חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

פרק כג – סיום שחרית ודיני קדיש

א – אשרי ולמנצח

לאחר תחנון, ובימי שני וחמישי לאחר קריאת התורה, אומרים שלושה פרקי תפילה. הראשון – 'אשרי' ('תהִלה לדוד'). ואף שכבר אמרוהו בפסוקי דזמרה, חוזרים לאומרו שוב, מפני שאמרו חכמים (ברכות ד, ב): "כל האומר 'תהִלה לדוד' בכל יום שלוש פעמים – מובטח לו שהוא בן העולם הבא". בראשונה אומרים אותו בפסוקי דזמרה, בשנית כאן אחר תחנון, ובשלישית לפני תפילת מנחה (לעיל יד, ג, 5).

לאחר מכן אומרים מזמור "לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד, יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה", ויש בו המשך לתחנונים שאחר עמידה.[1]

כיוון שהוא תפילה על יום צרה, אין אומרים אותו בימים של שמחה. ונחלקו המנהגים בזה. למנהג ספרדים, דינו כדין תחנון, ובכל יום שמפני צד שמחה שבו אין אומרים תחנון, גם אין אומרים 'למנצח'. ולמנהג אשכנזים, למניעת תחנון מספיקה שמחה קלה, אבל למניעת אמירת 'למנצח' צריך שתהיה שמחה גדולה. ולכן כשמתפלל עם הציבור חתן או בעל ברית, אין אומרים תחנון, אבל 'למנצח' אומרים. וכן לגבי חודש ניסן והימים שמיום הכיפורים עד סוף חודש תשרי, אף שאין אומרים בהם תחנון, 'למנצח' אומרים. ורק בימי חג וערב חג ואיסרו חג, אין אומרים 'למנצח' (רמ"א קלא, א; מ"ב לה; כה"ח לז). ומנהגים אלו כתובים בסידורים לפני פרק 'למנצח', כל עדה כמנהגה.


[1]. והוא מזמור כ' מתהלים, ולכן ראוי לאומרו אחר תפילת שמונה עשרה, שאחר שהוסיפו בה את ברכת המינים יש בה תשע עשרה ברכות. ואמנם לפני שהוסיפו את ברכת המינים היו שמונה עשרה ברכות, אבל גם פרק א' וב' בתהלים נחשבו כפרק אחד.

ב – קדושה דסדרא – ובא לציון

לאחר מכן אומרים 'קדושה-דסדרא', היינו פסוקי "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ" וכו', "ברוך כבוד ה' ממקומו", "ה' ימלוך לעולם ועד", עם תרגומם לארמית. ותקנו לומר 'קדושה-דסדרא' כדי שכל מתפלל יזכה ללמוד בכל יום כמה פסוקי נביא, ותרגמו את הפסוקים לארמית, כדי שכל העם, שהיה רגיל בלשון הארמית, יבין את משמעותם. הפליגו חכמים בשבח אמירתה, שאחר חורבן בית המקדש היא מן הדברים שבזכותם העולם עומד (סוטה מט, א). ופירש רש"י, שיש באמירתה שתי מעלות גדולות: האחת, מעלת לימוד התורה; והשנייה, שאותם הפסוקים עוסקים בקדושת ה'. בשחרית של שבת, אין צורך לומר קדושה דסדרא, שכבר יוצאים ידי לימוד בנביא בקריאת ההפטרה. ומכל מקום כדי שלא לבטל את אמירתה, נהגו לאומרה לפני תפילת המנחה, כדי להוסיף בשבת עוד לימוד, ובמיוחד לימוד העוסק בקדושת ה'.

יש אומרים שתקנו לומר 'קדושה-דסדרא' בשעה שגזרו על ישראל שלא לומר קדושה, והיו השוטרים שומרים על המניינים עד אחר חזרת הש"ץ, ואחר שהלכו נהגו לומר 'קדושה-דסדרא'. וגם אחר ביטול הגזירה לא נתבטל מנהג אמירתה (שבולי הלקט מד, ב"י קלב, ב).

נמצא אם כן שאנו אומרים קדושה שלוש פעמים בתפילת שחרית. בתחילה בברכת 'יוצר המאורות', ושוב בחזרת הש"ץ, ובשלישית ב'קדושה-דסדרא'. וכן מצינו שהרבה דברים חשובים תקנו לומר שלוש פעמים, כדוגמת 'תהלה לדוד' (אשרי) בכל יום, וכן 'ויכולו' בליל שבת.

כמו בקדושה כך גם ב'קדושה-דסדרא', הציבור אומר ביחד את פסוקי 'קדוש' ו'ברוך', ולשם כך צריך החזן לומר בקול את המשפט המקדים לפסוקי הקדושה. יחיד המתפלל לעצמו, מוטב שיאמר פסוקים אלו במנגינה של קריאה בטעמים, כדי לחוש לדעה הסוברת שהואיל ומדובר בקדושה צריך לאומרה במניין, אבל כשהוא קוראם בטעמים, הרי הוא כקורא בתורה ואינו צריך מניין. ומי שאינו יודע לקוראם בטעמים, יאמרם בלא טעמים, שהעיקר להלכה שגם יחיד יכול לומר 'קדושה-דסדרא', מפני שהוא רק מספר כיצד המלאכים מקדשים את שמו יתברך.[2]

כהמשך ל'קדושה-דסדרא' הנהיגו הגאונים לומר עוד פסוקים ובקשות על כפרה, אמונה ותורה. יש שנהגו לומר את כל הנוסח שלפנינו (סידור רב עמרם גאון), ויש שאמרו נוסח קצר יותר (סידור רס"ג). בתקופת הראשונים כבר נהגו הכל להוסיף את הנוסח שלפנינו, עם שינויים קלים בין העדות.

אחר 'קדושה-דסדרא' אומר החזן 'קדיש תתקבל', שבו בנוסף על עיקר הקדיש מבקשים שתתקבל תפילתנו. ולכן צריך החזן להקפיד שלא לדבר מחזרת הש"ץ ועד אחר קדיש זה.[3]


[2]. נחלקו הראשונים גם לגבי קדושה שבברכת 'יוצר המאורות', ואף שם רוה"פ סוברים שהיחיד רשאי לאומרה, אלא שכדי לצאת ידי כולם מוטב שיקראם בטעמים, וכן משמע מדברי שו"ע ורמ"א או"ח נט, ג. וב'קדושה-דסדרא' לדעת יותר פוסקים יחיד יכול לאומרה. ועיין ביבי"א ח"ה ז, ב. כהמשך לזה, יש נוהגים להעדיף לומר 'קדושה-דסדרא' בעמידה כקדושה של חזרת הש"ץ. אבל המנהג לאומרה בישיבה, וכך מנהג מקובלים, ואף מזה משמע שאין זו קדושה שצריכה מניין. ועיין בפס"ת קלב, ב.

יחיד שעוד לא סיים 'למנצח' או 'אשרי' וכבר הגיע הציבור לפסוקי הקדושה, כתב במ"ב קלב, ג, שידלג כדי לאומרם עם הציבור. ובכה"ח ח כתב שלא ידלג, שיותר חשוב לומר את התפילה כסדר. כתב במ"ב קלב, ד, שאת תרגום הפסוקים לארמית צריך לומר בלחש. ובשע"ת כתב שהאר"י לא הקפיד בזה.

[3]. טעה ואמר 'קדיש תתקבל' אחר תחנון, יאמר אחר ובא לציון 'קדיש שלם' בלא תתקבל, אש"י כו, ה. טעה ושכח לומר תתקבל בקדיש שאחר ובא לציון, יאמר בקדיש הבא תתקבל, אש"י כו, יא.

ג -הממהר לצאת מהתפילה מתי יצא ועל מה ידלג

אמירת 'תהִלה לדוד' (אשרי) ו'קדושה-דסדרא' עדיפה על אמירת תחנון, שהפליגו חכמים בשבח האומר 'תהלה לדוד' בכל יום שלוש פעמים, שהוא בן העולם הבא (ברכות ד, ב), ועל 'קדושה-דסדרא' אמרו שהיא אחד מהדברים שבזכותם העולם מתקיים אחר החורבן (סוטה מט, א). ואילו אמירת תחנון היא רשות (טור קלא, בשם רב נטרונאי גאון). ולכן יחיד המתפלל לעצמו ואין לו זמן לומר את הכל, יעדיף לומר 'תהִלה לדוד' ו'קדושה-דסדרא' (יחו"ד ב, ח).

וכן מעלת 'תהלה לדוד' ו'קדושה-דסדרא', שיסודם בדברי התלמוד, עדיפה על אמירת שיר של יום, קטורת ועלינו לשבח, שהנהיגו לאומרם בתקופת הגאונים והראשונים (אבני ישפה ט, נח-ס).

המתפלל במניין ונאלץ לצאת לפני סוף התפילה, צריך להשתדל להישאר לפחות עד אחר 'קדושה-דסדרא', ואף תפילין לא יתחיל להסיר לפני סיום 'קדושה-דסדרא' (שו"ע כה, יג). וכשאפשר ימתין עם התפילין עד אחר 'קדיש תתקבל' (מ"ב כה, נו). וכל זה אינו אלא בשעת הדחק, אבל לכתחילה יישאר עד לאחר סיום המזמורים שאחר התפילה.

ד – שיר של יום

כיוון שתפילת שחרית ניתקנה כנגד קרבן התמיד, ואחר הקרבת התמיד היו אומרים הלוויים 'שיר של יום', נהגו לאומרו אחר התפילה (מסכת סופרים יח, א). אולם לא תקנו זאת כחובה, והיו שלא נהגו לאומרו. בסוף תקופת הראשונים כבר נהגו הכל לאומרו.[4]

לפני השיר מזכירים את היום: "היום יום ראשון בשבת", "שני בשבת" וכן בכל יום, כדי לקיים את מצוות זכירת יום השבת בכל ימות החול (עפ"י רמב"ן שמות כ, ח, והאר"י, כמובא בכה"ח קלב, כו).

בנוסח ספרד מוסיפים לומר לפני 'שיר של יום' מזמור 'תְּפִלָּה לְדָוִד' (תהלים פו), ולקט פסוקים הפותח ב'בית יעקב', ומזמור 'שיר המעלות לדוד' (תהלים קכד). בימים של שמחה, כשם שאין אומרים "לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד, יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה" (שאחר אשרי), כך גם אין אומרים 'תְּפִלָּה לְדָוִד', מפני שנאמר בו "בְּיוֹם צָרָתִי אֶקְרָאֶךָּ" (פס"ת קלב, יא). גם בסידורים של נוסח ספרד-חסידים מודפסים פרקים אלו, אלא שרבים נהגו לדלג עליהם ולומר רק 'שיר של יום' כמנהג נוסח אשכנז.

עוד הבדל ישנו בין הנוסחים, שלמנהג אשכנז אומרים תחילה 'עלינו לשבח', אח"כ 'שיר של יום', ולבסוף 'פיטום הקטורת'. ואילו לנוסח ספרד אומרים תחילה 'שיר של יום', אח"כ 'פיטום הקטורת', ולבסוף 'עלינו לשבח' (וכסדר נוסח ספרד סידרתי את ההלכות).

הנוהג כנוסח אחד שמתפלל עם חזן מנוסח אחר, יש אומרים שמוטב שיתפלל כנוסח החזן, ויש אומרים שמוטב שיתפלל בשקט כנוסח אבותיו, אבל לא ישב בשעה שכל הציבור עומד ב'עלינו לשבח', כדי שלא להבליט את הבדלי הנוסח (ועיין לעיל ו, ה).


[4]. בסידור רב עמרם גאון מובא שאומרים שיר של יום. ובנוסח התפילה לרמב"ם שבסוף ספר אהבה כתב: "נהגו מקצת העם לקרוא" וכו'. ואף שבבית המקדש אמרו 'שיר של יום' גם אחר תמיד של בין הערביים, אין אנו נוהגים לאומרו במנחה. ובאר המ"ב קלב, טז, מפני שגם במקדש אם היו מתאחרים בהבאת הנסכים בלילה, כבר לא היו אומרים השיר, שאין אומרים שירה בלילה.

ה – פיטום הקטורת ועלינו לשבח

אחר 'שיר של יום' נוהגים לומר 'פיטום הקטורת', ולפניו אומרים 'אין כאלוהינו'. שני טעמים לאמירתו: האחד, כנגד הקטורת שהיו מקטירים בכל בוקר וערב בבית המקדש. והשני, כדי שכל יהודי יזכה ללמוד בכל יום מדברי חכמים.[5]

בזוהר (ח"ב ריב, ב) שבחו מאוד את מעלת אמירת 'פיטום הקטורת', שעל ידה ניצלים מכל מיני פורענויות. ויש אומרים שצריך להיזהר מאוד שלא להשמיט אף סממן מהקטורת, ולכן לא היו אומרים את הקטורת בימי החול, שמא מתוך שממהרים למלאכתם ידלגו על אחד הסממנים (רמ"א קלב, ב). למעשה דעת רוב הפוסקים שאין צריך לדקדק בזה כל כך, אלא שלכתחילה טוב לאומרה מתוך הסידור כדי שלא יטעה וידלג (ב"י, מ"ב קלב, יז).

נהגו לומר בסיום התפילה 'עלינו לשבח', כדי לקבוע בליבנו, קודם שניפרד מהתפילה, את האמונה בה' ואת תקוות הגאולה; וכדי שאח"כ, כשהיהודי ייפגש עם הגויים, במסחרו ועיסוקיו, לא יגרר אחר אליליהם ואמונתם (ב"ח או"ח קלג).[6]

מפני חשיבותה של תפילה זו נוהגים לאומרה בעמידה, ונוהגים לכרוע מעט בעת שאומרים "ואנחנו כורעים" (מ"ב קלב, ט).


[5]. בסידור רב עמרם גאון לא נזכר שאומרים לפני התפילה את פרשת התמיד והקטורת, ועצם התפילה נחשבה במקום קרבן התמיד, ואחר התפילה כתב רב עמרם גאון שאומרים את פרשת הקטורת. ובתקופת הראשונים החלו רבים לנהוג לומר קרבנות וקטורת לפני התפילה, עפ"י הגמ' תענית כז, ב, שהאמירה נחשבת כתחליף להקרבה.

עוד יש לציין כי מתחילה היה המנהג להקדים 'פיטום הקטורת' לשיר של יום, כמובא בסידור רב עמרם גאון, וכ"כ הטור או"ח קלג, והרמ"א קלב, ב. ונשתנה המנהג עפ"י האר"י, שייסד את הסדר על פי השתלשלות העולמות (עי' לעיל יג, ב), ומקדימים 'שיר של יום' ל'קטורת'. אלא שיש לשאול, הרי הסדר במקדש שהקטורת קדמה לשיר של הלויים, ואיך אפשר לשנות? ובאר באשל אברהם קלב, שהואיל וכבר אמרו את 'הקטורת' אחר פרשת התמיד בסדר הקרבנות, שוב אין צורך להקדים את 'פיטום הקטורת' ל'שיר של יום'. ועדיין יש מקום לומר את 'הקטורת' גם לאחר התפילה, כנגד עשנה שהיה ממשיך לעלות זמן רב. ועפ"י האר"י בארו שאמירת 'הקטורת' אחר התפילה מצילה אותה מהחיצונים (מ"ב קלב, יד). והשל"ה כתב עפ"י הקבלה, שנוהגים לומר את כל סדר 'הקטורת' שלוש פעמים ביום, פעמיים בשחרית, ועוד פעם לפני מנחה. והובא במ"ב קלב, יד, ובכה"ח קלג, יט. ומ"מ כבר כתבתי (יג, א, 2) שהרוצים לקצר רשאים לומר בסדר קרבנות את פסוקי הקטורת בלבד, מפני שאומרים את הברייתא של 'הקטורת' בסוף התפילה.

[6]. עיקר מקומו של 'עלינו לשבח' הוא בתפילת מוסף של ראש השנה, בפתיחת סדר מלכויות. בתקופת הראשונים החלו לנהוג לסיים את תפילת שחרית באמירת 'עלינו לשבח'. על פי האר"י נהגו לומר 'עלינו' אחר כל שלוש התפילות (מ"ב קלב, ז; כה"ח יא-יב).

בכל-בו מובא שיהושע תיקן נוסח 'עלינו', והובא בכה"ח קלב, טו, וי"א שעכן בשעה שהודה על חטאו אמר "ועל כן נקוה". בספר נתיב בינה ח"א עמ' 373-374 מובא כי רב תיקנו.

ו – הקדיש ומעלתו

הקדיש מיוחד בזה שעיקרו עוסק בכבוד שמים, ולכן צריך לכוון מאוד בענייתו, ולהיזהר שלא להסיח את הדעת, וקל וחומר שלא לפטפט, בעת אמירתו (שו"ע נו, א, מ"ב א). אמרו חכמים שכל העונה "אמן, יהא שמיה רבא" וכו' בכל כח כוונתו, קורעים לו גזר דינו של שבעים שנה (שבת קיט, ב; תר"י). ובעת שישראל נכנסים לבתי כנסיות ואומרים "יהא שמיה רבא מברך" בקול רם, מתבטלות מהם גזירות קשות (פסיקתא כמובא שם בתוס'). והענייה על הקדיש מעוררת רחמים על ישראל שגלו, שבשעה שישראל נכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונים "יהא שמיה הגדול מבורך", עולה זכרונם לפני הקב"ה, וכביכול מנענע ראשו בצער, ואומר: אשרי המלך שהיו מקלסין אותו כך בביתו, ומתעורר לפניו רצון לגאול את ישראל (עי' ברכות ג, א).

כיוון שאנו מקדשים בו את ה', תקנו לאומרו במניין, שהקב"ה מתקדש על ידי עדה מישראל. וניתקן בלשון ארמית, שהיתה שגורה בימי בית שני בפי כל ישראל. וזה תרגומו: יתגדל ויתקדש שמו הגדול בעולם שברא כרצונו, וימליך בו את מלכותו, ויצמיח ישועתו ויקרב משיחו, בחייכם ובימיכם (של ציבור המתפללים) ובחייהם של כל בית ישראל, במהרה ובזמן קרוב ואמרו אמן. והקהל עונה: "יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא", ותרגומו: יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים. וממשיך החזן: יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמו של הקב"ה, למעלה מכל הברכות והשירות והתשבחות והנחמות האמורות בעולם, ואמרו אמן.

זהו עיקרו של הקדיש הנקרא 'חצי קדיש'. ואמנם בדרך כלל מוסיפים על עיקרו עוד דברים (כמבואר בהמשך), אבל העיקר הוא חצי קדיש. והענייה עליו חשובה מאין כמוה, ואפילו מי שנמצא באמצע ברכות קריאת שמע, יכול להפסיק כדי לענות עליו.[7] ומצווה לרוץ לשמוע קדיש. ומי שכבר סיים את תפילתו ויש לפניו שני מניינים, האחד אומר קדיש והשני קדושה, עדיף שיצטרף למניין שאומר קדיש, שמעלת הקדיש חשובה ממעלת הקדושה (מ"ב נו, ו).[8]


[7]. לדעת מ"ב סו, יז, עונים באמצע ברכות קריאת שמע ופסוקי דזמרה על שני מקומות בקדיש, "אמן, יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא", וכן "אמן" אחר סופו. ולכה"ח סו, כג, יענה את כל חמשת האמנים של עיקר הקדיש. ועיין לעיל טז, ה.

יש להעיר כי למנהג ספרד החזן אומר בנוסח הקדיש "ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה" והקהל עונים אחריו אמן, ולמנהג אשכנז אין אומרים אותו. וחילוק גרסאות זה שורשו בדברי הגאונים. בסידור רב עמרם גאון ובמחזור ויטרי מובא כמנהג אשכנז, ובסידור רב סעדיה גאון וברמב"ם כמנהג ספרד, אמנם נזכר רק "ויצמח פורקניה" (עיין בנתיב בינה ח"א עמ' 366). עוד יש לציין כי זה ההבדל היחיד שבעיקר הקדיש, אבל בסיום הקדיש ישנם הבדלים רבים, שכן בעיקר התפילה נשמר יותר הנוסח המקורי שתקנו חז"ל, אבל בתוספות שהוסיפו חכמי הדורות אחר פיזור הגלויות בולטים יותר ההבדלים שבין הנוסחים.

[8]. אמרו בזוהר ח"ב קכט, ב, שמעלת הקדיש מעל שאר הקדושות, שיש בכוחו לשבר את כל הקליפות, ולקדש ה' בכל העולמות. ולכן אומרים אותו בלשון ארמית, כדי להכות את החיצונים בלשונם.

ז – סוגי הקדיש

תקנו חכמים לומר קדיש בסיום כל שלב של התפילה. אחר אמירת קרבנות אומרים 'קדיש דרבנן', אחר סיום פסוקי דזמרה חצי קדיש, אחר נפילת אפיים ותחנונים חצי קדיש, אחר 'קדושה-דסדרא' 'קדיש תתקבל', אחר 'שיר של יום' 'קדיש יתום', ואחר 'פיטום הקטורת' 'קדיש דרבנן' (שבולי הלקט ח). על ידי הקדיש אנו חותמים ומרוממים כל שלב משלבי התפילה אל המגמה העליונה ביותר, שהיא כבוד שמים, ומתוך כך ממשיכים לשלב הבא.

ארבעה נוסחים ישנם בקדיש, ונציינם בשמם: א) חצי קדיש הוא עיקר הקדיש, ונקרא כן כדי להבדילו משאר הקדישים שיש בהם עוד תוספות. ובכל מקום שאין להאריך בהפסק, אומרים חצי קדיש. ב) קדיש יהא שלמא, נקרא גם 'קדיש שלם', ואומרים אותו אחר אמירת פסוקי תנ"ך, ונתווספה בו בקשה שיהא לנו ולכל ישראל שלום וחיים טובים. ומסיימים: "עושה שלום במרומיו וכו' ואמרו אמן". וכיוון שקדיש זה נאמר בדרך כלל על ידי היתומים, הוא נקרא גם 'קדיש יתום'. ג) קדיש תתקבל נאמר על ידי החזן אחר סיום תפילת עמידה. ובו לפני התוספת של 'קדיש שלם' מוסיפים בקשה שתפילתנו תתקבל. ד) קדיש דרבנן אומרים אחר לימוד בדברי חכמים. ובו לפני התוספת של 'קדיש שלם' מוסיפים תפילה על לומדי התורה, שיזכו לחיים טובים וארוכים.

עניית האמן על התוספות הללו אינה חשובה כעיקר הקדיש, ואין להפסיק באמצע ברכות קריאת שמע ופסוקי דזמרה כדי לענות עליהן.7

ח – סדר הקדישים שבסיום התפילה

אחר התחנונים שלאחר תפילת עמידה אומרים חצי קדיש. וביום שאין אומרים תחנונים, אומרים אותו מיד אחר התפילה. והטעם שאומרים חצי קדיש בלבד, כדי שלא להפסיק בין התפילה ל'קדיש תתקבל' שנאמר אחר 'קדושה-דסדרא'. שכל זמן שהחזן עוד לא אמר 'קדיש תתקבל', עדיין לא סיים לגמרי את חזרת הש"ץ. ולכן אין החזן צריך לפסוע שלוש פסיעות בסיום חזרת הש"ץ, ששלוש הפסיעות של הפרידה מהתפילה נעשות על ידו בסוף 'קדיש תתקבל'. ובשני וחמישי שקוראים בתורה, גם אחר הקריאה בתורה אומרים חצי קדיש. ואחר 'קדושה-דסדרא' כבר למדנו שהחזן אומר 'קדיש תתקבל'.

אחר 'שיר של יום' אומרים 'קדיש שלם', שאותו אומרים אחר פסוקים. ונוהגים האבלים לאומרו, שיש באמירת הקדיש תועלת לעילוי נשמת הנפטר (עיין לעיל ד, ה-ו). ואם אין שם אבל, יאמר אותו מי שאין לו אב או אם. אבל אם אין שם יתום, נוהגים שלא לומר קדיש זה, שהואיל וכבר נהגו היתומים לאומרו אין זה נראה נאה שיאמר אותו מי ששני הוריו בחיים.[9]

אחר 'פיטום הקטורת' אומרים 'קדיש דרבנן', שתקנו לאומרו אחר לימוד בדברי חכמים. הפליגו חכמים במעלת 'קדיש דרבנן', ואמרו שאחר חורבן הבית הוא אחד מן הדברים שבזכותם העולם עומד (סוטה מט, א). והטעם, מפני שאומרים אותו אחר לימוד תורה של רבים, ואם כן יש בו שילוב של מצוות תלמוד תורה השקולה כנגד כל המצוות וקידוש השם שבאמירת הקדיש (רש"י). גם קדיש זה נוהגים האבלים לומר, וכשאין שם מי שאחד מהוריו נפטר נוהגים שלא לאומרו. אמנם מעיקר הדין, החזן רשאי לאומרו מפני שאינו נקרא 'קדיש יתום'. אלא שהואיל וכבר הורגלו היתומים לאומרו, רבים נוהגים בו כפי שנוהגים ב'קדיש יתום'.

ויש שחוששים לטרחא דציבורא, ואם אין שם אבל, אין אומרים קדיש יתום וקדיש דרבנן בסוף התפילה.


[9]. ואף שהרמ"א קלב, ב כתב, שמי שהוריו אינם מקפידים עליו, יכול לומר קדיש זה, בפועל לא נהגו כן, וחוששים לסימן רע (עיין פס"ת קלב, יז, אז נדברו יג, לג). אמנם כשיש צורך גדול, כגון שהאב אינו יכול לומר קדיש, וצריך שמישהו אחר מבני המשפחה יאמר קדיש על הסבא, ושני ההורים מסכימים לכך, אזי יכול הנכד לומר קדיש עבור סבו.

ט – ברכו

תקנו חכמים למאחרים שהגיעו אחר תחילת ברכות קריאת שמע, והפסידו עניית 'ברכו' עם הציבור, שאחר התפילה יחזור החזן לומר עבורם 'ברכו', והמאחרים וכל הקהל עימם יענו "ברוך ה' המבורך לעולם ועד". וכן נוהגים גם בסוף תפילת ערבית. לפי זה, בשבתות וחגים אין צורך שהחזן יאמר בסוף התפילה 'ברכו', מפני שמסתבר שגם המאחרים הספיקו לשמוע 'ברכו' מהעולים לתורה (שו"ע קלג, א; מהרי"ץ, מ"ב פתיחת סי' סט). על פי טעם זה נוהגים מתפללי נוסח אשכנז, שגם בימי החול שיש בהם קריאה בתורה, שלא לומר 'ברכו' אחר התפילה. אבל בימים שאין בהם קריאה בתורה, נוהגים לומר תמיד 'ברכו', בלא לבדוק אם יש שם מי שנצרך להשלימו, וזאת כדי שלא להטריד את המתפללים לבדוק בכל יום אם יש שם מי שאיחר.

לפי האר"י אומרים תמיד בסוף התפילה 'ברכו', כי על פי הכוונות יש צורך לומר פעמיים 'ברכו' בכל תפילה, אחד לפני ברכות קריאת שמע, והשני בסוף התפילה. וכן בתפילת ערבית. וכן מנהג נוסח ספרד וחסידים (כה"ח קלג, א).

לכל הנוסחים מקומו של ה'ברכו' אחר 'קדיש דרבנן', שהוא הקדיש האחרון, וכך גם אחרון המאחרים יספיק לשומעו. ונהגו שאומר הקדיש הוא אומר 'ברכו'. לפעמים אומר את הקדיש האחרון יתום שעדיין לא הגיע לגיל מצוות, ואזי יש להקפיד שאת ה'ברכו' יאמר החזן שכבר הגיע לגיל מצוות (מ"ב נה, ד).

י – אם אומרים עוד קדיש אחר "עלינו לשבח"

אחר 'עלינו לשבח' אין צורך לומר עוד קדיש 'יהא שלמא', מפני שכבר אמרוהו פעם אחת אחר 'שיר של יום', ואין מקום לומר פעמיים קדיש על פסוקים תוך זמן קצר כל כך. וגם לפי כוונות האר"י אין מקום לומר שם עוד קדיש.

אמנם יש מניינים שבהם האבלים נוהגים לומר בסוף התפילה פעמיים קדיש 'יהא שלמא' על פסוקים: לאחר 'שיר של יום' ולאחר 'עלינו לשבח'. ודין זה תלוי בשאלה האם מותר להרבות בקדישים.[10]

כתבו הפוסקים שצריך כל אדם לשמוע בכל יום שבעה קדישים, כנגד מה שנאמר (תהלים קיט, קסד): "שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ" (ב"י נה, א; מ"ב נה, ה). ועל פי האר"י צריך לשמוע בכל יום שנים עשר קדישים.[11]


[10]. כתבו הרבה אחרונים (וביניהם כנה"ג, ח"א, שתילי זיתים נה, ט), שכשם שטוב למעט בברכות, כך טוב למעט בקדישים. וכ"כ במ"ב נה, א, שכמה אחרונים קראו תגר על הנאספים לקרוא פסוקים או דברי חז"ל, ואומרים ביניהם כמה פעמים קדיש. אלא אומרים קדיש אחד על פסוקים ואחד על דברי חז"ל ולא יותר. וכ"כ באז נדברו יג, לג, שעל כן אין לומר פעמיים קדיש 'יהא שלמא' בסיום התפילה. לעומת זאת, כתב באשל אברהם בוטשאטש קלב, ב, שאפשר להוסיף ולומר הרבה קדישים, ודינם כמו י"ג מידות, שאומרים אותו בסליחות פעמים רבות בלא הפסק גדול. וכיוון שאין בקדיש שם שמים אין כאן קדיש לבטלה. וכתב שכן נהג כשהיה חזן ולא היה שם אבל, שהוא עצמו אמר פעמיים קדיש 'יהא שלמא' בסוף התפילה. ודברי האר"י, שאין מקום לקדיש אחר 'עלינו', הובאו בכה"ח נה, א; מח, א, בסוף ד"ה 'ודע הקדמה'.עוד כתב באשל אברהם קלב, ב, שראוי לסמוך 'ברכו' לקדיש, כשם שנוהגים ב'ברכו' שלפני ברכות ק"ש בשחרית. ולכן נתפשט המנהג (בנוסח ספרד) לומר לפני ערבית כמה פסוקים, ואחריהם קדיש. וכן בסוף התפילה ראוי לומר קדיש לפני ה'ברכו'. עוד נזכיר כי בעבר נהגו באשכנז, שרק אדם אחד היה אומר קדיש, וכשהיו מספר אבלים, היו עושים תור, ופעמים שכל אבל זכה לומר קדיש אחת לשבוע, ואולי לכן נהגו לומר פעמיים 'קדיש יתום', כדי שיותר יתומים יוכלו לאומרו. וכשנתרבו האבלים בעקבות הפוגרומים, החלו לנהוג שכל האבלים אומרים ביחד קדיש. ועיין בבית ברוך ל, סו, ובפס"ת קלב, כב. והספרדים נהגו תמיד שכל היתומים אומרים ביחד 'קדיש יתום'.

[11]. אלו הם השבעה (כפי שכתב מ"ב נה, ה): א' חצי קדיש אחר פסוקי דזמרה, ב' חצי קדיש אחר שמונה עשרה, ג' 'קדיש תתקבל' אחר 'קדושא-דסדרא', ד' 'יהא שלמא' אחר 'עלינו לשבח' (כנוסח אשכנז), ה' חצי קדיש אחר 'אשרי' במנחה, ו' 'קדיש תתקבל' אחר תפילת מנחה, ז' חצי קדיש בין ברכות ק"ש של ערבית לשמונה עשרה. וקדיש שאחר ערבית אף שגם הוא מצווה, אינו בכלל השבעה.

הוסיף בכה"ח נה, א, עפ"י האר"י עוד חמישה, ואלו הם: א' קדיש דרבנן לפני הודו,
ב' קדיש דרבנן אחר 'פיטום הקטורת' בשחרית, ג' חצי קדיש לפני 'ברכו' של ערבית,
ד' 'קדיש תתקבל' אחר תפילת ערבית, ה' קדיש 'יהא שלמא' אחר פסוקים שאחר תפילת ערבית. ויש שנהגו להוסיף עוד קדיש אחר פסוקים שאחר תפילת מנחה, ויהיו ביחד י"ג קדישים. עוד כתב בכה"ח נה, כא, שאם היתומים קטנים, או שהאבל מגמגם בלשונו ואינו מוציא את האותיות כתיקונן, צריך שאדם נוסף יאמר עימו את הקדיש, כדי להשלים מניין הקדישים. אבל בקדיש רשות, שאינו מי"ב הקדישים, יכול הקטן לאומרו לבדו (שם יט).

יא – דיני קדיש

מפני חשיבותו של הקדיש השוו את דיניו לדיני תפילת עמידה. לפיכך אומר הקדיש צריך לעמוד, ונוהגים לעמוד ברגליים צמודות. כשם שאסור לעבור בתוך ד' אמותיו של המתפלל (לעיל יז, יח), כך אסור לעבור בתוך ד' אמותיו של אומר הקדיש, ואיסור זה הוא עד סוף חצי קדיש (ברכ"י, כה"ח נה, ט).

יש אומרים, שכיוון שהקדיש נחשב לדבר שבקדושה, גם הציבור צריך לעמוד בעת אמירת עיקר הקדיש, או לפחות עד אחר שיענו "יהא שמיה רבא" וכו' (רמ"א, מ"ב נו, ז-ח). וכן צריך לעמוד בעת עניית 'ברכו' (מ"ב קמו, יח). ויש אומרים, שאין חובה לעמוד בדברים שבקדושה, אלא מי שעמד בתחילת הקדיש צריך להישאר לעמוד, ומי שישב לפני שהתחילו בקדיש, יכול להמשיך לשבת. וכן נהג האר"י (מהרי"ל, כה"ח נו, כ; קמו, כ-כא).

לפני שיגיע החזן לקטע האחרון של קדיש, ינהג כבסיום שמונה עשרה, יכרע ויפסע לאחריו שלוש פסיעות, ואז יכרע לצד שמאל ויאמר: "עושה שלום במרומיו", ויכרע לצד ימין ויאמר: "הוא יעשה שלום עלינו", ויכרע לפניו ויאמר: "ועל כל ישראל ואמרו אמן" (שו"ע נו, ה; קכג, א).[12]

יש נוהגים שהחזן כורע מעט בכל מקום שעונים אחריו אמן, ויש שכורעים במקומות אחרים, ויש שאינם כורעים.[13]

חילוקי מנהגים ישנם בעניית "יהא שמיה רבא" וכו'. למנהג אשכנז ותימן (בלדי) מסיימים "לעלם ולעלמי עלמיא", למנהג חסידים ותימן (שאמי) אומרים גם "יתברך", ולמנהג ספרדים ממשיכים לומר עד "דאמירן בעלמא". ועוד הבדל, שאחר "בריך הוא" האשכנזים עונים "בריך הוא". ולמנהג ספרדים, מי שהספיק לסיים עד "דאמירן בעלמא" עונה אמן, ומי שלא הספיק לסיים, לא יענה על "בריך הוא".[14]

כשיענה "אמן, יהא שמיה רבא" וכו', יפסיק בין "אמן" ל"יהא שמיה רבא", מפני שהאמן עולה על מה שהחזן אמר לפני כן, ו"יהא שמיה רבא" הוא שבח בפני עצמו (מ"ב נו, ב).


[12]. אמנם בכה"ח נו, לו כתב, שרק ב'קדיש תתקבל', שהוא שייך לתפילת עמידה, יפסע החזן שלוש פסיעות לאחריו, אבל בשאר הקדישים שאינם שייכים לתפילת עמידה, אין עניין לפסוע. אבל ביבי"א ה, ט, חיזק את דעת השו"ע, שבכל הקדישים יפסע לאחריו שלוש פסיעות. ואפשר לומר שעצם הקדיש נחשב כתפילה, וממנו עצמו צריך להיפרד בשלוש פסיעות. וכן מנהג כל האשכנזים.

[13]. כתב בשו"ע נו, ד, שהחזן יכרע בחמישה מקומות בקדיש, כשיאמר: א' "יתגדל",
ב' "יהא שמיה רבא", ג' "יתברך", ד' "בריך הוא", ה' "אמן" (שבסוף חצי קדיש). ובכה"ח נו, לה, כתב בשם כמה אחרונים, שיכרע בכל פעם שעונים אחריו אמן. ונראה שגם למנהגו כורע רק בחמישה מקומות, אלא שיכרע בחמשת המקומות שעונים אחריו אמן בחצי קדיש. והגר"א פקפק בכריעות אלו, שאין להוסיף על הכריעות שתקנו חכמים בשמונה עשרה. ובערוה"ש נו, ז כתב, שאלו כריעות קלות, שלא כמו הכריעות בשמונה עשרה, ולכן אין בהם תוספת על מה שתקנו חכמים.

[14]. בב"י סיכם הדעות, וכתב בשם רמב"ם, רש"י, כלבו ור' דוד אבודרהם, שיאמר רק עד "עלמיא". ועולה לסך כ"ח אותיות. וכן מנהג אשכנז. אלא שבמדרש כתוב שצריך להיזהר מאוד שלא להפריד בין "עלמיא" ל"יתברך", ושהמפריד נענש. לפיכך נהגו רבים לומר עד "דאמירן בעלמא" ועולה לסך כ"ח מילים. וכך משמע שדעת השו"ע נו, ג. וכ"כ בכה"ח לג. ומנהג חסידים, שאומרים עד "יתברך", ובזה מחברים "עלמיא" ו"יתברך", והוא עפ"י ר' יוסף גיקאטלייא. וכתב מ"א שכן הוא מנהג קדמונים. אבל לדעת הגר"א עפ"י הראשונים, אין לומר "יתברך", כי הוא כבר שבח אחר. וכתב במ"ב טו, שנראה שאם יאמר "יתברך" אחר הפסקה של נשימה, גם לגר"א מותר.

כתב במ"ב נו, טו, שאם הוא עומד במקום שאסור להפסיק, יענה עד "עלמיא". ובכה"ח לג, כתב לומר הכל עד "דאמירן בעלמא". ביבי"א (ח"א או"ח ה) כתב, שבין הפרקים והברכות יענה הכל, ובאמצע הפרקים והברכות יענה עד "יתברך".

כתב בשו"ע נה, ב, שאחר סיום "יהא שמיה רבא" וכו', כשיאמר החזן "יתברך" יענו אמן. וכיום רק התימנים נוהגים כן. ולמנהג ספרדים שממשיכים לומר עד "דאמירן בעלמא", אין אפשרות להספיק לענותו, ואפילו על "בריך הוא" לא תמיד מספיקים לענות. וכ"כ בכה"ח נו, כט, שלפי הכוונות אין עניית אמן אחר "יתברך".

ראוי יותר לענות לפי מנהגו של אומר הקדיש ("בריך הוא" או "אמן" וכיוצא בזה), כמבואר לעיל ו, ה, אלא שאין רגילים בכך, ולכן רבים נוהגים לענות כמנהגם, למרות שזה נראה קצת כ'לא תתגודדו'.

יב – קדיש אחר לימוד

אחר כל לימוד מצווה לומר קדיש. אם למדו פסוקים – אומרים קדיש 'יהא שלמא'. ואם למדו בדברי חכמים – אומרים 'קדיש דרבנן'. ונהגו שאחר הלימוד בדברי חכמים מוסיפים דברי אגדה, שהם משמחים את הלב, כדי שהקדיש יאמר עליהם מתוך שמחה (ברכ"י נה, א, ועי' מ"ב נה, ט). לכן אחר 'פיטום הקטורת' מוסיפים עוד דברי אגדה על השונה הלכות בכל יום, ועל תלמידי חכמים שמרבים שלום בעולם.

יש סוברים שאין לומר קדיש אלא אם כן עשרה למדו ביחד, בפסוקים או בדברי חז"ל (ערוה"ש נה, ה). ויש אומרים שגם כאשר שניים בלבד למדו ביחד, ומיד כשסיימו נתקבצו לשם עשרה, יכולים לומר קדיש על לימודם (מ"א, מ"ב נד, ט; נה, ב). והמנהג שהרוצה לומר קדיש אחר לימודו, אומר בקול רם "רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" וכו', וכיוון שעשרה שומעים את דברי חז"ל הללו, הרי שיש שם עשרה לומדים, ואזי יכולים לומר קדיש לכל הדעות. וכן כשאומרים קדיש אחר אמירת פסוקים, יאמר תחילה בקול רם שלושה פסוקים, ואחריהם יאמר קדיש לכל הדעות.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן