א – נטילת ידיים
המתפללת תפילת עמידה צריכה לטהר את עצמה, לפיכך מצווה שתיטול את ידיה לקראת התפילה. אלא שישנו חילוק בין מצב שאשה יודעת שידיה מטונפות ובין מצב סתמי שאינה יודעת אם ידיה טונפו.
אם ידוע לה שידיה טונפו, כגון שהתפנתה או נגעה במקומות המכוסים שבגופה, היינו שיש בהם זוהמא מסוימת מחמת הזיעה – חייבת ליטול את ידיה לפני התפילה. לכתחילה טוב שתיטול את ידיה מכלי כדרך שנוטלים את הידיים לסעודה, ובדיעבד, אם שטפה אותם במים ללא כלי, יצאה ידי מצוות ההכנה לתפילה, מפני שהעיקר הוא שיהיו ידיה נקיות לקראת התפילה.
אם אין שם מים, עליה לטרוח ולילך עד למרחק של מיל, שהוא כקילומטר (960 מטר), כדי ליטול את ידיה לקראת התפילה. ואם גם במרחק של מיל אין מים, או שיש מים אבל אם תלך ליטול את הידיים יעבור בינתיים זמן התפילה, תשפשף את ידיה בחול או בבגד, כדי להסיר מהן כל שמץ זוהמא – ותתפלל (שו"ע צב, ד; מ"ב צב, כ. פניני הלכה תפילה ה, ב, 1).[1]
במצב סתמי, היינו שמצד אחד לא רחצה את ידיה לאחרונה ומצד שני אינה זוכרת שנגעה בדברים מטונפים או במקומות המכוסים שבגופה, נחלקו הפוסקים אם צריכה ליטול את ידיה לקראת התפילה. לפיכך, אם יש שם מים, תיטול את ידיה, אבל אם אין מים בסמוך לה, אינה צריכה ליטול את ידיה, ותסמוך על הפוסקים הסוברים שסתם ידיים אינן צריכות נטילה לתפילה. וליתר ביטחון, טוב שתשפשף את ידיה בבגדה (שו"ע צב, ה; רלג, ב; מ"ב צב, כו; באו"ה 'ואם').
מי שיצאה מהשירותים ורחצה את ידיה והשגיחה על עצמה אח"כ שלא לנגוע במקומות המכוסים שבגופה, אינה צריכה לחזור וליטול את ידיה לקראת התפילה. אבל אם לא שמה ליבה לכך, עליה ליטול את ידיה לקראת התפילה. ואם אין שם מים, כיוון שאינה יודעת שידיה מזוהמות, רשאית להתפלל בלא נטילה.
הנוגעת בשאר מקומות מכוסים שבגוף, אם הגוף רחוץ ואין בו מלמולי זיעה, נחלקו האחרונים אם צריך ליטול ידיים. בא"א בוטשאטש ד, כא, מחמיר, וביב"א ה, א, ד-ה, הביא פוסקים להקל.
נגיעה בצואת האוזן או האף נחשבת כנגיעה במקום מטונף, רמ"א צב, ז, פניני הלכה תפילה ה, 2.
לגבי לימוד תורה וברכות, הנוגעת במקומות מכוסים יכולה בדיעבד לשפשף את ידיה בבגדה וללמוד או לומר ברכות, כמבואר בשו"ע ד, כג, ומ"ב ד, סא, עי"ש.