חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ט – הכנת הגוף | תפילת נשים

א – נטילת ידיים

המתפללת תפילת עמידה צריכה לטהר את עצמה, לפיכך מצווה שתיטול את ידיה לקראת התפילה. אלא שישנו חילוק בין מצב שאשה יודעת שידיה מטונפות ובין מצב סתמי שאינה יודעת אם ידיה טונפו.

אם ידוע לה שידיה טונפו, כגון שהתפנתה או נגעה במקומות המכוסים שבגופה, היינו שיש בהם זוהמא מסוימת מחמת הזיעה – חייבת ליטול את ידיה לפני התפילה. לכתחילה טוב שתיטול את ידיה מכלי כדרך שנוטלים את הידיים לסעודה, ובדיעבד, אם שטפה אותם במים ללא כלי, יצאה ידי מצוות ההכנה לתפילה, מפני שהעיקר הוא שיהיו ידיה נקיות לקראת התפילה.

אם אין שם מים, עליה לטרוח ולילך עד למרחק של מיל, שהוא כקילומטר (960 מטר), כדי ליטול את ידיה לקראת התפילה. ואם גם במרחק של מיל אין מים, או שיש מים אבל אם תלך ליטול את הידיים יעבור בינתיים זמן התפילה, תשפשף את ידיה בחול או בבגד, כדי להסיר מהן כל שמץ זוהמא – ותתפלל (שו"ע צב, ד; מ"ב צב, כ. פניני הלכה תפילה ה, ב, 1).[1]

במצב סתמי, היינו שמצד אחד לא רחצה את ידיה לאחרונה ומצד שני אינה זוכרת שנגעה בדברים מטונפים או במקומות המכוסים שבגופה, נחלקו הפוסקים אם צריכה ליטול את ידיה לקראת התפילה. לפיכך, אם יש שם מים, תיטול את ידיה, אבל אם אין מים בסמוך לה, אינה צריכה ליטול את ידיה, ותסמוך על הפוסקים הסוברים שסתם ידיים אינן צריכות נטילה לתפילה. וליתר ביטחון, טוב שתשפשף את ידיה בבגדה (שו"ע צב, ה; רלג, ב; מ"ב צב, כו; באו"ה 'ואם').

מי שיצאה מהשירותים ורחצה את ידיה והשגיחה על עצמה אח"כ שלא לנגוע במקומות המכוסים שבגופה, אינה צריכה לחזור וליטול את ידיה לקראת התפילה. אבל אם לא שמה ליבה לכך, עליה ליטול את ידיה לקראת התפילה. ואם אין שם מים, כיוון שאינה יודעת שידיה מזוהמות, רשאית להתפלל בלא נטילה.


[1]. אדם שמהלך בדרך ובתוך ד' מיל (כ- 4 ק"מ) שלפניו ישנם מים, צריך לילך אליהם ואח"כ יתפלל. וכתב בשו"ע צב, ז: "מקום מטונף היינו מקומות המכוסים באדם לפי שיש בהם מלמולי זיעה, וכן אם חיכך הראש". והכוונה לחיכוך שורשי השערות, אבל הנוגעת בשערות מלמעלה, אינה צריכה ליטול ידיים (שו"ע הרב ומ"ב קסב, נח; קסד, י). ומי שיודעת ששערותיה נקיות, כגון שלא עבר זמן רב מאז שחפפה את ראשה, לדעת כמה אחרונים אינה צריכה ליטול ידיים גם אם נגעה בסמוך לשורשי שערותיה (ציץ אליעזר ח"ז ב, יד). ואפשר לסמוך על כך כל עוד מרגישים שהמקום נקי מהרחצה. וכאשר השערות מכוסות, מצטברת בהן זיעה מהר יותר. ע' בפניני הלכה תפילה ה, 2.

הנוגעת בשאר מקומות מכוסים שבגוף, אם הגוף רחוץ ואין בו מלמולי זיעה, נחלקו האחרונים אם צריך ליטול ידיים. בא"א בוטשאטש ד, כא, מחמיר, וביב"א ה, א, ד-ה, הביא פוסקים להקל.

נגיעה בצואת האוזן או האף נחשבת כנגיעה במקום מטונף, רמ"א צב, ז, פניני הלכה תפילה ה, 2.

לגבי לימוד תורה וברכות, הנוגעת במקומות מכוסים יכולה בדיעבד לשפשף את ידיה בבגדה וללמוד או לומר ברכות, כמבואר בשו"ע ד, כג, ומ"ב ד, סא, עי"ש.

ב – הכנת הגוף לתפילת עמידה

אמרו חכמים: הנצרך לנקביו, בין לגדולים ובין לקטנים – אל יתפלל (ברכות כג, א). שני טעמים לכך: א) מפני שהצורך להתפנות עלול להטריד את הכוונה. ב) אין ראוי לבוא בתפילה לפני הקב"ה כשהגוף משוקץ בצואה שבתוכו. ואף כשהוא מסופק אם צריך לנקביו, אמרו חכמים שלכתחילה ראוי לאדם לבדוק את עצמו לפני התפילה (ברכות טו, א). וסמכו דבריהם על הפסוק (עמוס ד, יב): "הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלוֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל", ועוד נאמר (קהלת ד, יז): "שְׁמֹר רַגְלְךָ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל בֵּית הָאֱלוֹהִים", והכוונה שמור עצמך שלא תהא צריך לנקביך בשעה שאתה עומד בתפילה.

הסובל מנזלת – יקנח את אפו לפני התפילה, כדי שלא יצטרך לקנח עצמו בשעת התפילה. ואם יש לו ליחה בגרונו שמפריעה לו, יוציאה לפני התפילה, כדי שלא תטריד אותו בתפילה (שו"ע צב, ג). ואם נאלץ לקנח עצמו בתפילה, יעשה זאת בצורה המנומסת ביותר. ואם צריך לפהק – יניח ידו על פיו, מפני שאדם העומד בתפילה צריך להיזהר מאוד בכבוד שמים, וכל מה שנחשב כלא מנומס בפני בני אדם, אסור בשעת התפילה (ע' שו"ע צז, א-ב).

ג – דין הנצרך לנקביו לעניין תפילה

שתי דרגות של צורך ישנן: א) כשהצורך גדול כל כך עד שהנצרך לנקביו משער שלא יוכל להתאפק למשך זמן של מהלך פרסה, שהוא כשבעים ושתים דקות. ב) כשאפשר להתאפק יותר משבעים ושתים דקות. ונפרט את הדינים של כל דרגה.

המתחיל להתפלל בשעה שהיה צריך להתפנות לגדולים (צואה) ולא יכל להתאפק במשך שבעים ושתים דקות, תפילתו תועבה, ולא יצא בה ידי חובתו, וצריך לחזור להתפלל אחר שיתפנה. ואם התפלל כשלא יכל להתאפק במשך שבעים ושתים דקות לקטנים (מי רגליים), אף שברור שעשה שלא כדין, מכל מקום נחלקו האחרונים אם תפילתו תועבה. וכיוון שהוא ספק, אינו חייב לחזור ולהתפלל. ואם ירצה לצאת מהספק, יוכל לחזור ולהתפלל תפילת נדבה (פניני הלכה תפילה ה, ח, 7).

אבל אם יכל להתאפק שבעים ושתים דקות והתפלל, כיוון שלא היה צריך כל כך לנקביו, תפילתו תפילה. ומכל מקום לכתחילה, גם מי שיכול להתאפק שבעים ושתים דקות, לא יתפלל. אבל אם עד שיתפנה יעבור זמן התפילה, יתפלל מיד כדי שלא יפסיד לגמרי את התפילה (שו"ע צב, א; מ"ב צב, ה).

אומדן היכולת להתאפק תלויה באדם. ואם חשב לפני התפילה שהוא יכול להתאפק שבעים ושתים דקות, ואחר התפילה נוכח שטעה, ובאמת לא יכל להתאפק, כיוון שבשעה שהתחיל להתפלל חשב שהוא יכול להתאפק, תפילתו תפילה (באו"ה צב, א, ד"ה 'שיעור פרסה').[2]


[2]. נחלקו הראשונים בנצרך לנקביו ויכול להתאפק שבעים ושתים דקות, לתר"י והרמב"ם והרא"ש, לא יתפלל, והרי"ף ורש"י סוברים, שיכול להתפלל לכתחילה. למעשה נפסק בשו"ע צב, א, שלא יתפלל. אבל כשהצורך קל מאוד, הרוצה להקל רשאי, במיוחד שיש אנשים שתמיד חשים מעט צורך. ואם כדי להתפנות צריך ללחוץ עצמו כדי להוציא את הפסולת, אזי ישנה דעה שאינו עובר כלל על 'בל תשקצו' ויכול להתפלל (בהערות הרב אליהו לקצשו"ע יב, ג, בשם י"א בבן איש חי ויצא ג). וכפי שכתבתי בתחילה, לכתחילה צריך אדם לבדוק עצמו על ידי שילך להתפנות, כמבואר בברכות טו, א, ושו"ע ב, ו. וע' בפניני הלכה תפילה ה, 8.

ד – מי שבאמצע תפילתה הוצרכה להתפנות

מי שהתחילה להתפלל עמידה בלא שנצרכה לנקביה, ובאמצע תפילתה החל להתעורר אצלה צורך גדול להתפנות לנקביה. כיוון שהתחילה להתפלל בהיתר, כל זמן שהיא מסוגלת להתאפק, יכולה להמשיך בתפילתה.

ואפילו אם ידעה שהיא נצרכת לנקביה, אלא שחשבה שהיא מסוגלת להתאפק במשך שבעים ושתים דקות, אף שמלכתחילה היה ראוי שתתפנה לפני תפילתה, מכל מקום אם התחילה להתפלל ופתאום הרגישה שאינה יכולה להתאפק שבעים ושתים דקות, כיוון שהתחילה להתפלל מתוך מחשבה שתוכל להתאפק, תסיים את תפילתה.

ואם נצרכה כל כך עד שאינה יכולה להתאפק יותר, תתפנה מיד. ואם ההפסקה ארכה כדי שיעור זמן שהיא רגילה לסיים את כל תפילת עמידה מתחילתה ועד סופה, תחזור להתפלל מתחילת התפילה. ואם ההפסקה ארכה פחות זמן, תמשיך להתפלל מן המקום שהפסיקה.[3]


[3]. מי שמתפללת את כל סדר התפילה, והתחילה כשלא נצרכה לנקביה, ופתאום הרגישה שאינה יכולה להתאפק שבעים ושתים דקות, אבל עדיין איננה צריכה לעצור את עצמה כדי למנוע את יציאת צרכיה, ואם תלך להתפנות תצטרך לדחוק את עצמה מעט כדי להוציא את צרכיה – כיוון שהתחילה להתפלל בהיתר, ואינה נצרכת כל כך, יכולה לסיים את החלק שבו היא נמצאת. אם הצורך התעורר באמצע פסוקי דזמרה, תמתין עד שתסיים את פסוקי דזמרה בברכת "ישתבח", ותלך להתפנות. ואם התעורר לה הצורך בברכות קריאת שמע, תתפנה בסוף הברכה או הפרק שבו היא נמצאת (מ"ב צב, ט; באו"ה 'יעמיד', פניני הלכה תפילה ה, 10).

ואם היא כל כך נצרכת, עד שהיא ממש צריכה לעצור את עצמה כדי למנוע את צרכיה מלצאת, שבשלב זה היא עוברת על 'בל תשקצו' (רמ"א צב, ב, עפ"י שו"ע הרב ג, יא). אם היא בפסוקי דזמרה או בברכות קריאת שמע, כיוון שההפסקה בהם אינה חמורה כל כך – תלך מיד להתפנות. אבל אם היא באמצע תפילת עמידה, כיוון שההפסקה שם חמורה, וכשהתחילה בתפילת עמידה לא הרגישה שהיא נצרכת לנקביה – תסיים את תפילתה. ורק אם היא במצב כזה שאינה מסוגלת כלל להתאפק, תלך להתפנות (פניני הלכה תפילה ה, 11).

ה – דין הנצרכת לנקביה לשאר עניינים שבקדושה

כשם שהנצרכת לנקביה ואינה יכולה להתאפק שבעים ושתים דקות אסור לה להתפלל, כך גם אסור לה לברך ברכות, לקרוא קריאת שמע וללמוד תורה, שאין ראוי לעסוק בדברים שבקדושה כשהגוף משוקץ. אלא שיש הבדל משמעותי בין תפילת עמידה לשאר דברים שבקדושה. והטעם לכך, שבתפילה אנו כעומדים לפני המלך, והמתפללת שלא כראוי, מבזה כבוד שמים, ותפילתה תועבה. ולכן המתפללת בשעה שלא יכלה להתאפק שבעים ושתים דקות – תפילתה פסולה. מה שאין כן בשאר הדברים שבקדושה, שאין אנו נחשבים כעומדים לפני המלך, ולכן בדיעבד, אם ברכה ברכות וקראה קריאת שמע כשלא יכלה להתאפק שבעים ושתים דקות, יצאה ידי חובתה (מ"ב צב, ו; באו"ה ד"ה 'אפילו בד"ת'; כה"ח ג).

מי שיכולה להתאפק שבעים ושתים דקות, לדעת רוב האחרונים, רשאית לכתחילה לברך ברכות וללמוד תורה, ויש אומרים שעדיף שתתפנה תחילה (מ"ב צב, ז). ומכל מקום אם עליה להתאמץ כדי להתפנות, ודאי שאינה צריכה להתפנות.

התחילה ללמוד כשלא היתה צריכה לנקביה, ותוך כדי לימודה נצרכה לנקביה עד שאינה יכולה להתאפק שבעים ושתים דקות, לכתחילה תלך להתפנות. ואם היא באמצע עניין, יש אומרים שתוכל להמשיך עד שתסיימו (באו"ה צב, ב ד"ה 'קורא'; ילקוט יוסף ח"ב, ע' שלח), ויש אומרים שתלך מיד להתפנות (כה"ח ג, מח).

ואם היא מעבירה שיעור לרבים, תסיים את השיעור ותתפנה, שגדול כבוד הבריות שדוחה איסור 'בל תשקצו' שהוא מדברי חכמים (מ"ב צב, ז). וכן תלמיד או תלמידה שנמצאים בשיעור, כל זמן שאינם צריכים מאוד, מפני כבוד השיעור ראוי שיתאפקו ולא יצאו באמצעיתו. ואם באיסור 'בל תשקצו' מקילים מפני כבוד השיעור, קל וחומר שיש להימנע ככל האפשר מלהיכנס ולצאת באמצע השיעור, וקל וחומר שאסור לפטפט ולהפריע בו.

ו – שיכור ושתוי

אדם הבא להתפלל, צריך שיהיה בצלילות הדעת. שלא כמו רבים מעובדי עבודה זרה, שמקיימים את הפולחן שלהם בעזרת סמים ואלכוהול, וכך נכנסים לאקסטזה; הפנייה שלנו אל ה' נעשית מתוך רצינות ועמקות מחשבתית. וזהו שציוותה התורה לכהנים, שלא יכנסו שתויי יין לעבודת בית המקדש (ויקרא י, ח-יא). ומזה למדו חכמים שאסור לשיכור ושתוי להתפלל.

שיכור הוא מי ששתה הרבה, עד שאינו יכול לדבר כראוי לפני מלך. ושתוי הוא מי שהושפע מעט מהאלכוהול, וקצת קשה לו להתרכז ולמקד את מחשבתו, אבל עדיין הוא מסוגל לדבר לפני מלך.

שיכור שהתחיל להתפלל בטעות – חייב להפסיק מיד, שתפילת השיכור תועבה. ואפילו אם סיים את כל תפילתו – לא יצא בה ידי חובתו. ואם התפכח לפני סוף זמן התפילה, עליו לחזור ולהתפלל כדין (שו"ע צט, א). אבל שתוי שהתפלל, כיוון שהיה יכול לדבר לפני מלך – יצא ידי תפילתו. וכן אם התחיל להתפלל ונזכר שהוא שתוי, יסיים את תפילתו (א"ר, כה"ח צט, ב).[4]

ושאר ברכות, כברכות הנהנין ו'אשר-יצר', שתוי יכול לברך לכתחילה. ושיכור, לכתחילה לא יברך, אבל ברכות שאם לא יברכם יפסידם – יברך. כגון אם נשתכר בסעודתו, יברך את ברכת המזון. וכן אם התפנה, יברך 'אשר-יצר' (רמ"א צט, א; מ"ב יא).

ומי ששתה עד שנעשה שיכור כמו לוט, שאינו יודע מה קורה עימו, נחשב כשוטה, ופטור מכל המצוות. וגם אם בירך, אין ברכותיו נחשבות כלל (מ"ב צט, יא).


[4]. אמנם לגבי גברים, ההלכה, שהואיל ובמשך הדורות נתמעטה הכוונה בתפילה, אין לדקדק כל כך בזה, ובשעת הדחק גם השתוי מעט רשאי להתפלל, ובמיוחד כאשר הוא מתפלל בעזרת סידור, שאין לחשוש שמא יתבלבל בתפילתו (רמ"א צב, ג, מ"ב צט, ג, ויז; וע' כה"ח כב). אבל לנשים אין להקל בכך, הואיל ויש אומרים שנשים יכולות לצאת ידי חובתן בתפילה אחת ביום, וי"א אף בברכות השחר והתורה, ואם כן מדוע שתתפלל בדוחק. וכן לגבי קריאת שמע וברכותיה, נחלקו הפוסקים אם שיכור ושתוי יכול לאומרם, כמבואר בפניני הלכה תפילה ה, יא. וכיוון שנשים פטורות מק"ש וברכותיה, ודאי לא תקראם כשהיא ספק שתויה. ובכלל צריך לדעת שהשכרות מגונה, ושכרות נשים מגונה יותר, כמבואר בכתובות סה, א, ועל כן יש מקום להחמיר יותר בדינה.

ז – דין נידה

אשה נידה חייבת בכל הברכות והתפילות, ורשאית ללמוד תורה, שאין דברי תורה מקבלים טומאה, שנאמר (ירמיהו כג, כט): "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה'", מה האש אינה מקבלת טומאה, אף דברי תורה אינם מקבלים טומאה (ברכות כב, א).

ויש נשים שנהגו להחמיר בשעת וסתן שלא להיכנס לבית הכנסת ושלא לנגוע בספר תורה, ואף שמצד הדין אין בזה איסור, נהגו פרישות בעצמן משום כבוד בית הכנסת. והמנהג הרווח הוא שנשים נכנסות לבית הכנסת בימי וסתן, ורק נמנעות מלהסתכל על אותיות ספר התורה בשעת הגבהתו.[5]

כדרך אגב נזכיר שיש מנהגים שונים לגבי הליכת נשים לבית הקברות: יש אומרים שראוי לנשים שלא לילך לבית הקברות כלל, ויש אומרים שנשים נידות שלא נטהרו מטומאתן לא ילכו לבית הקברות, ויש אומרים שרק בשעת הווסת לא ילכו לבית הקברות, ויש מקילים לגמרי. ויש שנמנעות בימי עיבורן מלהיכנס לבית הקברות, ויש שאינן נמנעות. וכל אשה תנהג כפי שנהגו במשפחתה או במשפחת בעלה. וגם הנוהגות להחמיר, בשעת הצורך רשאיות להקל. לדוגמא, מי שתצטער אם לא תלך ביום השלושים או ביום השנה לקבר הוריה, או שחוששת שיקפידו עליה אם לא תבוא, או שחוששת שיבינו מזה שהיא בימי ווסתה – רשאית להקל. ואם אפשר, תשתדל שלא להתקרב לקברים.[6]


[5]. ע' ב"י ורמ"א או"ח סי' פח, ציץ אליעזר י, ח, יחו"ד ג, ח, טהרת הבית ח"ב ע' רב-רו. והמנהג שכתבתי להיכנס לבית הכנסת ולא להסתכל בס"ת בהגבהה, מובא למעשה במ"ב פח, ז, ובדרכי טהרה ע' נז. בשעת וסתן הכוונה בשעה שהדם שופע, אבל לא בשבעה נקיים, כמובא ברמ"א שם. ויש שכתבו שבשעה שיש עליה טינוף דם לא תאמר ברכות ותפילות ולא תיכנס לבית הכנסת, וכ"כ בערוה"ש פח, ב, וכה"ח יא. אולם למעשה, כל זמן שאין נודף מהדם ריח רע, אין איסור. וכ"כ במעשה רב להגר"א נח, שאין להחמיר בדם נידה כדין מי רגליים, שדין דם נידה כדם פצע. וע' בהליכות ביתה יא, א-י, ומ"ב עו, טו.

[6]. בדרכי טהרה ע' נז, כתב עפ"י הסוד, שראוי לנשים לא ללכת לבית הקברות. ובמ"ב פח, ז, כתב עפ"י הח"א, שלא ילכו עד שיטהרו. אמנם מזה שבתולות ואלמנות, שאינן טובלות לנידתן, נהגו לילך לבית הקברות, משמע שרק בימי שפיעת הווסת נמנעות ולא בשבעה נקיים. וע' בטהרת הבית ח"ב ע' רו. וע' בברכות נא, א, לעניין נשים שחוזרות מן המת.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן