חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

פרק כה – תפילת מעריב

א – קריאת שמע וברכותיה

מצווה מהתורה לקרוא קריאת שמע בלילה ובבוקר, שנאמר בפרשת שמע ובפרשת והיה אם שמוע: "בְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ". וכן מצווה לזכור את יציאת מצרים ביום ובלילה, שנאמר (דברים טז, ג): "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ", ומזה שנאמר "כֹּל יְמֵי" למדו שמצווה להזכיר את יציאת מצרים ביום ובלילה (משנה ברכות יב, ב). ולשם כך אומרים את פרשת 'ויאמר' שבסופה מזכירים את יציאת מצרים. ואמנם פרשת 'ויאמר' שעוסקת במצוות הציצית שייכת בעיקר ליום, והיה אפשר לקיים את מצוות זכירת יציאת מצרים של לילה באמירת פסוקים אחרים, אבל כיוון שפרשת 'ויאמר' שגורה בפי הכל, נהגו גם בלילה לזכור את יציאת מצרים באמירתה (תוס' יו"ט שם). ועוד שיחד עם שתי הפרשיות הראשונות יש בהן רמ"ח מילים (לעיל טו, יב), ויש באמירת שלושתן קבלת עול מלכות שמים שלימה (לעיל טו, ג-ד). דיני קריאת שמע נתבארו לעיל בפרק טו.

הוסיפו ותקנו אנשי כנסת הגדולה לומר שתי ברכות לפני קריאת שמע ושתי ברכות לאחריה. הראשונה 'מעריב ערבים', והיא ברכת שבח על חילופי הזמנים, והיא מקבילה לברכת 'יוצר אור' שבשחרית. השניה 'אהבת עולם', והיא שבח והודאה על אהבת ה' לישראל ועל נתינת התורה. השלישית 'אמת ואמונה', והיא שבח והודאה על הגאולה. והרביעית 'השכיבנו', בה אנו מבקשים מה' שישמור עלינו בלילה ובשינה (עוד עיין טז, א). נמצא שברכות קריאת שמע הן שבע, שלוש בשחרית וארבע בערבית, ואמרו בירושלמי (ברכות פ"א ה"ה) שנתקנו על שם הפסוק (תהלים קיט, קסד): "שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ".

ב – תפילת עמידה של ערבית

יעקב אבינו תיקן את תפילת ערבית (לעיל א, ז), ועל פי זה תקנו אנשי כנסת הגדולה להתפלל שמונה עשרה בלילה, וקבעו את זמן תפילת ערבית כנגד העלאת איברים ופדרים של הקרבנות, שכל מה שלא הספיקו להעלות ביום היו מעלים במשך הלילה (ברכות כו, ב). אלא שמעיקר תקנתם תפילת ערבית היא רשות. כלומר, מצווה להתפלל ערבית ולא חובה. ומי שהיה מעוניין לעסוק במצווה אחרת, או שכבר עלה על מיטתו לישון, או שמסיבה אחרת היה קשה לו להתפלל ערבית – לא היה צריך להתפלל ערבית. הטעם להבדל בין שחרית ומנחה לערבית, ששחרית ומנחה נתקנו כנגד קרבנות התמיד של שחר ובין הערביים, היינו כנגד הזאת דמם. וכשם שבלא הזאת הדם אין יוצאים ידי חובת הקרבן, כך חייבים להתפלל שחרית ומנחה. אבל ערבית נתקנה כנגד העלאת איברים ופדרים על גבי המזבח, שאף שמצווה להעלותם, מכל מקום גם אם לא העלום – הקרבן כשר. ולכן תפילת ערבית רשות.

אמנם במשך הדורות נהגו כל ישראל להתפלל ערבית, עד שבזמן הראשונים כבר קבעוה חובה. ואע"פ כן אין אומרים בה חזרת הש"ץ, שהואיל ומעיקרה היא רשות, לא תקנו לה חזרת הש"ץ להוציא את עמי הארץ (שו"ע רלז, א).[1]

נשים פטורות מתפילת ערבית. ואף לסוברים שנשים חייבות בכל התפילות שתקנו חכמים, הכוונה שחייבות בשחרית ומנחה שניתקנו כחובה, אבל מתפילת ערבית פטורות, ומנהג הגברים שקיבלו על עצמם להתפלל ערבית כחובה אינו חל עליהן.


[1]. בברכות כז, ב, לרבן גמליאל תפילת ערבית חובה, ולר' יהושע רשות. לאביי חובה, ולרבא רשות, וכן הלכה. לפי רוב הראשונים, וביניהם תוס', תר"י, רא"ש (פ"ד ב, ז), הכוונה שיש מצווה להתפלל ערבית ואין לבטלה בחינם, אבל בסיבה קלה אפשר לבטלה, וכך כתבתי למעלה. אמנם לבה"ג, הכוונה ב'רשות' שרשאי אדם שלא להתפלל ערבית בלא שום סיבה. אלא שלדעתו אם נהג להתפלל ערבית, מנהגו מחייבו להתפלל תמיד.

כיום כתב הרי"ף שחובה להתפלל ערבית, וכן כתבו רא"ש וטור סי' רלה. ובסדר רב עמרם גאון כתב שאומרים חצי קדיש בין ברכות ק"ש לעמידה, כדי להבדיל בין חלק החובה לרשות. ונשאר המנהג כעיקר התקנה. בבירור הלכה ד, ב, סוכמו השיטות.

התחיל להתפלל ערבית ונזכר באמצע תפילתו שכבר התפלל ערבית, לרוה"פ יפסיק מיד, כדין שחרית ומנחה, שהרי כל מה שהתפלל הוא כדי לקיים את חובתו, וכשנתברר שכבר יצא בה – צריך להפסיק (באו"ה קז, א, 'פוסק', ולדעת רבים כך משמע משו"ע שם). ולדעת רמב"ם (י, ו), ימשיך כתפילת נדבה, מפני שגם היום עדיין נשאר הדין שעיקרה רשות, ולכן יסוד הנדבה שבה נשאר. מי שהסתפק אם התפלל, בשחרית ומנחה חוזר ומתפלל, ובערבית נחלקו האחרונים, וכתב במ"ב קז, ב, שיתפלל ויחדש בה דבר (ועיין לעיל יח, ג). לכל הדעות אם וודאי לו ששכח להתפלל ערבית, משלים אותה אחר שחרית. וכן מי שטעה ולא אמר יעלה ויבוא בערבית של חול המועד, צריך לחזור שוב להתפלל (ועיין בבירור הלכה כז, ב).

ג – סדר תפילת ערבית

כתבו הראשונים שנוהגים לומר לפני 'ברכו' שלושה פסוקים הפותחים ב"והוא רחום יכפר עוון", לבקש כפרה על העוונות שחטאנו במשך היום. ועוד, שבלילה מידת הדין מתוחה וניתנה רשות למחבלים להזיק, ולכן אנו מבקשים "והוא רחום יכפר עוון" (עוד עיין בטור וב"י רלז, וכה"ח רלה, ה). ובשבת וימים טובים אין אומרים 'והוא רחום'.

למנהג ספרדים אומרים לפני כן שלושה פסוקים, "ה' צבאות" וכו', ולמנהג חסידים "שיר המעלות" וכו'. לשני המנהגים אומרים אח"כ חצי קדיש, ואחריו 'והוא רחום'. ואם למדו לפני התפילה, ובסיום הלימוד אמרו קדיש 'על ישראל', אין צורך לומר עוד פעם חצי קדיש, שלא להרבות בקדישים (ילקוט יוסף ח"ג רלו, א).

באמירת 'ברכו' פותחים את ברכות קריאת שמע, ועל כן אסור לדבר אחר 'ברכו' כדין אמצע הפרק (מ"ב רלו, א; נד, יד. ועיין לעיל טז, ד). ולכן מי שלא הספיק לומר 'והוא רחום' לפני 'ברכו', לא יאמר אותו אחר 'ברכו', כדי שלא להפסיק באמצע ברכות קריאת שמע.

למנהג ספרדים אין עונים אמן אחר ברכות החזן, כדי שלא להפסיק באמצע ברכות קריאת שמע, וטוב שיסיימו את הברכה עם החזן או מעט אחריו, וכך לכל הדעות לא יצטרכו לענות אמן (בא"ח פקודי ה). ולמנהג אשכנזים עונים אמן אחר ברכות החזן, ואין זה נחשב הפסק. אמנם אחר ברכת 'אהבת עולם', גם למנהג אשכנז משתדלים שלא לענות אמן, כדי שלא להפסיק בין הברכה לקריאת שמע, ועושים זאת על ידי שמסיימים את הברכה יחד עם החזן או אחריו (לעיל טז, ד. וכל ענייני ברכות קריאת שמע נתבארו בפרק טז).

בסיום ברכת 'השכיבנו' נוהגים יוצאי ספרד לענות אמן אחר ברכת עצמם, מפני שהיא סיום סדרה של ברכות. ויוצאי אשכנז אינם עונים אמן אחר עצמם, ורק בסיום ברכת 'בונה ירושלים' שבברכת המזון – עונים אמן אחר ברכת עצמם (שו"ע רטו, א; רלו, ד).

בין ברכות קריאת שמע לתפילה אומר החזן חצי קדיש, ואחר התפילה אומר קדיש תתקבל. לאחר מכן למנהג ספרד אומרים "שיר למעלות אשא עיני" ואחריו אומרים היתומים קדיש יתום, ואחד מהם אומר 'ברכו' עבור המאחרים שלא זכו לשומעו בתחילת התפילה. לאחר מכן אומרים 'עלינו לשבח', ואין אומרים אחריו קדיש. ולמנהג אשכנז, מיד אחר קדיש תתקבל אומרים 'עלינו לשבח', ואחריו אומרים היתומים קדיש יתום, ואחד מהם אומר 'ברכו'. כשאין יתום שאומר קדיש, החזן אומר 'ברכו'.

ד – סמיכת גאולה לתפילה

עיקר הגאולה היתה ביום, שאז יצאו בני ישראל ממצרים, ולכן עיקר חיוב סמיכת גאולה לתפילה הוא בתפילת שחרית. ומכל מקום, כיוון שכבר בלילה התחילה הגאולה, גם בלילה יש מצווה לסמוך גאולה לתפילה. אלא שאין מדקדקים בסמיכת גאולה לתפילה בערבית כפי שמדקדקים בשחרית. לכן יכלו חכמים לתקן את ברכת 'השכיבנו' אחר ברכת 'גאל ישראל', והחשיבו אותה כהמשך לברכת 'גאל ישראל', שבברכת 'גאל ישראל' אנו מברכים על גאולת הכלל, וב'השכיבנו' אנו מבקשים על גאולת היחיד מן הסכנות של הלילה. אבל אילו היו מדקדקים בסמיכת הגאולה לתפילה, לא היה אפשר לומר שם 'השכיבנו'.

וכן אומרים חצי קדיש בין ברכות קריאת שמע לתפילה. שכך הוא סדר התפילה, שבכל מעבר משלב לשלב שבתפילה תקנו לומר קדיש. אלא שבשחרית מפני חומרת הזהירות שלא להפסיק בין גאולה לתפילה, אין אומרים שם קדיש. אבל בערבית שאין צריך לדקדק כל כך בסמיכת גאולה לתפילה, אומרים קדיש בין ברכות קריאת שמע לתפילה.

וכן נוהגים במקומות רבים, שבליל ראש חודש הגבאי מכריז לפני תפילת עמידה 'יעלה ויבוא', ובליל ז' במרחשוון, שמתחילים לבקש גשמים, הגבאי מכריז 'טל ומטר'. ואף שבשחרית אין מפסיקים בדיבור, אלא מזכירים לציבור שיש שינוי בתפילה על ידי שהחזן או הגבאי דופק על התיבה, בערבית מקילים להזכיר בפה (שו"ע רלו, ב; מ"ב ז). ויש שגם בערבית דופקים על התיבה כדי שלא להפסיק בדיבור (עי' כה"ח רלו, טוב, פס"ת רלו, ו).

מי שאיחר והגיע בשעה שהציבור עומד להתחיל תפילת עמידה, יתפלל עמהם עמידה במניין ואח"כ ישלים את ברכות קריאת שמע. ואמנם בשחרית ההלכה שיתפלל כסדר, מפני שסמיכת גאולה לתפילה בשחרית עדיפה על התפילה במניין, אולם בערבית, על פי מה שלמדנו, סמיכת הגאולה לתפילה אינה עדיפה על התפילה במניין (שו"ע רלו, ג).[2]


[2]. בכה"ח קיא, יב כתב, שעפ"י הקבלה גם בערבית אסור להפוך את הסדר, וכן הורה הרב אליהו. אולם במ"ב פסק כשו"ע, וכן דעת ר"ח פלאג'י, וכ"כ בילקוט יוסף ח"ג רלו, ח.

היה מנהג קדום לומר אחר השכיבנו ברכת 'יראו עינינו' שיש בה י"ח פסוקים, ועי' במ"ב רלו, ה, שתקנו לאומרה במקום להתפלל שמונה עשרה. ויש מהראשונים שסוברים שלא היתה סמכות לתקן אותה אחר חתימת התלמוד, ולכן אין לאומרה (מאירי). ורבים נהגו לאומרה. וכתבו תר"י שנהגו לאומרה במקום תפילת ערבית שהיא רשות, וגם אחר שקיבלו להתפלל ערבית כחובה, לא נתבטל המנהג לומר 'יראו עינינו'. ויש שהביאו ראייה מאמירתה שאין צריך לסמוך גאולה לתפילה בערבית. וכן דעת רב עמרם גאון, שלכן גם אומרים קדיש אחר ברכות ק"ש, שאין צריך לסמוך גאולה לתפילה בערבית. והרמב"ן והרשב"ם לא אמרו 'יראו עינינו' וקדיש, כדי שלא להפסיק בין גאולה לתפילה. למעשה, כבר בסוף תקופת הראשונים לא נהגו לאומרה ברוב הקהילות. וכיום בארץ ישראל מעטים נוהגים לאומרה (ועיין בכה"ח רלו, יב, ופס"ת ז). אבל קדיש נוהגים הכל לומר כמבואר למעלה, למרות שדעת הרבה ראשונים שלא לאומרו. ובערוה"ש רלו, ח כתב, שקדיש הוא מעין גאולה, שיתגלה בעולם כבוד שמים, ולכן אינו הפסק כ"כ. ובהערה 1 הוזכרה דעת רב עמרם גאון, שהקדיש הוא להבדיל בין ק"ש וברכותיה שחובה לאומרן, לבין הרשות, שמעיקר הדין תפילת עמידה בערבית רשות. ועיין בבירור הלכה ברכות ד, ב.

ה – תחילת זמן קריאת שמע מצאת הכוכבים

זמן קריאת שמע של לילה הוא "וּבְשָׁכְבְּךָ" – בזמן שאנשים שוכבים על מיטתם. ותחילתו כשמחשיך, וקבעו לזה חכמים סימן: משיצאו שלושה כוכבים בינוניים. משום שהכוכבים שנראים לנו גדולים, כדוגמת נוגה, מאדים וצדק, נראים גם ביום או בבין השמשות. אבל כשיצאו שלושת הכוכבים שאחריהם, שהם נראים לנו בינוניים, אז הוא סימן לתחילת הלילה (הזמנים בהלכה פרקים מט-נ). זמן זה נקרא  'צאת הכוכבים'. וכדי שלא יטעה אדם לחשוב שהגדולים הם הבינוניים, כתבו הראשונים שימתין עד שיראה שלושה כוכבים קטנים (תר"י, שו"ע רלה, א).

אלא שכאן נתעורר ספק, לפי מי קובעים את שעת צאת הכוכבים. יש אומרים שזמן צאת הכוכבים נקבע לפי מיטיבי הראות שיודעים היכן צריכים הכוכבים הראשונים להיראות, שהם רואים את שלושת הכוכבים הבינוניים כשמונה עשרה דקות אחר השקיעה. ולעיתים אף רבע שעה אחר השקיעה. וכן משמע מסוגיית התלמוד (שבת לה, ב), שהזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים הוא כשיעור מהלך שלושת רבעי מיל, שהוא כשלוש עשרה וחצי דקות עד שמונה עשרה דקות. ויש אומרים שהולכים לפי רוב האנשים, שהם מבחינים בשלושה כוכבים בינוניים כעשרים וחמש עד שלושים דקות אחר השקיעה. וכל זה אמור לגבי כוכבים בינוניים, אבל כאמור, כתבו הראשונים להמתין עד שיראו כוכבים קטנים, ולשם כך צריכים להמתין עוד כמה דקות.

למעשה, רבים נוהגים להתחיל בתפילת ערבית כעשרים דקות אחר השקיעה, שכך הלכה לפי רוב הפוסקים. ולכתחילה טוב להתחיל ערבית כשלושים דקות אחר השקיעה, וליתר דיוק כשהחמה תגיע ל-6.2 מעלות מתחת לאופק. והמתפלל במניין שקראו בו קריאת שמע לפני כן, טוב שיחזור ויקרא את הפרשה הראשונה של שמע אחר 'עלינו לשבח', כדי לצאת מהספק. והרוצים להחמיר על עצמם יאמרו גם 'והיה אם שמוע', ויש מוסיפים גם 'ויאמר'.[3]


[3]. עיין בספר הזמנים בהלכה פרקים מז-נא, ובהרחבות לפניני הלכה שבת ג, א, ז-טו. בשבת לה, מבואר שזמן ביהש"מ (בין השמשות) לר' יהודה הוא מהלך שלושת רבעי מיל, ולר' יוסי זמן ביהש"מ קצר (כחצי דקה). ולדעת רוה"פ ביהש"מ של ר' יוסי מיד אחר זמן ביהש"מ של ר' יהודה. להלכה חוששים לדעת שניהם, כלומר משקיעת החמה ועד מעט יותר ממהלך שלושת רבעי מיל הוא זמן ביהש"מ. ולמדנו לעיל יא, 1, שיש שלוש דעות כמה הוא שיעור מהלך מיל: א) 18 דקות, ב) 22.5 דקות, ג) 24 דקות. לפי זה שלושת רבעי מיל הוא בין 13.5 דקות ל-18 דקות. וכדי להוסיף את זמן ר' יוסי צריך להוסיף עוד זמן מועט, נמצא לפי זה שסוף זמן בהיש"מ בין 14 דקות ל-19 דקות. (ויש סוברים שביהש"מ של ר' יוסי הוא כמה דקות אחר ביהש"מ של ר' יהודה, כמובא בהזמנים בהלכה מ, ח-יא, ואזי זמן מעריב מתאחר בעוד כמה דקות).

וצריך לדעת שיש הבדלים בין עונות השנה, כי בניסן (5/3) ותשרי (5/10) האור מסתלק מהר יותר אחר השקיעה, ולכן מוקדם יותר אפשר לראות שלושה כוכבים. למשל, מה שרואים בניסן 19 דקות אחר השקיעה, רואים בשיא הקיץ (22/6) קרוב ל-22 דקות אחר השקיעה, ובשיא החורף 21 דקות אחר השקיעה.

עוד צריך לדעת, כי העומד על מקום גבוה מעל פני הים, רואה את השקיעה מאוחר יותר. למשל הנמצא על הר או מגדל בגובה של כ-800 מטר מעל פני הים – יראה את השקיעה כחמש דקות אחרי חבירו שיעמוד למטה בגובה פני הים. כלומר כיפת השמים תחשך בשווה אצל שניהם, והם יראו את הכוכבים באותה שעה, אלא שאם הם ימדדו כמה זמן עבר בין השקיעה לצאת הכוכבים – יִמצא הבדל של כחמש דקות. כי הנמצאים למעלה רואים את השמש עוד כחמש דקות. לפי זה אם חכמים דיברו בירושלים, שגובהה כ-800 מטר מעל פני הים (במקום שההרים אינם מסתירים את האופק), נמצא שאחר 14 או 19 דקות בירושלים זה כמו 19 או 24 דקות בגובה פני הים. ועל פי זה יתבארו כמה דינים.

בפועל, בארץ ישראל באופק ישר, כלומר בשפלת החוף, בימי ניסן (5/3) ותשרי (5/10), 14 דקות אחר השקיעה החמה יורדת רק 3.75 מעלות מתחת לאופק. וקשה על שיטה זו שכן באותו זמן רק הבקיאים ביותר, לעיתים רחוקות, מצליחים לראות שלושה כוכבים. ועיין בהזמנים בהלכה מא, ז, תירוצי האחרונים על כך, שאולי הולכים באמת אחר המיטיבים ביותר לראות, ואולי פעם ראו טוב יותר. וכפי שכתבתי, אפשר לתרץ שחכמים דיברו בירושלים, במקום שההרים אינם מסתירים את האופק, ואז השקיעה מתאחרת בחמש דקות, ונמצא 14 דקות אחר השקיעה בירושלים כמו 19 דקות אחר השקיעה בשפלה.

ואכן לדעת הסוברים שצאת הכוכבים 19 דקות אחר השקיעה בשפלת החוף, החמה יורדת באותו הזמן 4.8 מעלות מתחת לאופק, ואז הבקיאים לדעת היכן הכוכבים הראשונים צריכים להיראות בכיפת השמים – רואים בימי ניסן שלושה כוכבים בינוניים. אמנם בימות הקיץ צריכים להמתין כ-22 דקות עד לאותו מצב, ובחורף 21 דקות.

ויש אומרים שבפועל רואים שלושה כוכבים בינוניים רק כשהחמה יורדת כ-6.2 מעלות מתחת לאופק, ובאופק ישר הוא 25.5 דקות אחר השקיעה בימי ניסן, 28 דקות בשיא החורף (22/12), 29.5 דקות בשיא הקיץ (22/6). ובאותו זמן רוב האנשים רואים שלושה כוכבים בינוניים. ואולי אפשר לומר, שזה בערך כמו הדעה שצאת הכוכבים הוא 19 דקות אחר השקיעה בירושלים, ובגובה הים זה יוצא כ- 24 דקות אחר השקיעה (ואולי הוסיפו עוד כדקה וחצי מפני שכיום הראייה נחלשה או שיש יותר אור חשמל המפריע לראות את הכוכבים, ואולי באמת אפשר לראות את הכוכבים מעט לפני כן).

ויש שהחמירו יותר וסוברים שבפועל רוב האנשים אינם רואים שלושה כוכבים לפני שהחמה יורדת 7.1 מתחת לאופק, שהוא כ-30 דקות אחר השקיעה בימי ניסן ותשרי בגובה הים, ובקיץ כ-35 דקות. וכך מסרו בשם החזו"א. אולם קשה ליישב את דבריהם לפי הגמ' שנתנה שיעור שלושת רבעי מיל לביה"ש, וגם במדידות שנעשו בשטחים פתוחים שאין בהם אור חשמל, ראו שלושה כוכבים לפני כן. ועיין בהזמנים בהלכה מז, יב; נ, ו-ז. ועוד יש לעיין בצדדים נוספים בסוגיה, כגון שבתשרי, אף שמשך החשכת כיפת השמים כמו בניסן, רואים את הכוכבים מעט מאוחר יותר, מפני מצב הכוכבים בשמים, והשאלה האם הולכים לפי הכוכבים או לפי החושך, עי' הזמנים בהלכה פרק מח.

וכל מה שדברנו הוא על זמן שלושה כוכבים בינוניים, ונפסק בשו"ע שכדי שלא יבואו לידי טעות צריך להמתין עד שלושה כוכבים קטנים, היינו עוד כמה דקות. וי"א שכיום שהולכים לפי השעון, אין צריך להמתין. עיין בהזמנים בהלכה נא, 3. ומ"מ גם למחמירים לכתחילה, בדיעבד, אם קרא את שמע אחר שיצאו שלושה כוכבים בינוניים יצא.

למעשה, המנהג הרווח להתחיל תפילת ערבית 20 דקות אחר השקיעה, והוא טוב לרוב הפוסקים, וכך כתבו בספרים רבים. ואז בכל המקומות הבקיאים רואים שלושה כוכבים, והוא כשהחמה 4.8 מתחת לאופק. (גם בשפלה בקיץ, עד שיגיעו ל'שמע' יעברו 22 דקות).

ואף שאפשר לסמוך על דעת רוה"פ ולקרוא אחר 20 דקות, יותר טוב לקרוא ק"ש 30 דקות אחר השקיעה. ואם קרא לפני כן טוב שיקרא שוב אחר התפילה. ואין צריך לקרוא פרשת 'ויאמר'. ואף שלדעת השאגת אריה, גם הזכרת יציאת מצרים צריכה להיות בזמן הראוי לק"ש, מ"מ למ"א אפשר להזכירה לפני כן בזמן הראוי לתפילת ערבית (מ"ב רלה, יא), לפיכך כאשר קרא אחר 18 דקות מהשקיעה אין צריך לחזור על 'ויאמר'. ואף לגבי 'והיה אם שמוע' הצורך לחזור אינו גדול, מפני שלרוה"פ אמירתה מדברי חכמים.

לכתחילה, כדי לחוש לדעות המחמירים טוב לקבוע את זמן מעריב 30 דקות אחר השקיעה, וכך יצאו בהרים כל השנה גם ידי המחמירים (החמה 7.1 מעלות מתחת לאופק) ובשפלה יצאו כל השנה לפי רוב השיטות (6.2 מתחת לאופק), וברוב השנה יצאו גם לפי המחמירים ביותר. וכדי לצאת תמיד בשפלה גם לפי המחמירים ביותר, צריך לדחות בקיץ את אמירת 'ברכו' בעוד  3 דקות, ואזי כשיגיעו לק"ש יעברו כבר 35 דקות.

דין צאה"כ הבינוניים משמעותי גם לזמן ברית המילה בתינוק שנולד בכניסת השבת, שאם נולד אחר צאה"כ צריך למולו בשבת הבאה, ואם בבין השמשות אסור למולו בשבת, ומילתו נדחית ליום ראשון. השאלה מתי הוא צאה"כ בוודאות.  ביבי"א ח"ז או"ח מא, ח, פסק ש-20 דקות אחר השקיעה הוא ודאי לילה, וימולו אותו בשבת. ובשמירת שבת כהלכתה ח"ב מו, מה, כתב בשם הרב אוירבאך ש-25 דקות מהשקיעה הוא ודאי לילה. וקשה שלא חילקו בין ירושלים לשפלה ובין עונות השנה. ובספר אוצר הברית ט, ה, ז, הזכיר שיש סוברים 24 דקות, ויש 28 דקות, וכתב שהורו לו לא פחות מ-32 דקות. ושוב לא חילק בין ירושלים לשפלה ובין עונות השנה. ואף שהעיקר כסוברים שצאה"כ כשהשמש 4.8 מעלות מתחת לאופק, מפני חומרת שבת, יש להחמיר כסוברים שהוא כשהשמש 6.2 מעלות מתחת לאופק. ובירושלים הוא כ-20.5-24.5 דקות אחר השקיעה, ובשפלה 25.5-29.5 דקות אחר השקיעה. ניתן לחשב זאת במדויק בעזרת תוכנת 'חזון שמים', עפ"י התאריך הלועזי ומקום הלידה לפי קווי אורך ורוחב, ולפי גובה המקום.

ו – תחילת זמן תפילה לחכמים ורבי יהודה

זמן תפילת ערבית נתקן כנגד העלאת איברים ופדרים של קרבן התמיד על המזבח. וכבר למדנו (לעיל כד, ז), שנחלקו בדבר חכמים ורבי יהודה. לחכמים זמן מנחה עד הלילה, ובלילה הוא זמן ערבית. ולרבי יהודה זמן מנחה מסתיים בפלג המנחה, שהוא שעה ורבע לפני סוף היום, ומיד אחריו מתחיל זמן תפילת ערבית. למעשה, רשאי אדם לבחור לנהוג כחכמים או כרבי יהודה, ובתנאי שיאחז במנהג אחד. שאם ינהג כרבי יהודה, אזי יקפיד שלא יתפלל מנחה אחר פלג המנחה. ואם ינהג כחכמים, אזי יקפיד להתפלל ערבית אחר צאת הכוכבים. אבל אסור להתפלל מנחה אחר פלג המנחה כדעת חכמים, וערבית לפני צאת הכוכבים כדעת רבי יהודה.

ואף שלדעת רבי יהודה זמן תפילת ערבית וברכות קריאת שמע מתחיל מפלג המנחה, זמן קריאת שמע מצאת הכוכבים. לפיכך צריך המתפלל לפני צאת הכוכבים לחזור ולקרוא את שלוש פרשיות שמע אחר צאת הכוכבים (שו"ע רלה, א).[4]

לכתחילה אין לשנות משיטה לשיטה, אלא כל אדם צריך לנהוג תמיד כחכמים או כרבי יהודה, ומנהגנו לנהוג תמיד כחכמים. אמנם בשעת הצורך, רשאי אדם לשנות משיטת חכמים  ולנהוג כשיטת רבי יהודה. למשל, בשבתות הקיץ, כשהשבת נכנסת מאוחר, יש שרוצים להקדים ולקבל את השבת מוקדם כדי שהילדים הקטנים יוכלו להשתתף בתפילה ובסעודה, ולשם כך מתפללים מעריב כשיטת רבי יהודה לפני השקיעה. וכן מי שנקלע למקום שנוהגים כרבי יהודה, אע"פ שהוא רגיל להתפלל ערבית אחר צאת הכוכבים, מוטב שיתפלל במניין כרבי יהודה מאשר ישמור על מנהגו ויתפלל ביחידות כחכמים.[5]


[4]. אמנם בתוס' ברכות ב, א, מובא שלדעת ר"ת, זמן ק"ש של לילה כזמן ערבית, ולפי ר' יהודה אפשר לצאת בה מפלג המנחה. ולדעת ר"י אפשר בשעת הדחק להקל בזמן ק"ש כדעות המקדימות אותו בכמה דקות לפני צאה"כ. אולם דעת שאר הראשונים שזמן ק"ש של לילה אחר צאה"כ, ולכן חייבים לחזור ולקרוא ק"ש אחר צאה"כ, וכן נפסק בשו"ע רלה, א. ונחלקו אם צריך לחזור לקרוא אחר צאה"כ גם את פרשת 'ויאמר', לדעת מ"א זמן הזכרת יציאת מצרים כזמן תפילת ערבית, ואינו צריך להשלימה, ולדעת שאגת אריה זמנה כזמן ק"ש וצריך להשלימה (מ"ב רלה, יא). לגבי ברכות ק"ש, היה מקום לומר שזמנן כזמן ק"ש. אולם למעשה הנוהגים כר' יהודה רגילים לאומרן לפני צאה"כ, ויוצאים בזה, כמבואר במ"ב רלה, ז, יא, ושעה"צ ו.

[5]. לרא"ה ומאירי, בכל יום צריך לילך כשיטה אחת, אבל מותר לבחור בכל יום שיטה אחרת. ולתר"י, רשב"א ורא"ש, צריך לנהוג כשיטה אחת ולא להחליפה מעת לעת. נפסק בשו"ע רלג, א, ומ"ב ו, יא, וכה"ח ט, יב, שלכתחילה אין להחליף השיטה, ובשעת הצורך אפשר להחליף (ועי' מ"ב רסז, ג). לעיל כד, 9, מבואר שמחשיבים פלג המנחה מהשקיעה.

ז – מנהג דיעבד בהצמדת מנחה למעריב לפני הזמן

בקהילות שונות, נהגו להתפלל מנחה וערבית ברציפות, בין פלג המנחה לצאת הכוכבים. בתקופת הראשונים נהגו כך בעיקר באשכנז, ובתקופת האחרונים בעיקר בספרד. ורבים מגדולי ישראל הקשו על מנהגם והשתדלו לבטלו, שהרי הוא מנהג שסותר את עצמו, שהואיל והתפללו מנחה אחר פלג המנחה כדעת חכמים, אי אפשר להתפלל באותו הזמן ערבית כדעת רבי יהודה. וראוי לקבוע שיעור תורה בין מנחה למעריב, ועל ידי כך יזכו להוסיף בלימוד תורה ויקיימו את תפילת ערבית בזמנה.

אולם הורו האחרונים, שבמקום שההמתנה עד אחר צאת הכוכבים תגרום לפיזור המתפללים ולביטול תפילת ערבית, אפשר להקל להתפלל ערבית מיד אחר המנחה. וכמובן שעל כל המתפללים לחזור ולקרוא את קריאת שמע אחר צאת הכוכבים.[6]

יחיד שרגיל להתפלל תמיד כשיטת חכמים, היינו ערבית לאחר צאת הכוכבים, ונקלע למקום שמתפללים בו כמנהג שעת הדחק – מנחה וערבית ברציפות לפני צאת הכוכבים. יש אומרים שעדיף שיתפלל עמהם, כדי להתפלל במניין. ויש אומרים שיותר טוב שישמור על מנהגו, ויתפלל עמהם מנחה במניין, אבל ערבית יתפלל ביחידות אחר צאת הכוכבים.[7]


[6]. תוס' ברכות ב, א, ורא"ש ותר"י שם, ועוד ראשונים, מקשים על המנהג להתפלל ערבית לפני השקיעה, שהוא תרי קולי דסתרי אהדדי. ולמעשה, מפני צורך הרבים הקילו, כמובא במ"ב רלג, יא, כה"ח יב. אלא שמוסכם שק"ש צריך לקרוא אחר צאה"כ. ויש שתי דעות עיקריות, כיצד צריך לנהוג מי שנמצא במקום שמתפללים מעריב לפני צאת הכוכבים. לדעת רמב"ם, יאמר עמהם ק"ש בברכותיה ויסמוך גאולה לתפילה, ואחר צאה"כ יחזור לקרוא ק"ש לשם קיום מצוותה. וכן נפסק בשו"ע רלה, א. ולדעת רב האי גאון, יאמר עם הציבור ק"ש בלבד כדי להכנס מתוכה לתפילה שיתפלל עמהם, אבל ברכות ק"ש וכן ק"ש עצמה שבה יצא ידי חובה – יאמר אחר צאת הכוכבים. וכפי הנראה לדעתו, מוטב לומר את ברכות ק"ש עם ק"ש – אחר צאה"כ, אף שעל ידי כך לא יסמוך גאולה לתפילה. והובא במ"ב רלה, יב, וכך נהג בעל המ"ב (ועי' אג"מ או"ח ב, ס, פס"ת רלה, ג). ולדעת הגר"א בכל מקרה עדיף להתפלל ערבית ביחיד אחר צאה"כ כחכמים ולא להתפלל עם הציבור לפני צאה"כ כר' יהודה.

במקום שמתפללים מנחה וערבית ברציפות, אם יוכלו טוב יותר שיתפללו מנחה לפני השקיעה, וערבית אחריה, שכך זה פחות בדיעבד, כי יש סוברים שזמן ערבית הוא משקיעת החמה (אול"צ ח"ב טו, ו, בדעת שו"ע). גם לדעה זו זמן ק"ש אחר צאה"כ. ודעת רוה"פ, שזמן תפילת ערבית לפי חכמים הוא אחר צאת הכוכבים. וכ"כ במ"ב רלג, ט.

[7]. כדעה הראשונה משמע בכה"ח רלג, יב. וישלים אח"כ את שלוש פרשיות שמע. וכדעה השניה משמע משעה"צ רלה, טז; ועי' פס"ת רלה, ג. אבל אם התפלל מנחה לפני פלג המנחה, יתפלל ערבית עם ק"ש וברכותיה במניין, ויחזור לקרוא קריאת שמע לאחר צאת הכוכבים כמבואר בהערה 4.

ח – סוף זמן קריאת שמע ותפילת ערבית

מהתורה זמן קריאת שמע של ערבית נמשך כל הלילה, שנאמר 'בשכבך', וכל הלילה הוא הזמן שאנשים רגילים לשכב על מיטתם. אבל חכמים עשו סייג לדבר, וקבעו את זמנה עד חצות הלילה, כדי שלא ידחה אדם את קריאת שמע ולבסוף ישקע בשינה ויפסידנה. אמנם בדיעבד, אם עבר ולא קרא עד חצות הלילה, יקראנה עם ברכותיה עד 'עמוד-השחר', מפני שמהתורה זמנה כל הלילה.[8]

מי שנאנס ולא קרא את שמע עד 'עמוד-השחר', יכול לקוראה עד 'הנץ-החמה' (ונתבארו זמניהם לעיל יא, ב). וכשהוא קורא את שמע אחר 'עמוד-השחר', יקראנה עם שלוש ברכות, אבל ברכת 'השכיבנו' לא יאמר, שהואיל ועלה 'עמוד-השחר' כבר אינו זמן שכיבה. וגם תפילת ערבית לא יתפלל אחר 'עמוד-השחר', מפני שנתקנה ללילה, ואחר 'עמוד-השחר' כבר התחיל היום (מ"ב רלה, לד; שעה"צ מא).[9]

לכתחילה עדיף לקרוא את שמע ולהתפלל מעריב מיד אחר צאת הכוכבים, שזריזים מקדימים למצוות. אבל מי שעוסק בלימוד תורה, רשאי לכתחילה לאחר את תפילתו עד אחר הלימוד, וכן נוהגים בישיבות להתפלל מעריב בסוף הסדר ולא מיד בצאת הכוכבים. וכן מי שמעדיף להתפלל במניין מאוחר מפני שהוא סבור שיכוון בו יותר, רשאי לכתחילה לאחר את תפילתו. וברור שעדיף להתפלל במניין מאוחר מאשר להתפלל ביחיד אחר צאת הכוכבים.[10]


[8]. במשנה ברכות ב, א, לחכמים זמן ק"ש עד חצות, ולרבן גמליאל עד עמוד השחר. ובגמ' ח, ב, אמרו שהלכה כרבן גמליאל. וכן פסקו רא"ש ורשב"א, שמלכתחילה אפשר לקרוא את שמע עד עמוד השחר. אולם דעת רי"ף, רמב"ם, סמ"ג ורוב הראשונים, שזמנה עד חצות, ורק אם עבר ולא קראה עד חצות, יקראנה עד עמוד השחר. ועל מקרה כזה אמרו שהלכה כרבן גמליאל (ואולי זו היא דעת רבן גמליאל עצמו). וכן נפסק בשו"ע רלה, ג, וחיזק דבריו בבאו"ה שם. (בדברי חכמים נחלקו הראשונים: לתר"י, אין לקוראה אחר חצות, ולדעת סמ"ג בדיעבד יקראנה אחר חצות. והגר"א באר שנחלקו בזה הבבלי והירושלמי, לבבלי חכמים סוברים שבדיעבד יקרא אחר חצות, ולירושלמי לא יקרא. ועיין בבירור הלכה ברכות ב, א).

זמן תפילת ערבית: לדעת דה"ח לכתחילה עד חצות, ולפמ"ג לכתחילה כל הלילה, והובאו במ"ב קח, טו. (ועיין לעיל יז, 13, לעניין נוסע שיסיים את נסיעתו אחר חצות). ובאור לציון ח"ב טו, ט כתב, שעדיף להתפלל ביחיד לפני חצות מאשר במניין אחר חצות. (ועי' פס"ת רלה, י, 68-69. והעיקר כאור לציון, כדי להתפלל כסדר שתיקנו חכמים לכתחילה).

[9]. אם נאנס וקרא את שמע של ערבית אחר עמוד השחר, באותו יום אינו יכול לצאת ידי קריאת שמע של יום לפני הנץ החמה, שאחר שהחשיב את הזמן הזה כזמן שכיבה, שוב אינו יכול להחשיבו גם כזמן קימה (שו"ע נח, ה; מ"ב כב). אמנם י"א שאחר 'שיכיר' יוכל לקרוא את שמע של שחרית (כה"ח נח, כא).

באר במ"ב רלה, ל, שמהתורה היה אפשר לקרוא את קריאת שמע של ערבית עד 'הנץ- החמה', שהואיל ויש עוד אנשים ששוכבים על מיטתם, הוא נקרא זמן 'בשכבך', אלא שב'עמוד-השחר' מתחיל כבר היום, ולכן קבעו חכמים שאין לקרוא את שמע של ערבית אחר 'עמוד-השחר'. ורק מי שמחמת אונס לא קרא את שמע עד 'עמוד-השחר', רשאי לקוראה עד 'הנץ-החמה'. ובטוב רואי נ"ה למרן הרב קוק, מבואר שמהתורה זמן ק"ש של לילה עד עמוד השחר, וחכמים תקנו למי שנאנס שישלים עד הנץ החמה.

[10]. יסוד ההידור להזדרז בתר"י, והובא בשו"ע רלה, ג, ומ"ב כו. אמנם ראשונים אחרים לא הזכירו הידור זה, ולדעת ערוה"ש רלה, יח, אף יש חולקים על כך, ולכן רבים אינם מדקדקים להקדים להתפלל ערבית. וע' בבית ברוך לד, יז, ופס"ת רלה, ט.

ט – דברים האסורים לפני תפילת ערבית

אסור להתחיל לאכול חצי שעה לפני צאת הכוכבים, ואפילו ארוחה קלה אסור להתחיל, שמא יימשך בסעודתו עד שיתעייף ויישן. וכן אסור לשתות משקה משכר. אבל מותר לאכול פירות וירקות. ואפילו לחם או מזונות עד שיעור כביצה מותר לאכול.[11] ואם התחיל לאכול לפני שהגיע לחצי שעה שלפני צאת הכוכבים, כיוון שהתחיל לאכול בהיתר יכול להמשיך, ובתנאי שיוכל להספיק לקרוא את שמע ולהתפלל אחר סעודתו (מ"ב רלה, כא).

ואם התחיל לאכול בזמן האסור, יפסיק מסעודתו כדי לקרוא את שמע שהיא מהתורה, אבל את ברכות קריאת שמע והתפילה, שהם מדברי חכמים, רשאי לדחות עד לאחר סעודתו (שו"ע רלה, ב).

אם ביקש מחבירו שאינו אוכל שיזכיר לו אח"כ לקרוא את שמע ולהתפלל, מותר בשעת הצורך להתחיל לאכול גם אחר צאת הכוכבים (מ"ב רלה, יח). ואם הם שניים שצריכים לאכול ועדיין לא התפללו מעריב, בשעת הצורך יוכלו לסכם ביניהם שיזכירו זה לזה להתפלל מעריב, וכך אין חשש שישכחו (עי' מ"ב בהקדמת תרסט). וכן מי שרגיל תמיד להתפלל במניין בשעה קבועה, וכבר מכיר בעצמו שאינו שוכח להתפלל, כי קביעות המניין מזכירה לו להתפלל, רשאי בשעת הדחק לאכול לפני ערבית (עי' ערוה"ש רלב, טז).

בישיבות רבות, מתחילים לאכול בקיץ ארוחת ערב בחצי שעה הסמוכה לצאת הכוכבים, וסומכים על כך שזמן התפילה קבוע וידוע, וכולם מזכירים זה לזה להתפלל ערבית לאחר הארוחה. ואף שלכתחילה ראוי לאכול ארוחת ערב אחר התפילה, מכל מקום נכון לנהוג כן כדי לשמור על סדרי הלימוד. שאם ידחו את הארוחה לאחר תפילת ערבית – סדר אחר הצהרים יהיה ארוך מדי, וסדר ערב קצר מדי, וזה עלול לגרום לביטול תורה.

מי שמוכרח לאכול לפני התפילה ואין לו זמן קבוע לתפילה ואין מי שיזכיר לו אח"כ לקרוא את שמע ולהתפלל, יכול לעשות לעצמו סימן שיזכיר לו להתפלל, כגון שיכוון שעון מעורר שיצלצל אח"כ, או שיבקש מחבירו לטלפן אליו ולהזכיר לו להתפלל, ומיד כשיצלצל יקרא את שמע ויתפלל (הליכות שלמה ב, יב). בדיעבד אפשר לקשור דבר בבגדים, כך שלא יוכל להורידם לפני השינה בלא לשים לב לקשר שנועד להזכיר לו לקרוא את שמע ולהתפלל (עי' פס"ת רלה, ח).

כשם שאסור לאכול בחצי שעה שלפני צאת הכוכבים כך אסור לישון אז שינת קבע. בשעת הדחק, בתחילת הערב, בשעה שעדיין הכל רגילים להישאר ערים, יכול אדם למנות לעצמו שומר שיעירנו לפני זמן התפילה (עי' ערוה"ש רלב, יז).

אדם שמתכוון להתפלל מעריב ביחיד, לא יתחיל ללמוד אחר צאת הכוכבים, אלא קודם יתפלל ואח"כ ילמד. אבל לפני צאת הכוכבים יכול להתחיל ללמוד אף שהוא מתכוון להמשיך ללמוד ברציפות עד אחר צאת הכוכבים. ואם הוא רגיל ללכת להתפלל בבית הכנסת במניין קבוע שזמנו מאוחר יותר, רשאי להתחיל ללמוד בביתו אחר צאת הכוכבים, שאין חשש שישכח את קביעותו (שו"ע פט, ה; מ"ב פט, ל-לא; רלה, יז).

יש אומרים שכל דבר שאסרו חכמים לפני תפילת מנחה, כמלאכה שעלולה להמשך זמן רב, אסור גם לפני תפילת ערבית (רשב"א, מ"ב רלה, יז). ויש אומרים שרק לפני מנחה אסרו להתחיל במלאכות אלו, מפני שאחר הצהרים אדם רגיל לעבוד ויכול להיגרר במלאכתו ולשכוח להתפלל, אבל בערב אין רגילים להיגרר כל כך בעבודה (ערוה"ש רלה, טז, שכך משמע מהרמב"ם ועוד ראשונים). לכתחילה, כאשר בפועל יש חשש שיגרר – ראוי להחמיר (עיין כד, ה).


[11]. שו"ע רלה, ב; מ"ב רלה, טז; רלב, לה. ובמ"ב רלב, לד, באר שגם תבשיל של מיני דגן מותר לאכול אם אינו קובע לשבוע ממנו. ומזה נלמד שאם הוא מתכוון לשבוע מפירות וירקות או מתבשילי קטניות, הרי זה כסעודה האסורה לפני ק"ש ותפילה.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן