חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

פרק ה – הכנות לתפילה

א – הכנה נפשית

"אין עומדים להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות" (ברכות לא, א). מפני שהתפילה מקרבת את המתפלל אל ה' יתברך, מחייה ומעצימה אותו, ולכן ראוי לשמוח ולהזדרז לקראתה.

אמרו חכמים (ברכות לא, א; שו"ע צג, ב): "לא יתפלל מתוך שחוק", משום שהשחוק מבטל את יראת ה', וצריך להתפלל מתוך אימה והכנעה. "ולא מתוך שיחה", משום שהשיחה מסיחה את דעתו של האדם מעולמו הפנימי, ואילו התפילה צריכה לנבוע מעומק הנפש. "ולא מתוך קלות ראש ודברים בטלים", משום שהתפילה מבוססת על ההכרה בערכו של האדם לפעול גדולות בדיבורו, ואם הוא בא להתפלל מתוך דיבורים בטלים, מראה בעצמו שאינו מעריך את דיבורו (עיין עולת ראיה ח"א עמ' כט).

טוב לתת צדקה לפני התפילה (שו"ע או"ח צב, י), כדי לגשת לתפילה מתוך שמחה של מצווה. ועוד, שהבא לבקש מה' חסד ורחמים, ראוי שירחם אף הוא על העניים. והאר"י הקדוש אמר, שטוב להתבונן לפני התפילה במצוות "ואהבת לרעך כמוך", שהיא כלל גדול, וכל התפילה כולה נאמרה בלשון רבים, מפני שאנו מתפללים על הציבור כולו.

לא יבוא אדם לתפילה מתוך טרדה. ואפילו מי שזכה ללמוד לפני התפילה, ישתדל שלא יבוא לתפילה מתוך לימוד של סוגיה מסובכת, מפני שמוחו עלול להיות טרוד בסוגיה ולא יוכל לכוון כראוי בתפילה. אלא ילמד סמוך לתפילה ענייני הלכה ברורים או דברי אמונה מרוממים. ומכל מקום בדיעבד לא יבטל תפילה במניין מפני שהוא טרוד בענייני תורה או מעשה (שו"ע צג, ג, מ"ב ו).

כדי שלכל הפחות בדקות הסמוכות לתפילה יעסקו בדברים מרוממים ומשמחים, תקנו חכמים לומר לפני תפילת עמידה דברים משמחים: לפני תפילת שחרית וערבית אומרים את ברכת 'גאל ישראל', ולפני תפילת מנחה אומרים 'אשרי' (שו"ע צג, ב).

חסידים הראשונים לא היו מסתפקים בזה, אלא היו שוהים שעה שלימה לפני התפילה, כדי שיכוונו את ליבם כראוי לאביהם שבשמים (ברכות ל, ב; שו"ע צג, א; מ"ב א).

ב – נטילת ידיים

המתפלל צריך לטהר עצמו, לפיכך מצווה ליטול ידיים לקראת התפילה. אלא שישנו חילוק בין מצב שאדם יודע שידיו מטונפות ובין מצב סתמי שאינו יודע אם ידיו טונפו.

מי שידוע לו שידיו טונפו, כגון שעשה את צרכיו או נגע במקומות המכוסים שבגופו, שיש בהם זוהמא מסוימת מחמת הזיעה – חייב ליטול ידיים לפני התפילה. לדעת הרבה פוסקים עליו לברך על הנטילה גם לפני תפילת מנחה וערבית (רמב"ם, רא"ש, גר"א). אולם למעשה נוהגים לברך רק על הנטילה שלקראת תפילת שחרית, משום שאחר שינת הלילה האדם נעשה כברייה חדשה, ועליו להתכונן בנטילה לקראת עבודת היום החדש, אבל הנטילה שלפני תפילת מנחה וערבית היא רק להסרת זוהמא ואין מברכים עליה (כדעת הרשב"א).

מכל מקום, לכל הדעות מי שידיו טונפו לפני התפילה, חייב ליטלם לקראת התפילה. לכתחילה יטול את ידיו מכלי, ויטול את כל כף ידו. ואם אין לו כלי – ירחצם במים.[1]

אם אין לו מים בסמוך, כיוון שידיו טונפו, עליו לטרוח ולילך עד למרחק של מיל, שהוא קרוב לקילומטר (912 מטר), כדי ליטול את ידיו לקראת התפילה. ואם בינתיים יעבור זמן התפילה או שיפסיד תפילה בציבור, ישפשף את ידיו בבגדו או בדבר אחר, כדי להסיר מידיו כל שמץ זוהמא – ויתפלל (שו"ע צב, ד; מ"ב צב, כ).[2]

מי שאינו יודע אם ידיו מזוהמות, שאינו זוכר אם נגע במקומות המכוסים שבגופו, נחלקו הפוסקים אם צריך ליטול את ידיו. לפיכך אם יש שם מים, יטול את ידיו, אבל אם אין בסמוך לו מים, אינו צריך ליטול את ידיו, ויסמוך על הפוסקים הסוברים שסתם ידיים אינן צריכות נטילה לתפילה. וליתר בטחון ישפשף את ידיו בבגדו (שו"ע צב, ה; רלג, ב; מ"ב צב, כו; באו"ה 'ואם').

מי שעשה צרכיו ורחץ את ידיו בביתו, ואח"כ השגיח על עצמו שלא לנגוע במקומות המכוסים שבגופו, והלך לבית הכנסת להתפלל, אינו צריך לחזור וליטול את ידיו לקראת התפילה. וכן מי שנכנס לבית הכנסת כדי ללמוד ולהתפלל, אם יטול את ידיו לפני הלימוד וישים לב שלא לנגוע במקומות המכוסים שבגופו, אינו צריך לשוב וליטול את ידיו לקראת התפילה.


[1]. לראשונים הסוברים שצריך ליטול ידיים בברכה לפני כל התפילות, צריך ליטול בנטלה, שכן תקנו את ברכת הנטילה לתפילה כדוגמת הנטילה לסעודה (עי' רמב"ם ברכות ו, ב; וברא"ה, רי"ו ורא"ש המובאים בב"י, ובשו"ע ד, ז). ואף שלמעשה אין מברכים ענט"י לפני מנחה וערבית, שספק ברכות להקל, מ"מ בשאר הדברים נכון להחמיר כדעת רוב הפוסקים, ולכן מי שידיו מטונפות נכון שיטלם בכלי. ואף למי שאין ידיו מטונפות, יש הידור בנטילה מכלי, שאולי לראשונים הסוברים שגם לסתם ידיים צריך נטילה, צריכים גם נטלה. אולם המקילים לרחוץ ידיים בלא כלי יש להם על מה לסמוך, שאף בנטילת שחרית הנטלה רק לכתחילה, וק"ו לשאר התפילות שאין מברכים על נטילתם, וק"ו כאשר אינו יודע שטונפו. (ועיין בשו"ת ושב הכהן א, ושערי רחמים נד, שכתבו שיטול בנטלה, ובקצוה"ש יב, ד, ובבדה"ש ס"ק ט כתב, דבנטילה לתפילה א"צ כלי ולא כח נותן ולא שאר הדברים המעכבים בנט"י לסעודה. ואפילו אם עשה לפני כן את צרכיו.)

[2]. המהלך בדרכו ובתוך ד' מיל שלפניו ישנם מים, צריך לילך אליהם ואח"כ יתפלל. בהגדרת החייבים נטילה, כתב שו"ע צב, ז: "מקום מטונף היינו מקומות המכוסים באדם לפי שיש בהם מלמולי זיעה, וכן אם חיכך הראש". והכוונה שחיכך בשורשי שערותיו, אבל אם רק נגע בשערות מלמעלה, אין צריך ליטול ידיו (שועה"ר ומ"ב קסב, נח, וקסד, י). ובכה"ח ד, ס"ק עה וצח, הקל גם אם חיכך בשורשי השערות שאינן מכוסות בכובע, שאין שם זיעה. ובציץ אליעזר ח"ז ב, יד, מסיק שאם חפף את ראשו ושערותיו נקיות, גם המחכך בשורשי שערותיו אינו צריך ליטול ידיו.

הנוגע בשאר מקומות מכוסים שבגוף, אם הגוף רחוץ ואין בו מלמולי זיעה, נחלקו האחרונים אם צריך ליטול ידיו. בא"א בוטשאטש ד, כא, מחמיר, וביבי"א ה, א, ד-ה, הביא פוסקים להקל. וההולכים בשרוול קצר, ונגעו בבשרם מעל המרפק, למנח"י ח"ג כו, י, אינו נחשב כמקום מכוסה. והזכיר שהחזו"א כתב שמקום זה מוגדר כמקום מכוסה ובטלה דעתם. אולם במור וקציעה סי' ד כתב שאינו מקום מכוסה אצלם. וכן המנהג. ¬

הנוגע בהפרשת האוזן – כתב הרמ"א צב, ז, שהוא מקום מכוסה, וממילא חייב לטרוח בנטילה עד מיל. ובמ"ב ל, כתב שהגר"א מיקל בזה. ובאוצרות הגר"א עמ' 219 באר שהגר"א לא היקל בזה. וכן הנוגע בהפרשות נזלת שבאפו נחשב נוגע במקומות המכוסים.

לגבי לימוד תורה וברכות, הנוגע במקומות מכוסים רשאי אם ירצה לשפשף את ידיו בבגדו וללמוד או לומר ברכות, וככל שהמקומות הללו פחות נקיים כך נכון יותר להחמיר ליטול ידיים (עי' שו"ע ד, כג, ומ"ב ד, סא).

ג – כיפה וחגורה

צריך אדם להתכונן לקראת התפילה, ולירא מפני הדר גאונו ולשמוח על שהנה הוא עומד לבוא לפני מלך מלכי המלכים ולהתפלל. והדבר צריך להתבטא גם בלבוש, שיהיה מכובד, כראוי לעומד לפני המלך.

הגברים חייבים לכסות את ראשם בתפילה ובשעת הזכרת שם שמים ובעת שנכנסים לבית הכנסת (שו"ע או"ח צא, ג). אמנם בפועל על פי המנהג שהתקבל בישראל, הגברים מקפידים לחבוש כיפה במשך כל היום (שו"ע או"ח ב, ו). מכל מקום החיוב בתפילה ובעת הזכרת שם שמים ובבית הכנסת גדול יותר, ששורשו בדין ולא במנהג.[3]

יש אומרים שגם נשים רווקות צריכות לכסות את ראשן בעת התפילה ואמירת הברכות, אולם למעשה נשים אינן נוהגות להקפיד על כך.[4]

הגברים צריכים לחגור חגורה בשעת התפילה, שהחגורה יוצרת חלוקה בין הראש והלב לבין הערווה. ובזה יתירה התפילה על אמירת שאר דברים שבקדושה, שלגבי שאר דברים שבקדושה אין להם צורך דווקא בחגורה, אלא כל חציצה שהיא בין הלב לערווה מועילה, ולכן כל מי שלובש תחתונים, כבר יש לו חציצה בין הלב לערווה. אבל לכבוד התפילה מצווה לחגור חגורה ממש, שכך הוא דרך כבוד, שנאמר (עמוס ד, יב): "הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹוהֶיךָ יִשְׂרָאֵל".

אמנם מי שרגיל ללכת כל היום בלא חגורה, אינו צריך להקפיד לחגור את עצמו לתפילה. ומנהג חסידות, שגם הוא יחגור את עצמו לקראת התפילה, מפני שהחגורה מבטאת את ההבדלה שבין הצד הגבוה שבאדם שבו המוח והלב, ובין הצד הנמוך שבו הערווה והרגליים. רוב בני האדם שקועים בתאוותיהם, ומוחם וליבם טרודים בענייני השעה והחומר בלבד. אבל ישראל שקיבלו תורה מן השמים, מסוגלים להתגבר על יצרם ולייחד את מוחם וליבם לעניינים שברומו של עולם, ומתוך כך לחזור אחר כך לעולם החומר והמעשה ולתקנו. ולזה רומזת החגורה בתפילה, ועליה תקנו חכמים ברכה מיוחדת בברכות השחר: "אוזר ישראל בגבורה". וזה טעם החסידים שמהדרים וחוגרים עצמם בחגורה מיוחדת לתפילה (גרטל).[5]


[3]. מי שנפלה כיפתו ועפה למרחק של יותר מד' אמות, יכול לכסות את ראשו בידו ולילך להרימה. אבל בתפילה וברכות אינו יכול להסתפק בכיסוי ראשו בידו, שכיוון שהוא חייב לכסות את ראשו, אין הגוף יכול לכסות את עצמו, אבל ידו של חבירו מועילה לכיסוי (שו"ע צא, ד; מ"ב צא, י; מ"ב ו, יא-יב).

גודל הכיפה: באג"מ או"ח א, א, כתב שאפשר לצאת בכיפה שאינה מכסה את רוב הראש גם בעת אמירת אזכרות. לעומת זאת באור לציון ח"ב ז, יג, ויבי"א ו, טו, ה, כתבו שבעת התפילה ואזכרת השם, שמצד הדין צריך לכסות את הראש, צריך שהכיפה תכסה את רוב הראש. עי"ש. אמנם למעשה למיקל יש על מה לסמוך, הואיל והוא דין דרבנן, ובדרבנן הלכה כמיקל. ועוד שבמס' סופרים יד, טו, נחלקו אם אכן חייבים לכסות את הראש בעת ברכה, ומנהג רבותינו שבצרפת שבירכו בראש מגולה, כמובא באו"ז ח"ב מג. ואף שלרוב הפוסקים חייבים, דעת המקילים מצטרפת לחיזוק דעת האג"מ. ואע"פ כן טוב להחמיר לכבוד התפילה. ועוד, שעל ידי כך מן הסתם ילך כל היום בכיפה גדולה, ויש בזה קידוש השם וקבלת אחריות לקיום התורה והמצוות.

[4]. בשו"ת איש מצליח א, כד-כה, מחייב נשים כגברים בכיסוי ראש בעת אזכרת השם. וביבי"א ו, טו, כתב שאין למחות ביד רווקות המברכות בלא כיסוי ראש, אבל בתפילה נכון שיכסו את ראשן. ע"כ. וכבר למדנו בהערה הקודמת שי"א שאין חובה לכסות את הראש בתפילה ואזכרת השם, וכיוון שהוא דין דרבנן, ונהגו נשים להקל, אינן צריכות לשנות מנהגן. ובציץ אליעזר יב, יג, כתב שאינן צריכות לכסות את הראש עפ"י המנהג, והזכיר טעם עפ"י החת"ס, שכיוון שהגויות נהגו לכסות את ראשן בכנסיות, יש לחוש שלא לנהוג כמותן. ויעויין על כל זה בפניני הלכה תפילת נשים י, ו, 6.

[5]. שלוש דעות בראשונים: לתרומה, ר"ן והגה"מ, בכל מקרה צריך לחגור את עצמו בתפילה. לעומתם דעת רש"י שאין צריך כלל חגורה בתפילה, אלא העיקר לחצוץ בין הלב לערווה. ודעה אמצעית היא דעת רבנו ירוחם, שהרגיל לחגור את עצמו כל היום, צריך לחגור את עצמו בתפילה. וכ"כ בשבלי הלקט י"ז בשם רב סעדיה גאון. וכ"כ מ"א צא, א, והזכירוהו הרבה אחרונים למעשה. ומשמע משו"ע צא, ב, שפסק כדעה המחמירה, שצריך לחגור בכל עניין. ולכך נוטה במ"ב צא, ד. מ"מ המנהג כדעת המקילים, והוא דין דרבנן, שיד המקילים בו על העליונה. ובאור לציון ח"ב ז, יג, ביאר שכשהלכו בחלוקים, בלא חגורה נראו מרושלים, אבל כיום כשהולכים במכנסיים אין צריך להחמיר בזה, ע"כ. ומנהג חסידות להקפיד לחגור חגורה בתפילה. והחסידים מהדרים בזה יותר, וחוגרים עצמם בחגורה מיוחדת לתפילה. נשים שערוותן יותר למטה, אינן צריכות חציצה בין הלב לערווה לדברים שבקדושה, ואינן צריכות חגורה בתפילה (עי' פנה"ל תפילת נשים י, ז).

ד – מהו הלבוש הראוי לתפילה

מי שנקלע למצב שאין לו בגדים, חייב לכל הפחות ללבוש בתפילה מכנסיים קצרים וגופייה (ברכות כה, א; שו"ע צא, א). ואף שלאמירת קריאת שמע וברכות די בדיעבד בכיסוי הערווה בלבד (שו"ע עד, ו), מכל מקום לגבי תפילה, שהוא כעומד לפני המלך, צריך לכל הפחות לכסות את ערוותו ואת ליבו (היינו את בטנו וגבו).[6]

וכל זה בדיעבד, אבל לכתחילה יהדר אדם ללבוש בגדים מכובדים, שלא יהיה כבוד שמים פחות מכבוד בשר ודם, וכמו שאדם מקפיד להתלבש באופן מכובד לפני שהוא נפגש עם אנשים חשובים, כך לפחות עליו להקפיד להתלבש לקראת התפילה. ואמנם אדם שהולך פעם בחייו להקביל את פני המלך – לובש את בגדיו היפים ביותר, ואילו זה שפוגש בכל יום את המלך – מקפיד על בגדים מכובדים לפי תפקידו ומעלתו, אבל אינו מתלבש בכל יום בבגדיו המכובדים ביותר. וכך אנו בתפילה, הרי אנו כמי שבאים לפני המלך בכל יום שלוש פעמים, שלובשים בגדים נאים, אבל לא את המכובדים ביותר, שבהם אנו מתלבשים בחגים ובשבתות ובשמחות של מצווה.

הכל לפי מנהג המקום והאדם. יש קהילות שכולם רגילים לילך בהם בכל אירוע חשוב במגבעת וחליפה, וממילא גם לתפילה עליהם לבוא במגבעת וחליפה. ובמקום שאין מקובל לבוא בפני אנשים חשובים בסנדלים בלא גרביים, ממילא גם לתפילה צריך לבוא בגרביים. אבל במקומות שרגילים ללכת בסנדלים בלא גרביים ובלא חליפה ומגבעת, וכך נוהגים גם בפני אנשים חשובים – אפשר גם להתפלל כך (עפ"י שו"ע או"ח צא, ה).

הרגיל להתפלל בכובע וחליפה ונקלע למצב שאם ילך לביתו כדי להביאם יפסיד את התפילה במניין, מוטב שיתפלל בבגדים פשוטים במניין, שהמצווה להתפלל במניין קודמת להידור שבלבישת בגדים מכובדים (אבני ישפה א, ז).

אבל אם הוא לבוש בבגדים בזויים, כגון שעבד בחצרו ולבש בגדי עבודה מלוכלכים או מכנסיים קצרים, שאינו רגיל לילך בהם ברחוב, מוטב שיחליף את בגדיו אף שבינתיים יפסיד את התפילה בציבור, כדי שלא לפגוע בכבוד התפילה, וכדי שמחשבתו לא תיטרד מכך שיחשוב שכולם תמהים על מלבושו.


[6]. בדיעבד אם טעה והתפלל בלא גופיה, כל שכיסה ערוותו יצא. אמנם נחלקו האחרונים אם לכתחילה אדם שאין לו גופיה יתפלל. לבאו"ה צא, א, 'יצא', לא יתפלל. ולכה"ח ג' עפ"י הלבוש, יתפלל הואיל והוא אנוס.

ה – פרטי דינים של הלבוש בתפילה

מותר לעוסקים במלאכת כפיים ולבושים בבגדי עבודה, וקשה להם להחליף את בגדיהם, להתפלל בבגדי עבודה, כי אלו בגדים שאינם בזויים אצלם. וכשיהיה להם זמן להחליף בגדים, ישתדלו לבוא לתפילה בבגדים מכובדים יותר.

אין להתפלל בפיג'מה (מ"ב צא, יא). אבל לחולה מותר להתפלל בפיג'מה, מפני שמקובל שחולה לובש פיג'מה גם בעת שאנשים מכובדים באים לבקרו.

אין לעמוד בתפילה במעיל גשם, מגפיים וכפפות, שאין דרך לעמוד בהם לפני אנשים מכובדים (מ"ב צא, יב). אבל בשעה שקר מאוד, מותר להתפלל במעיל גשם וכפפות, שאין בכך פגיעה בכבוד התפילה. וכן במקום שהכל רגילים ללכת במגפיים, מותר לעמוד בהם בתפילה.

מותר לנערים צעירים וחברי קיבוצים, שרגילים ללכת במכנסיים קצרים גם בשעה שיבואו לבקרם אנשים חשובים, להתפלל במכנסיים קצרים. אבל החזן, צריך לכסות את רגליו עד אחר ברכיו, מפני שההולך במכנסיים קצרים נקרא פוחח, ואינו רשאי להיות חזן (עיין לעיל ד, ד).

לפעמים אדם נמצא במקום שבו רגילים להקפיד פחות על הלבוש, כגון במקום נופש שבו גם אנשים שרגילים לילך תמיד בחליפות נוהגים להסתפק בחולצות. ואם כן, מי שאינו מתבייש לילך שם גם בפני אנשים נכבדים בחולצה בלבד, יכול להתפלל שם בחולצה בלא חליפה.

ו – שלא להביא לבית הכנסת ילדים העלולים להפריע

אסור למתפלל להושיב לפניו תינוק, מפני שיש לחוש שמא יטריד את כוונתו (מ"ב צו, ד). וקל וחומר שאין להביא לבית הכנסת בזמן התפילה תינוקות וילדים קטנים שאינם יודעים להתפלל, מפני שהם עלולים להפריע למתפללים. ואף שישנו מנהג חסידות להביא תינוקות לבית המדרש, כדי שיספגו מאווירת הקדושה שבו, זה דווקא בשעת לימוד התורה ולא בשעת התפילה. וגם בזמן הלימוד יש להקפיד שלא יפריעו (עיין ירושלמי יבמות פ"א ה"ו; או"ז ח"ב שבת סי' מח).

לחשיבות העניין אזכיר את דברי השל"ה הקדוש, שכתב בשם ספר 'דרך-חיים': שיחת הילדים בבית הכנסת איסור גדול. ובזמן הזה יש תינוקות באים לבית הכנסת כדי לתת עונש למביאיהם, לפי שהם באים לחלל קדושת בית אלוקינו ולשחוק בו כברחובות קריה. יקומו לצחק זה עם זה, זה מצחק עם זה וזה מכה את זה. זה מרנן וזה בוכה. זה מדבר וזה צועק. זה רץ אילך וזה רץ אילך. ויש אשר יעשה צרכיו בבית הכנסת, ואז כולם יצעקו מים מים. ויש אשר יתן אביו בידו ספר, והוא ישליכנו לארץ או יקרעהו לשנים עשר קרעים. סוף דבר, מקול שטותם כוונת המתפללים נפסדת ונמצא שם שמים מתחלל, והמביא טף בזה האופן לבית הכנסת, אין ראוי לו לקוות על זה שכר, כי אם לדאוג מן הפורענות. והיותר רע, כי יגדלו הנערים על זה המנהג הרע והתכונה הזרה, וכל אשר יגדלו עוד יוסיפו סרה להבזות בעיניהם עניין בית הכנסת וקדושתו ולא יתנו כבוד לתורה, וכיוון שעבר אדם עבירה ושנה בה – הותרה לו, וגם כי יזקין – ממנה לא יסור. סוף דבר, ראוי לאדם שלא להביא הטף הקטן מאד לבית הכנסת, כי יפסיד בהביאו ולא ירויח. אבל משיגיע הילד לגיל חינוך, אדרבה, יביאנו לבית הכנסת, וילמדו לשבת באימה וביראה, ולא יניחנו לזוז ממקומו, ויזרזהו לענות אמן וקדיש וקדושה (של"ה, מסכת תמיד נר מצווה עו, והביאו מ"ב צח, ג).

מי שהביא את ילדו לתפילה, והילד החל להפריע לתפילת הציבור, למרות שהוא נמצא באמצע תפילת עמידה, יקחנו בידו ויוציאנו החוצה, וימשיך להתפלל שם (ועיין בהמשך יז, טו).

ז – מניעת דברים הטורדים בתפילה

לא יאחז המתפלל בידיו דבר שירא שמא יפול, כגון תפילין או ספר או קערה מלאה או סכין או מעות או דבר מאכל, שמא יהיה טרוד מכך וכוונתו תתבטל (שו"ע צו, א; מ"ב א). ולכתחילה בשעת תפילת עמידה לא יאחז בידו שום דבר, שאין זה דרך כבוד לעמוד בתפילה כשבידו דבר מיותר (עי' מ"ב צו, א, ה, עפ"י תר"י, ט"ז). אבל מותר בסוכות לאחוז בלולב, מפני שבסוכות יש מצווה לאוחזו, וממילא אין כוונתו נטרדת מפניו. וכמובן שמותר לאחוז בסידור, מפני שהוא לצורך התפילה (שו"ע צו, א-ב).

לפני התפילה צריך לכבות את הטלפון הנייד. בבית הכנסת ובמקום שיש סידורים, אין להשתמש במכשיר הנייד כסידור, כדי שלא יסיח את דעתו, וכדי שלא יראה כמי שמסתכל בהודעות בזמן התפילה. מי שאין לו סידור והוא נצרך להתפלל מתוך המכשיר, יבטל תחילה את האפשרות לקבל שיחות והודעות.

מי שיתכן ויצטרכו להזעיקו לצורך דחוף מאוד, ישאיר את המכשיר זמין, אבל יעביר אותו למצב של רטט, כדי שהצלצול שלו לא יפריע לתפילה.

לכתחילה אין לעמוד בתפילת עמידה כשתרמיל על גבו, שאין דרך כבוד לעמוד כך בפני אנשים נכבדים, וקל וחומר בתפילה. ואם הוא נמצא בדרכו והתרמיל על כתפיו, ונוח לו להשאירו עליו, אם הוא קטן, פחות מנפח של ארבעה קבין שהם כחמישה ליטר (4.8 ליטר), יכול להתפלל כשהוא על כתפיו. ואם הוא גדול מזה, לא יתפלל כשהוא על כתפיו, מפני שמשא כזה עלול לפגוע בכוונתו (שו"ע צז, ד).

ואם יש בידיו תפילין או כסף, שחושש להניחם מידיו שמא יגנבום, ואין לו שם חבר שיכול לשומרם, ואין לו כיסים שיכול לשומרם בהם, בדיעבד עדיף שיאחזם בידו בתפילה, מפני שבאופן זה יהיה פחות טרוד (מ"ב צו, ו; כה"ח ז). וכן הדין לגבי מי שנושא על גבו תרמיל גדול וחושש שמא יגנבוהו, שבלית ברירה יתפלל כשתרמילו על גבו.

לכתחילה אין להיכנס לבית הכנסת עם נשק ואין להתפלל עם נשק, שאין ראוי להתפלל על החיים והשלום כשכלי הריגה עליו (שו"ע או"ח קנא, ו). אבל כשיש בכך צורך בטחוני, או שאין לו מקום להניחו בלא חשש שיגנבוהו, מותר להיכנס לבית כנסת ולהתפלל עם נשק. וכשאפשר, עדיף להצניעו (עי' בציץ אליעזר י, יח).

הסובל מנזלת – יקנח את אפו לפני התפילה, כדי שלא יצטרך לקנח עצמו בשעת התפילה. ואם יש לו ליחה בגרונו שמפריעה לו, יוציאנה לפני התפילה, כדי שלא תטריד אותו בתפילה (שו"ע צב, ג). ואם נאלץ לקנח עצמו בתפילה, יעשה זאת בצורה המנומסת ביותר. ואם צריך לפהק – יניח ידו על פיו. שאדם העומד בתפילה צריך להיזהר מאוד בכבוד שמים, וכל מה שנחשב כלא מנומס בפני בני אדם, אסור בשעת התפילה (עי' שו"ע צז, א-ב).

ח – דין הנצרך לנקביו לעניין תפילה

אמרו חכמים: הנצרך לנקביו, בין לגדולים ובין לקטנים – אל יתפלל (ברכות כג, א). שני טעמים לכך: א) מפני שהצורך להתפנות עלול להטריד את כוונתו (רמב"ם), ב) אין ראוי לבוא בתפילה לפני הקב"ה כשהגוף משוקץ בצואה שבתוכו (הגה"מ). ואף כשהוא מסופק בדבר, אמרו חכמים שלכתחילה יבדוק את עצמו לפני התפילה אם הוא צריך לנקביו (ברכות טו, א). וסמכו דבריהם על הפסוק (עמוס ד, יב): "הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹוהֶיךָ יִשְׂרָאֵל", ועוד נאמר (קהלת ד, יז): "שְׁמֹר רַגְלְךָ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל בֵּית הָאֱלֹוהִים", והכוונה שמור עצמך שלא תהא צריך לנקביך בשעה שאתה עומד בתפילה.

שתי דרגות של צורך ישנן: א) נצרך מאוד עד שאינו יכול להתאפק למשך זמן של מהלך פרסה, שהוא כשבעים ושתים דקות. ב) נצרך ממש אבל יכול להתאפק יותר משבעים ושתים דקות.

אם התחיל להתפלל בשעה שהיה צריך להתפנות לגדולים (צואה), ולא יכל להתאפק במשך שבעים ושתים דקות – תפילתו תועבה, ולא יצא בה ידי חובתו, וצריך לחזור ולהתפלל אחר שיתפנה. ואם התפלל כשלא יכל להתאפק במשך שבעים ושתים דקות לקטנים (מי רגליים), אף שברור שעשה שלא כדין, מכל מקום נחלקו האחרונים אם תפילתו תועבה. וכיוון שאין בידינו להכריע במחלוקת זו, אין חובה לשוב ולהתפלל, וטוב לחזור להתפלל תפילת נדבה (עי' באו"ה צב, א, 'וצריך לחזור').[7]

אבל אם יכל להתאפק שבעים ושתים דקות והתפלל, כיוון שלא היה צריך כל כך לנקביו, תפילתו תפילה. ומכל מקום לכתחילה, גם מי שיכול להתאפק שבעים ושתים דקות, לא יתפלל. ואף אם יפסיד בגלל זה תפילה בציבור, יתפנה ואח"כ יתפלל ביחיד. אבל אם עד שיתפנה יעבור זמן התפילה, יתפלל מיד כדי שלא יפסיד לגמרי את התפילה (שו"ע צב, א; מ"ב צב, ה).

אומדן היכולת להתאפק תלויה באדם. ואם חשב לפני התפילה שהוא יכול להתאפק שבעים ושתים דקות, ולאחר התפילה נוכח שטעה, ובאמת לא יכל להתאפק, כיוון שבשעה שהתחיל להתפלל חשב שהוא יכול להתאפק, תפילתו תפילה (באו"ה צב, א, 'שיעור פרסה').

אם יש לו ספק אם הוא צריך להתפנות, או שיש לו צורך קל, כפי שלמדנו, מלכתחילה יבדוק את עצמו ויתפנה לפני התפילה, אבל לא יפסיד לשם כך תפילה בציבור.[8]


[7]. למ"א אין צריך לחזור להתפלל, ולא"ר צריך לחזור. ורבים מהאחרונים הקילו כמ"א, וכ"כ בשועה"ר צב, א, וערוה"ש צב, א, ולכך נוטה כה"ח צב, ד. אולם בבאו"ה כתב שאין בידינו להכריע במחלוקת זו. והמסקנה העולה מזה, שטוב שיתפלל בנדבה. בטעם המחלוקת, יש מפרשים שהוא תלוי בשורש האיסור, לרמב"ם תפילה ד, א, הוא משום טרדה, וא"כ אין הבדל בין גדולים לקטנים ותפילתו תועבה. ולרבנו שמחה שהובא בהגה"מ, הוא משום שגופו משוקץ, וא"כ הנצרך למי רגליים אין תפילתו תועבה, שאין בהם כל כך זוהמא. וכן מצינו שאיסור הרחקה ממי רגליים מדרבנן, ומצואה מדאורייתא. וכ"כ באור לציון ח"ב פ"ז טו. ותלה במחלוקתם גם את המחלוקת האם הנצרך לנקביו אסור בלימוד תורה וק"ש, שאם הוא מפני טרדה – רק בתפילה אסור, ואם משום שגופו משוקץ – אסור בכל הדברים שבקדושה. ע"כ. (אמנם אפשר לומר שגם לטעם שגופו משוקץ, אם אמר דברים שבקדושה כשלא יכל להתאפק 72 דקות, יצא בדיעבד, מפני שאינו כעומד לפני המלך, כמבואר בהמשך). למעשה חוששים לשני הטעמים.

[8]. נחלקו הראשונים בנצרך לנקביו ויכול להתאפק 72 דקות, לתר"י, רמב"ם ורא"ש, לא יתפלל, וכן נפסק בשו"ע צב, א. אבל רי"ף, רש"י, או"ז ואגודה סוברים, שיכול להתפלל לכתחילה. וכתב החיד"א בקש"ג ז, לג, שאם כדי להתפנות יפסיד תפילה בציבור, יסמוך על המתירים להתפלל לכתחילה כשיכול להתאפק 72 דקות. ואמנם האחרונים לא קיבלו את דבריו, כמבואר במ"ב צב, ה, וכה"ח ו. ויש שכתבו שנפלה טעות דפוס בדברי החיד"א, עיין ביחו"ד ד, יט, בהערה. אבל כשהצורך קל, נלענ"ד שאפשר לסמוך על סברתו. במיוחד שיש אנשים שתמיד חשים מעט צורך. קל וחומר כאשר כדי להתפנות הוא צריך ללחוץ את עצמו כדי להוציא את הפסולת, מפני שיש אומרים שבמצב כזה אין שום איסור להתפלל (בהערות הרב אליהו לקצשו"ע יב, ג, בשם י"א בבן איש חי ויצא ג). ולכתחילה צריך אדם לבדוק את עצמו על ידי שילך להתפנות, כמבואר בברכות טו, א, ושו"ע ב, ו.

ט – דין הנצרך לנקביו לשאר עניינים שבקדושה

כשם שהנצרך לנקביו ואינו יכול להתאפק שבעים ושתים דקות אסור לו להתפלל, כך גם אסור לו לברך ברכות, לקרוא קריאת שמע וללמוד תורה, שאין ראוי לעסוק בדברים שבקדושה כשגופו משוקץ. אלא שיש הבדל משמעותי בין התפילה לשאר דברים שבקדושה. משום שבתפילה אנו כעומדים לפני המלך, ואם התפלל שלא כראוי, נמצא מבזה כבוד שמים, ותפילתו תועבה. ולכן המתפלל בשעה שלא יכל להתאפק שבעים ושתים דקות – תפילתו פסולה. מה שאין כן בשאר דברים שבקדושה, שאינו נחשב כעומד לפני המלך, ולכן בדיעבד, אם ברך ברכות וקרא קריאת שמע כשלא יכל להתאפק שבעים ושתים דקות, יצא ידי חובתו (מ"ב צב, ו; באו"ה 'אפילו בד"ת'; כה"ח ג).[9]

מי שיכול להתאפק שבעים ושתים דקות, לדעת רוב האחרונים רשאי לכתחילה לברך ברכות וללמוד תורה, ויש אומרים שעדיף שיתפנה תחילה (מ"ב צב, ז). ומכל מקום אם עליו להתאמץ כדי להתפנות, ודאי שאינו צריך להתפנות.

המתחיל ללמוד כשלא היה צריך לנקביו, ותוך כדי לימודו נצרך לנקביו עד שאינו יכול להתאפק שבעים ושתים דקות, לכתחילה ילך להתפנות. ואם הוא באמצע סוגיה, יכול להמשיך עד שיסיים את הסוגיה (באו"ה צב, ב 'קורא'), ויש אומרים שילך להתפנות (בא"ח ויצא א). ואם הוא מלמד תורה לרבים, יסיים את שיעורו ויתפנה, שגדול כבוד הבריות שדוחה איסור 'בל תשקצו' שהוא מדברי חכמים (מ"ב צב, ז).


[9]. מערוה"ש צב, א, משמע שגם אם יעבור זמן ק"ש, לכתחילה לא יקראנה. ודבריו צ"ע, שלכאורה מוטב שיקרא ק"ש (שאין בה חשש ברכה לבטלה) כדי שלא יפסידנה.

י – מי שבאמצע תפילתו הוצרך להתפנות

מי שהתחיל להתפלל בלא שנצרך לנקביו, ובאמצע תפילתו החל להתעורר אצלו צורך גדול להתפנות לנקביו, הדין תלוי עד כמה הוא צריך להתפנות ובאיזה שלב בתפילה הוא נמצא. שלוש מדרגות של צורך ישנן בדין זה:

א) אם הוא יכול להתאפק במשך שבעים ושתים דקות, מותר לו להמשיך עד סוף תפילתו.

ב) אם ברור לו שלא יוכל להתאפק שבעים ושתים דקות, אבל אינו צריך לעצור עצמו כדי למנוע את יציאת צרכיו – רשאי לסיים את החלק שבו הוא נמצא ואסור לו להמשיך לחלק הבא. לפיכך, התעורר לו הצורך באמצע פסוקי דזמרה, יתפנה לאחר ברכת 'ישתבח'. התעורר לו הצורך בברכות קריאת שמע, יתפנה בסיום הברכה או הפרק שבו הוא נמצא (מ"ב צב, ט; באו"ה 'יעמיד').[10]

ג) המדרגה החמורה יותר, שהוא ממש צריך לעצור בעצמו כדי למנוע את צרכיו מלצאת, שבשלב זה הוא עובר על 'בל תשקצו' (רמ"א צב, ב, עפ"י שועה"ר ג, יא). אם הוא בפסוקי דזמרה או בברכות קריאת שמע, כיוון שההפסקה בהם אינה חמורה כל כך – ילך מיד להתפנות. אבל אם הוא באמצע תפילת עמידה, כיוון שההפסקה שם חמורה, וכשהתחיל בתפילת עמידה לא הרגיש שהוא נצרך לנקביו – יסיים את תפילתו. ורק אם הוא במצב כזה שאינו מסוגל כלל להתאפק, ילך להתפנות.[11]


[10]. אמנם בשועה"ר צב, ב, מבואר שכיוון שהתחיל את התפילה בהיתר יכול להמשיך עד הסוף. וכך נראה מערוה"ש צב, ו-ז. אולם במ"ב צב, ט, ובבאו"ה 'יעמיד' באר שמותר לו להמשיך רק עד סוף אותו החלק שבו הוא נמצא, פסוד"ז, ברכות ק"ש, תפילת עמידה וכדומה, אבל אינו רשאי להמשיך לשלב הבא. ואם המשיך להתפלל כשלא יכל להתאפק שבעים ושתים דקות תפילתו תועבה. וכדי לצאת מהספק יש לנהוג כמ"ב. וק"ו כאשר הוא עובר על 'בל תשקצו', שאז לרמ"א גם באמצע פסוד"ז או ברכות ק"ש צריך להפסיק מיד. ונלענ"ד שאם בברכות ק"ש התעורר לו צורך אבל מסתבר שיוכל להתאפק שבעים ושתים דקות, ימשיך להתפלל עמידה, וכך כתבתי למעלה במדרגה א'. והטעם, שלכו"ע אם התפלל באופן זה יצא, ולרי"ף ורש"י אף לכתחילה אפשר להתפלל כך, והחיד"א כתב שאפשר לסמוך עליהם לצורך תפילה בציבור, ובנוסף לכך לדעת שועה"ר, אם התחיל את התפילה בהיתר, יכול לסיים את כולה.

חזן שהתעורר לו צורך לפני חזרת הש"ץ ואינו יכול להתאפק 72 דקות, הסתפק בבאו"ה צב, א, 'היה', בדינו. ואמנם לגבי בעל קורא, היקל שיקרא, שגדול כבוד הבריות שדוחה איסור דרבנן. אבל בתפילה שתפילתו תועבה הסתפק. לפיכך, גם אם יתבייש מעט עדיף שילך להתפנות ואחר יחליפנו, ואם הדבר כרוך בעלבון גדול מאוד, ימשיך להתפלל.

[11]. עיין במ"ב צב, יא, שלרמ"א כשעובר על 'בל תשקצו' יפסיק אפילו באמצע התפילה, ולמ"א רשאי שלא להפסיק כדי שלא יתבזה בציבור, ולח"א אסור להפסיק משום שהוא באמצע תפילת עמידה. וכך דעת רוה"פ, וכ"כ בכה"ח ח. ואם הוא במצב שאינו יכול להתאפק, לגדולים מוסכם שילך להתפנות, אבל לקטנים דעת שועה"ר שלא יפסיק ואפילו מים ישתתו על ברכיו. ובכה"ח ח כתב שאם הם מי רגליים מרובים והוא בציבור, יכול להפסיק כדי שלא יתבייש. ולח"א ומ"ב צב, יא, כשאינו יכול להתאפק יכול להתפנות גם לקטנים. וכך כתבתי.

ואם נאלץ להפסיק לגדולים באמצע תפילת עמידה מסתבר שהתחיל את התפילה באיסור, ומלכתחילה היה ברור שלא יוכל להתאפק יותר מ-72 דקות, וממילא לא יצא ידי חובה במה שהתפלל וצריך אח"כ לחזור לראש. אמנם אם באמת חשב שיוכל להתאפק 72 דקות, ולפתע נתקף בצורך גדול עד שהיה חייב מיד להתפנות, אזי הדין כמבואר בשו"ע קד, ה, ורמ"א סה, א, שאם ההפסקה נמשכה כשיעור שיכל להתפלל את כל תפילת עמידה מתחילתה ועד סופה, צריך להתחיל מחדש את תפילת עמידה. ואם ההפסקה נמשכה פחות זמן, ימשיך מתחילת הברכה שהפסיק בה. ונראה שמי שמסתפק אם יכל לשער מראש שלא יוכל להתאפק 72 דקות, ולבסוף לא יכל להתאפק לגדולים, שהוא צריך לחזור לראש, מפני שמסתבר שהתחיל באיסור, ועוד יתכן שהוא נחשב כגברא דחוי, עפ"י הסברה המובאת בבאו"ה צב, ב, 'יותר'.

יא – שיכור ושתוי

המתפלל צריך שיהיה בצלילות דעת. ושלא כמו רבים מעובדי עבודה זרה, שמקיימים את הפולחן שלהם באקסטזה, בעזרת סמים ואלכוהול; הפנייה שלנו אל ה' נעשית מתוך רצינות ועמקות מחשבתית. וזהו שציוותה התורה לכהנים, שלא יכנסו שתויי יין לעבודת בית המקדש (ויקרא י, ח-יא). ומזה למדו חכמים שאסור לשתוי ושיכור להתפלל.

שתוי הוא מי שהושפע מעט מהאלכוהול, וקצת קשה לו להתרכז ולמקד את מחשבתו, אבל עדיין הוא מסוגל לדבר לפני המלך בלא לפגוע בכבודו. שיכור הוא מי ששתה הרבה, עד שאינו יכול לדבר כראוי לפני המלך.

בדיעבד, שתוי שהתפלל, כיוון שהיה יכול לדבר לפני המלך – יצא ידי תפילתו. וכן אם התחיל להתפלל ונזכר שהוא שתוי, יסיים את תפילתו (א"ר, כה"ח צט, ב). אבל שיכור שהתחיל להתפלל בטעות – חייב להפסיק מיד, מפני שתפילתו תועבה. ואפילו אם סיים את כולה – לא יצא בה ידי חובתו. ואם התפכח לפני סוף זמן התפילה, עליו לחזור ולהתפלל כדין (שו"ע צט, א).

אמרו חכמים שהשותה רביעית יין נחשב שתוי, ואם ילך מיל (קרוב לק"מ) יפיג את יינו (עירובין סד, ב). אבל איננו יודעים כיצד להשוות את היין שבזמנם ליינות שלנו. ולכן הכלל הוא, שכל זמן שהוא מרגיש מבולבל מהיין, נחשב שתוי, וכשירגיש שהוא צלול בדעתו – מותר לו להתפלל (שו"ע צט, ג; מ"ב ב).

לדעת הרמ"א, כיוון שבמשך הדורות נתמעטה הכוונה בתפילה, אין לדקדק בזה כל כך, וגם מי שנעשה מעט שתוי רשאי להתפלל, ובמיוחד כאשר הוא מתפלל בעזרת סידור, שאין לחשוש שמא יתבלבל בתפילתו. ונוהגים לסמוך על דעתו כשזמן התפילה עומד לעבור (מ"ב צט, ג, ויז; ועי' כה"ח כב). ויש מוסיפים, שלפי זה, גם כדי שלא להפסיד תפילה במניין, מותר לשתוי מעט להתפלל (עיין אש"י כב, יח). בפורים שיש מצווה לשתות, נוהגים להקל לשתוי להתפלל כדי שלא להפסיד המניין (עי' פניני הלכה זמנים טז, יד).

לגבי קריאת שמע וברכותיה, נחלקו הפוסקים. לפיכך, לכתחילה מי שהוא שתוי או שיכור לא יאמרם, אלא ימתין עד שיפוג יינו. ואם זמן קריאת שמע עומד לעבור: השתוי יקרא את שמע עם ברכותיה, והשיכור יקרא את שמע בלא ברכותיה (רמ"א צט, א; מ"ב ח).

ושאר ברכות, כברכות הנהנין ואשר יצר, שתוי יכול לברך לכתחילה, ושיכור לכתחילה לא יברך. אבל ברכות שאם השיכור לא יברך יפסיד – יברך. כגון אם נשתכר בסעודתו, יברך ברכת המזון. וכן אם התפנה, יברך 'אשר יצר' (רמ"א צט, א; מ"ב יא).

מי שהגיע לשכרותו של לוט, שאינו יודע מה קורה עימו, נחשב כשוטה, ופטור מכל המצוות. וגם אם בירך, אין ברכותיו נחשבות כלל (מ"ב צט, יא).

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן