חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

פרק יט – חזרת הש"ץ

א – תקנת חזרת הש"ץ

תקנו אנשי כנסת הגדולה, שאחר שיתפללו היחידים תפילת שמונה עשרה, יחזור החזן על התפילה בקול רם, כדי להוציא ידי חובת התפילה את אלו שאינם יודעים להתפלל בכוחות עצמם (ר"ה לד, ב). אבל לערבית לא תקנו חזרת הש"ץ, מפני שמעיקרה היא תפילת רשות, וממילא אין צורך להוציא בה את מי שאינו בקיא.

תקנו חכמים, שגם החזן יתפלל תחילה בלחש, כדי שיסדיר לעצמו את התפילה. ותקנו, שגם אלו שיודעים להתפלל בעצמם, ישמעו את חזרת הש"ץ ויענו אמן אחר הברכות.

כיוון שתקנו חכמים לומר את חזרת הש"ץ, יש לאומרה גם במקום שכל המתפללים יודעים להתפלל. וגם לאחר שהותר לכתוב תורה שבעל פה, ובכלל זה את נוסח התפילה, והסידורים נעשו נפוצים, וכמעט שאין מניין שיש בו אדם הזקוק לצאת ידי חובתו בשמיעת חזרת הש"ץ, תקנת חכמים לא זזה ממקומה. שכך הוא הכלל, שאחר שתקנו חכמים דבר, אינם נותנים אותו לשיעורים (שו"ע קכד, ג, עפ"י תשובת הרמב"ם). ועוד שתקנו חכמים לומר בחזרת הש"ץ – קדושה וברכת כהנים, ואם לא יאמרו חזרת הש"ץ יתבטלו (טור).

על פי הקבלה נתבאר, שבנוסף לטעם הפשוט, שהוא כדי להוציא את מי שאינו בקיא, ישנו טעם פנימי על פי הסוד, לפיו שתי התפילות נצרכות, שעל ידן התפילה פועלת יותר. ולכן גם היום, כשאין צורך להוציא את מי שאינו בקיא בחזרת הש"ץ, יש צורך לומר את חזרת הש"ץ מהטעם הפנימי. וזכות גדולה היא לענות אמן על חזרת הש"ץ, ואפילו ללמוד תורה אסור באותה שעה (עי' כה"ח קכד, ב, טז). ומעלתה של חזרת הש"ץ גבוהה יותר ממעלת התפילה בלחש, ולכן אע"פ שהיא תפילת עמידה, שעניינה עמוק ועליון, מותר לאומרה בקול רם, כי מרוב מעלתה, אין חשש שהקליפות יתאחזו בה. והשומעים צריכים להיזהר שלא יפגמו בה על ידי דיבורים. ואמרו על המפטפט בחזרת הש"ץ, "שהוא חוטא, וגדול עוונו מנשוא, וגוערים בו" (שו"ע קכד, ז).

ב – מי יכול לצאת ידי חובתו בשמיעת חזרת הש"ץ

שלושה תנאים צריכים להתקיים כדי שיוכל היחיד לצאת ידי חובתו בשמיעת חזרת הש"ץ: א) שלא יהיה בקיא בתפילה. אבל מי שיודע להתפלל, חייב להתפלל ולבקש רחמים בעצמו, ואינו יכול לצאת ידי חובתו בשמיעת החזן. ומי שיודע להתפלל בעזרת סידור, והגיע למקום שאין בו סידור, יכול באותה שעה לצאת ידי חובתו בשמיעת החזן. ב) שיהיו שם עשרה, מפני שרק במניין תקנו חכמים שהיחידים יכולים לצאת ידי חובתם בשמיעת החזן. ג) שהשומע יבין את דברי החזן, אבל מי שאינו מבין עברית, אינו יכול לצאת בחזרת הש"ץ.

אף שהיודע להתפלל אינו רשאי לצאת ידי חובתו בשמיעת החזן, אם התפלל ושכח לומר דבר שמעכב את התפילה, כגון ששכח לומר 'יעלה ויבוא' בראש חודש וחול המועד, שעל פי הדין לא יצא ידי חובתו וצריך לחזור ולהתפלל, אם ירצה יוכל לצאת ידי חובתו בשמיעת החזן, הואיל וכבר התפלל וביקש רחמים על עצמו (שו"ע קכד, י).[1]

כאשר אדם מכוון לצאת ידי חובתו בשמיעת חזרת הש"ץ, עליו לעמוד כדרך שעומדים בתפילה ברגליים צמודות, ובסוף התפילה, יפסע לאחריו שלוש פסיעות (שו"ע קכד, א). ויענה אמן אחר ברכות הש"ץ, וכן יענה לקדושה. אבל "ברוך הוא וברוך שמו" לא יענה, וגם ב'מודים' ישמע את החזן ולא יאמר 'מודים דרבנן' (שו"ע קכד, ו, מ"ב ג). ויזהר שלא להפסיק בדיבור, ואפילו אם ישמע מניין אחר שאומר קדיש – לא יענה.

החזן צריך להקפיד לומר את כל התפילה בקול רם, שכך דינה של חזרת הש"ץ, שתאמר כולה בקול רם. ויש חזנים שטועים ואומרים חלק מברכת 'מודים' בלחש, ומלבד שאינם מקיימים את חזרת הש"ץ במילואה, יש לחוש שאם יהיה שם אדם שירצה לצאת ידי חובתו, כיוון שלא ישמע את כל התפילה מהחזן – לא יצא ידי חובתו (מ"ב קכד, מא).


[1]. אמנם למ"ב קכד, מ, יותר טוב שיחזור להתפלל בעצמו, שעל ידי כך יכוון יותר.

לעניין תשלומים, עיין לעיל יח, ח, הערה 9, שלגבי תשלומי שחרית, מוסכם על רוה"פ שאין לצאת בחזרת הש"ץ, ולעניין תשלומי ערבית נחלקו.

ג – הנהגת השומעים

ידקדק השומע לענות אמן על כל ברכה וברכה מברכות הש"ץ, ואמרו חכמים (ברכות נג, ב): "גדול העונה אמן יותר מן המברך". יענה אמן במלוא כובד הראש, ויכוון באמירת אמן, שאמת היא מה שאמר המברך. למשל, אם שמע ברכת "שהכל נהיה בדברו", יכוון: אמת היא שהכל נהיה בדברו. וכשיש בברכה גם בקשה, כמו בברכת 'חונן הדעת', יכוון לשתי המשמעויות:
א) אמת היא שהדעה ממנו, ב) הלוואי ויחון אותנו בדעה (שו"ע קכד, ו, מ"ב כה).

לא יחטוף את האמן, לאומרה לפני שהחזן סיים את הברכה. ולא יקטוף את האמן, להבליע אותיותיה או להפטירה בשפה רפה וקול חלש. ולא ירחיק את עניית האמן מסיום הברכה, שאז היא נקראת 'אמן-יתומה' (עי' ברכות מז, א; שו"ע קכד, ח).

עניית אמן מבטאת את היחס של האדם לאמונה בה' יתברך. וכשהאמונה פגומה, גם החיים שהוא משפיע לנו נפגמים. ואמר בן עזאי: "כל העונה אמן יתומה – יהיו בניו יתומים, חטופה – יתחטפו ימיו, קטופה – יתקטפו ימיו. וכל המאריך באמן – מאריכין לו ימיו ושנותיו" (ברכות מז, א).

יענה אמן בקול נעים, ולא יגביה את קולו יותר מקולו של החזן המברך (שו"ע קכד, יב). ולא יקצר באמירת אמן, אלא יאריך בה מעט, כשיעור שיוכל לומר "א-ל מלך נאמן". ומנגד, לא יאריך יותר מדאי. ואם יש שם אנשים שמאריכים בעניית אמן, אין החזן צריך להמתין להם, ואחר שרוב הקהל סיימו לענות אמן, יכול להמשיך לברכה הבאה. אבל בברכות שהחזן מוציא בהן את השומעים ידי חובתם, כגון לפני תקיעת שופר, צריך המברך להמתין עד שכולם יסיימו לענות אמן, כדי שגם המאריכים יוכלו לשמוע את הברכה הבאה (שו"ע קכד, ח-ט, מ"ב לח).

נהגו גדולי הראשונים לומר "ברוך הוא וברוך שמו" אחר הזכרת השם שבברכה, ונתפשט מנהגם בישראל. וכל זה בברכות שאין יוצאים בהם ידי חובה, כחזרת הש"ץ למי שהתפלל בלחש, אבל על ברכות שיוצאים בהן ידי חובה, כברכות הקידוש ותקיעת שופר, נוהגים שלא לענות "ברוך הוא וברוך שמו", כדי שלא להפסיק באמצע הברכה באמירת דבר שלא תקנו חכמים. בדיעבד, אם ענה "ברוך הוא וברוך שמו" על ברכה שחייב בה – יצא ידי חובתו, מפני שלא הסיח את דעתו בענייה זו מהברכה (מ"ב קכד, כא; כה"ח כו).[2]

טוב להדר לעמוד בחזרת הש"ץ, מפני שגם השומעים שאינם יוצאים ידי חובתם בשמיעת חזרת הש"ץ, נחשבים לשותפים במידה מסוימת בחזרת הש"ץ, ויש להם מעלה כמי שמתפללים תפילה נוספת, ולכן טוב שיעמדו כדין תפילת עמידה. אבל אין זה חובה, והרוצה לשבת רשאי (מ"ב קכד, כ; כה"ח כד).


[2]. אמנם י"א שאם ענה "ברוך הוא וברוך שמו" לא יצא (ח"א, שועה"ר, אג"מ או"ח ח"ב סו"ס צח). מנגד לרב רקח (לוב) צריך לענות "ברוך הוא ברוך שמו", וכן מנהג כמה קהילות. למעשה, במניין שמנהגו לענות גם בברכות שיוצאים בהם ידי חובה – יענו, אבל כשהם מתפללים עם בני שאר העדות – לא יענו.

ד – האם חובה שיהיו תשעה עונים לחזרת הש"ץ

כשהחזן אומר את חזרת הש"ץ, צריך כל אחד ואחד מהקהל לשתוק ולכוון לשמוע את ברכות החזן ולענות אחריהן אמן. וכבר למדנו (לעיל ב, ז), שיש אומרים שאסור לחזן להתחיל בחזרת הש"ץ עד שיהיו שם תשעה שיענו אמן על ברכותיו, ויש אומרים שאם מקצת מחברי המניין עומדים עדיין בתפילה, אע"פ שאינם יכולים לענות אמן, מצטרפים למניין.

לכתחילה, נוהגים להחמיר שלא יתחיל החזן בחזרת הש"ץ עד שיהיו שם תשעה שיענו אחריו אמן. בשעת הדחק, כאשר יש שם אנשים שממהרים לסיים את התפילה, ונראה שזה המאריך אינו עומד לסיים את תפילתו, אפשר לסמוך על דעת רוב הפוסקים ולהתחיל בחזרת הש"ץ כשרק שמונה סיימו תפילתם. כשגם זה לא יועיל, מפני שיש שם כמה שמאריכים בתפילתם, אם השעה דחוקה מאוד, אפשר להתחיל את חזרת הש"ץ כאשר רק חמישה סיימו את תפילתם, שביחד עם החזן הם רוב מניין. וכדי לצאת מהספק, בשעה שנאלצים להתחיל בחזרת הש"ץ כשאין עדיין תשעה עונים, יתנה החזן בליבו, שאם הדין כסוברים שצריך תשעה עונים, הרי תפילתו נדבה, וכיוון שרשאי אדם להתפלל בנדבה, ממילא לכל הדעות לא יהיו ברכותיו לבטלה.

וכן מי שהוא שליח ציבור במקום שרבים רגילים לפטפט בו, עד שיש ספק אם יהיו תשעה שיענו אמן על ברכותיו, יתנה בליבו לפני התפילה, שאם לא יהיו תשעה שיענו אחריו אמן והדין כסוברים שחייבים תשעה, הרי שתפילתו תהיה תפילת נדבה.

כדי שלא להיכנס לספקות הללו, צריך כל אחד מהשומעים את חזרת הש"ץ לחשוב כאילו אין תשעה זולתו, ויכוון לברכות החזן ויענה אחריהן אמן (שו"ע קכד, ד).[3]


[3]. מחלוקת האחרונים האם צריך תשעה עונים בחזרת הש"ץ נתבארה בשו"ע או"ח נה, ו-ח, וקכד, ד, ובמפרשים. וסוכמה לעיל ב, ז. לכתחילה מחמירים כדעת שועה"ר והבן איש חי, ובשעת הדחק אפשר להקל, שכן דעת רוב הפוסקים. וכ"כ בציץ אליעזר יב, ט, וילקוט יוסף קכד, יד-יח. ואף כשמצרפים מי שעומד בתפילה, נחלקו אם עד ארבעה מצרפים או רק אחד, כמובא במ"ב נה, לב. והעצה להתנות מובאת במ"ב קכד, יט.

ה – מתי אין אומרים חזרת הש"ץ

כשאין זמן להתפלל תחילה בלחש ואח"כ חזרת הש"ץ, כגון שיש אנשים שמוכרחים לצאת לעבודה ובלעדיהם אין מניין. כדי שתפילתם תהיה במניין, יתפללו כולם ביחד בלחש, וכדי שלא להפסיד קדושה, יתחיל החזן לומר בקול את שלוש הברכות הראשונות, ויענו אחריו קדושה, ומתחילת ברכת 'אתה חונן' יתפלל בלחש (רמ"א קכד, ב).

וכן במניין מצומצם, שחלקם מאריכים מאוד בתפילתם, ולחבריהם קשה להמתין עד שיסיימו, מותר לוותר על חזרת הש"ץ, והחזן יאמר את שלוש הברכות הראשונות בקול כדי שיאמרו קדושה. ואמנם למדנו שבשעת הדחק אפשר לומר חזרת הש"ץ כאשר חלק מהתשעה עדיין עומדים בתפילתם, אולם לכתחילה עדיף לוותר על חזרת הש"ץ.

כשיש מניין שחבריו רגילים לפטפט בתפילה, עד שישנו חשש שלא יהיו תשעה שיענו אמן אחר החזן, יש מקום לשקול אם לבטל את חזרת הש"ץ, שאולי מוטב לוותר על חזרת הש"ץ כדי למעט בחילול השם שנגרם עקב הדיבורים בחזרת הש"ץ. בכל הדינים האלה צריך רב המקום לפסוק.[4]

כאשר החזן מתחיל את שלוש הברכות הראשונות בקול רם, ישנם שני מנהגים מתי הציבור יתחיל להתפלל. יש נוהגים להתחיל להתפלל לאחר שהחזן יסיים את ברכת 'הא-ל הקדוש' (מ"ב קכד, ח). ויש נוהגים להתחיל להתפלל עם החזן (כה"ח קכד, י). ונראה להמליץ שבתפילת שחרית יתחילו להתפלל עם החזן, כדי שלא להפסיק באמצע ברכת 'אמת ויציב'. ובתפילת מנחה, מי שרגיל להאריך בתפילתו, טוב שיתחיל להתפלל עם החזן, כדי שיוכל לסיים את התפילה ולענות על הקדיש שאחריה. והרגיל לקצר, טוב שיתחיל להתפלל אחר שיסיים החזן 'הא-ל הקדוש'.[5]

כשמוותרים על חזרת הש"ץ בתפילת שחרית ויש שם כהנים, כדי שלא להפסיד את ברכת כהנים, מוטב שהכהנים יטלו את ידיהם לפני התפילה, ויעמדו להתפלל במקום שהם רגילים לשאת כפיים, וכשיגיע החזן לברכת 'רצה', יתחיל שוב להתפלל בקול, וכך יוכלו הכהנים לברך את ישראל אחר סיום ברכת 'מודים'. ומי שנמצא באותו מקום בתפילת לחש, יענה אחריהם אמן (עי' מ"ב קכח, עא).


[4]. הרדב"ז (סי' אלף קסה) כתב שהרמב"ם ביטל את התפילה בלחש מפני המפטפטים בחזרת הש"ץ, והורה שהחזן יאמר את התפילה בקול רם, והבקיאים יתפללו עימו בלחש. אמנם לכתחילה ראוי להתפלל פעמיים כתקנת חכמים. ועיין ביחו"ד ג, טז, שסיכם את החיוב לומר חזרת הש"ץ, וסיכם שאם יש חשש שלא יהיו תשעה שיענו אמן, עדיף שלא לומר חזרת הש"ץ.

[5]. בפשטות מנהג אשכנזים שהקהל מתחיל אחר ברכת 'הא-ל הקדוש', ולמנהג ספרדים מתחיל עם החזן. ויסוד ההבדל נעוץ ביחס לברכת 'הא-ל הקדוש'. לדעת הרמ"א הלכה כירושלמי הסובר שיש מעלה מיוחדת בעניית אמן על ברכות 'הא-ל הקדוש' ו'שומע-תפילה', ולכן עונים עליהם אמן באמצע ברכות ק"ש, ולשו"ע דינם כשאר הברכות שאין עונים עליהם אמן באמצע ברכות ק"ש, כמובא בשו"ע סו, ג. ולכן למ"ב יתחיל אחר ברכת 'הא-ל הקדוש', כדי שיענה עליה אמן, ולמנהג ספרדים אין בזה עניין. וכן מבואר בשו"ע קט, א, וכ"כ הגרע"י (ילקוט יוסף קכד, ה).

ואע"פ כן כתבתי דרך אחת לספרדים ואשכנזים, משום שבשחרית מכמה טעמים יש סברה שגם האשכנזים יתחילו עם החזן: א) לכתחילה יש מקום לחוש לדעת שו"ע שלא לענות אמן על 'הא-ל הקדוש' באמצע ברכות ק"ש, ואם יתחיל להתפלל עם החזן יצא מהספק. ב) מצד התפילה במניין, יש מעלה שכל העשרה יתחילו להתפלל ביחד (כמבואר לעיל ב, 2). ג) יותר קל לענות על קדושה אחר ברכת 'מחיה המתים' מאשר באמצע ברכת 'אמת ויציב'. ד) אולי תפילתו עם החזן במניין תחשב לו במקום עניית אמן (עי' מ"ב קט, יג-יד). ובמנחה, נכון לאשכנזים הרגילים להאריך, שיתחילו עם החזן, שעל ידי כך יזכו לענות על קדיש שאחר התפילה, שבוודאי אין מעלתו פחותה ממעלת אמן של 'הא-ל הקדוש'. ולמקצרים, גם על פי מנהג ספרד טוב שיתחילו אחר 'הא-ל הקדוש', כדי שיזכו לענות אמן אחר ברכות הש"ץ, ובכללן 'הא-ל הקדוש' שי"א שיש בו מעלה מיוחדת. ועוד, שלא יהיו בטלים אחר שיסיימו את תפילתם.

ו – קדושה

בברכה השלישית אומרים קדושה. ועיקר הקדושה בעניית הפסוקים: "קדוש קדוש קדוש ה' צב-אות מלא כל הארץ כבודו", ו"ברוך כבוד ה' ממקומו". בתחילה נהגו שהחזן היה אומר לבדו את קטעי הקישור, והקהל היה עונה את הפסוקים 'קדוש' 'ברוך' ו'ימלוך' (שו"ע קכה, א). וכיום נוהגים על פי האר"י ז"ל, שגם הקהל אומר את קטעי הקישור, ואח"כ החזן אומרם בקול רם, והקהל עונה אחריו את פסוקי הקדושה (מ"ב קכה, ב, כה"ח ב).

יש אומרים שפסוק 'ימלוך' אינו מעיקר הקדושה, אלא נחשב כאחד מקטעי הקישור של החזן, ולכן הנמצא באמצע ברכות קריאת שמע, ושמע קדושה, יענה את פסוקי 'קדוש' ו'ברוך' ולא את הפסוק 'ימלוך'. ויש אומרים, שיענה גם את הפסוק 'ימלוך', מפני שאף הוא בכלל הקדושה, וכך המנהג.[6]

בסך הכל אומרים בתפילת שחרית שלוש פעמים קדושה: בברכת יוצר אור, בחזרת הש"ץ, ובפרק 'ובא לציון'. אלא שנחלקו הפוסקים אם על הפעמיים הנוספות חלים דיני קדושה, והאם צריך לאומרם במניין. למעשה נפסק שמותר לאומרם ביחיד, וכדי לצאת מהספק, טוב שהיחיד יאמר אותם בניגון של טעמים, כקורא בתורה (ועיין עוד: טז, ד; כג, ב), אבל קדושה שבחזרת הש"ץ היא עיקר קדושה, ואין אומרים אותה בלא מניין.

טוב לעמוד בקדושה ברגליים צמודות, מפני שאנו אומרים קדושה זו כעין המלאכים שרגליהם צמודות עד שנראות כרגל אחת (שו"ע קכה, ב). יש מהדרים להישאר ברגליים צמודות עד לסיום ברכת 'הא-ל הקדוש' (א"ר קכה, ו). אבל אין בזה חיוב, ואף ישנם רבנים שאינם מקפידים על כך.

נוהגים להגביה מעט את העקבים בעת אמירת "קדוש קדוש קדוש" ו"ברוך" ו"ימלוך", ולשאת את העיניים כלפי מעלה כשהן עצומות, לבטא בזה רצון להתעלות ולהתנשא כלפי מעלה, והמקור לכך מהמדרש (ב"י ורמ"א קכה, ב, מ"ב ו, כה"ח סעיפים: ב, ט).


[6]. במ"ב קכה, א, הזכיר את שתי הדעות, ובסימן סו, יז, כתב למעשה שלא יענה 'ימלוך' באמצע ברכות ק"ש, שכך דעת רוב האחרונים, וכן פסק ביחו"ד ו, ג. וכן הדין בתחנונים שאחר התפילה (אלוהי נצור) כמבואר במ"ב קכב, ד. אמנם בערוה"ש סו, ו, כתב, שאין בזה הכרעה ויכול לעשות כרצונו. ובכה"ח סו, יח, אחר שהביא אחרונים רבים שסוברים ש'ימלוך' אינו מעיקר הקדושה, כתב שהעיקר כפי שמשמע משער הכוונות, שגם 'ימלוך' חלק מהקדושה, וכ"כ בסי' קכב, א; קכד, טו"ב. ויש לזה משמעות גם למי שעומד באמצע שמונה עשרה, האם ישתוק גם ב'ימלוך', עיין ערוה"ש קד, יג. ובאש"י לב, הערה נא.

ז – מתי יאמר החזן את פסוקי הקדושה

החזן צריך לומר את פסוקי 'קדוש' 'ברוך' ו'ימלוך' יחד עם הקהל, כדי לאומרם יחד עם עשרה מישראל. ויאמרם בקול רם, שאם יהיה שם מי שעומד באמצע התפילה, יוכל לשומעו ויצא בזה ידי קדושה, ששומע כעונה (שו"ע קד, ז). אחר שיאמר את הפסוקים ישתוק מעט ויאמרם בקול רם עם הקהל.

אם קולו של החזן אינו חזק מספיק כדי להשמיע את קולו בתוך הקהל, ימתין עד שרוב הציבור יסיימו את אמירת הפסוק וקול אמירתם יחלש מעט, ואז יתחיל לומר את הפסוק. וכך מצד אחד יוכלו כולם לשומעו, ומאידך כיוון שעדיין ישנם מתפללים שלא סיימו לומר את פסוק הקדושה, נמצא שהוא אומרו עמהם במניין.

ואם הציבור גדול כל כך, עד שרק לאחר שכל הציבור יסיים לומר את הפסוק יוכל החזן להשמיע את קולו, יש דעות כיצד ינהג. יש אומרים שהעיקר שיאמר את פסוקי הקדושה יחד עם הציבור, וישתדל שישמעוהו לפחות עשרה אנשים. ויש אומרים שהעיקר שכולם יוכלו לשומעו, ואין לחוש שלא יאמרם עם עשרה, מפני שהוא החזן, וכשיש שם מניין ששומעים אותו הרי הוא נחשב כאומרם במניין, ולכן ימתין עד שיוכל להשמיע את קולו לכולם. ולכל מנהג יש מקום בהלכה.[7]


[7]. כתב בבאו"ה קכה 'אלא', שאם החזן מתחיל את הפסוק לפני שהציבור גמר לאומרו, נחשב כאומרו במניין. אבל אם גם אז לא ישמעוהו, ספק מתי יאמרם, ולא הכריע. ובשו"ת דברי יוסף יג, כתב שהחזן יאמר עם הקהל. ובשו"ת בית יהודה ב, ג, כתב שאין קפידא שהחזן יאמר את הפסוקים עם הקהל, וכך משמע משו"ת אג"מ או"ח ג, ד. ועיין ביבי"א (ח"ו או"ח טז, ב); ובאש"י כד, כה, ובהערות.

כאשר אדם עומד בתפילה והפסיק בשתיקה כדי לשמוע מהחזן את הקדושה, כמבואר בשו"ע קד, ז, ואינו מצליח לשומעו, כתב בלבושי מרדכי א, יז, שיכוון לשמוע אחד מהקהל. ורבים סוברים שכיוון שהעונים מהקהל אינם מכוונים להוציאו, אינו מועיל, ולכן אם אינו שומע את החזן, מוטב שימשיך בתפילתו. וכ"כ בכה"ח קד, לו, וכן משמע מאג"מ שם.

ח – מודים דרבנן ועוד דינים

כשיגיע החזן למודים, כל הקהל כורע עימו, ואומרים 'מודים-דרבנן', שנוסחו שונה מנוסח מודים של תפילת עמידה, כמבואר בתלמוד (סוטה מ, א). כריעה זו דינה כדין הכריעה ב'מודים' שבתפילת הלחש (מ"ב קכז, ב, כה"ח א; עי' לעיל יז, ו).

יש אומרים שצריך לכרוע גם בסיום אמירת 'מודים-דרבנן', ויש אומרים שראוי לומר את כל 'מודים-דרבנן' בכריעה. והמנהג הרווח לכרוע רק בתחילת 'מודים-דרבנן', וכן המנהג לפי האר"י (עי' שו"ע ורמ"א קכז, א; כה"ח י).

בתפילה שהיה ראוי לומר בה ברכת כהנים, כתפילת שחרית ומוסף ותפילת מנחה של תעניות, אם אין שם כהנים החזן אומר את פסוקי ברכת כהנים כתפילה, והקהל עונים אחר כל פסוק "כן יהי רצון".

אם החזן התבלבל עד שאינו יכול להמשיך בתפילתו, ממתינים לו כדי לראות אם יתעשת, ואם לא הצליח להמשיך, מעמידים חזן אחר תחתיו. אם הדבר אירע באחת מן הברכות האמצעיות, החזן השני יתחיל מתחילת אותה הברכה. ואם באמצע שלוש הברכות הראשונות או האחרונות, יחזור לתחילת אותן שלוש ברכות (שו"ע קכו, א-ב).[8]


[8]. כתב בשו"ע קכו, ג, חזן ששכח לומר בחזרת הש"ץ 'יעלה ויבוא' בראש חודש או בחול המועד, אף שהיחיד צריך לחזור עקב טעות זו, החזן ששכח לאומרו בחזרת הש"ץ לא יחזור, הואיל ואח"כ בתפילת מוסף יזכירו עניינו של היום, ולכן מפני טרחא דציבורא לא הטריחום לחזור על חזרת הש"ץ. אבל אם עדיין לא סיים את תפילתו, יחזור ל'רצה' כדי להשלים 'יעלה ויבוא', שאין בחזרה זו טרחא רבה. חזן שטעה בתפילת הלחש שלו, אינו צריך לחזור, מפני שהוא יוצא ידי חובתו בחזרת הש"ץ (שו"ע קכו, ד).

ט – האם אפשר להשלים חזרת הש"ץ

עשרה שהתפללו כל אחד לבדו, ונתאספו אח"כ למקום אחד, הואיל וכל אחד ואחד מהם התפלל ביחידות, אין להם מעמד של מניין, ואינם יכולים לומר את חזרת הש"ץ (רדב"ז, מ"ב סט, א; כה"ח א. 'ברכו' משלימים למאחרים בסוף התפילה, כמבואר בהמשך כג, ט).

אבל אם היה ביניהם אחד שעדיין לא התפלל, אחר ברכת 'ישתבח' יאמר חצי קדיש ו'ברכו'. וכשיגיע לתפילת עמידה, יאמר את שלוש הברכות הראשונות בקול רם, ויאמרו עימו קדושה. וכך יוכלו כולם לשמוע קדיש, ברכו וקדושה. וזהו דין 'פורס על שמע'. וכן במנחה, אחד שלא התפלל, יאמר אשרי קדיש ויתפלל עמידה ויאמר את שלוש הברכות הראשונות בקול.

וכן דין יחיד שאיחר לתפילה, אם יש שם תשעה שמוכנים לענות אחריו, כשיגיע ל'ישתבח' יאמר קדיש ו'ברכו', וכשיגיע לתפילת עמידה, יאמר את שלוש הברכות הראשונות בקול רם וירוויח את אמירת הקדושה. ואם הם עומדים לקראת שיעור תורה, אין ראוי לעכב את הלימוד עבור זה המאחר.[9]

אם התאספו ששה להתפלל, והצטרפו אליהם עוד ארבעה שכבר התפללו, יכול החזן לומר את כל סדר התפילה עם חזרת הש"ץ, שהואיל ויש שם עשרה יהודים ובתוכם רוב מניין שעדיין לא התפלל, יש להם דין מניין. [10]

אבל אם הם רק חמישה שלא התפללו, דינם כדין יחיד, שכשיגיעו ל'ישתבח' יאמרו קדיש ו'ברכו', וכשיגיעו לתפילת עמידה, אחד מהם יאמר את שלוש הברכות הראשונות בקול רם ויאמרו קדושה (עיין באו"ה סט 'אומר').


[9]. יש אומרים שיחיד זה שהציבור מסכים לענות אחריו, כשיסיים תחנון יאמר חצי קדיש, וכשיסיים ובא לציון יאמר קדיש תתקבל. וכ"כ בכה"ח נו, לז, ואש"י לד, ד. ובהגהות איש מצליח לסימן סט כתב, שי"א שרק על שלושה שלא התפללו יאמרו קדיש תתקבל, וי"א שרק על ששה יאמרוהו, ונהרא נהרא ופשטיה. ע"כ. וכמדומה שהמנהג לומר את הקדישים שאחר התפילה רק עבור ששה שלא התפללו.

מצד הדין אם זה שעדיין לא התפלל אינו יכול להתפלל בקול, יכול אחר להיות חזן עבורו, ולומר בשבילו קדיש וברכו, ולהתחיל בקול שלוש ברכות של עמידה, ואח"כ אותו חזן ימשיך עד סוף התפילה בלחש (עיין רמ"א סט, ומ"ב יז).

[10]. אם היו ששה והתחילו להתפלל עמידה בתקווה שבינתיים יגיעו לשם ארבעה יהודים, ואכן כשסיימו את תפילת הלחש הגיעו ארבעה שכבר התפללו ומוכנים להשלים להם מניין. אפשר שלפי הרדב"ז, הואיל ובעת שהתפללו בלחש לא היו מניין, אינם יכולים לומר חזרת הש"ץ. ורבים סוברים, שכיוון שהתאספו כדי להתפלל במניין, וקיוו שישלימו להם מניין, ואף היו רוב מניין – יכולים לומר חזרת הש"ץ. וכ"כ בהר צבי או"ח א, נא, ויבי"א (ח"י או"ח נה, ט).

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן