חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

פרק טז – ברכות קריאת שמע

א – משמעות הברכות

תקנו חכמים לומר עם קריאת שמע של שחרית שלוש ברכות, שתי ברכות לפניה ואחת אחריה (משנה ברכות יא, א). ברכות אלו הן השלמה ותוספת לעניינה של קריאת שמע, ויש בהן שבח והודאה לה' על בריאת העולם והנהגתו.

בקריאת שמע אנו אומרים "ה' אחד", שהוא היחיד שמהווה ומקיים את כל העולם, ואין עוד מלבדו. ובברכה הראשונה של קריאת שמע אנו מרחיבים את היסוד הזה, ודרך השבח על האור שמתחדש בכל יום, אנו ממשיכים לשבח את ה' "המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית". כדי להדגיש את אחדותו, יחד עם השבח על בריאת האור אנו מזכירים שהוא ברא גם את החושך. ובלילה, בברכה המקבילה, יחד עם השבח שהוא "מעריב ערבים", אנו מוסיפים להזכיר שהוא "בורא יום ולילה". נמצא אם כן שיסוד אמונת האחדות שבקריאת שמע מורחב בברכה הראשונה.

משמעות הפתיחה "שמע ישראל", שהאמונה האחדותית מתגלה לעולם דרך עם ישראל שנוצר לשם כך. רעיון זה מורחב בברכה השנייה, שבה אנו מודים לה' על אהבתו אלינו ועל התורה שנתן לנו, ומתפללים שנזכה להבין את התורה ולקיימה באהבה, ועל ידי כך נגלה את שמו בעולם.

"ה' אלוהינו", עניינו שה' הוא בעל הכוחות כולם, והוא המושל בעולם כרצונו. שליטתו בעולם על כל כוחותיו ומרכיביו, התגלתה באופן הברור ביותר ביציאת מצרים המוזכרת בסוף קריאת שמע. בברכה השלישית אנו מרחיבים את היסוד הזה, ומשבחים את ה' – "אתה הוא ראשון ואתה הוא אחרון, ומבלעדיך אין לנו מלך גואל ומושיע. ממצרים גאלתנו" וכו', ומזכירים את מכת בכורות וקריעת ים סוף, וחותמים "ברוך אתה ה' גאל ישראל".

נמצא אם כן, שכל שלוש הברכות, הן המשכה והרחבה של יסודות האמונה שבקריאת שמע.

תקנו חכמים לומר את קריאת שמע עם ברכותיה, אולם בדיעבד הן אינן מעכבות זו את זו, שאם קרא את שמע בלא ברכותיה, יצא ידי מצוות קריאת שמע, ואם אמר את הברכות בלא קריאת שמע, יצא ידי מצוות אמירת הברכות. וכן אם אמר אחת מן הברכות, יצא במה שאמר, מפני שהברכות אינן מעכבות זו את זו. קל וחומר שסידרן אינו מעכב, ואם טעה והקדים את השנייה לראשונה – יצא. אלא שלכתחילה צריך לאומרן ביחד כסדר שתקנו חכמים.[1]


[1]. הברכה הראשונה 'יוצר המאורות' פותחת ב'ברוך', והבאות אחריה, אף שהן ברכות ארוכות, אינן פותחות ב'ברוך', מפני שהן סמוכות לברכה הראשונה.

לכתחילה צריך לומר ק"ש עם ברכותיה. וכן אפשר ללמוד מהדין שהמסופק אם קרא ק"ש וברכותיה – צריך לחזור גם על הברכות. ולכאורה קשה, הרי ספק ברכות להקל. אלא שכיוון שהן חלק מקיום מצוות ק"ש הן נגררות אחריה (עי' במ"ב סז, ד, עפ"י הרשב"א). וכן משמע מדין מי שתורתו אומנותו, שפטור מתפילה וחייב בק"ש וברכותיה (מ"ב קו, ו). כיוון שתקנו לומר ק"ש עם ברכותיה, לדעת הגר"א ודעימיה, האומרים ק"ש בסדר הקרבנות צריכים לכוון שלא לצאת בה ידי חובתם. ואמנם לרא"ה ולשו"ע טוב לכוון לצאת בק"ש של קרבנות (עי' ב"י סו"ס מ"ו, ושם ברמ"א ובאו"ה, ובאו"ה ס, ב, 'ונ"ל'), אולם נראה שטעמם מפני החשש שמא יאחרו את זמן ק"ש, אבל אם לא היה חשש כזה, גם לדעתם היה נכון לכוון לקיימה עם ברכותיה.

ב – החיבור בין פסוקי דזמרה לברכות ק"ש

אחר שמסיימים פסוקי דזמרה וברכת 'ישתבח', אומר החזן חצי קדיש. כידוע מעלת הקדיש גבוהה מאוד, ושבחו חכמים את העונים עליו אמן בכוונה (עיין כג, ו). ותקנו לאומרו בסיום של כל שלב מהתפילה, כדי לחותמו בקדושה עליונה, ומתוך כך להמשיך לשלב הבא שבתפילה. וחצי קדיש זה מפסיק בין פסוקי דזמרה (שכנגד עולם היצירה) לקריאת שמע וברכותיה (שכנגד עולם הבריאה).

אין להפסיק בדברים בין פסוקי דזמרה לברכות קריאת שמע, והמפסיק ביניהם עבירה בידו, מפני שפסוקי דזמרה הם הכנה לתפילה (שו"ע נד, ג).

אם הגיעו לסוף פסוקי דזמרה ועדיין אין להם מניין, יעצרו אחר ברכת 'ישתבח' וימתינו למניין. ואפשר ללמוד בינתיים. לכתחילה ילמד על ידי עיון בעיניים, כדי שלא להפסיק בדיבור, ומי שאינו יכול ללמוד בלא להוציא את המילים מפיו, ילמד בפיו, מפני שלצורך מצווה מותר להפסיק בין 'ישתבח' ל'ברכו'. והחזן ימתין לפני 'ישתבח', כדי שכשיגיעו עשרה, יוכל לומר 'ישתבח' ואחריו חצי קדיש. ואם כבר סיים 'ישתבח', אחר שיתאספו עשרה, יאמר שלושה פסוקים, כדי שיהיה לקדיש על מה לחול, ואח"כ יאמר חצי קדיש (מ"ב נג, י-יא).

כאשר הגבאי צריך להודיע לקהל הודעה דחופה הקשורה לצורכי ציבור או מצווה, ואין אפשרות לדחותה לאחר התפילה, יוכל לאומרה בין 'ישתבח' לקדיש. ואח"כ יאמר החזן כמה פסוקים וקדיש. אבל אם כבר אמרו את הקדיש, אסור להפסיק לצרכי מצווה, וידחו את ההודעה לאחר התפילה (שו"ע רמ"א נד, ג; נז, ב; מ"ב נד, ו).

ג – ברכו

אחר הקדיש אומר החזן "ברכו את ה' המבורך", והקהל עונה אחריו: "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", ואף החזן חוזר אחר הקהל ואומר: "ברוך ה' המבורך לעולם ועד" (שו"ע נז, א).

עיקר עניינו של 'ברכו', לפתוח את ברכות קריאת שמע, שבהכרזת 'ברכו' קורא החזן למתפללים לומר את ברכות קריאת שמע. ואף שאפשר לאומרו גם כשבח בפני עצמו, עיקר תקנת אמירתו כאן כדי לפתוח בו את ברכות קריאת שמע. לכן צריך להשתדל לסיים את פסוקי דזמרה וברכת 'ישתבח' לפני 'ברכו', כדי שמיד אחר 'ברכו' יתחיל בברכות קריאת שמע. ורצוי אף לדלג לשם כך על שירת הים. אבל מי שעדיין לא הספיק לומר את ברכת 'ישתבח' שבסיום פסוקי דזמרה, אף שענה "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", יסיים את הברכה ואח"כ ימשיך בברכות קריאת שמע.[2]

נחלקו המנהגים בשאלה אם צריך לעמוד בעת שעונים על קדיש ו'ברכו'. למנהג רוב הספרדים, אין צריך לעמוד בעת עניית דברים שבקדושה, אבל מי שכבר היה עומד, צריך להישאר לעמוד בקדיש ו'ברכו' (מהרי"ל, כה"ח נו, כ; קמו, כ-כא; יחו"ד ג, ד). ורוב האשכנזים נוהגים לעמוד בעת עניית הקדיש ו'ברכו', שהם דברים שבקדושה (מ"ב נו, ז-ח; קמו, יח; וכן נוהגים לעמוד ב'ישתבח', לעיל יד, ג). אמנם לגבי 'ברכו' שהענייה עליו קצרה, נוהגים רבים מבני אשכנז, שאם כבר היו יושבים, כגון בקריאת התורה או לפני מעריב, שאין קמים לגמרי, אלא רק מתרוממים מעט מהכסא בעת שעונים, וכפי שרבים נוהגים בעת שעונים על הזימון בעשרה.

כשיאמר החזן 'ברכו' יכרע מעט, ויזקוף כשיאמר ה'. לגבי הקהל נחלקו המנהגים: יש נוהגים לכרוע, ויש נוהגים לכרוע מעט, ויש נוהגים שלא לכרוע כלל. וכל אדם ימשיך כמנהג אבותיו. ובמקום שמתפללים ביחד בעלי מנהגים שונים, ראוי שכולם יכרעו מעט (עיין בהמשך יז, הערה 3).


[2]. מ"ב נד, יד. ושם כתב שאחר 'ברכו' הוא כדין אמצע הפרק. ואם הביאו לו אז טלית ותפילין ידחה את הנחתם לסוף הברכה, כמבואר בהמשך בהערה 4. (ועי' בהליכות שלמה ו, הערה כ. ונלענ"ד שכל שלא אמר עדיין 'ישתבח' אינו מתכוון להתחיל ברכות ק"ש, ולכן יכול להמשיך בפסוד"ז).

עיין בב"י סט, שי"א שבפריסת שמע צריך החזן לומר בנוסף לברכו גם ברכת 'יוצר אור' אף שכבר אמרה, כי אין לומר 'ברכו' בלא לומר אח"כ לפחות ברכה אחת. וכ"כ מהרי"א, ונתבארו דבריו במ"ב סט, ג. אבל בד"מ כתב שאפשר לומר 'ברכו' בלא ברכה אח"כ. וכן נוהגים למעשה בסוף התפילה. מ"מ למדנו שעיקר תקנת 'ברכו' היא לפתיחת ברכות ק"ש. (ועי' בשארית יוסף ח"ב עמ' ק"א, שהחריף את המחלוקת ביניהם).

ד – קדושת יוצר ואמן על הברכות

ברכת 'יוצר אור' היא שבח לה' המחדש בכל יום מעשה בראשית, והוסיפו פיוטים על כך, פיוט מיוחד ליום חול ופיוט מיוחד לשבת. ואף המלאכים והשרפים, שהם ברואים רוחניים עליונים, מברכים ומשבחים ומפארים ומקדישים ומעריצים וממליכים את שמו יתברך, ואומרים: "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה'
צְ-בָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ", ו"בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' מִמְּקוֹמוֹ". וגם זה נכלל בברכת 'יוצר המאורות'.

נחלקו הראשונים, האם היחיד יכול לומר את קדושת המלאכים שבברכת 'יוצר'. יש אומרים שאלו דברים שבקדושה, כדוגמת קדושה שבחזרת הש"ץ, ולכן המתפלל ביחידות ידלג על הפסוקים הללו (ר"ן, רי"ו). ויש אומרים שאין זו קדושה ממש, אלא שאנו מספרים כיצד המלאכים מקדשים את שמו, ולכן גם היחיד יכול לאומרם (תר"י, רא"ש). כדי לצאת מהספק, טוב שהיחיד יאמר את פסוקי הקדושה כמי שקורא בתורה עם ניגון של טעמי המקרא, שכן לכל הדעות היחיד רשאי ללומדם, ובאופן זה גם יצא ידי אמירתם (תה"ד, שו"ע נט, ג). ואין צריך לדעת היטב את הטעמים, אלא העיקר שישתדל להֵראות כקורא בנביא.[3]

יש אומרים שהקהל צריך לענות אמן אחר ברכות קריאת שמע שהוא שומע מהחזן (רא"ש), ויש אומרים שאין לענות אמן, כדי שלא להפסיק בין הברכות לקריאת שמע (תר"י עפ"י הרמב"ם).

למעשה, מנהג ספרדים, שהאומר את ברכות קריאת שמע אינו עונה אמן אחר החזן, כי זה הפסק לגביו. וכדי שלא להיכנס לספק, לכתחילה ראוי לסיים את הברכה עם החזן או מעט אחריו, וכך לכל הדעות לא יצטרך לענות אחריו אמן. ומכל מקום, גם מי שסיים לפני החזן – לא יענה אחריו אמן.

ומנהג אשכנזים לענות אמן אחר ברכת 'יוצר המאורות' בשחרית, ואחר ברכות 'המעריב ערבים' ו'גאל ישראל' בערבית. אולם את הברכה הסמוכה לקריאת שמע, משתדלים לסיים עם החזן או מעט אחריו, כדי שלא יצטרכו לענות אחריה אמן ויפסיקו בכך בין הברכה לקריאת שמע. אמנם מי שכבר סיים את הברכה ושמעה מהחזן, צריך לענות אחריה אמן (מ"ב נט, כד-כה; כה"ח כו, כח).


[3]. במ"ב נט, י, כתב עפ"י פר"ח, שאם יש שם ציבור שנמצא בעניין אחר, היחיד יכול לומר את קדושת יוצר כרגיל. ובכה"ח כא, כתב עפ"י מאמ"ר שגם באופן זה יקרא בטעמים.

ה – עניית דברים שבקדושה בברכות קריאת שמע

לדעת מהר"ם מרוטנבורג, בשעה שאדם אומר קריאת שמע וברכותיה, לא יפסיק לענות על קדיש וקדושה, שהואיל והוא עוסק כבר בשבחו של מקום, אסור לו להפסיק כדי לענות על שבח אחר. אבל דעת רוב הראשונים (תר"י, רא"ש), שלצורך שבחים גדולים שנאמרים בציבור, רשאי אדם להפסיק אפילו באמצע ברכות קריאת שמע, וכן הלכה (שו"ע סו, ג).

כשיפסיק, יענה רק על הדברים החשובים ביותר. ואלו הם: בקדיש, יש אומרים שיענה רק "אמן יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא", וכן יענה אמן אחר "דאמירן בעלמא ואמרו אמן", שהוא סיום עיקר הקדיש (מ"ב סו, יז). ויש מוסיפים ואומרים שיענה את כל חמשת האמנים שנוהגים לענות בעיקר הקדיש, שנקרא חצי קדיש, אבל התוספות שאחר כך אינן עיקר הקדיש, ולא יפסיק לענות עליהם אמן (כה"ח סו, כג; ועיין בהמשך כג, 14).

בקדושה, יענה רק את הפסוקים 'קדוש' ו'ברוך', שהם עיקר עניית הקדושה (מ"ב סו, יז; יחו"ד ו ג), ויש אומרים שיענה גם פסוק 'ימלוך' (ערוה"ש סו, ו; כה"ח יח). וכך המנהג הרווח. אבל לא יאמר את הפתיחה שהחזן אומר לפני כל פסוק.

על 'ברכו' יענה כמקובל – "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", וב'מודים' של חזרת הש"ץ ישתחווה ויענה "מודים אנחנו לך" ולא יותר.

למנהג אשכנזים, עונים אמן על ברכות 'הא-ל הקדוש' ו'שומע תפילה', שבהן מסיימים את ברכות השבח וברכות הבקשה. ולמנהג ספרדים, דינן כשאר הברכות ולא יענה עליהן.

אין הבדל בדין זה בין אם הוא נמצא באמצע הברכה והפרק או בין ברכה לברכה ובין פרק לפרק.

וכל מה שאפשר לענות הוא באמצע הברכות או אחר סיומן, אבל אחר שאמר "ברוך אתה ה'" של סיום הברכה ונותרו לו עוד מילים ספורות לחתימת הברכה – לא יפסיק, מפני שאם יפסיק – יקטע את הברכה (באו"ה סו, ג). וכן בשעה שיאמר פסוק "שמע ישראל" ו"ברוך שם כבוד" וכו', שבהם מקבלים עול מלכות שמים, לא יפסיק לשום דבר, שדינם כדין תפילת שמונה עשרה, שאין מפסיקים בה לשום דבר (שו"ע סו, א).

כל אימת שאדם מסתפק אם מותר לו לענות או לא, מוטב שלא יענה, שכן לדעת הרבה פוסקים, אף שמותר לענות, אין בכך חובה, ולכן בכל מקום של ספק מוטב שלא לענות.[4]


[4]. כתב בתורת חיים (סופר) סו, ח, שאין חיוב לענות אלא מותר לענות. וכ"כ בשו"ת יד אליהו ומהרש"ג. ועיין ביבי"א ח"א ה, ז; וח"ח ו, א-ב. גם בהליכות שלמה ו, יב, כתב שאפילו בפסוקי דזמרה רשאי לענות ואינו חייב. בנוסף לכך, כבר למדנו שלדעת מהר"ם מרוטנבורג אסור לענות גם לקדיש וקדושה באמצע ברכות ק"ש, ואף שאין הלכה כמותו, מ"מ במקום של ספק אפשר להתחשב בדעתו ולא לענות. ולשאלה אם רצוי לענות, תלוי הדבר, אם הוא מתפלל במניין, וממילא ישמע את כל הדברים שבקדושה, אזי אם הענייה תפריע לו בכוונתו, מוטב שלא יענה. אלא שאם עומדים לקדושה, יש להקפיד שלא להיראות כפורש מהציבור, ולכן יעמוד ברגליים צמודות עמהם, וכיוצא בזה יכרע ב'מודים'. ואם לא תהיה לו אפשרות לשמוע אח"כ קדיש וקדושה, מוטב שיענה עמהם (עי' מ"ב סו, נא). ועיין לעיל יד, ד, והערה 7, בהלכות פסוד"ז.

במ"ב סו, כג, הזכיר דעות אם יענה אמן על ברכות כשהוא בין הפרקים. ואף שהוא נוטה לדעה שיענה, לא כתבתי, עפ"י הכלל שבמקום של ספק שב ואל תעשה עדיף. כתב באג"מ או"ח ד, כא, ב, שיענה אמן על הכהנים האומרים פסוקי ברכת כהנים, מפני שכתב בבאו"ה קכח, שאמן זה הוא מהתורה. הנצרך להתפנות יתפנה ויטול ידיו, ויברך 'אשר יצר' אחר תפילת שמונה עשרה (מ"ב סו, כג). קראו לו לעלות לתורה, לשו"ע סו, ד, לא יעלה, ולפוסקי אשכנז יעלה. וגם למנהג אשכנזים שיעלה, אם חושש שיקראו לו מוטב שיצא לפני כן מביהכ"נ (מ"ב סו, כו). ואם הוא בפסוקי דזמרה הדין יותר קל, ואם קראו לו יעלה, ואם הוא כהן או לוי יחיד, יכולים לכתחילה לקרוא לו, כמבואר יד, ד.

אם לא היו לו טלית ותפילין, והביאום אחר שהתחיל ברכות ק"ש. עד שיגיע ל'שמע', ימתין לסיום הברכה, ולשו"ע יתעטף בטלית ויניח תפילין בברכה. ולרמ"א, יברך על התפילין, אבל בטלית יתעטף בלא ברכה, מפני שאין חייבים להתעטף בה בק"ש. הביאו לו כשכבר הגיע לק"ש, אף שדנו כיצד יניח תפילין באמצע הפרק, כדי שלא יראה כמעיד עדות שקר אפילו בפסוק אחד, נלענ"ד שיכול להחליט בליבו שיחזור לקרוא אותו הפרק מתחילתו, ואזי יחשב בין הפרקים, ויברך על התפילין לכל הדעות. ולרווחא דמילתא יכול להמשיך לקרוא עד סוף הפרק כקורא בתורה, ואז יניח תפילין בברכה כבין הפרקים, ויחזור לקרוא בכוונה מתחילת אותו הפרק. ובזה ימלט ממחלוקת השו"ע והרמ"א, ולא יפסיד את הברכה השנייה למנהג אשכנזים, כפי שיפסיד אם יניח באמצע הפרק (עי' מ"ב סו, מז). הביאום בברכת אמת ויציב, לשו"ע יתעטף בטלית ויניח תפילין בלא ברכה. ולרמ"א יברך על התפילין. וכתב מ"ב סו, מז, שנכון לברך רק 'להניח'. ואם הביאום בין "גאל ישראל" לתפילה, יניח תפילין בלא ברכה, ובטלית לא יתעטף, שלא להפסיק בין גאולה לתפילה (שו"ע סו, ח).

ו – הפסקה מפני אדם מכובד

כדי למנוע שנאה ועלבונות, התירו חכמים לומר שלום באמצע קריאת שמע וברכותיה לאדם שהנימוס מחייב זאת. לפיכך, הנמצא באמצע ברכות קריאת שמע, או באמצע אחד מפרקי שמע, וראה אדם שהוא מצוּוה לירא מפניו, כגון אביו או רבו או אחד מגדולי הדור, יקדים לו שלום. ואם ראה אדם מכובד, כגון תלמיד חכם או עשיר או בעל מעלה אחרת, לא יתחיל לשאול בשלומו, אבל אם הנכבד אמר לו שלום, ישיב לו שלום.

ואם הוא נמצא בין הפרקים, היינו בין ברכה לחברתה, או בין פרק לפרק, הדין קל יותר, ומותר ביוזמתו להפסיק כדי לומר שלום לאדם מכובד, ולהשיב – ישיב שלום לכל אדם (שו"ע סו, א, ומ"ב וכה"ח). באמצע פסוק 'שמע ישראל' ו'ברוך שם' לא יפסיק אלא אם כן מדובר בהפסקה לצורך פיקוח נפש.

אמנם למעשה כתבו הפוסקים, שהואיל ומקובל כיום שלא להפסיק באמצע התפילה, האנשים המכובדים אינם נעלבים מכך שאין שואלים בשלומם, וממילא אין היתר להפסיק במשך קריאת שמע וברכותיה כדי לשאול בשלום אדם נכבד או אדם שצריך לירא מפניו (מ"ב סו, ב, עפ"י ספר החינוך). ורק כאשר מדובר באדם שאינו מודע לערכה של התפילה, שעלול להיפגע מכך שלא אומרים לו שלום, מותר לומר לו שלום כפי הדין המקורי. וכן בעל תשובה שהוריו אינם מבינים את ערך תפילתו, רשאי לומר להם שלום, אבל לא ידבר עמהם מעבר לכך.

רשאי אדם להפסיק בדיבור באמצע קריאת שמע וברכותיה כדי למנוע מעצמו נזק גופני או הפסד ממוני. ועדיף כשאפשר לסיים לפני כן את הפרק או הברכה (עי' באו"ה סו, א, 'או'). וכן רב שהגיעה לפניו שאלה דחופה, רשאי להשיב עליה בין הפרקים והברכות (ערוה"ש סו, ד).

הקורא קריאת שמע וברכותיה ועבר לפניו תלמיד חכם, יעמוד לפניו (ברכ"י יו"ד רמד, א). אבל בעת קבלת עול מלכות שמים בפסוק 'שמע' ו'ברוך' – אין לקום. ויש מי שאומר שבכל משך קריאת שמע עדיף שלא לעמוד (ציץ אליעזר יד, י).

הרואה את חבירו שעושה איסור, ירמוז לו כדי להפרישו מהאיסור. ואם אינו נִרמז, יפסיק בדיבור כדי להפרישו מהאיסור, שאם התירו להפסיק לכבוד בשר ודם באמצע קריאת שמע וברכותיה, קל וחומר לכבוד שמים (ריטב"א, כה"ח סו, ז).

אין ראוי לאסוף צדקה באמצע ברכות קריאת שמע, כדי שלא לבטל את המתפללים מכוונתם. מכל מקום אם עני הגון ביקש ממנו צדקה, אפשר לתת לו (הליכות שלמה ז, ד).

ז – סמיכת גאולה לתפילה

אע"פ שאמירת קריאת שמע וברכותיה היא מצווה בפני עצמה, ותפילת עמידה מצווה בפני עצמה, צריך לסומכן זו לזו ואסור להפסיק ביניהן. ואמרו חכמים, שכל הסומך גאולה לתפילה, הרי הוא בן עולם הבא (ברכות ד, ב). ואם סמכן כתפילת ותיקין – מובטח לו שלא ינזק בכל אותו היום (ברכות ט, ב, ותוס' שם). והמפסיק בין גאולה לתפילה, דומה לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של המלך, וכשיצא המלך לידע מה הוא מבקש, מצאו שהפליג לעניין אחר, ואף המלך מפליג ממנו. הזכרת הגאולה שגאל ה' את ישראל ממצרים כמוה כדפיקה על פתחו של המלך, מפני שגאולת ישראל ממצרים מזכירה את האהבה הגדולה של הקב"ה לישראל, אהבה שנמשלה לאירוסין שבין חתן לכלה. ומתוך כך יוכל המתפלל לזכות לדבקות יתירה בה', ולבקש ממנו על ישראל עמו, והמפסיק ביניהם מאבד את השעה (עי' ירושלמי ברכות פ"א ה"א).

לכן גם אם ישמע קדיש או קדושה בין גאולה לתפילה – לא יענה (שו"ע סו, ט). ואף בשתיקה לא יפסיק בין גאולה לתפילה.[5]

חזנים רבים נוהגים לסיים את ברכת 'גאל ישראל' בלחש, כדי שלא יוכלו לענות אחריהם אמן. וזאת מפני שנחלקו הפוסקים אם עניית אמן אחר ברכת 'גאל ישראל' של החזן נחשבת הפסקה בין גאולה לתפילה, ובכך שיסיים בלחש יפתור את הקהל מן הספק. ויש שאינם חוששים לזה, ומסיימים את ברכת 'גאל ישראל' בקול רגיל. וכאשר ישנם בקהל אנשים שיוצאים ידי חובתם בשמיעת החזן, ברור שחובה על החזן לומר את כל הברכה בקול רם.[6]

מי שאיחר והגיע לתפילה בשעה שהציבור עומד להתחיל תפילת עמידה, יתפלל כסדר ויסמוך גאולה לתפילה. ואע"פ שיפסיד את התפילה עם הציבור, בכל זאת עדיף שיתפלל כסדר, משום שסמיכת גאולה לתפילה עדיפה על תפילה עם הציבור. אמנם בתפילת ערבית הדין שונה (שו"ע רלו, ג; ועיין להלן כה, ד).

לדעת רוב הפוסקים, בשבת אין צורך כל כך לסמוך גאולה לתפילה, ואם שמע קדיש וקדושה בין גאולה לתפילה – יענה עליהם.[7]


[5]. שמע קדיש וקדושה בין גאולה לתפילה, לדעת תהל"ד קיא, א, ישתוק וישמע כדין מי ששמע באמצע שמונה עשרה, ותחשב לו שמיעה כענייה. ולשע"ת סו, יג, אסור להפסיק אפילו בשתיקה, שדין בין גאולה לתפילה חמור מדין אמצע שמונה עשרה. וכ"כ בכה"ח סו, לט. ונלענ"ד, שהואיל ולדעת רוה"פ אין חובה לענות כשהוא עוסק בברכות ק"ש וק"ו בתפילה, ממילא מוטב שיתחיל שמונה עשרה.

ואם הוא צריך לשמוע את הקדיש והקדושה, מפני שלא תהיה לו הזדמנות אחרת לענות עליהם – לכתחילה ינהג כדברי השו"ע סו, ט, שימתין בשירה חדשה ויענה עליהם. לגבי מי שהביאו לו טלית ותפילין באמצע ברכת גאל ישראל, עיין בסוף הערה 4.

[6]. לשו"ע קיא, א, עפ"י הזוהר, גם אמן על גאל ישראל נחשב הפסק בין גאולה לתפילה, ולטור ורמ"א אינו הפסק. ומ"מ כתב במ"ב סו, לה, שטוב להימנע מהספק על ידי שיסיים 'גאל ישראל' עם החזן, ומי שסיים לפניו מוטב שיתחיל כבר "ה' שפתי תפתח" וכו', וכך גם לרמ"א לא יצטרך לענות אמן. כתב בערוה"ש (שהיה באשכנז) קיא, ב, שבכל אופן גם אם עוד לא התחיל בעמידה, המנהג שלא לענות אמן. לגבי המנהג לסיים 'גאל ישראל' בלחש, עיין בבית ברוך כ, נו, שפקפק עליו, ויש ששבחוהו, ועיין באש"י יז, פג.

[7]. לדעת הגהות אשר"י ומהרי"ל, בשבת אינו צריך כ"כ לסמוך גאולה לתפילה, מפני שלפי הלימוד מהפסוק, החיוב לסומכן הוא רק ביום צרה, אבל בשבת שאינו יום צרה, אין צריך לסמוך. וכתב בב"י שדבריהם נראים. אולם כתב רמ"א קיא, א, שלכתחילה טוב להחמיר ולסמוך גם בשבת, ורק בשעת הצורך אין צריך לסומכן. ובכה"ח קיא, ט, כתב שדין שבת כחול. אבל למ"ב ט, ובאו"ה שם, ו, אם בשבת בין גאולה לתפילה שמע קדיש וקדושה – יענה. והגרע"י כתב שמותר לענות (הליכות עולם שמות ו). אמנם אם איחר, לא יתפלל עם הציבור ואח"כ יאמר ק"ש וברכותיה כפי שנוהגים בערבית, אלא יתפלל כסדר כדי לסמוך גאולה לתפילה.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן