של הנשים חבויה במעמקים ומעניקה כוח ותעצומות לגברים להגשים את תפקידם. אמנם לצורך הגדרת המטרות ופריצת הדרך – ההנהגה ניתנה ביד הגברים, אולם בשעות גדולות שבהן היה צורך בהתקשרות עמוקה ושלימה יותר אל האמונה, דווקא הנשים הצליחו לעמוד במשימה יותר מהגברים.

לאחר שמשה בושש לרדת מהר סיני, בקשו הגברים לעשות להם עגל, כדוגמת הפסילים שהיו במצרים, ודרשו מנשותיהם לתרום את נזמיהן כדי לעשותו. אבל הנשים "לא קבלו עליהן ליתן נזמיהן לבעליהן, אלא אמרו: לעשות שיקוץ ותועבה, שאין בו כוח להציל? לא נשמע לכם! ונתן להן הקב"ה שכרן בעולם הזה שהן משמרות ראשי חודשים יותר מן האנשים. ונתן להן שכר לעולם הבא, שהן עתידות להתחדש כמו ראשי חודשים, שנאמר (תהלים קג, ה): הַמַּשְׂבִּיעַ בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי" (פרקי דרבי אליעזר מה).

גם בשעה שהגברים נתייראו לכבוש את הארץ וחטאו ושמעו לעצת המרגלים, הנשים לא השתתפו עמם בחטא, ולכן רק על הגברים נגזר שלא יכנסו לארץ ולא על הנשים. וכן מצינו שבנות צלפחד חיבבו את הארץ ורצו לנחול אותה (תנחומא פנחס ז). וכן "דרש רבי עקיבא: בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים" (סוטה יא, ב, לעיל א, ח). ועל העתיד אמרו: "אין הדורות נגאלים אלא בזכות נשים צדקניות שבדור" (מדרש זוטא רות ד, יא).

לכן במתן תורה היתה הפנייה אל הנשים תחילה, שנאמר (שמות יט, ג): "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל", ופירשו חכמים: תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב אלו הנשים, שלהן תאמר בלשון רכה. וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אלו הגברים, שאליהם תדבר בלשון קשה המתאימה לביאור עונשי התורה ודקדוקיה. ממה שנאמר "כֹּה תֹאמַר" למדו שיש להקפיד על הסדר, היינו שתאמר לנשים תחילה (מכילתא, והובא ברש"י). מפני שהחזון הגדול של התורה שבאמירה רכה הכל יובן ויתוקן, ואף שנגיע לכך רק בעתיד, ובינתיים יש להקדים את הנהגת הגברים, בעת מתן תורה יש להקדים את הנשים, שמבטאות את החזון השלם.

וכן למדנו את היחס לכבוד תורה וכבוד תלמידי חכמים מהאשה השונמית, שהיתה הולכת לקבל את פני הנביא בשבתות וראשי חודשים (מלכים ב' ד, כג; ר"ה טז, ב). ואין זה מקרה שהיחס לכבוד התורה נלמד מאשה, מפני שהנשים שייכות יותר לצד הכללי העליון שבתורה (שיחות הרצי"ה שמות עמ' 178-181). כיוצא בזה אמרו חכמים (ברכות יז, א): "גדולה הבטחה שהבטיחן הקדוש ברוך הוא לנשים יותר מן האנשים". ביארו חכמים, שהן זוכות לכך מפני שהן שולחות את בניהן ללמוד תורה, ומעודדות את בעליהן ללמוד תורה בבית המדרש, וממתינות להם בשמחה עד שיסיימו את לימודם בלי להאיץ בהם לשוב הביתה בהקדם. בגלוי מעמד הגברים שלומדים תורה גבוה יותר, אולם בפנימיות כיוון שהן אלה שגורמות לכך שלימוד התורה יתקיים בישראל, מעלתן גבוהה יותר. מבחינה חיצונית מעלתן מפני שהן מעודדות את הלימוד, ומבחינה פנימית, מפני שהחיבור הפנימי שלהן אל התורה מחולל תהליכים עמוקים יותר.[5]


[5]. צריך לציין שהפירוד בין איש לאשתו מבטא פירוד בין העולם לבוראו, בין כנסת ישראל לקב"ה, וכפי שהתבאר לעיל א, ו; ג, טו, 10. כהמשך לכך ראוי להעיר לגבי חטא העגל והמרגלים, שאם היו הגברים והנשים יותר באחדות, יש לשער שלא היו חוטאים, כי הגברים היו מבינים, שהאמונה של הנשים אינה זרה להם, אלא את יסודה למדו הנשים מהם, ומתוך כך היו מתחזקים ועומדים בניסיון. וכן לגבי הנשים שחטאו והחטיאו יותר בגילוי עריות בדורות שלפני החורבן, כמבואר בנביא, יש לשער שאם היתה יותר אהבה בינן לגברים, היו קולטות מהם את ההגדרות של התורה, ועל ידי כך היו יכולות לעמוד בפני היצר.עוד יש לציין, שבדומה למה שלמדנו שבסתר השפעת הנשים חשובה יותר, למדנו בפסחים נ, א, על רב יוסף בנו של רבי יהושע בן לוי שחלה וכמעט מת ועלתה נשמתו למעלה וחזר לחיים. ושאלו אביו, מה ראית למעלה, והשיב: "עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה. אמר לו: בני, עולם ברור ראית". בעולם הזה רואים את החיצוניות, ובעולם האמת את הפנימיות.

ח – תהליך העלייה במעמד האשה מבחינה הלכתית

תהליך העלייה במעמד האשה מתבטא בהלכה. על פי התורה מותר לאיש לשאת כמה נשים, ובהחלטתו הבלעדית הוא יכול לגרש את אשתו. הוא אמנם אינו יכול לקדש אשה בלא שתסכים לכך, אבל הוא יכול לגרשה בלא הסכמתה. די שיכתוב לה גט וייתן בידה.

כדי לבאר את ההלכה צריך להקדים שהתורה אינה כופה על האדם ללכת כנגד הטבע, אלא הטבע הוא התשתית והמצע שעל גביו האדם יכול לתקן ולהשלים את עצמו. לכן התורה אינה מתערבת בשוק הכלכלי, אלא נותנת לכוחות השוק לפעול את פעולתם תוך שהיא קובעת גבולות מוסריים וחזון ערכי. לכן התורה גם לא אסרה את העבדות, מפני שבתקופות של מחסור ורעב, עדיף לאדם להיות עבד ובלבד שיוכל להתקיים. בלא מסגרת העבדות, אותם אנשים שלא הצליחו לפרנס את עצמם, מפני שהיו עצלים או חסרי תושייה, או מפני שאדמתם נכבשה מידם, היו מתים ברעב. על ידי העבדות הם שרדו, העמידו צאצאים, שהם כיום בני חורין. לכן התורה הסתפקה בקביעת גבולות מוסריים לעבדות.

כך גם ביחס לנישואין, במצב שלא כולם הצליחו לפרנס את עצמם כראוי, אם לא היו מאפשרים לגברים שהצליחו בתושייתם להשיג יותר מזון ונכסים לשאת שתי נשים ואף יותר, נשים רבות שלא היו זוכות לבעל שמסוגל לפרנסן, היו מתות ברעב בלא להעמיד צאצאים. מעבר לכך, כשהפרנסה היתה כרוכה בעבודה קשה מאוד, והגבר נדרש לעבוד כל שעות היום בפרך למען אשתו וילדיו, כדי לספק להם מזון, לבוש ומחסה, לא ניתן היה לשעבד אותו לאשתו. זה שהותר לגבר לגרש את אשתו בלא הסכמתה או לשאת אשה נוספת, נתן לו את תחושת החירות שאפשרה לו להתחייב לשאת בעול הכבד של פרנסתה, תוך התחייבות נוספת לפרנס את ילדיהם הקטנים.

אמנם צוותה התורה, שגם אם ישא אשה נוספת, ידאג להמשיך לשמח את אשתו הראשונה במצוות עונה וידאג לכל מחסורה, שנאמר (שמות כא, י): "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע". עוד הוסיפו חכמים וקבעו תקנה חשובה, שלא ישא אדם אשה בלא כתובה, היינו שיתחייב בעת נישואיו, שאם יגרש את אשתו, יפצה אותה בסכום כספי שיספיק לקיומה במשך שנה לפחות, כדי שלא יהיה קל בעיניו לגרשה (כתובות לט, ב; רמב"ם אישות י, ז).

בדרך כלל סכום הכתובה היה גבוה יותר, הכל לפי מה שסוכם במשא ומתן שבין החתן למשפחת הכלה. במקרה שסכום הכתובה היה גבוה מאוד, והתברר לאיש שנשא אשה רעה שמצערת אותו, חייו היו קשים ורעים, מפני שהוא היה חייב לדאוג לכל מחסורה בלא שתהיה בידו יכולת לגרשה. אמרו חכמים, שעל אנשים כמותו אמר הכתוב: "הִנְנִי מֵבִיא אֲלֵיהֶם רָעָה אֲשֶׁר לֹא יוּכְלוּ לָצֵאת מִמֶּנָּה" (ירמיהו יא, יא). "נְתָנַנִי ה' בִּידֵי לֹא אוּכַל קוּם" (איכה א, יד). ועל אשה כזו נאמר (קהלת ז, כו): "וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה… טוֹב לִפְנֵי הָאֱלוֹהִים יִמָּלֵט מִמֶּנָּה וְחוֹטֵא יִלָּכֶד בָּהּ…" ואמר רבא: "אשה רעה וכתובתה מרובה, צרתה בצידה". כלומר העצה לאיש כזה שישא אשה נוספת, ומתוך קנאתה באשה החדשה תיטיב את דרכיה. וזה כמובן בתנאי שיש לו יכולת כלכלית לספק את צרכי שתיהן, ולתת לכל אחת חדר בפני עצמה (יבמות סג, ב).

ט – איסור שתי נשים

במשך הדורות המצב הכלכלי הלך והשתפר, ובמקביל נתמעטו מאוד המקרים של נשיאת שתי נשים, עד שכבר בתקופת המשנה, לפני כאלפיים שנה, לא נזכרו תנאים שהיו להם שתי נשים (ועי' הרחבות). בתקופת התלמוד, לפני כאלף ושש מאות שנים, הנורמה שאין אדם נושא אשה שנייה על אשתו היתה כל כך ברורה, עד שנחלקו האמוראים האם בפועל מותר לאדם לשאת אשה נוספת על אשתו. לדעת רבי אמי, אסור, מפני שכל אשה שמתקדשת לבעלה עושה זאת על דעת שלא ישא אשה נוספת, ולכן מותר לאדם לשאת אשה נוספת, רק אם אשתו הראשונה תסכים לכך או שישלם לה את כתובתה ויגרש אותה תחילה. אמנם ההלכה נקבעה כדעת רבא שסבר, שהואיל והבעל לא התחייב לכך במפורש, מותר לו לקדש אשה נוספת בלא הסכמת הראשונה (יבמות סה, א).

לפני כאלף שנים, תיקן באשכנז, רבנו גרשום מאור הגולה, שלא ישא אדם יותר מאשה אחת. עוד תיקן, שלא יגרש אדם את אשתו בלא הסכמתה. ורק על פי היתר מיוחד של מאה רבנים משלוש ארצות, יתירו לו לגרשה בעל כרחה.

תקנה זו שלא לישא שתי נשים התקבלה באשכנז, ואילו בספרד לא נתקבלה כתקנה מחייבת, אבל בפועל כך נהגו ברוב הקהילות, כאשר בכתובה היה החתן מתחייב שלא ישא אשה נוספת על אשתו. לאחר קום המדינה, בשנת תש"י, החליטה מועצת הרבנות הראשית, שאיסור שתי נשים יחול על כל העדות בשווה.

לכאורה קשה, הרי כלל נקוט בידינו, שאין לחכמים סמכות לאסור דבר שהותר במפורש בתורה (ט"ז יו"ד קיז, א), ואם כן איך יכול היה רבנו גרשום לאסור נשיאת שתי נשים, ומדוע נתקבלה תקנתו בישראל? פירש מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שמתוך ההקשר שבו נאמר בתורה שמותר לשאת שתי נשים אפשר להבין שהדבר אינו רצוי, שנאמר (דברים כא, טו): "כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים, הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה, וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה, וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה". הבעיה הראשונה, שאחת אהובה ואחת שנואה. כמו כן מצינו ששתי נשים נקראות צרות זו לזו. מתוך כך עלולים להגיע לסכסוכי ירושה שעלולים לקרוע את המשפחה, עד שנצרכה התורה להזהיר: "לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר. כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה" (שם טז-יז). לאחר מכן מובא המקרה של 'בן סורר ומורה', ופירשו חכמים שדבר זה בא ללמדנו, שמצבו הקלוקל של הבן נגרם מכך שהיו לאיש שתי נשים (רש"י דברים כא, יא; שיחות הרצי"ה דברים עמ' 361). הרי שההיתר לישא שתי נשים הוא בדיעבד, מפני ההכרח שאי אפשר לגנותו. אולם כשהסתלק ההכרח, נהגו בישראל שלא לשאת שתי נשים.

ראוי לציין, שהוראות ההלכה הלכו יחד עם שיפור היכולת של הגברים להתפרנס, והקדימו במאות ואלפי שנים את עליית מעמד האשה מבחינה כלכלית. כי רק בתקופה המודרנית, עם שכלול המכונות, והמעבר מעבודה פיזית קשה לעבודה שדורשת יותר כשרון שכלי ורגשי, עלתה רמת הכנסתן של הנשים, ומעמדן הכלכלי השתפר. כלומר, לא כוחן הכלכלי הגובר של נשים גרם לשינוי ההוראה ההלכתית, אלא שיפור המצב הכלכלי של כלל האוכלוסייה והפנמת ערכי המוסר. לכן, מעת שהיה ניתן לקיים את הנשים בלא היתר נשיאת שתי נשים, הדבר נאסר לחלוטין או שהפך לתופעה נדירה. וכן היה בזמן חז"ל לגבי תקנת הכתובה – מעת שניתן היה לדרוש מהאיש לתת כתובה, כך נקבע.

י – משמעות השינוי למצוות עונה

בעקבות חטא אדם הראשון והעונשים שנגזרו בעטיו, נוצר פגם בחיבור שבין האיש לאשתו. על פי התוכנית האלוקית האיש היה צריך להיות היוזם הראשון אבל אח"כ האשה היתה צריכה להשלים אותו בעמדה של שוויון, ועל ידי כך האהבה שביניהם היתה במעלה גבוהה. לאחר החטא ירדו שניהם ממדרגתם, וכיוון שנתרחקו מה' ומשפע אורו, גם האהבה שביניהם לא יכלה להתגלות כראוי, וברכת פרנסתם נפגמה, ומתוך כך נפל עוד יותר מעמדה של האשה לעומת האיש, עד שנעשתה תלויה בו לגמרי לצרכי קיומה. גם מבחינה נפשית תלותה של האשה בבעלה גברה, עד שנעשתה זקוקה ליותר מחמאות ועינוגים כדי להיות בטוחה באהבתו וכדי לזכות בשמחה שלימה, וזהו שנאמר (בראשית ג, טז): "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ" (עי' לעיל ב, ב).

אמנם דווקא מתוך הנפילה הגדולה הזו תצמח עלייה גדולה יותר, וכמו שאמרו חכמים (ברכות לד, ב): "במקום שבעלי תשובה עומדים – צדיקים גמורים אינם עומדים", שכן בסוף תהליך התשובה, מעמד האשה יעלה מעל מעמד האיש. מתוך התלות של האשה בבעלה, מתחיל תהליך של תיקון מוסרי עמוק לשניהם. לאשה – בכך שהיא נכונה לקבל יותר את הנהגת השכל התורני שבעלה מייצג. לאיש – שנדרש להתעמק יותר ברגשותיו ולבטאם, כדי לקיים את מצוות עונה ולשמח את אשתו כהלכה. ובכך, למרות המציאות הקשה שמושכת כל אדם לדאוג לעצמו, הם מתגברים על המסכים והמכשולים שגרם החטא, ומגלים את אהבתם, וניצוץ מן האחדות האלוקית חוזר לשרות ביניהם ובעולם, שהולך ומתעלה לקראת גאולתו.

יחד עם צמיחת הגאולה, בקיבוץ הגלויות ובניין הארץ שחוזרת להעניק את פירותיה בשפע, מתרחשת עלייה במעמד האשה, ועימה בשורה גדולה מן העתיד לחיבור שלם יותר בין האיש לאשה. אמנם כמו תמיד, בתחילה מגיעים פירות של בוסר, הרוחות החדשות של עליית מעמד האשה מערערות את יציבות מוסד המשפחה, ורבים מאוד נותרים בודדים ואומללים. במוסר הישן שייצב את המשפחה במשך דורות הם מואסים, ובלא תורה, הם לא מצליחים ליצור זוגיות נאמנה ומקודשת.

אבל הזוכים להיות נאמנים לערכי התורה ולהוראות ההלכה מצליחים לקיים את ברית הנישואין בנאמנות, תוך שהם זוכים לטעום מן הפירות הטובים שמתחילים להתגלות עם התקדמות תהליך הגאולה. אמנם המבנה הבסיסי של הקשר שבין האיש לאשתו, שיסודו במצוות התורה, לא ישתנה. על האיש מוטלת המצווה לחזר אחר בת זוגו, לקדש אותה לאשה, לשמח אותה במצוות עונה ולקיים את מצוות פרו ורבו, והמצווה על האשה להצטרף אליו. אלא שככל שנתקדם יותר, יתברר שעל ידי יכולת הקליטה, האשה מסוגלת לפתח את יוזמת האיש למדרגות הרבה יותר עמוקות, גבוהות ורחבות, ולהשפיע יותר ברכה לבעלה ולעולם. אז יתברר שגם בשלב שבו האיש יוזם, האשה, ברצונה הטוב, מניעה אותו ליזום. וגם בשלב שבו האשה מפתחת, האיש בציפייתו והערכתו אליה, מניע אותה לזה. אז יתגלה גם הצד הגברי שבנשים, והצד הנשי שבגברים.

מבחינה הלכתית ומוסרית, ככל שמעמד האשה עולה בתהליך ההתפתחות ההיסטורי, ובתהליך ההתפתחות בתוך המסגרת הזוגית של כל זוג וזוג, כך על האשה להיות מודעת יותר לאחריות שלה לקיום ברית הנישואין. ובהקשבה עמוקה מאוד תגלה יחד עם בעלה צפונות מהמעמקים, וברגישות עדינות וענווה, תשתתף בתהליך בניין הקשר שביניהם. על ידי כך יזכו להרבות באהבה ובשמחה, ויקיימו את מצוות עונה בשלימות, ויזכו לרוב ברכה ושלום.

והעולם יוקרן מאהבתם, וינוחם מהמתח שבין המינים. אז התכונות הנשיות של ענווה וקבלה, השתוקקות וצימאון לקשר, תכונות שנראות לעיתים כנובעות מחולשה וחסרון מעמד, כמדבר שממה שאין לו קיום עצמי – יהפכו למקור ברכה לעולם כולו. "כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ, וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה', שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ, תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה" (ישעיהו נא, ג). "וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּן נָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה" (שם יא).

 

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן