חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

פרק י – ברכת התורה

א – ערכה של ברכת התורה

לאחר שארץ ישראל נחרבה וישראל גלו מעל אדמתם, התעוררה השאלה (ירמיהו ט, יא): "עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ"? מה החטא השורשי שבעטיו החלה ההתמוטטות הרוחנית שגרמה לחורבן. שאלה זו נשאלה לחכמים, לנביאים ולמלאכי השרת, ולא ידעו להשיב. עד שהקב"ה בכבודו ובעצמו פירש: "וַיֹּאמֶר ה' עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם" (שם ט, יב), והכוונה שלא ברכו בתורה תחילה (נדרים פא, א). כלומר, אף שבפועל למדו תורה, כיוון שלא התייחסו אליה כאל הוראה אלוקית מן השמים, נחשב הדבר שעזבו את תורת ה'. שכל הלומד תורה כאחת החכמות האנושיות, אינו נחשב כלומד תורה. אבל כשאומרים את ברכת התורה כראוי, הרי שניגשים אל התורה מתוך אמונה והתקשרות אל נותן התורה.

עוד שאלו חכמים (נדרים פא, א): מדוע אין רוב בניהם של תלמידי חכמים ממשיכים בדרכם ונעשים אף הם תלמידי חכמים, הרי ללא ספק ההורים רצו שבניהם ימשיכו בדרכם ויעסקו כל חייהם בתורה, ומדוע לא הצליחו לחנך לכך את בניהם? יתר על כן, באותם הימים היה מקובל מאוד שכל בן ממשיך במקצוע אביו, בני הנגרים היו נגרים, בני החקלאים היו חקלאים וכן כולם. והשאלה, מדוע אחוזים גבוהים יחסית מבניהם של תלמידי החכמים אינם תלמידי חכמים. כמה פירושים נאמרו לכך בתלמוד, והפירוש האחרון הוא – מפני שאינם מברכים בתורה תחילה. כלומר, פעמים רבות בניהם של תלמידי החכמים לומדים תורה מפני שראו את אביהם לומד, וכמו כל הבנים שאוהבים לחקות את אבותיהם, אף הם משתדלים ללמוד תורה. אבל תורה אי אפשר לקנות אלא על ידי לימוד לשם שמים, מתוך התקשרות אישית אל נותן התורה, ולכן אותם הבנים שלומדים מתוך שגרה וחיקוי לאביהם, אינם רואים ברכה בלימודם.

ב – תוכן ברכת התורה ודין "אהבת עולם"

שלושה חלקים לברכות התורה. בראשון מברכים את ה' שקדשנו במצוותיו וצוונו לעסוק בדברי תורה. בשני מבקשים שתהיה התורה שה' מלמד את עמו ישראל עריבה בפינו ונזכה ללומדה בחשק, ונזכה אנחנו וצאצאינו לדעת את התורה.[1]

בחלק השלישי מברכים ומודים לה' שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. ואמרו חכמים (ברכות יא, ב) שזו הברכה המובחרת שבברכות התורה, מפני שמוזכרת בה סגולת ישראל, שה' "בחר בנו מכל העמים" ומתוך כך "נתן לנו את תורתו". זהו הטבע הנשמתי של ישראל, שקשור ודבוק בה' ובתורתו, ולכן רק עם ישראל יכול לקבל את התורה ולהאיר על ידה את העולם. מבין אומות העולם יכולים להיות גויים צדיקים וחסידים, אבל זו תהיה חסידות פרטית של אנשים יחידים שלא יוכלו להגשים את היעוד השלם של התורה לגלות את דבר ה' בכל תחומי החיים ולתקן את העולם. רק עם ישראל יכול לעבוד את ה' במסגרת לאומית, ולחתור לתיקון העולם בדרכי האמת והחסד, כפי שניכר מההיסטוריה הארוכה שלנו.

על פי זה מובן מדוע ברכת 'אהבת עולם' ('אהבה רבה' לנוסח אשכנז), שאנו מברכים לפני קריאת שמע, יכולה להחליף את ברכת התורה. שעיקרה עוסק באהבה שה' אוהב את ישראל, וחתימתה "הבוחר בעמו ישראל באהבה", ומוזכר בה עניין התורה באריכות, שישראל והתורה קשורים ותלויים זה בזה.

למעשה, מי שמסופק אם בירך את ברכת התורה, יכוון לצאת ידי ברכת התורה ב'אהבת עולם'. וכן מי ששכח לברך את ברכת התורה לפני התפילה והגיע לברכת 'אהבת עולם', יכוון לצאת בה ידי ברכת התורה, ואחר התפילה יזכור ללמוד כמו שלומדים אחר ברכת התורה (ברכות יא, ב; שו"ע מז, ז).[2]


[1]. נחלקו הראשונים והאחרונים במספר הברכות שיש בברכות התורה. לר"ת, רא"ש ועוד – שתי ברכות, כי החלק השני הוא המשך של הראשון, ולכן צריך לפותחו ב'ו' החיבור "והערב", וממילא ברור שאין לענות אמן אחר סיום החלק הראשון. ולדעת רמב"ם ועוד, יש שלוש ברכות, ואומרים "הערב", ועונים אמן אחר החלק הראשון. בשו"ע או"ח מז, ו, כתב שעדיף לפתוח "והערב" ב'ו' כדי לצאת ידי כולם. וכתב במ"ב יב, שדעת רוב האחרונים שלא לענות אמן אחר סיום החלק הראשון, ולכן טוב לאומרו בלחש כדי לצאת מהספק. אולם בבא"ח וכה"ח מז, י יג כתבו, שעונים אחריו אמן, שכן העיד רח"ו בשם האר"י, ואעפ"כ אומרים "והערב" ב'ו'.

[2]. עיין בברכות יא, ב, שרבים אמרו שהברכה פותחת ב'אהבה רבה' כנוסח אשכנז, ודעת רבנן 'אהבת עולם' כנוסח ספרד. השוכח לברך ברכות התורה והגיע ל'אהבת עולם', כתב במ"ב נב, ט, שיכוון לצאת. ועיין בבאו"ה 'פוטרת' שמדברי תר"י משמע שצריך לכוון במפורש בברכה זו כדי לצאת ידי חובה, אבל לדעת רא"ש בדיעבד גם בלא כוונה יוצאים בה ידי חובה. וכן משמע למעשה מדברי האחרונים. עוד נחלקו אם חייבים ללמוד מיד אחריה, לירושלמי צריך ללמוד מיד, וכן דעת רוב הראשונים. אמנם י"א (בתוס' ברכות יא, א), שהבבלי חולק על כך, ולכן לדעתם אין צריך ללמוד מיד אחריה (עי' להלן 6). עוד הסתפקו אם קריאת שמע מועילה כלימוד, וכדי לצאת מהספק צריך ללמוד דבר מה אחר התפילה (לדעת רוה"פ ק"ש אינה נחשבת כלימוד, ע"ש מ"ב יז, ובאו"ה בשם רע"א). אמנם גם אם לא למד יצא בדיעבד (שועה"ר ו, כה"ח יז). בנוסף לכך הרי אנו לומדים בסיום תפילה, שכן תקנו לומר 'ובא לציון' כדי שכל יהודי ילמד בכל יום פסוקי נביא, ולכן תרגמו אותם, כמבואר בהמשך כג, ב. וכן אנו אומרים פיטום הקטורת ותנא דבי אליהו לשם לימוד בדברי חז"ל, כמבואר בהמשך כג, ה.

ג – האם המצווה לברך מהתורה

"אמר רב יהודה אמר רב: מניין לברכת התורה לפניה מן התורה? שנאמר (דברים לב, ג): "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלוֹהֵינוּ" (ברכות כא, א). כלומר, כל התורה נחשבת כשמותיו של הקב"ה (זוהר ח"ב פז, א; ת"ז תי' י), שכן הוא עצמו נסתר לגמרי מאיתנו, ועל ידי התורה הוא מתגלה לעולם. וזהו שנאמר: "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא" – לפני שתלמדו תורה, "הָבוּ גֹדֶל לֵאלוֹהֵינוּ" – אימרו ברכה לנותן התורה.

למעשה, לדעת רמב"ם ו'שולחן-ערוך' (או"ח רט, ג) ברכת התורה מדברי חכמים, ומה שדרשו מן הפסוק אינו אלא אסמכתא. לפי זה, במקרה של ספק, יש להקל ולא לברך (וכן מנהג ספרדים, כה"ח מז, ב). ולדעת רוב הראשונים, וביניהם רמב"ן ורשב"א, מצווה מהתורה לברך את ברכת התורה לפני הלימוד. ולכן במקרה שאדם מסתפק אם ברך את ברכות התורה, עליו להחמיר ולברך, כפי הכלל: "ספיקא דאורייתא לחומרא" (וכן מנהג אשכנזים, מ"ב מז, א).[3]

אמנם לכל הדעות, אם ישנו אדם שעדיין לא בירך את ברכות התורה, עדיף לשמוע ממנו את הברכות ולצאת מהספק. וכשאין אפשרות כזו, אם הוא עומד להתפלל ולומר ברכת 'אהבת עולם', יכוון לצאת בה ידי חובתו. אבל אם עדיין לא הגיע זמן התפילה, ואין מי שיכול להשמיע לו את הברכות, לסוברים שברכת התורה מהתורה, צריך להחמיר לברכה מספק, אלא שדי לברך את הברכה השלישית בלבד – "אשר בחר בנו", שהיא החשובה שבברכות התורה.


[3]. לדעת רמב"ם, רק ברכת המזון מהתורה, וכך כתב בשו"ע או"ח רט, ג. אולם רוב הראשונים והאחרונים סוברים שגם ברכת התורה מהתורה. וכן הוכיח בשאגת אריה כד, מזה שרצתה הגמ' ללמוד מברכת התורה ק"ו לברכה שלפני המזון, ולא שייך ללמוד ק"ו מדין דרבנן. ומ"מ במקרה של ספק כתב לברך ברכת "אשר בחר בנו" בלבד, ואף שיש סוברים לברך את כל הברכות, כך כתב גם במ"ב מז, א. ועיין ביבי"א (ח"ח או"ח ה, ג) בהרחבת המקורות. ועיין בערוה"ש מז, ב, שמבאר שגם לרמב"ם ברכת התורה מהתורה, אלא שהיא כלולה במצוות תלמוד תורה ואינה מצווה בפני עצמה.

ד – לפני איזה לימוד חייבים לברך

לפני לימוד של כל חלק מחלקי התורה צריך לברך (שו"ע או"ח מז, ב). כלומר, אדם שמתכוון ללמוד ביום מסוים מדרש בלבד, או הלכה בלבד, גם הוא צריך לברך בתחילת היום את ברכת התורה. והטעם לכך, שכל התורה כולה, בין תורה שבכתב ובין תורה שבעל פה, בין החלקים ההלכתיים ובין החלקים המחשבתיים, כולם נאמרו למשה מסיני (ירושלמי פאה פ"ב ה"ד).

נחלקו הפוסקים אם צריך לברך לפני הרהור בדברי תורה. למשל, המתעורר משנתו בבוקר ורוצה להרהר בדברי תורה, לדעת רוב הפוסקים אינו צריך לברך, ויש חולקים. וכדי לצאת מהספק, עדיף שהקם משנתו ורוצה להרהר בדברי תורה יברך תחילה ברכות התורה ויאמר בפיו פסוק ולאחר מכן יהרהר בדברי תורה. אבל מי שהתעורר באמצע הלילה משנתו ומתכוון להמשיך לישון, ורוצה להרהר בדברי תורה עד שירדם, אינו צריך לברך לפני כן ברכות התורה.

השומעים שירי קודש בעת קימתם מהשינה, כיוון שאין כוונתם ללמוד, אינם צריכים לברך לפני כן את ברכות התורה.[4]

אפשר לומר את ברכות התורה וברכות השחר בעמידה, בישיבה, בשכיבה ובהליכה. ויש מדקדקים לאומרן בעמידה או הליכה ולא בישיבה או שכיבה.[5]


[4]. לדעת שו"ע מז, ד, רק על לימוד שנעשה על ידי הוצאת הדברים בפה צריך לברך, מפני שכך הוא עיקר לימוד התורה, שנאמר (יהושע א, ח): "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה". ואמנם את העיון בסוגיות, אפשר ולפעמים רצוי לעשות במחשבה, אבל בשאר הזמן צריך ללמוד על ידי אמירה בפה (שועה"ר הל' ת"ת ב, יב). שעל ידי כך הלימוד נעשה ברור יותר, והרעיונות המופשטים נקבעים בתוך ליבו של הלומד. ועוד, שהלומד בקול, זוכר טוב יותר את לימודו (ערובין נד, א). אולם לדעת הגאון מוילנא, כיוון שגם הרהור הוא חלק מהמצווה, שנאמר (יהושע א, ח): "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה", 'הגית' הוא הרהור, צריך לברך גם על הרהור. ובכה"ח ו, הזכיר דעות שאם מעיין בספר מסתבר שגם יקרא בפיו. ומ"מ אף שטוב לחוש לדעת הגר"א, צריך לומר בפה אחר ברכת התורה כמה פסוקים, כדי להסמיך לה לימוד החייב בברכה לכל הדעות, וכן נוהגים לומר אחר ברכת התורה פסוקי ברכת כהנים (מ"ב מז, ה). והקם משנתו ורוצה להמשיך לשכב על מטתו, יכול לשפשף את ידיו בשמיכה ולברך את ברכת התורה ולומר פסוק ולהרהר אח"כ בדברי תורה, כמבואר בשו"ע ד, כג, ומ"ב סעיפים נט, סא. ואם קם באמצע השינה, כתבתי שיהרהר בלא לברך, בצירוף דעת השו"ע ומנהגנו כר"ת שמברכים פעם ביום, כמבואר בהמשך בהלכות ו'-ז'. עוד מבואר בשו"ע מז, ג, שהכותב דברי תורה נחשב כלומד שצריך לברך לפני כן, ויש חולקים על כך, וביניהם הט"ז. והסכימו האחרונים שהרוצה לכתוב יברך ויאמר פסוק בפיו, ויצא בזה ידי כולם (מ"ב מז, ד; כה"ח ה).

[5]. כתבו הראשונים שברכות המצוות צריכות להיאמר בעמידה. ולכן את הברכה על התעטפות בציצית, למשל, מברכים בעמידה, וכן את הברכה שלפני תקיעת שופר או נטילת לולב (ב"י או"ח תחילת סימן ח). על פי זה לכאורה גם את ברכות התורה צריך לברך בעמידה, שגם היא בכלל ברכות המצוות. אולם לדעת פני יהושע (מגילה כא, א), כלל זה אמור לגבי מצוות המתקיימות בעמידה, כקצירת העומר ותקיעת שופר, אבל המצוות שמתקיימות בעמידה ובישיבה, כלימוד תורה, אפשר לברך בישיבה. וכ"כ ביחו"ד ה, ד. ובישכיל עבדי ח, ג, כתב לפי ההלכה והסוד, שנכון לברך את ברכת התורה בעמידה. וכל זה לכתחילה, אבל ברור שהמברך בישיבה יצא. ואפילו את תקיעת שופר וספירת העומר, בשעת הדחק אפשר לקיים בישיבה, כמבואר במ"ב ח, ב. למעשה, רבים מהאשכנזים נוהגים לברך את ברכות התורה והשחר בעמידה או הליכה אבל לא בישיבה.

ה – ברכת התורה לכל היום

מברכים את ברכות התורה בבוקר, סמוך לברכות השחר, והברכות מועילות לכל לימוד שילמד אדם במשך אותו היום. ואף שילך אח"כ לאכול ולעבוד, כשיחזור ללמוד אינו צריך לברך שוב את ברכות התורה.

ובזה שונה ברכת התורה משאר ברכות המצוות. שבכל שאר המצוות, בכל פעם שאדם מקיים את המצווה מחדש, עליו לשוב ולברך עליה, מפני שכל שאר המצוות מתקיימות בזמן מסוים. למשל, מצוות הסוכה מחייבת את האדם שיאכל ויישן בסוכה, אבל בשאר הזמן הוא רשאי ללכת לאן שירצה. גם את מצוות הטלית אפשר לקיים ברגע אחד ביום. לכן בכל פעם שהוא נכנס לארוחה נוספת בסוכה או מתעטף מחדש בטלית, עליו לחזור ולברך את הברכה המיועדת לאותה המצווה.

אולם מצוות תלמוד תורה היא מצווה כללית שמקיפה את כל ימיו ושעותיו של האדם, שנאמר (יהושע א, ח): "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה". ואף אדם שלמד בבוקר, מצווה שיוסיף ללמוד בערב ובכל שעה שיתפנה (תוס' ברכות יא, ב, 'שכבר'). ועוד, שגם אדם שאינו עוסק בתורה, התורה מדריכה את חייו בתחומי ההלכה, המידות והאמונה. ואפילו בעת שהוא מתפנה, למרות שאסור לו באותה שעה להרהר בדברי תורה, ישנן הלכות שמדריכות אותו גם שם, כך שהוא אינו מתנתק מהתורה בשום מקום ובשום זמן (עי' באגור סי' א' המובא בב"י מז, יא). לכן ברכת התורה שמברכים בבוקר עולה על כל הלימוד שילמד האדם במשך כל היום, ושום עבודה או עסק אינם נחשבים הפסק לגביה (שו"ע מז, י).[6]


[6]. נחלקו הראשונים בשאלה, האם חובה ללמוד מעט תורה סמוך לברכת התורה. לדעת ר"י (תוספות ברכות יא, ב, 'שכבר'), הואיל וברכת התורה שונה משאר ברכות המצוות, בזה שהיא אינה מכוונת רק על הלימוד העכשווי, אלא מכוונת על לימוד התורה של כל היום, אין חובה ללמוד דווקא לאחר הברכה, אלא החובה היא ללמוד דבר מה במשך היום. וכן פירש בב"י את הרא"ש והטור. אולם רמב"ם סובר שדינה ככל ברכות המצוות, שצריך להסמיכן למצווה, ולכן צריך ללמוד מיד אחר ברכת התורה. ואם לא למד מיד, הברכה מתבטלת. כמו אדם שרצה לאכול עוגה, וברך 'מזונות' והפסיק בדברים אחרים, כשירצה לאכול, יצטרך לשוב ולברך 'מזונות'. ואף שמשו"ע נראה שהלכה כדעת ר"י, לדעת הרבה אחרונים הלכה כרמב"ם (מ"ב מז, יט), וכן הסביר הרמ"א בד"מ את דעת הרא"ש והטור. וכיום נוהגים כל ישראל לומר אחר ברכות התורה שלושה פסוקים של ברכת כהנים, וזה נחשב ללימוד שלאחר הברכה. ורבים נוהגים להוסיף אח"כ דברי חכמים – "אלו דברים שאין להם שיעור" וכו', שיש בהם דברי משנה וברייתא שנחשבת כגמרא, ועל ידי כך זוכה כל יהודי ללמוד בכל יום מקרא, משנה וגמרא.

ו – האם שינה נחשבת הפסקה לברכת התורה

נחלקו הפוסקים, האם שינה נחשבת הפסקה שאחריה צריכים לחזור לברך את ברכות התורה.

לדעת רוב הראשונים, וביניהם הרא"ש, שינת קבע נחשבת הפסק לגבי ברכת התורה. שכל זמן שהאדם ער, עדיין התורה מלווה ומדריכה אותו, אבל בעת השינה, תודעתו מסתלקת והוא מפסיק לחשוב, ולכן השינה נחשבת הפסק במצוות תלמוד תורה. ומעיקר הדין צריך לפי זה לברך את ברכות התורה גם אחר שינה ביום, אולם נהגו להחשיב את שינת היום, גם אם נמשכה זמן רב, כשינת ארעי שאינה יוצרת הפסק, וברכת התורה שמברכים בבוקר חלה גם על הזמן שלאחריה. אולם שינת קבע בלילה על המיטה – נחשבת הפסק וצריך לברך אחריה את ברכות התורה. לפיכך, אדם שצריך לקום באמצע הלילה לשמירה, ואח"כ מתכוון לחזור לישון, יברך פעמיים את ברכות התורה, פעם אחת כשיקום לשמירה, ופעם שנייה כשיקום בבוקר (שו"ע או"ח מז, יא; מ"ב כט).

ויש נוהגים כדעת הסוברים ששינה אינה נחשבת הפסק לברכות התורה, אלא דין ברכות התורה דומה לדין ברכות השחר, שמברכים אותן פעם אחת ביממה (ר"ת ומנהגי הקבלה). ולכן הקם באמצע הלילה לשמירה, יברך את ברכות התורה, יחד עם ברכות השחר, אחר הקימה העיקרית שלו. והנוהגים כן רשאים להמשיך במנהגם (לעיל ט, ה, 5).[7]


[7]. בב"י מז, יא, יג, מבואר שלדעת רוב הפוסקים כל שינה של קבע נחשבת הפסק. ולדעת ר"ת, מהר"ם ותר"י, ברכת התורה מועילה עד לתפילת שחרית שלמחרת. וגם אם ישן שינת קבע, אין היא הפסק. ולמעשה הכריע בב"י ושו"ע מז, יג, שרק לגבי שינת קבע ביום יש לחוש לדעת הסוברים שאינה הפסק, אבל שינת קבע בלילה נחשבת הפסק וצריך לברך אחריה. וכ"כ רוה"פ (פר"ח מז, יג; מ"ב מז, כט; ויבי"א ח, ה). ויש מהאחרונים שהציעו שיברך בפעם הראשונה את כל הברכות ובשניה ברכה אחת (שו"ת מהרש"ם ג, שלז). אולם לרוה"פ יברך אחר כל שינת קבע בלילה את כל ברכות התורה. גדר שינת קבע: כתב הרא"ש שהולך לישון על מיטתו. ובבאו"ה לסימן ד, טז, כתב שהדעה האמצעית לגבי שיתין נשמי היא כחצי שעה. ועיין בהערה ביבי"א שם.

ויותר מזה כתב במ"ב מז, כה, שהמברך אחר שינת קבע ביום ברכת התורה – לא הפסיד, מפני שזאת דעת רובם המוחלט של הפוסקים. בנוסף לכך, לרוב הפוסקים ברכת התורה מהתורה, וספיקא דאורייתא לחומרא. ואעפ"כ התקבל המנהג שלא לברך. וכתב בכה"ח כה, בשם בא"ח וישב יב, שכדי לצאת מהספק טוב להרהר הברכה. עוד הציע לכוון במפורש בברכות התורה בבוקר שיועילו גם אחר שינה, שאולי כוונה זו תועיל. ובמ"ב יג, הציע לכוון בברכת 'אהבת עולם' שבתפילת ערבית לצאת ידי ברכת התורה, ולומר אחר התפילה פסוק לשם לימוד, שלמדנו בהלכה ב' ש'אהבת עולם' נחשבת כברכת התורה.

ודעת הבן איש חי וישב יג, הובא בכה"ח מז, כט, שעפ"י הקבלה, דין ברכות התורה כברכות השחר, שאין מברכים אותן פעמיים ביממה. ודעתם נסמכת על ר"ת ודעימיה, אלא שלר"ת מברכים ברכות התורה סמוך לשחרית ולמנהג בא"ח, הישן פעמיים בלילה, יברך אחר הפעם הראשונה ולא אחר הפעם השנייה (וטוב שיכוון בברכת 'אהבת עולם' לצאת ידי ברכות התורה. ויש הבדל מסוים בין ברכות השחר לברכות התורה, שלברכות התורה שתי כוונות: האחת כחלק מברכות השחר שזמנן אחר חצות הלילה, והשנייה כברכה לפני הלימוד. ולכן מי שקם סמוך לחצות, כבר ימתין ויברך ברכות התורה עם ברכות השחר אחר חצות. ואם הוא קם הרבה לפני חצות, יוכל לברכן לפני חצות. ויש חסידים שנהגו גם במקרה זה להמתין ולברכן אחר חצות).

ז – היה ער כל הלילה

היה ער כל הלילה, כגון בליל חג השבועות, לדעת הרא"ש ורוב הראשונים, לא יברך את ברכות התורה לפני תפילת שחרית, מפני שכל זמן שלא הפסיק בשינה, עדיין ברכת התורה של היום הקודם מועילה לו. וכן פסקו רבים מגדולי האחרונים (פר"ח, גר"א וח"א). ולדעת רבנו תם, יברך את ברכות התורה לפני תפילת שחרית, מפני שברכות התורה מכוונות ליממה אחת, ולכן, גם אם לא ישן במשך כל היממה, משיגיע זמן תפילת שחרית של היום הבא, עליו לשוב ולברך את ברכות התורה. וכן נמסר בשם האר"י ז"ל (ברכי יוסף מו, יב; בא"ח ברכה ג; כה"ח מז, כו).

ואם זה שהיה ער כל הלילה ישן ביום שלפני כן שינת קבע (חצי שעה), מוסכם להלכה שיברך בבוקר את ברכות התורה (רע"א, מ"ב מז, כח). ואם לא ישן במשך כל היום שלפני כן שינת קבע, כדי לצאת מהספק, עדיף שישמע מחבירו את ברכות התורה.

ואם אין שם מי שעומד לברך ברכות התורה, יברך בעצמו את ברכות התורה. וכך נוהגים כל הספרדים ורבים מהאשכנזים. ויש מהאשכנזים שנוהגים, לכוון לצאת ידי חובת ברכות התורה בברכת 'אהבה רבה' שלפני שמע (מ"ב מז, כח).[8] (ועיין לעיל ט, ו, סיכום דיני מי שהיה ער כל הלילה).


[8]. אם ישן שינת קבע ביום שלפני כן (חצי שעה לפחות), לכל הדעות יברך, כפי שביאר רע"א בהגהותיו על המ"א מז, ב, שכן לרא"ש כבר התחייב אחר שינת הקבע ביום, ומתוך חשש לדעת ר"ת לא בירך, ועתה שעלה השחר, גם לר"ת התחייב, וממילא לכל הדעות יכול לברך. וכ"כ במ"ב מז, כח; וכן מובא במנהגי חת"ס (עמ' מה), ובחתן סופר או"ח ב, ז, ועוד רבים.

ואם לא ישן, דייק במ"א מז, יב, שלדעת שו"ע לא יברך. וכ"כ למעשה פר"ח מו, ח; גר"א מח, א; חיי אדם כלל ט, ט; שולחן שלמה מז, ד; מגן גיבורים, אלף המגן טו; מ"ב מז, כח. וכך נוהגים חלק מהאשכנזים, שאם אין שם חבר שיוציאו, יכוון לצאת ב'אהבה רבה'.

מנגד, לדעת רוה"פ, גם מי שלא ישן כלל בכל היממה, יברך את ברכות התורה. כ"כ ברכ"י מו, יב; א"ר מז, ט; מקור חיים לחו"י מז, יב; פמ"ג א"א מז, יב; שתילי זיתים מז, טו; כסא אליהו מז, ה; ערוה"ש מז, כג, ועוד רבים.

ואף שמנהג ספרדים שגם מי שלא ישן מברך ברכות התורה, כמובא בבא"ח ברכה ג; מועד לכל חי ח, כו; כף החיים מז, כו; יבי"א ה, ו, ולא חששו כלל לדעת פר"ח וגר"א ושאר הפוסקים שעמהם. מ"מ נראה שכאשר נתקבצנו יחד לארץ ישראל, לכתחילה טוב לחשוש לדעת החולקים, ולכן כתבתי שעדיף כשאפשר לשמוע את הברכה מחבר. ואמנם היו שפקפקו מפני שמצווה בו יותר מבשלוחו, או שרצו שיהיו עשרה כדי להוציא השומע (עיין יבי"א ה, ו). מ"מ עדיף לחשוש לדעת שאר הפוסקים מאשר לפקפוקים אלה.

לגבי מנהג אשכנז, אף שמ"ב ועוד כמה פוסקים חשובים סוברים שמי שלא ישן ואין לו חבר, לא יברך, דעת רוב פוסקי אשכנז, שגם מי שלא ישן כלל, יברך בבוקר ברכת התורה. ומהם: מ"א עצמו, רע"א בהגהותיו על מ"א מז, ב; מקור חיים לחו"י מז, יב; פמ"ג א"א מז, יב; דה"ח ד, ה; שועה"ר מז ז; באר היטב מז, יב; שו"ת האלף לך שלמה או"ח לג; מהר"ם שיק או"ח א; ערוה"ש מז, כג, וכתב שכך המנהג פשוט ואין לשנות. וכ"כ דברי מרדכי (פרידבורג) ו; עולת ראיה עמ' נט; מסגרת השולחן (על קיצור שו"ע ז, ה); בירור הלכה (זילבר) ד, עמ' מה, ופסת"ש מז, טז.

יש להיזהר שמי שהיה ער כל הלילה לא יברך ברכות התורה לפני עמוד השחר. וכתב בשו"ת האלף לך שלמה לג, שאם אמרן לפני עמוד השחר ברכתו לבטלה ועליו לברכן שוב אחר עמוד השחר. וכ"כ בכה"ח מז, כט. והצל"ח בברכות יא, ב, מסתפק בזה, ויש לצרף את דעת הרא"ש, ולכן לא יחזור מספק, ויכוון לצאת ב'אהבת עולם' (עיין מ"ב מז, כח). לפי המקובלים (בא"ח ברכה ג; כה"ח מו, מט), הערים כל הלילה יברכו את ברכות השחר מיד אחר חצות, ורק את ברכות התורה ידחו לאחר עמוד השחר.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן