חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ג – טעמי מצוות הנשים | תפילת נשים

א – ההשלמה ההדדית שבין איש לאשה

ככלל ישנו שוויון בין גברים לנשים, וצלם אלוהים שניתן באדם, כולל גברים ונשים כאחד, וכן סגולת ישראל, כוללת גברים ונשים כאחד, וכן התורה ניתנה לכל ישראל, גברים ונשים כאחד (כמבואר בהמשך ז, א). וכן למדו חכמים מהפסוק (שמות כא, א): "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" – "השווה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה" (קידושין לה, א).

אמנם, אי אפשר להתעלם משינויים פרטיים שישנם בין גברים לנשים, הן שינויים גופניים ונפשיים מצד הבריאה האלוקית, והן שינויים הלכתיים כדוגמת ההבדלים במצוות עשה שהזמן גרמן. השינויים הללו מאפשרים לאיש ולאשה להשלים זה את זה.

כדי לגלות את העניין האלוקי בעולם, יש צורך בגילוי דרך שני פנים שישלימו זה את זה. כל נברא הוא מוגבל, ולכן אינו יכול לקלוט את השלימות האלוקית, אבל על ידי כלל ישראל, מתגלה השלימות האלוקית בעולם. מכאן החשיבות הגדולה של אחדות ישראל, מפני שרק עם ישראל על כל מרכיביו יכול לקבל את התורה ולתקן על ידה את העולם. וכפי השוני שבין הנשמות, כך ישנם טעמים שונים לדברי התורה, וכפי שנאמר (תהלים סב, יב): "אַחַת דִּבֶּר אֱלוֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי". וכן נאמר (ירמיה כג, כט): "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה' וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע". ודרשו חכמים: "מה פטיש זה נחלק לכמה ניצוצות – אף כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא נחלק לשבעים לשונות" (שבת פח, ב). "מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות – אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים" (סנהדרין לד, א). וכפי שאמרו על מחלוקת בית הלל ובית שמאי, ועל כל שאר המחלוקות שבדברי חכמים – "אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן" (עירובין יג, ב).

ההשלמה ההדדית המשמעותית ביותר לאדם, היא ההשלמה שבין הזכר והנקבה, שעל ידה יכול האדם לגלות את צלם האלוקים שבו ולהגיע לשלמותו. ולא רק באדם, אלא בכל הבריאה, מהעולמות העליונים ועד העולם הזה, ישנה חלוקה לזכר ולנקבה, וכל מין לבדו אינו יכול להתקיים ולחיות בלא ההשלמה של המין השני. יסוד זה מבואר בהרחבה בחכמת הקבלה. וזהו שאמר רבי אלעזר (יבמות סג, א): "כל אדם שאין לו אשה אינו אדם", שנאמר (בראשית ה, ב): "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם". ועוד אמרו חכמים (יבמות סב, ב): "כל אדם שאין לו אשה, שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה… בלא תורה, בלא חומה".

כשם שהשוני בין הזכר והנקבה מאפשר להם להתחתן ולהוליד ילדים, כך השוני הרוחני והנפשי מאפשר להם להתאחד, להשלים ולהפרות זה את זה מבחינה רוחנית.

על פי זה ניתן להבין מעט את הטעם היסודי להבדלים ההלכתיים שבין מצוות הגברים והנשים.

ב – טעם שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן

הטעם הפשוט והמקובל, לכך שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, הוא כדי שיוכלו למלא את יעודן, לבנות את הבית המשפחתי. אחריות גדולה מוטלת על הנשים, לבנות ולקיים את המשפחה, שעליה מושתת עתידנו האישי והלאומי. אחריות זו נובעת מטבע בריאתן, שהן יולדות ומיניקות; וגם מאופיין הנשי והאימהי, שיש בו סגולות מתאימות לבניית המשפחה וטיפוחה. פעמים רבות האחריות לניהול הבית ולגידול הילדים וחינוכם דורשת התמסרות שנמשכת כל שעות היום והלילה, ואם תוטל על הנשים אחריות לקיום המצוות שהזמן גרמן, התובעות מהאדם לעצור את פעילותו השוטפת ולקיימן, לא יוכלו לטפל כראוי במשפחתן (עפ"י אבודרהם וספר חסידים תתריא).

אפשר לפרש בדרך זו גם את הטעם לכך שנשים פטורות ממצוות תלמוד תורה. לימוד התורה דורש התמסרות רבה, הן בגיל הנעורים בקניית יסודות הלימוד, והן אח"כ במשך כל החיים בהקדשת שעות בכל יום ללימוד התורה. ואם הנשים היו מצוות בלימוד תורה, לא היו יכולות להתמסר לבניין המשפחה. אמנם ברור שגם נשים צריכות ללמוד לחיות על פי הדרכת התורה, אולם אין עליהן חובה ללמוד תורה באופן חקרני ודקדקני לשם העמקה תיאורטית. בכך הוסר מהנשים המתח התמידי שמלווה את הגברים, שמצווים להקדיש את עצמם להתקדמות מתמדת בהבנת התורה.

מכאן ניתן להבין עד כמה גדול ערכה של המשפחה, שלמען טיפוחה, פטרה התורה את הנשים ממצוות תלמוד תורה וממצוות עשה שהזמן גרמן.

צריך להוסיף, שמעצם הדין שנשים פטורות ממצוות תלמוד תורה ומהמצוות שהזמן גרמן, משמע שמטבע בריאתן הן פחות נזקקות להן, וגם בלעדיהן הן יכולות להגיע לשלמותן האישית (כפי שיתבאר להלן הלכה ה', וע' ילקוט שמעוני שמואל ע"ח). על פי זה אפשר להבין, שגם אשה שאין עליה עול משפחתי פטורה מן המצוות הללו.

ג – שכל ורגש

מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, היה רגיל להדגיש את הכלל, שהאיש והאשה שווים. אלא שלאחר קביעת הכלל העקרוני, לפעמים היה עומד על ההבדלים שבין האיש לאשה, "יסוד השכל יותר מורגש אצל האיש. לעומת זאת, צד הרגש שבאדם יותר מובלט אצל האשה" (שיחות הרצי"ה במדבר ע' 413). כמובן שגם לגברים יש רגש וגם לנשים יש שכל, אלא שככלל נטיית הגברים יותר אל השכל ונטיית הנשים יותר אל הרגש. עמדה זו קיבלה חיזוק לאחרונה ממחקרים שונים על המוח והנפש, מהם יוצא שיש שני סוגי אינטלגנציה, שכלית (IQ), ורגשית (EQ).

בגלל הבדל זה, בתחומים מסוימים האיש יותר אקטיבי, פעיל, ואילו האשה יותר פסיבית, נפעלת. אחר שהשכל מגיע למסקנות הוא יוצר ובונה, ואילו תכונתו של הרגש שהוא קולט רשמים מהאירועים שמסביב, הוא אינו יוזם אותם אלא מתרשם מהם. על כן אנו מוצאים בהגדרותיהם של חכמי התורה בדורות הקודמים, כי האיש נוטה יותר להשפיע והאשה נוטה יותר לקבל.

על ידי שתי התכונות הללו, שמשלימות זו את זו, אנו יכולים להתקשר בשלימות לעניין האלוקי, להתגדל באמונה, לחיות חיי תורה, ולתקן עולם במלכות שד-י.

על ידי השכל המנתח והמגדיר, אנו קובעים את העקרונות שלפיהם מודרכים חיינו. ועל ידי הרגש הטבעי, החי, אנו יכולים לקלוט יותר את האמונה והחיוניות שבתורה.

בסעיפים הבאים אנסה בעז"ה להמשיך לבאר רעיון זה על פי דברי מרן הרב זצ"ל ובנו מו"ר הרב צבי יהודה זצ"ל.[1]


[1]. להרחבה יעויין בשיחות הרצי"ה בראשית ע' 77-78; במדבר ע' 411-416; שיחה 9 – איש ואשה; עולת ראיה ח"א ע' עא-עב; עין איה ברכות פ"ז מו. וע"ע שבת לג, ב; תנחומא וירא כב; ב"מ נט, א; נדה מה, ב.

ד – מעלת הגברים והשכל

השכל הוא המייחד את האדם מכל בעלי החיים, על ידי השכל האדם מסוגל לחקור, להגיע למסקנות, לתכנן את פעילותו וליצור שינויים משמעותיים בעולם. על ידי השכל בני האדם מסוגלים לשתף פעולה, להתארגן כציבור ולהגיע להישגים עצומים. לכן השכל הוא המנהיג את האדם ואת החברה. על ידו נקבעים העקרונות, היסודות, שעליהם מושתתים החיים האנושיים. מצד זה השכל הוא כללי. ואילו הרגש הוא פרטי, כפי ההתרשמות האישית, ולא כפי שהכללים והעקרונות מחייבים. השכל נותן לכל רעיון הגדרה כללית קבועה, וכאשר אותם הרעיונות נקלטים ברגש הרי הם מתפצלים לאין ספור גוונים, לפי תכונתו האישית של כל אדם, ואף באותו אדם הרעיונות נקלטים בגוונים שונים לפי מצב רוחו המשתנה.

על פי זה אפשר להבין את מעלתה של מצוות תלמוד תורה, שהיא מתקיימת על ידי השכל. על ידי הלימוד המדוקדק והחקרני, מתבססת התפישה השכלית התורנית, שעל פיה אפשר להנהיג את העולם ולתקנו. זה גם עניינן של מצוות העשה שהזמן גרמן, שהן מעלות על נס באופן ממוקד רעיונות חשובים, שלאורם עם ישראל צריך לילך. קריאת שמע, למשל, מזכירה את יסודות התורה והאמונה; הציצית שמצוותה ביום, מזכירה דרך הבגד את כל המצוות ומעוררת לזהירות מיצר הרע; וכך כל המצוות שהזמן גרמן, מעלות על נס ערכים תורניים, שצריכים לכוון את חיינו.

על פי זה אפשר גם להבין מדוע ההנהגה נתונה יותר בידי הגברים – מלכים, דיינים, שופטים, שוטרים ואנשי הצבא. וכן אמרו חז"ל: "אין לך אשה כשרה בנשים אלא אשה שהיא עושה רצון בעלה" (אליהו רבה י; ילקוט שמעוני שופטים מב).

ה – מעלת הנשים והרגש

לעומת זאת, הרגש המקבל והמתרשם, מסוגל לקלוט את האמונה ביותר טבעיות וחיוניות. מצד זה האשה קרובה יותר לעניין האלוקי, ומצד זה היא יותר כללית. שכן מתוך ההופעה האלוקית הכללית, שמחייה את העולם, נמשכות אח"כ כל ההגדרות העקרוניות שהשכל מברר ומגדיר. מעלה זו שבאשה נעוצה בחומר שממנו נוצרה. האדם נוצר מהעפר, והאשה מחומר מעודן יותר – מצלעו. וכיוון שהחומר שממנו נבראה האשה משובח יותר, היא יכולה באופן טבעי לקלוט יותר את העניין האלוקי. האינטואיציה הנשית קרובה יותר לאמונה, ולכן גם בלא התיווך של בירורים שכליים תורניים, ובלא התיווך של מצוות ממוקדות שהזמן גרמן, הנשים יכולות להתקשר באופן עמוק לתורה ולמגמתה. ואילו הגברים, נזקקים ללימוד התורה ולמצוות שהזמן גרמן, כדי לבסס בקרבם את ההתקשרות לאמונה ולתורה.

וכן אנו מוצאים שבכל האירועים הגדולים שאירעו לעם ישראל, נתגלתה מעלתן היתירה של הנשים, שהן קדמו לגברים בבחירתן בדרך האמונה. כפי הנראה, הניתוח השכלי הגברי מספיק למצב רגיל, אולם במקום שבו צריך יותר שאר רוח, יותר אמונה, נצרכות דווקא התכונות הנשיות. "דרש רבי עקיבא: בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים" (ילקוט שמעוני תהלים תשצה, וע' רש"י שמות לח, ח). במתן תורה היתה הפנייה אל הנשים תחילה (רש"י שמות יט, ג, עפ"י חז"ל). וכן היחס לכבוד תורה נלמד על ידי אשה (להלן ז, א). ואף הגברים לומדים תורה בזכות הכרתן העמוקה של הנשים (ע' ברכות יז, א, ולהלן ז, א). ונשים לא חטאו בחטא העגל (פרקי דרבי אליעזר מה), ובחטא המרגלים (תנחומא פנחס ז). ועל העתיד אמרו: "אין הדורות נגאלים אלא בזכות נשים צדקניות שבדור" (מדרש זוטא רות ד, יא).[2]

מעלת האשה באה לידי ביטוי גם בלשון הקודש, שהדברים הכלליים מבוטאים בלשון נקבה: חדשות, נפלאות, נצורות, נשגבות. גם האמונה, התורה, המצוות, התפילה, הסגולה, היהדות, הכהונה והמלוכה, בלשון נקבה. וזאת כאמור מפני שהטבע הנשי קרוב יותר לאלוקיות (שיחות הרצי"ה בראשית ע' 77).[3]

אותה תכונה המאפשרת לאשה לקלוט ולקבל את העניין האלוקי, מאפשרת לנשים לקלוט את היסודות הגבריים ולממש אותם בחיים. הגברים מסוגלים להגדיר טוב יותר את הרעיון, אבל הנשים מסוגלות יותר לממשו בחיים. תחילת יצירת הוולד אצל הגבר, אבל האשה מפתחת אותו ברחמה, מולידה ומניקה ומגדלת אותו בפועל. לכן הנשים הן עיקר הבית, והן אלה שזוכות לעסוק יותר באידיאל הגדול של בניית המשפחה.


[2]. נמצא כי מצד המעלה האנושית השכלית, האיש יותר כללי. ומצד קליטת העניין האלוקי והאמונה הבאה לידי ביטוי בחיוניות האינטואיטיבית, האשה יותר כללית. ולכן האשה קולטת יותר את התהליכים ההיסטוריים האלוקיים הגדולים.

[3]. אולי לכן כאשר מדברים על כלל העברת המסורת הישראלית נאמר (משלי א, ח): "אַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ", שהיסוד הראשון בחינוך הוא בניית הקשר הטבעי הכללי עם הקב"ה ותורתו, תכונה שבולטת יותר אצל הנשים. לעומת זאת, הדרכת האבות ממוקדת להדרכות מפורטות ומחייבות, וכיוון שלעיתים קשה לאדם להזדהות בשלימות עם ההדרכות המגבילות והמצמצמות, יש בה צד מייסר – "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ".

ו – סדר גילוי המעלות

מתחילה צריכה להיות הכרה בערכה של התורה ותלמודה, ובערכן של המצוות שהזמן גרמן, שהן מאירות את חיי היום יום. תפקידם של הגברים להיות אחראים לשמירת הערכים הכלליים הבאים לידי ביטוי במצוות הללו, ולהכריז עליהם בפומבי בזמנים קבועים, כפי מצוות התורה. ומתוך ההכרה בערך התפקיד הגברי יכולות הנשים להמשיך את האור שבמצוות הללו אל כל רבדי החיים.

במבט ראשון, נראה מעמדם של הגברים גבוה ממעמדן של הנשים, הגברים מנהיגים ומשפיעים ואילו הנשים מקבלות ומושפעות. אולם ככל שמתבוננים לטווח ארוך יותר, כך נמצא כי ההשפעה הנשית הולכת וגוברת. וכך מספרים חז"ל (בראשית רבה יז, ז): "מעשה בחסיד אחד שהיה נשוי לחסידה אחת, ולא העמידו בנים זה מזה. אמרו: אין אנו מועילים להקב"ה כלום. עמדו וגרשו זה את זה. הלך זה ונשא רשעה אחת ועשתה אותו רשע, הלכה זאת ונישאת לרשע אחד ועשתה אותו צדיק, הוי שהכל מן האשה".

האיש בולט יותר בצדדיו האנושיים, השכל הוא שיא האנושיות, אולם האשה בולטת יותר בקליטתה את העניין האלוקי; ולכן אע"פ שהבעל מצוּוה ללמוד תורה ולקבוע את הערכים, היחס הכללי אליהם מושפע יותר מהאשה, וצדקנותה או להיפך רשעותה, מקרינים על בעלה. לטווח ארוך, היחס הכללי לאמונה, משפיע יותר. ולכן אם האשה צדקת, והיחסים בין בני הזוג טובים, מסתבר שלבסוף גם בעלה יהיה צדיק; ואם היא מרשעת, מסתבר שלבסוף גם בעלה יהיה רשע.

וכך רמוז בחכמת הנסתר, שבתחילה מתגלה יותר מעלתו של הגבר, אולם בעתיד תתגלה יותר מעלתה של האשה, כפי שרמוז בפסוק (ירמיהו לא, כא): "כִּי בָרָא ה' חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר". בעולם הזה, מבטנו חיצוני, ולכן מעלתו של האיש הלומד והמנהיג גבוהה ממעלתה של האשה. אולם לעתיד לבא, המבט יהיה יותר עמוק, ואז תתגלה מעלתה של האמונה והקליטה האינטואיטיבית, עד שמעמד האיש והאשה יהיה שווה. ובעולם הבא, תתגלה כל כך מעלתה של האמונה והקליטה האלוקית, עד שמעמד האשה יהיה גבוה ממעמד האיש. ואמנם גם אז יהיה מקום וצורך בלימוד ובהגדרות שכליות, אלא שהקליטה הרגשית, הנשית, תהיה חשובה יותר.

אפשר לומר שלאחר חטא אדם הראשון וכניסתו של יצר הרע לתוך האדם, קשה יותר לסמוך על האינטואיציה ועל הרגשות הטבעיים, ועיקר ההתמודדות עם היצר הרע נעשית על ידי הדרכתו של השכל, שצריך לשלוט על הרגש ולהנהיגו. אולם ככל שהעולם יתוקן, והאמונה והמוסר יהיו נחלת הכל, כך יהיה פחות חשש שמא הרגש הטבעי יתפרץ באופן מוטעה והרסני, וממילא המעצורים על גילויו של הרגש יוסרו, ומעלתו תתגלה, ועימו מעלתה של האשה.

ואין לומר שהעולם הבא רחוק מאתנו ואינו משפיע כלל על חיינו, מפני שגם היום הוא גנוז בעומק פנימיותינו. הנפש החיצונית כנגד העולם הזה, הרוח הפנימית כנגד העתיד לבוא, והנשמה היותר פנימית כנגד העולם הבא. ולכן גם היום, ככל שמעמיקים יותר, רואים יותר את השפעתה של האשה. אולם הסדר הוא שמתוך הענוותנות של האשה לקבל את מעלת האיש והשפעתו, יכולה האישה לגלות יותר ויותר את מעלתה.

עוד אפשר להאריך בנושא זה, אך לא כאן המקום. רק נרמוז בקיצור, שגם היחס בין החמה המשפיעה ללבנה המקבלת, דומה ליחס שבין זכר לנקבה. מתחילה היו שניהם שווים, ובעקבות גאוותנותה של הלבנה נתמעטה. אבל באמת בעומק העניין מעלתה גבוהה, שהיא קולטת את ההארה כאן בעולם הזה. ובמידה מסוימת כך הוא היחס בין השמים והארץ, שבמבט ראשון השמים נעלים יותר, ובמבט שני תכלית הבריאה למען הארץ, וסוף מעשה במחשבה תחילה. וכן היחס שבין שבט יהודה ושבט יוסף, מצד אחד יהודה מולך, אולם הבן היקר והחביב הוא יוסף, שהיה יפה כאשה, וביכולתו לגלות את כל האידיאלים הנשגבים בתוך העולם הזה, ביופי ובעושר.

ז – השיתוף והאהבה

בכל תכונה לבדה ישנו חסרון. השכל החוקר והמגדיר עלול לאבד את החיוניות הנובעת מתוך ההתקשרות אל המקור האלוקי. וכן מרוב עיסוק בעקרונות וכללים הוא עלול לאבד את המגע עם החיים הממשיים. ומנגד, האינטואיציה הרגשית, בבואה לארגן את החיים בעולם, עלולה להיסחף ולטעות, לקלקל את השורה ולסטות מהדין המדויק.

לפיכך, נמסרה עבודת קביעת הכללים והעקרונות לגברים, שנצטוו לעסוק בתורה ולקיים את מצוות העשה שהזמן גרמן, ועל ידי כך לקבוע את היסודות של החיים הישראליים. ואילו הנשים מגלות את ההתקשרות הכללית לאמונה ולחיי התורה הממשיים, ובזכות זאת הגברים מתקשרים אל האמונה הטבעית ומבינים נכון יותר את הערך של העקרונות הלימודיים.

בגלוי נראה כי תפקידם של הגברים חשוב יותר, ומצד מעלתם זכו במצוות תלמוד תורה ובמצוות העשה שהזמן גרמן, ומכוח זה ההנהגה וההדרכה מסורה לגברים. שכן מי שעוסק בעקרונות התורה הוא צריך להנהיג ולהדריך. אולם במבט עמוק יותר, נראה שערכן של הנשים חשוב יותר. אמנם הגברים עוסקים יותר בעקרונות ובהנהגה, אולם בניית המשפחה, שהיא המשמעותית יותר בחיים, נתונה יותר בידיה של האשה. יתר על כן, תכלית הבריאה היא לקלוט את ההארה האלוקית בתוך החיים הממשיים ולחוות אותה במלא העוצמה, ולכך הנשים זוכות יותר.

דווקא על ידי מידת הענווה שבאשה, ביכולתה לקלוט את העניין האלוקי, ולקלוט את ההארה הנובעת מתלמוד התורה וממצוות עשה שהזמן גרמן, ומתוך כך היא יכולה לגלות את מעלותיה הגדולות. ולכן לא מקרה הוא, שמעלת הגבר ניכרת יותר, ואילו מעלת האשה פנימית ונסתרת. "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהלים מה, יד). באופן זה גם אפשר להבין את משמעות ברכת "שעשני כרצונו" (כמבואר בהמשך ו, ב).

כאשר מטשטשים את הייחודיות של כל מין, או יוצרים מאבק ועוינות בין המינים, אין הפריה הדדית בין האיש לאשה, הצעירים מתקשים לבנות את משפחתם, והמשפחות הקיימות מתפרקות ונהרסות.

לעומת זאת, כאשר מבינים את הערך של כל מין, ומתוך כך מתחברים באהבה יתירה, השכינה שורה בין בני הזוג (סוטה יז, א), האמונה והשמחה מתרבות בעולם, והיסוד השכלי והרגשי מתפתחים ומתאחדים. ועם ישראל על כל משפחותיו הולך ונבנה, ומספר תהילת ה' אחד בעולם.

ח – היסוד הכללי מול האישי שבתפילה

על פי מה שלמדנו אפשר להבין יותר את משמעותה של תפילת הנשים. שני יסודות באים לידי ביטוי בתפילה, האחד אישי והשני כללי. האישי הוא הפנייה של האדם אל מקור חייו, אל ה' אלוהיו, ובקשת הרחמים מלפניו. והיסוד הכללי בא לתת ביטוי לקשר הקבוע שבין כלל ישראל לקב"ה, ועל ידי כך לקדש את שמו של ה' בעולם, ולהוסיף ברכה לנבראים. היסוד הכללי של התפילה הוא המשך של עבודת הקרבנות בבית המקדש, ולכן התפילות נתקנו כנגד קרבנות התמיד שהיו קרבים בכל יום בבוקר ובערב על גבי המזבח.

לעיתים ישנו מתח מסוים בין היסוד הכללי ליסוד האישי, מצד היסוד האישי היה טוב לכאורה לתפילה שתשתפך מן הלב בלא גבולות, בלי נוסח ובלי זמנים קבועים, שאז היא תבטא בחום וברגש את הכיסופים והכמיהה לקרבת אלוהים. וכך נהגו בימי הבית הראשון. אולם אנשי כנסת הגדולה הדגישו בתקנותיהם את היסוד הכללי, מפני שהבינו שבלא סדר תפילות קבוע, רוב האנשים ישקעו בשגרת יומם ואפילו תפילה אישית לא יתפללו. ולא זו בלבד, אלא שפעמים רבות יש ברגש האישי חסרונות ופגמים, אבל כשאדם מתפלל עם הציבור, מכוח הכלל, מתמלאים חסרונותיו ותפילתו נעשית שלימה. על כן תקנו להתפלל בזמנים קבועים כנגד הקרבת התמיד בבית המקדש. ותקנו לתפילה נוסח מדויק, הכולל בתוכו את כל הערכים החשובים לכלל ישראל. ותקנו את התפילה בלשון רבים, ותקנו להתפלל בבית הכנסת ובמניין, שזהו עיקר מעלתם של ישראל שמסוגלים לגלות את הקדושה בציבור, ועל ידי כך לגלות את שמו של ה' בעולם ולתקנו.

אלא שבעקבות הדגשת היסודות הכלליים והקבועים שבתפילה, הצד האישי עם הרגש החם והעז עלול להידחק. ועל זה הזהיר רבי שמעון: "אל תעש תפילתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא" (אבות ב, יג). וכן אמר רבי אליעזר: "העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים" (ברכות כח, ב).

ואע"פ כן תקנו חכמים, להדגיש את היסוד הכללי בתפילה, כדי לבסס על ידו את עקרונות האמונה בחיים. מבחינה זו התפילה היא המשך של עבודת בית המקדש, וכמו שהקרבנות ביטאו את הקשר של ישראל והעולם כולו לה', כך התפילות נותנות לכך ביטוי פומבי בכל קהילות ישראל. ואף בשטח הר הבית, היה בית כנסת לתפילות בזמן בית המקדש השני. ואף שהרגש האישי עלול להידחק עקב כך, ההשפעה הכללית של התפילות המסודרות והציבוריות על כל העולם ועל כל יחיד ויחיד היא עצומה, ולכן העדיפו חכמים לתקן את המסגרות המוגדרות של התפילה (יעויין לעיל א, ח).[4]


[4]. בדורות האחרונים גדולי החסידות התאמצו למצוא דרכים כיצד להחזיר לתפילה את הרגש האישי והכוונה שנדחקו בעקבות ההדגשה הכללית, לעיתים אף וויתרו לשם כך על דקדוקי הלכה. יש שהוסיפו ניגונים בתפילה, ובזה אין שום בעיה הלכתית. יש שהיו נוהגים לחזור על מילות התפילה שוב ושוב עד שהרגישו שכיוונו מספיק, ויש בכך בעיה הלכתית. יש שהיו צועקים בתפילה, ואף זה בניגוד להדרכת חכמים. יש שאיחרו את זמן התפילה עד שהרגישו בעצמם שהם מוכנים לכוון כראוי, אך אם בינתיים עבר זמן התפילה, זה בניגוד גמור להלכה. ויש שהיו מתפללים ביחידות כדי לעורר את הכוונה (ע' על ערך התפילה במניין בפניני הלכה, תפילה, פ"ב סעיפים: א, ב, ה). בעקבות זאת התעוררה כנגדם מחלוקת. אך הם סברו שכל כך חשוב לעורר את הכוונה האישית, עד שאפשר לוותר לשם כך על דקדוקי הלכות. בפועל, כעבור כמה דורות, רוב החסידים חזרו לשמור על כללי ההלכה כמסורת ישראל.

ט – תפילת הנשים

לעומת זאת, בתפילת הנשים בולט יותר היסוד האישי. שהואיל והאשה פטורה מכל המצוות שתלויות בזמן, לפיכך אינה צריכה לומר פסוקי דזמרה וקריאת שמע וברכותיה, וכל שאר הדברים שהגברים אומרים בתפילה. אמנם גם הנשים צריכות להתפלל בנוסח שמונה עשרה, כפי שתקנו אנשי כנסת הגדולה, אלא שהואיל וסדר תפילת החובה שלהן קצר יותר, ממילא יש פחות חשש שהשגרה תשׁחק את כוונתן. למעשה, גם לגבי תפילת עמידה, רשאית כל אשה להחליט אם להתפלל שתי תפילות ביום כדעת המחמירים או תפילה אחת כדעת המקילים (לעיל ב, ה).

בנוסף לכך, כיוון שאשה אינה צריכה להתפלל בבית הכנסת ובמניין, ממילא היא יכולה לקבוע את תפילתה בזמן שבו תרגיש שתוכל לכוון יותר, וכן קצב תפילתה אינו מוגבל על ידי קצב תפילת הציבור. מכל זה יוצא שבתפילת האשה בולט יותר צד התחנונים האישי. יתר על כן, לגברים שאינם יודעים להתפלל תקנו חכמים שיבואו לבית הכנסת ויצאו ידי חובתם בחזרת הש"ץ, ואילו נשים שאינן יודעות להתפלל אינן חייבות לשמוע את חזרת הש"ץ. הפירוש הפשוט לכך, שאי אפשר להטריח את הנשים בזה. אולם אפשר גם לומר שבתפילת הנשים בולטת יותר כוונת הלב ופחות החובה הדקדקנית, ומי שאינה יודעת להתפלל בנוסח המסודר, תתפלל בלשונה כפי יכולתה. כי העיקר בתפילת הנשים הוא בקשת הרחמים מלפניו.[5]


[5]. חיוב הנשים להתפלל בכל יום לפי הרמב"ן, מפני שגם הנשים צריכות לבקש רחמים על עצמן. וגם לפי הרמב"ם, יש גורסים בגמ' מפני שגם הן צריכות לבקש רחמים. ואילו בתקנות שתקנו חכמים לגברים בולט יותר הצד הכללי והציבורי, כנגד התמיד, וכנגד הופעת הקדושה בבית המקדש, כאשר בית הכנסת הוא מקדש מעט. בנוסף לכך, הגברים מחויבים בק"ש ובברכותיה. לעומת זאת, לנשים נשאר העיקר הראשון שבתפילה, שהוא השבח, הבקשה וההודאה. גם למדנו סברה (לעיל ב, 4) שנשים שטרודות בגידול הילדים פטורות מהתפילה, מפני שאינן יכולות לכוון כראוי, ואילו לגבי גברים במצב דומה אין מקילים. ושוב מצינו, שלגבי נשים יש יותר דגש על הכוונה ובקשת הרחמים, ולגבי גברים על שמירת המסגרת של גילוי שכינה בתפילה.

וזה תואם את המבואר בהערה 2, שמצד השכל האשה פרטית יותר, ומצד קליטת האמונה כללית יותר. קביעת סדרי התפילה במניין כנגד הקרבנות באה לתת ביטוי יותר לצד השכלי, לקבוע בעולם את יסודות האמונה, ולזה שייכים יותר הגברים. לעומת זאת, הנשים בולטות יותר בכוונת הלב, שבאה לידי ביטוי בתפילה האישית, וזו מצוות התפילה לנשים, שבולט בה יותר צד הרשות. לכן נלמדו יסודות תפילה מרובים מתפילת חנה. עוד יעויין בפניני הלכה תפילה ב, ב; ב, ה. וכן להלן טו, 1, שנשים פטורות מאמירת פרשת התמיד, כי חיוב הנשים מצד שצריכות לבקש רחמים ולא כנגד התמיד. והמבי"ט ב"בית אלקים" שער היסודות פל"ט באר, שעד החורבן היתה השכינה נגלית בעבודת בית המקדש, וגם תפילת היחיד היתה נשמעת. ואחר החורבן הראשון, תקנו אנשי כנה"ג את התפילה במניין, כדי שתשרה שכינה ביניהם, ומתוך כך תפילתם תתקבל.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן