חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

פרק ב – המניין

א – מעלת המניין

עשרה מישראל שעוסקים בתורה או בתפילה – שכינה שורה עמהם, שנאמר (תהלים פב, א): "אֱלוֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵ-ל". ואמנם גם כשאחד מישראל מתפלל או לומד השכינה שורה עימו, אלא שיש מדרגות בזה, והמדרגה הגבוהה היא כאשר עשרה מישראל עוסקים בדבר שבקדושה, שאז הקדושה מתגלה בעולם (עי' ברכות ו, א). ועל פי זה תקנו חכמים, שכל הדברים שבקדושה, יאמרו במניין של עשרה. בין הדברים שבקדושה הם: חזרת הש"ץ, ברכת כהנים, ברכו, קדיש וקריאת התורה (מגילה כג, ב).[1]

אמרו חכמים שהתפילה שאדם מתפלל עם הציבור מתקבלת, שנאמר (תהלים נה, יט): "פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקְּרָב לִי כִּי בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי". וגם כשלא כוונו כל כך בתפילתם, אין הקב"ה מואס בתפילתם של רבים (ברכות ח, א). ואף שכל תפילה שנאמרת בעשרה חשובה יותר ומתקבלת, עיקר התפילה בציבור הוא שעשרה מישראל יתפללו ביחד תפילת שמונה עשרה.

נמצא אם כן שיש שתי מעלות במניין: האחת, במניין אפשר לומר את כל אותם דברים שבקדושה שתקנו חכמים לומר במניין; השנייה, בזכות המניין התפילה מתקבלת.

כיוון שעל ידי המניין השכינה שורה, ראוי לכל אדם להשתדל להיות מהעשרה הראשונים שעל ידם השכינה שורה. ואם אינו יכול להגיע בין העשרה הראשונים לתפילת שחרית, ישתדל להיות בין העשרה הראשונים לתפילת מנחה או מעריב (שו"ע או"ח צ, יד; בא"ח מקץ א).

YouTube player

[1]. במגילה כג, ב, ומס' סופרים י, ז, מוזכרים הדברים שצריכים להאמר במניין, אמרו חכמים (מגילה שם וברכות כא, ב): "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב, לב), כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה". וכתב הר"ן שם, ועוד ראשונים ואחרונים, שהוא דין דרבנן, שהרי עצם אמירת אותם הדברים מדרבנן. ולכן בספקות בדינים שבמניין, הלכה כמיקל, כפי הכלל – ספיקא דרבנן לקולא (ועי' יבי"א ח"ב ד, ב-ג). אמנם יסוד דין המניין מהתורה לעניין קידוש השם, שאם חייבו אדם לחלל את השם בעבירה, אם יש שם עשרה מישראל צריך למסור את נפשו (סנהדרין עד, ב). ונראה שלעניין זה גם נשים נמנות לעשרה (ובשו"ת דבר שמואל אבוהב סג, ופת"ש יו"ד קנז, ז, הסתפקו בזה).

המבי"ט ב'בית אלקים' שער היסודות פל"ט, באר שמזמן משה רבנו עד החורבן היתה השכינה נגלית במקום הקרבן, והיתה הנבואה בישראל, וגם תפילת היחיד היתה נשמעת. ואחר החורבן הראשון, תקנו אנשי כנה"ג את התפילה במניין, כדי שתשרה השכינה ביניהם ומתוך כך תתקבל תפילתם. ועיין ביבי"א ח"ו י, ה.

ב – טעם למעלת התפילה במניין

במבט ראשון עלול אדם לחשוב כי התפילה שיתפלל ביחידות, תהיה עמוקה ומרגשת יותר, ותבטא יותר את אישיותו וצרכיו המיוחדים. אולם כיוון שעיקר מגמתנו בעולם לקדש שם שמיים, ולקשר את כל העולם על כל מרכיביו לשורשו הרוחני, ולשם כך יש לפעול מתוך הכלל ולמען הכלל, תפילת המניין שמבטאת את תפילת הציבור חשובה יותר. וכן בנוסח התפילה אנחנו מבקשים בעד הכלל: "רפאינו ונרפא", "ברך עלינו את השנה הזאת", "תקע בשופר גדול לחרותינו ושא נס לקבץ גלויותינו", "ולירושלים עירך ברחמים תשוב", וכן כל הברכות שבתפילת שמונה עשרה.

בין הגויים ישנם צדיקים גדולים, אבל הם אנשים פרטיים, שהשפעתם פרטית. ייחודו של עם ישראל שהוא מסוגל לגלות את קדושת הכלל והציבור, ולכן עם ישראל קיבל את התורה והוא שיכול לבנות את בית המקדש שעל ידו מתגלה האור האלוקי בעולם. ואף עשרה מישראל שמתכנסים לדבר שבקדושה מגלים במידה מסוימת את קדושת כלל ישראל.

ומתוך כך, אם יבוא אדם שמתפלל במניין וקשור לציבור ומצטער בצערו ומבקש את טובתו, וירצה להוסיף להתפלל ביחידות תפילות אישיות היוצאות מן הלב, הרי זה משובח, הואיל וכל תפילותיו הפרטיות מקושרות לכלל.

YouTube player

ג – מהי תפילה במניין

עיקר התפילה במניין, שיתפלל אדם עם עשרה יהודים תפילת שמונה עשרה. ומי שלא הספיק להתפלל עם הציבור בלחש יצטרף בתפילתו לחזרת הש"ץ, ואף תפילה זו תחשב לו כתפילה במניין לדעת רוב הפוסקים.[2]

גם מי שאיחר, אם יתפלל עמידה בעוד שהציבור עוסק באמירת פרקי התפילה, כדוגמת 'עלינו לשבח', אף שאינו נחשב כמתפלל במניין, תהיה לו בזה מעלה מסוימת, שיתפלל במקום שבו עשרה יהודים עוסקים בשירות ותשבחות. ואם הוא מתפלל עמידה של שחרית בעת שהציבור מתפלל מוסף, נחשב כמתפלל במניין (צל"ח ברכות ו, א; מ"ב צ, ל).

מי שאינו יכול להגיע לבית הכנסת, ישתדל לכוון את זמן תפילתו לשעה שהציבור מתפללים, ובזה ישתף עצמו במידת מה בתפילתם, ועל ידי כך תתקבל תפילתו, שהשעה שבה הציבור מתפללים היא עת רצון (ברכות ח, א; שו"ע צ, ט). לכתחילה יכוון עצמו להתפלל עם ציבור מסוים שהוא יודע את זמן תפילתו. ואם אינו יודע זמן של ציבור מסוים, יכוון את דעתו להתפלל עם איזה מניין שיהיה, שכן מן הסתם בכל שעה שיתפלל ישנו בעולם מניין שעומד בתפילה.[3]

YouTube player

[2]. בא"א בוטשאטש נ"ב, סובר שהתפילה עם חזרת הש"ץ נחשבת כתפילה במניין, וכן דעת חת"ס. וכ"כ בכה"ח צ, סג, ויבי"א ב, ז, ונראה שכך דעת רוה"פ. לעומת זאת דעת פמ"ג א"א נב, א; קט, ד, וכך אפשר להבין מרמ"א קט, ב, שעיקר תפילה במניין שעשרה יתפללו יחד בלחש. וכ"כ באג"מ או"ח ג, ט. וכך משמע לכאורה ממ"ב צ, כח; נב, ו. אמנם בבית ברוך יט, לה, מסר עדות שהחפץ חיים עצמו היה נוהג להתפלל עם החזן כדי שלא ימתינו לו. לסיכום, טוב להשתדל להתפלל עם הציבור בלחש לצאת ידי כולם, אבל גם התפילה עם החזן נחשבת כתפילה בציבור לרוה"פ.

עוד יש לציין, שמשמע ממ"ב סו, לה, שהמעלה הגדולה של תפילה בציבור הוא שיתחיל להתפלל עמידה עם הציבור ביחד (בבאו"ה קט, א, 'הנכנס', כתב על מי שאינו מתחיל בשווה עם הציבור, שאפשר ד"לאו תפילת ציבור גמורה מקרי", ובבאו"ה שאחריו כתב בשם פמ"ג על המתחיל אחרי הציבור "ציבור זה גרע במקצת מאחריני, משום דבא באמצע"). אמנם רוה"פ כתבו, שגם אם מקדים בכמה ברכות או מאחר בכמה ברכות נחשב כמתפלל במניין (כ"כ ביבי"א ב, ז, עפ"י פר"ח ועוד. ועיין באשי ישראל ח, כ, והערה נא. ושם יב, ז-ט). עוד נחלקו האחרונים האם ששה שמתפללים יחד ויש עמהם עוד ארבעה שכבר התפללו, האם תפילתם נחשבת כתפילה במניין. ועיין באשי ישראל יב, ז, בהערות, מקורות מהאחרונים בזה. וביחו"ד ה, ז, מחשיבה כתפילה במניין, ובאג"מ או"ח א, כח, כתב שאינה כתפילה במניין, אלא שרשאים לומר דברים שבקדושה. הרי שלסיכום, ישנן מדרגות במעלת תפילה בציבור.

[3]. בהליכות שלמה ה, יח, כתב שמעלת התפילה בשעה שהציבור מתפללים היא דווקא כשמכוון להצטרף לציבור מסוים, ולכן הציע רבי יצחק לרב נחמן שיודיעו לו מתי בדיוק מתחיל הציבור שמונה עשרה, כדי שיוכל לכוון עצמו להצטרף עמהם. אמנם במ"ב פט, לג, כתב בשם ח"א שיכול היחיד להתפלל תיכף משהאיר היום, שודאי בקהילות הגדולות יש אז מניינים, וא"כ הוא בשעה שהציבור מתפללים. ונלענ"ד שיש בזה מדרגות, המעלה העליונה שיכוון עצמו להצטרף למניין הקבוע שרגיל להתפלל עימו בכל יום. פחות מזה, שיכוון להצטרף לציבור אחר שבמקום מגוריו. פחות מזה, שיכוון להצטרף לציבור מסוים שהוא מכיר במקום אחר. פחות מזה, שיכוון עצמו להצטרף לאחד המניינים שמתפלל באותה שעה, שכן מן הסתם בכל שעה שיתפלל ישנו איזה מניין שמתפלל. ועיין בע"ז ד, ב, ובבאור ר"ת בתוס'. ועיין באשי ישראל ח, הערה לב.

ד – מידת החיוב של התפילה במניין

מצווה מדברי חכמים להתפלל במניין, וחייבו אדם לטרוח וללכת למניין אפילו אם הוא רחוק מביתו כשיעור מהלך מיל (קרוב לק"מ), שהוא כשמונה עשרה דקות (מ"ב צ, נב). ואם הוא נמצא בדרכו, אם תוך מהלך של שבעים ושתיים דקות (כשיעור מהלך ארבעה מיל) הוא עתיד להגיע למקום שיש בו מניין, אף שתכנן לעצור למנוחה, עליו להמשיך בדרכו כדי להתפלל במניין. אבל אם מקום המניין נמצא שלא בדרכו, אזי עד שיעור מהלך שמונה עשרה דקות עליו לנטות מדרכו כדי להתפלל במניין (שו"ע צ, טז).

מי שרגיל לנסוע במכונית, יש אומרים שעליו לנסוע למניין עד מרחק נסיעה האורכת שמונה עשרה דקות, וכן מי שנמצא בנסיעה ויודע שתוך שבעים ושתיים דקות הוא עתיד להגיע למקום שיש בו מניין, עליו להמשיך לנסוע עד המניין. ויש אומרים שגם מי שרגיל לנסוע במכונית, אינו חייב לנסוע יותר ממרחק מיל. וטוב להחמיר, והרוצה להקל יש לו על מי לסמוך (עיין בהערה). [4]

הנצרך לטפל בדחיפות בשמירת עסקיו או רכושו, ואם לא יעשה כן, יפסיד ממון, רשאי להתפלל ביחיד כדי למנוע מעצמו הפסד. אבל סוחרים ובעלי המלאכה, צריכים להפסיק ממלאכתם כדי להתפלל במניין, למרות שבזמן הליכתם לתפילה במניין לא יוכלו להמשיך לעבוד ולהרוויח. ורק במקרה מיוחד שאם ילך למניין ייגרם לו הפסד משמעותי או אבדן רווח גדול במיוחד, רשאי להתפלל ביחיד (מ"ב צ, כט).[5]

הנצרך לנסוע לסידורים דחופים או לטיפול רפואי, ואם יתפלל במניין לא יספיק להגיע למחוז חפצו בזמן, כיוון שיש לו מזה הפסד, רשאי להתפלל ביחידות.


[4]. מידת מיל היא אלפיים אמה, ולפי המדידה המדוייקת אורכה 912 מטרים. השאלה האם חיוב מיל הוא לפי זמן או מרחק, ומזה נלמד האם יש חובה לנסוע במכונית למניין במשך 18 דקות. בבאו"ה קסג, א, 'ברחוק', כתב לעניין נטילת ידים במהלך ד' מיל לפניו, שמודדים בזמן ולא במרחק. וכ"כ במ"ב רמט, א, לעניין הליכה בערב שבת. מנגד במ"ב צב, יז, כתב לעניין נטילה לתפילה שמודדים לפי מרחק, וכ"כ במ"ב קי, ל, לעניין תפילת הדרך. וכ"כ בפת"ש יו"ד קיב, ו. וביבי"א ח"א או"ח יג, הביא מחלוקת אחרונים בזה. בתפילה כהלכתה ח, יב, ואבני ישפה ו, ה-ו, כתבו שהוא זמן ומי שיש לו מכונית צריך לנסוע עד 18 דקות. ונראה למעשה, שהנמצא בדרך נסיעתו, מחויב להמשיך עד 72 דקות, בדומה לבאו"ה קסג, א. אבל אם הוא בביתו, יש מחלוקת אם חייב לנסוע במכונית 18 דקות, וטוב להחמיר והמיקל יש לו על מה לסמוך. וכל זה אמור למצב ארעי, אבל כדרך קבע אין ליהודי לקבוע את ביתו בריחוק מהלך 18 דקות מביהכ"נ. ואם בלית ברירה נאלץ לעשות כן, ראוי שיקבל על עצמו ללכת או לנסוע יותר כדי להתפלל במניין.

כתב בכה"ח צ, קז, עפ"י בניין עולם, שבתוך העיר חייב אדם ללכת יותר ממיל, ושיעור מיל נאמר רק כשצריך לילך מחוץ לעיר, כמו בתחומי שבת. אמנם דעת ח"א ומ"ב צ, נב, וערוה"ש צ, כ, ועוד רבים, שגם בתוך העיר חייבים לילך עד מיל ולא יותר. וכיוון שמצוות המניין מדרבנן, הלכה כמיקל לעניין הליכה. מ"מ לעניין נסיעה שממילא יש מחמירים לחייב לפי זמן, יש יותר מקום להחמיר. אמנם נראה שאפשר להחשיב את עלות הנסיעה, לפי ערך שעת עבודה שלו. (למשל, אם נסיעה של ק"מ במכוניתו עולה שקל, והוא מרוויח 30 שקלים לשעה, נמצא שנסיעה של כל ק"מ שווה אצלו ל-2 דקות. ואם הנסיעה אורכת 6 דקות, ואורכה 6 ק"מ, אזי לדעה שהחיוב לפי זמן – חובה עליו לנסוע. אבל אם אורכה 7 ק"מ, אינו חייב. ואם החיוב לפי מרחק, בכל מקרה פטור).

באבני ישפה ו, ה, למד עפ"י המחייבים שיעור זמן, שמי שאיחר למניין שלו, ואם ימתין למניין הבא, יפסיד את ההסעה שלו ונסיעתו בדרך אחרת תארך זמן רב – החשבון הוא שאם יפסיד בזה יותר מ-36 דקות – פטור מהתפילה במניין. שכן חייבו חכמים ללכת למניין 18 דקות, וממילא כך הוא משך החזרה לביתו, סה"כ 36. אולם נראה שצריך לחשב גם את הזמן שכבר הלך לביהכ"נ, שאם הליכתו לבית הכנסת אורכת כעשר דקות וכן חזרתו, ממילא אינו חייב להפסיד בהמתנה למניין יותר מ-16 דקות.

[5]. כתב במ"א תרעא, יב, שבימים שאדם טרוד בעסקיו הוא פטור מללכת להתפלל במניין. ומשמע שגם אם נפלה לידו הזדמנות להרוויח כסף רב, הרבה מעבר למה שהוא מרוויח בדרך כלל, מותר לו להקל ולהתפלל ביחיד. אבל גם לשם רווח גדול לא יתעסק לפני תפילת שחרית, ועיין במ"ב צ, כט.

ה – סדרי עדיפויות ביחס לתפילה במניין

אדם שקשה לו לכוון בעת שהוא מתפלל בציבור, וביחידות הוא מצליח לכוון יותר. כל זמן שבתפילה בציבור הוא מצליח לכוון את הכוונה הבסיסית שעל ידה הוא יוצא ידי חובה, עליו להתפלל במניין. כלומר כל זמן שהוא יכול לכוון בציבור בברכה הראשונה של שמונה עשרה – עליו להתפלל במניין (אג"מ או"ח ג, ז). ראוי לציין, שבדרך כלל לטווח ארוך, הקביעות שבתפילה עם הציבור מחזקת את הכוונה ואת השייכות לדברים שבקדושה.

גם תלמיד חכם שתורתו אומנותו, שההליכה לבית הכנסת לתפילה במניין גורמת לו ביטול תורה, צריך להתפלל במניין. ואמנם מעיקר הדין היה יכול להתפלל ביחיד, אולם כיוון שיש חשש שיהיו אנשים שילמדו ממנו להקל ראש בתפילה בציבור, עליו להקפיד להתפלל בציבור. ורק לעיתים נדירות, כשהוא באמצע לימוד חשוב, וההליכה למניין תפגע מאוד בלימודו, רשאי להתפלל ביחידות (עפ"י רמ"א צ, יח).

המלמד תורה לאחרים, ואין לו אפשרות להתפלל במניין וגם לקיים את שיעורו, מוטב שיתפלל ביחידות ולא יבטל את שיעורו, שתלמוד תורה של רבים דוחה תפילה במניין (מ"ב צ, נו).

עדיף להתפלל בציבור מאשר להשתתף בסעודת ברית מילה (כה"ח צ, סז). אמנם במקרה שבעל השמחה עלול להפגע אם לא יבוא, כדי למנוע פירוד לבבות ביניהם, מוטב שיתפלל ביחיד וישתתף בסעודת המצווה.

מי שיש לפניו שתי אפשרויות, להתפלל ביחידות 'ותיקין' (עם הנץ החמה), או להתפלל אח"כ במניין – עדיף שיתפלל במניין (ועיין בהמשך יא, ט).[6]


[6]. כשהשאלה אם להתפלל במניין לפני הנץ או ביחידות בנץ, נחלקו האחרונים. וכתבתי שבאופן קבוע נראה להעדיף תפילה במניין (להלן יא, 12). וכשהמניין מתפלל אחר סוף ארבע שעות לפי הגר"א, עדיף להתפלל לפני כן ביחיד. ואם המניין מתפלל בתוך ארבע שעות לפי הגר"א ואחר ארבע שעות לפי מ"א, נחלקו האחרונים מה עדיף. ואף בזה נראה שבאופן קבוע יש להעדיף את התפילה במניין (עיין בהמשך יא, יב). בא"א בוטשאטש קב, כתב שמותר לעבור לפני המתפלל כדי להתפלל במניין ולשמוע קדיש, אבל כדי להתפלל במקומו אסור, ועי"ש. ופשוט שגם כאשר המניין מתפלל בנוסח אחר, חייב להתפלל בו.

ו – מי מצטרף למניין

מניין הוא צירוף של עשרה יהודים זכרים שיש בהם דעת ואחריות להצטרף לדבר שבקדושה. אבל קטן שאין בו כל כך דעת ואחריות, אינו מצטרף למניין. ומשעה שנתחייב במצוות (בר מצווה), הרי הוא מצטרף למניין. יש מהראשונים שסוברים שבשעת הדחק תשעה מבוגרים יכולים לצרף עמהם למניין קטן שמחזיק בידו חומש. ולדעת רוב הפוסקים, גם בשעת הדחק אין לצרפו למניין, וכן המנהג. ובמקום שאם לא יצרפוהו יתבטל המניין ועלול הדבר לגרום לחלק מחברי המניין או בניהם להתרחק מהיהדות – מצרפים אותו למניין.[7]

שוטה שאין בו דעת, כגון שפושט את בגדיו ומאבדם – אינו מצטרף למניין. ומי שלפעמים מאבד את שפיות דעתו ולפעמים חוזר לשפיותו, בעת שהוא מאבד את שפיות דעתו – אינו מצטרף למניין, וכשחוזר לשפיותו – מצטרף (חגיגה ג, ב; באו"ה נה, ח). וכן שיכור כלוט שאינו יודע מה שנעשה איתו – אינו מצטרף למניין. ולכתחילה טוב שלא לצרף למניין גם שיכור שאינו יכול לדבר לפני המלך (כה"ח נה, יד; עוד עיין בהמשך ה, יא).

חרש-אילם, כיוון שלא היה יכול ללמוד את התורה ולהבין את מצוותיה, נפסקה הלכה שדינו כשוטה שפטור מן המצוות, וממילא אינו מצטרף למניין (חגיגה ב, ב; שו"ע נה, ח). בדורות האחרונים נמצאה השיטה ללמד חרשים-אילמים לתקשר בשפת הסימנים ולקרוא ולכתוב, וכיוון שכיום כמעט כולם יכולים להבין את דברי התורה והמצוות, כל היודעים ללמוד, חייבים במצוות ככל שאר האנשים וממילא מצטרפים למניין.[8]


[7]. נחלקו האמוראים אם אפשר לצרף קטן למניין, ואף הראשונים נחלקו בזה, כמובא בב"י או"ח נה, ד. ורובם המכריע של הראשונים, ובכללם הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והרא"ש, כתבו שאין לצרפו. אבל ר"ת והרז"ה ועוד, כתבו להקל בשעת הדחק. ועיין ביבי"א ח"ד ט, שסיכם את הסוגיה והכריע לאסור לצרפו אפילו בשעת הדחק. אולם בשו"ת מהרש"ם ג, קסד, ובאגרות משה או"ח ב, יח, התירו בשעת הדחק, מפני שעצם דין המניין דרבנן, ובשעת הדחק אפשר לסמוך על מיעוט הפוסקים.

עוד נציין כי הגדרת גדול הוא שהגיע לגיל שלוש עשרה והביא שתי שערות. אבל אין מדקדקים בזה, מפני שהמניין מדרבנן, וסומכים על החזקה שהביא, ואף אם בפועל אין לו, אולי היו לו ונשרו, עיין מ"ב נה, סעיפים לא, מ.

[8]. לאחר שהחלו ללמד חרשים אילמים לתקשר בשפת הסימנים, נחלקו האחרונים בדינם. לצמח צדק עג, ודברי חיים ח"ב אה"ע עב, גם אם יהיה חכם גדול – פטור מהמצוות. ולמהרש"ם ח"ב קמ, ונחלת צבי, הוא כפיקח לכל דבר. ויש שהסתפקו (שבט סופר אה"ע כא). ויש שכתבו, שהואיל והמניין מדרבנן, אפשר לסמוך על המקילים ולצרפו (שו"ת נחלת בנימין לא; יחו"ד ב, ו). ואם לימדו את החרש-אילם להוציא קולות המובנים לרוב בני אדם, לכו"ע מצטרף למניין (הליכות שלמה כב, כו; ועי' בנשמת אברהם או"ח נה, ב, 6, ואנציקלופדיה הלכתית-רפואית ערך חרש). ונראה שיסוד דברי המחמירים נאמר בזמן שרוב החרשים-אילמים עדיין לא ידעו לתקשר ולקרוא ולכתוב, ולכן סברו, שאין היחידים החכמים משנים את הדין, שהואיל וכמעט כל החרשים-אילמים חסרי דעת, כולם במעמד של פטורים מהמצוות. אבל לאחר שכמעט כל החרשים-אילמים מתקשרים ומחכימים, יש מקום לומר שגם המחמירים יסכימו שמעמדם השתנה, וכל מי שיודע לתקשר חייב במצוות ככל אדם. ומי שאינו יודע, דינו כשוטה שפטור מהמצוות. וכן נראה למעשה. אמנם כיוון שבפועל אינם עונים אמן, נכון שלא לומר חזרת הש"ץ, כמבואר בהלכה הבאה.

ז – האם העומד בתפילה מצטרף למניין

אין צורך שכל העשרה יוכלו להשתתף בפועל באמירת הדברים שבקדושה, אלא גם כאשר מקצת מהמשתתפים אינם יכולים לענות אחר החזן, הרי הם משלימים למניין. למשל, אם מיעוטם עדיין לא סיימו את תפילת עמידה של ערבית, אף שאינם יכולים לענות על הקדיש וברכו, כיוון שיש שם עשרה מישראל – השכינה שורה ביניהם, וממילא אפשר לומר דברים שבקדושה. וכן חרשים ואילמים שאינם יכולים לענות אמן אחר החזן, משלימים למניין. ובלבד שיהיו שם לפחות חמישה שיענו אחר החזן, שביחד עם החזן יהיו רוב מניין.

לדעת כמה מגדולי האחרונים, דין זה שגם מי שאינו יכול לענות מצטרף למניין אמור לגבי קדיש ושאר דברים שבקדושה, אבל לחזרת הש"ץ צריך שיהיו תשעה שיענו בפועל אמן אחר שליח הציבור, שאם לא כן יהיו ברכותיו לבטלה (שועה"ר נה, ז; בא"ח ויחי ו). אולם לדעת הרבה פוסקים, אכן לכתחילה צריך שתשעה יענו אמן אחר חזרת הש"ץ, אבל מצד הדין, גם אלו שאינם עונים אמן מצטרפים למניין, ולכן החזן רשאי להתחיל בחזרת הש"ץ גם כאשר עוד אין תשעה שסיימו את התפילה. וכן מותר לומר חזרת הש"ץ במניין שקלי הדעת שבו רגילים לפטפט בשעת חזרת הש"ץ, עד שיש חשש שלא יהיו תשעה שיענו אמן אחר ברכותיו, מפני שבדיעבד גם אלו שאינם עונים מצטרפים למניין (מ"א, א"ר).

כדי לצאת מן הספק, במקום שרבים מפטפטים ויש חשש שלא יהיו תשעה שיענו אמן אחר חזרת הש"ץ, יתנה החזן בליבו, שאם הדין כסוברים שצריך תשעה עונים, אזי חזרת הש"ץ שלו תהיה תפילת נדבה, וכיוון שרשאי אדם להתפלל תפילת נדבה, ממילא לכל הדעות לא יהיו ברכותיו לבטלה (מ"ב קכד, יט).[9]


[9]. לכאורה ישנה סתירה בדברי שו"ע, שבסימן נה, ו-ח, פסק שגם המתפלל והישן והחרש מצטרפים למניין, למרות שאינם יכולים לענות אמן אחר החזן. ואילו בסימן קכד, ד, כתב עפ"י הרא"ש: "ואם אין תשעה המכוונים לברכותיו – קרוב להיות ברכותיו לבטלה". לדעת רוה"פ, וביניהם מ"א, דרישה ועוד, מצד הדין גם אלה שאינם יכולים לענות אחר החזן מצטרפים למניין, ולכן הדגיש השו"ע "קרוב להיות" משמע שבפועל אין ברכותיו לבטלה. וכן משמע מב"י בסי' נה, שמביא את דברי מהרי"ל והר"ם, שסוברים שמצרפים ישן ומי שמתפלל לחזרת הש"ץ. (ונחלקו אם אפשר לצרף אחד כזה בלבד או אפילו ארבעה, ולעניין ישן אין להקל ביותר מאחד, מ"ב נה, לב).

לעומתם הט"ז נה, ד; קכד, ב, נוטה לומר שרק העונים מצטרפים למניין. ושועה"ר נה, ז, ובא"ח ויחי ו, חילקו בין כל הדברים שבקדושה שעליהם כתב בשו"ע סי' נה שגם מי שאינו עונה מצטרף, לבין חזרת הש"ץ שעליה כתב בשו"ע סי' קכד שצריך תשעה עונים.

בשעת הצורך כשיש מתפללים שמאריכים בתפילה, וקשה להמתין להם, אפשר להעזר בעצה שכתב במ"ב קכד, יט, שיתנה החזן, שאם הדין כסוברים שצריך תשעה עונים, הרי תפילתו היא תפילת נדבה. ובתפילת מוסף ותפילות שבתות ויו"ט אי אפשר להתנות כך, מפני שאין בהם תפילת נדבה, וכשחושש שלא יענו אחריו תשעה – או שיסמוך על רוה"פ שאין צריך תשעה עונים; או שהחזן לא יתפלל עמהם בלחש, וכך יוכל לומר את חזרת הש"ץ בלא פקפוק, שכן הוא עצמו יוצא בה ידי תפילתו.

בימות החול כשהמניין מצומצם אפשר להעזר בעצה המובאת בהמשך יט, ה, שיתפללו תפילה אחת, והחזן יאמר את שלוש הברכות הראשונות בקול כדי לומר קדושה.

מי שמתפלל עם החזן מילה במילה, כמעט לכל הדעות מצטרף למניין אף שאינו עונה אמן, והוא נחשב כמתפלל במניין (עיין אשי ישראל טו, ד).

ח – צירוף חילוני למניין

יהודי שעבר עבירות, כגון שאכל מאכלים אסורים או נאף או עבר על שאר עבירות שבתורה – מצטרף למניין. כי למרות שחטא, בפנימיותו הוא ודאי רוצה להיות שותף למגמות הקדושות של עם ישראל, וכפי שאמרו חכמים (סנהדרין מד, א): "ישראל אף על פי שחטא – ישראל הוא". אבל החוטא להכעיס, כיוון שהראה בעצמו שאינו שייך לתורה ולישראל – אינו מצטרף למניין (מ"ב נה, מו-מז).

לדעת כמה פוסקים, מחלל שבת בפרהסיא, אפילו אם עושה זאת להנאתו, הרי הוא כעובד עבודה זרה ואינו מצטרף למניין (מ"ב נה, מו). אבל בדורות האחרונים, הורו למעשה כמה מגדולי הפוסקים, שאם מחלל השבת רוצה להצטרף למניין – מצרפים אותו. וזאת משום שכיום מעמד מחלל השבת שונה. בעבר, כשכל ישראל שמרו את השבת, כל מי שהעיז לחללה בפרהסיא, אפילו אם עשה זאת לשם הנאתו, התריס בזה התרסה נוראה כנגד כלל ישראל, ולכן החשיבוהו כעובר עבירות להכעיס שהוציא את עצמו מן הכלל. אבל בדורות האחרונים, שלדאבון ליבנו שמירת השבת נפרצה אצל רבים מישראל, אין השבת מדד למידת הזדהותו של היהודי עם מורשתו, ולכן אם הוא עצמו רוצה להצטרף למניין – אפשר לצרפו. אבל אין ראוי למנותו חזן.[10]

YouTube player

[10]. פסקו לצרף מחלל שבת למניין במלמד להועיל או"ח כט, ובניין ציון החדשות כג. וכך פסק למעשה מו"ר הרב שפירא זצ"ל. ויסוד הסברה מובא באגרות ראיה ח"א קלח, שרוח הזמן היא שפחא בישא המחטיאה עד שהחוטאים קרובים לאנוסים. וכעין זה כתב החזו"א או"ח פז, יד, ויו"ד ב, כח, שלרוב החילונים יש דין תינוק שנשבה ולא מומר להכעיס. ועוד אחרונים רבים עסקו בזה. (ויש שהחמירו, עיין באשי ישראל טו, טז).

ט – כיצד מצטרפים למניין

כפי שלמדנו מניין הוא צירוף של עשרה יהודים זכרים שיש בהם דעת. וכדי שיצטרפו עליהם לשהות במקום אחד, אבל אם תשעה בבית הכנסת ואחד מחוץ לבית הכנסת או בחדר הסמוך לבית הכנסת – אינם מצטרפים למניין. ואם זה שמחוץ לבית הכנסת עומד ליד הדלת או החלון ומראה להם את פניו – לדעת רוב הפוסקים מצטרף למניין, מפני שקשר העין שביניהם מצרפם. ואין צריך שכולם יראוהו אלא די שמקצתם יוכלו לראותו. ויש אומרים שהראייה אינה יכולה לצרף למניין, ורק אם יכניס את ראשו לחלל החלון, יחשב כנמצא עמהם ויצטרף למניין. לכתחילה יש להחמיר, ובשעת הדחק כשאינו יכול להכנס פנימה, אפשר לסמוך על דעת רוב הפוסקים שמקילים לצרפו כשמראה להם את פניו.[11]

מי שנמצא בחדר הטפל לבית הכנסת ואינו מראה את פניו למתפללים, אף שאינו משלים למניין, אם כבר יש מניין בלעדיו, כשהוא מתפלל עמהם הוא נחשב כמתפלל במניין.[12]

עשרה שעומדים בשדה, כל זמן שהם רואים ושומעים זה את זה – מצטרפים למניין (מנח"י ב, מד).

כשיש מניין של עשרה בתוך בית הכנסת, כל השומע את החזן, יכול לענות אחריו. למשל, חולה השוכב בביתו ושומע את תפילת הציבור, אף על פי שאינו נחשב כמתפלל במניין, יכול לענות אחר החזן אמן. שאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסיקה בין אחד מישראל לבין השכינה השורה עם המניין (שו"ע נה, כ). וכן אם ישמע מבית הכנסת תקיעת שופר או קריאת המגילה, יכול לכוון דעתו ולקיים את המצווה בשמיעתו.

השומע חזן בשידור חי, יכול לענות אחריו אמן, אבל אינו יכול לצאת באופן זה ידי חובת התפילה או קריאת המגילה וכל כיוצא בזה, מפני שאינו שומע את קול החזן עצמו.[13]

נמצא אם כן שישנן ארבע מדרגות בהצטרפות לדברים שבקדושה. א) כאשר נמצא עמהם באותו מקום או שמראה להם את פניו (לרוב הפוסקים), משלים למניין. ב) הנמצא בחדר הטפל לבית הכנסת ואינו מראה את פניו למתפללים, אינו משלים למניין, אבל אם יש מניין בלעדיו הרי הוא נחשב כמתפלל במניין. ג) הנמצא בחדר אחר או מחוץ לבית הכנסת, אינו נחשב כמתפלל במניין, אבל יכול לצאת ידי חובתו בשמיעת החזן. ד) השומע את החזן בשידור חי, יכול לענות אמן אחריו, אבל אינו יכול לצאת בשמיעתו ידי חובה.


[11]. משו"ע נה, יד, משמע שכל מי שמראה את פניו, אפילו שהוא ברשות אחרת מצטרף. וכך כתב בב"י בשם אורחות חיים שציטט דברי רב האי גאון והרשב"א. ודי שמקצתם יוכלו לראותו, כמבואר בדין זימון או"ח קצה, א. אולם בשכנה"ג הגב"י ו' כתב שדעת השו"ע למעשה, שרק אם מכניס את פניו לתוך חלל החלון מצטרף, וכ"כ כה"ח נה, ע, עפ"י כמה אחרונים. למ"ב נה, נב, העיקר כדעה המקילה, ולכן מי שמתפלל בעזרת נשים, אם מראה את פניו מצטרף למניין. אלא שלכתחילה טוב לחוש לדעה המחמירה, ולכן מוטב שיכנס לבית הכנסת כדי להשלים מניין.

[12]. כתב במ"ב נה, נח, עפ"י רדב"ז, שהמתפלל בחדר שהכניסה היחידה אליו היא דרך בית הכנסת, אף שאינו מראה פניו למתפללים ולכן אינו משלים מניין, כיוון שהחדר שהוא נמצא בו טפל לחדר שמתפללים בו, הרי הוא נחשב כמתפלל במניין. ולפי"ז נלענ"ד שמי שמתפלל בעזרת נשים, אף שאינו מראה פניו ואינו משלים מניין, נחשב כמתפלל במניין, מפני שעזרת נשים טפלה לבית הכנסת. ואף שיש לה כניסה נפרדת, מצד מהותה היא טפלה לביהכ"נ. אבל לכתחילה טוב להכנס לביהכ"נ, כי יש מחמירים וסוברים שאין להשוות את עזרת הנשים לחדר הפנימי שדיבר בו הרדב"ז (הליכות שלמה ה, יב).

[13]. אם בין החזן לבין זה ששומעו עומד עובד עבודה זרה, או פסל של ע"ז, או צואה, להרבה פוסקים יכול לענות אמן, ויש אומרים שאינו יכול לענות אמן (עי' שו"ע נה, כ, מ"ב סב, כה"ח צה, הלכה ברורה שם). אבל כששומע מרדיו, אין לחוש שהתדרים עוברים דרך מקומות מטונפים, מפני שכשגלי הקול עוברים שם, אין הקול נשמע (אורח משפט מח, ועי' יחו"ד ב, סח; אשי ישראל טו, הערה סט). ולעניין אם יוצאים ידי חובה בשמיעה דרך רדיו ורמקול, נחלקו הפוסקים, כמובא בפניני הלכה ברכות יב, ט, עי"ש.

י – מניין שנתמעט

התחילו לומר קדיש במניין, ויצאו חלקם, אם נותר שם רוב מניין, כלומר לפחות ששה יחד עם החזן, מסיימים את הקדיש. וכן הדין בכל דבר שצריכים לאומרו במניין, שאם התחילו לאומרו בעשרה ונותר שם רוב מניין, מסיימים את הדבר שהתחילו בו, אבל אין מתחילים דבר חדש (שו"ע נה, ב). ואסור לצאת ולפרק את המניין באמצע אמירת דבר שבקדושה, אבל מותר לצאת בשעת הצורך לפני שמתחילים את החלק הבא.

התחילו חזרת הש"ץ במניין, ויצאו חלקם, אם נותר שם רוב מניין, אומרים קדושה ומסיימים את כל חזרת הש"ץ. אבל אין אומרים ברכת כהנים, מפני שהיא מצווה בפני עצמה. לגבי קדיש תתקבל שלאחר התפילה נחלקו. למנהג ספרד, אין אומרים, הואיל והקדיש עומד בפני עצמו. ולמנהג אשכנז, כיוון שמבקשים בו על התפילה שתתקבל, הוא נחשב כסיום התפילה; לפיכך בשחרית ומנחה, אם היו עשרה בתחילת חזרת הש"ץ, יאמרו קדיש תתקבל. (ובשחרית יאמרו גם חצי קדיש שלפני 'אשרי'). ובערבית, אם היה מניין בתחילת התפילה בלחש, יאמרו קדיש תתקבל (שו"ע נה, ג, ומ"ב שם).

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן