חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

י"א – מקום התפילה | תפילת נשים

א – מקום התפילה

תקנו חכמים לגברים להתפלל במניין ובבית הכנסת, אבל לנשים לא תקנו להתפלל במניין. ואף כי ברור שיש מעלה לתפילה עם המניין בבית הכנסת, מפני שהשכינה שורה עם המניין, ובית הכנסת הוא מקום מקודש לתפילה. בנוסף לכך, אם תתפלל עם המניין, תזכה לענות אמן על קדיש וחזרת הש"ץ, ותשתתף באמירת קדושה ומודים, ותשמע ברכת כהנים. אע"פ כן, לא תקנו חכמים לנשים להתפלל במניין בבית הכנסת, כדי שלא ליצור התנגשות בין חובות התפילה במניין ובבית הכנסת לטיפול במשפחה, שטיפוח המשפחה הוא ערך חשוב יותר (ע' לעיל ג, ב). אמנם, כפי שלמדנו, בתפילה עצמה נשים חייבות, כי גם נשים צריכות לבקש על עצמן רחמים.[1] אבל תקנת התפילה במניין כבר אינה קשורה לעצם בקשת הרחמים, אלא היא עניין נוסף שדורש עוד זמן, ובזה לא חייבו את הנשים (ע' לעיל ג, ח-ט, בהבדל הרעיוני שבין תפילות הגברים והנשים).

אמנם בשבתות וחגים, שיש בהם יותר פנאי, נשים רבות נוהגות להתפלל בבית הכנסת. וכן ישנן נשים, בעיקר מבוגרות, שאין עליהן עול משפחה, שמהדרות ללכת בכל יום לבית הכנסת. בהמשך נרחיב במעלת התפילה במניין בבית הכנסת (כ, א-ב, וכב, ז).


[1]. סגנון זה לפי הרמב"ן, כמבואר לעיל ב, ב, 1, שלרמב"ן ורוב הפוסקים תקנו חכמים לנשים להתפלל שחרית ומנחה, ואע"פ שהן תלויות בזמן, שהואיל וגם נשים צריכות לבקש רחמים, אף הן חייבות בתפילות אלו. ולרמב"ם (לפי הפירוש המקובל) מצוות התפילה מהתורה אינה תלויה בזמן, וחובתה פעם ביום, ובתפילה זו שאינה תלויה בזמן נשים חייבות מהתורה, ואחר שתקנו חכמים את זמני התפילה, גם הנשים צריכות להתפלל בזמן שחרית או בזמן מנחה, כמבואר לעיל ב, ג, 2.

ב – קביעת מקום לתפילה

מצווה לייחד מקום קבוע לתפילה, וכך נהג אברהם אבינו שקבע מקום לתפילתו, שנאמר (בראשית יט, כז): "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה'", משמע שהיה לו מקום קבוע שהיה עומד בו לפני ה'. ועיקר חשיבות הקביעות היא בתפילת עמידה (בא"ח מקץ ד).

קביעות המקום לתפילה באה לבטא את הקשר המוחלט שיש לנו אל הקב"ה, שלא כמו שאר הדברים שבעולם שיכולים להשתנות, פעם כאן ופעם שם, הקשר לקב"ה הוא הקבוע והיציב ביותר, ועל כן ראוי שיתקיים במקום קבוע. ואמרו חכמים, שכל הקובע מקום לתפילתו אלוהי אברהם בעזרו ואויביו נופלים תחתיו (ברכות ו, ב; ז, ב. וע' מהר"ל נתיב העבודה פרק ד).

מצווה זו מתקיימת אצל הגברים בקביעת מקום קבוע בבית כנסת (שו"ע צ, יט). ואצל הנשים, בקביעת מקום קבוע בבית, שבו תשתדל להתפלל תמיד. אשה שביתה הומה אנשים או תינוקות, תקבע את מקום תפילתה בפינה מבודדת, כדי שלא יבלבלו את כוונתה (ע' שו"ע או"ח צ, כ).

צריך להתפלל בחדר שיש בו חלון, ולכתחילה טוב שהחלון יהיה פתוח לכיוון ירושלים, ובשעה שתתבטל כוונתה תישא עיניה לשמים (שו"ע צ, ד; מ"ב צ, ח). אבל לא תקבע את מקום תפילתה ליד חלון שרואים ממנו את הנעשה ברשות הרבים, שמא הנעשה ברחוב יסיח את דעתה מהתפילה.

הנמצאת במקום שאין בו חלונות, תתפלל בחדר מואר, מפני שיש מפרשים שעיקר הטעם להתפלל במקום שיש בו חלונות, כי האור מיישב את דעת המתפלל (תר"י), ואם כן תאורה טובה יכולה להיחשב תחליף לחלון.

ג – שלא יהא דבר חוצץ בין המתפלל לקיר

מצווה מן המובחר שלא יהא דבר חוצץ בין המתפללת עמידה לקיר, כדי שלא יהיה דבר שיסיח את דעתה מהתפילה. ואם בסמוך לקיר עומד רהיט קבוע כארון – אינו חוצץ, ואפשר לכתחילה להתפלל בסמוך לו (שו"ע צ, כא; מ"ב סג, סה).

רהיט שנועד לצורך התפילה, כגון סטנדר, אינו חוצץ. וכן מי שרוצה להסתייע בשולחן, כדי להניח עליו את הסידור, אינו חוצץ. אבל כשאין בו צורך, מצווה שגם שולחן לא יחצוץ בינה ובין הקיר (מ"ב צ, סו; פ"ה תפילה ג, 6).

אשה שעומדת בין המתפללת לקיר, אם גם היא עוסקת בתפילה – אינה חוצצת, ואם היא עוסקת בדבר אחר, הרי היא חוצצת (שו"ע או"ח צ, כב; הרב קוק טוב ראיה ברכות ה, ב).

אין ראוי להתפלל מול תמונות, מפני שהן עלולות להסיח את הדעת מהתפילה (שו"ע צ, כג). אבל אם התמונה מעל גובה קומת אדם מותר, שאין חשש שיסתכלו בה בתפילה (מ"א צ, לז; מ"ב עא).

אסור להתפלל מול ראי, מפני שהמתפללת מולו נראית כמי שמשתחווה לבבואתה, ולכן אף אם תעצום את עיניה אסורה בכך (מ"ב צ, עא). לכתחילה, אין להתפלל בלילה מול חלון שנשקפת ממנו בבואתה, מפני שההסתכלות בבבואתה עלולה להטריד את כוונתה. אבל בלית ברירה, תעצום את עיניה או תסתכל בסידור, שכיוון שהחלון אינו מראה את בבואתה בבירור כראי, אינה נראית כל כך כמשתחווה לבבואתה (ע' פ"ה תפילה ג, 7).

ד – אין להתפלל במקום גבוה

אדם העומד בתפילה לפני הקב"ה, צריך לדעת שהחיים והברכה בידיו, ואין הקב"ה חייב למלא את בקשתו, ועל כן צורת עמידתו לפני ה' צריכה להיות בענווה. וזהו שאמרו חכמים (ברכות י, ב): "לא יעמוד אדם, לא על גבי כסא ולא על גבי שרפרף ולא במקום גבוה ויתפלל… לפי שאין גבהות לפני המקום, שנאמר (תהלים קל, א): מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'". ומסופר בתלמוד (תענית כג, ב) על רבי יונה, שהיה ידוע כצדיק שתפילותיו נענות, וכשבאו לבקש ממנו שיתפלל על הגשמים, הלך למקום עמוק, לקיים מה שנאמר: "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'", ושם התפלל עד שנענה וירדו גשמים. ומטעם זה נהגו בכמה מקומות להנמיך את מקומו של החזן, ולכן שליח הציבור נקרא "יורד לפני התיבה".

ככלל, מקום גבוה שאסרו חכמים הוא שגובהו שלושה טפחים (24 ס"מ) מעל פני הקרקע. אמנם למעשה, בדרך כלל גם על מקום נמוך מזה אין להתפלל מפני שני טעמים. האחד, שהעומדת על שרפרף או סלע, אפילו כאשר גובהו טפח בלבד, חוששת שמא תאבד את שיווי משקלה, ויקשה עליה לכוון כראוי. ועוד, שאם הרצפה ישרה, והיא מגביהה את עצמה על ידי כרים או כסתות או דבר אחר, יש בזה תחושת גבהות, ואין ראוי להתפלל כך. אבל על שטיחים ומחצלות, כדרך שרגילים לפרוש על הרצפה, מותר להתפלל לכתחילה. וכן מי שמתפללת על קרקע עקומה, אינה צריכה להיזהר שלא לעמוד על המקומות הגבוהים יותר, כל זמן שאינם גבוהים בשלושה טפחים משאר סביבותיהם (פ"ה תפילה ג, 4).

חולה או זקנה שקשה לה לרדת ממיטתה, רשאית להתפלל עליה, למרות שהיא מוגבהת מהקרקע, שאין זה נראה כגאווה.

אם המקום הגבוה עומד בפני עצמו, כגון שהוא גדול יותר מארבע אמות על ארבע אמות (כשני מטר על שני מטר), מותר להתפלל עליו, שאין מודדים אותו ביחס לשאר המקומות אלא הרי הוא מקום לעצמו. וגם כאשר הוא קטן מארבע אמות, אם הוא מוקף במחיצות, הרי הוא מקום לעצמו ומותר להתפלל עליו.

ה – לא יתפלל סמוך לרבו המובהק

לא יתפלל אדם תפילת עמידה סמוך לרבו המובהק, מפני שאם מתפלל לצידו, מראה עצמו כשווה לרבו. וקל וחומר שאם הוא מתפלל לפני רבו, שהוא נראה כמתגאה עליו. וגם אחרי רבו לא יתפלל, מפני שאם הרב יסיים את תפילתו לפני התלמיד, לא יוכל לפסוע שלוש פסיעות לאחריו ויצטער, וחלילה לצער את הרב. ועוד, שהתלמיד עלול להיראות כמשתחווה לרבו (שו"ע צ, כד; מ"ב עד).

ואם התרחק מרבו ארבע אמות (כשני מטרים) – מותר. ואם הוא מתפלל אחרי רבו, צריך להתרחק ארבע אמות ועוד שיעור שלוש פסיעות (כ- 60 ס"מ), כדי שגם אם יאריך בתפילתו, יהיה רבו רשאי לפסוע לאחריו.

ואיזהו רבו המובהק, זה שלימדו את רוב חכמתו באחד מתחומי התורה. וכן הדין ביחס לאחד מגדולי הדור.

וכן רב המקום נחשב כרב מובהק (ערוה"ש יו"ד רמב, כט; עו"ע פ"ה תפילה ג, 8). יש אומרים שבתקופה שאדם לומד הרבה תורה מרב מסוים, אף שלא לימדו את רוב חכמתו, מכל מקום באותה תקופה הוא נחשב כרבו המובהק (דברי מלכיאל ב, עד).

לגבי רבנית, החיוב שלא להתפלל בצידה חל באחת משתי האפשרויות: א) כשהיא נשואה לרב המובהק או לאחד מגדולי הדור ועיקר מגמתה לסייע לבעלה בעבודת הקודש. ב) כשהיא עצמה חינכה תלמידות, עד שרוב תורתן או חינוכן ממנה, שעליהן להתייחס אליה כאל רב מובהק.

ויש אומרים, שכל זה אמור כאשר התלמידה היא שבחרה להתפלל סמוך לרבנית. אבל אם הן מתפללות בעזרת נשים והגבאים סידרו את מקומה סמוך לרבנית, אין איסור, שאין כאן צד של יוהרא. ובשעת הצורך, אפשר לסמוך על דעה זו (פניני הלכה תפילה ג, 9). וודאי שכאשר הרבנית מזמינה את התלמידה להתפלל לידה, או שמסכימה לכך, אין שום איסור וחשש יוהרא להתפלל לידה.

ו – תפילה בשטחים פתוחים

אין להתפלל תפילת עמידה בשטחים פתוחים, והמתפללת במקום פתוח נקראת חצופה (ברכות לד, ב). והטעם, שבמקום פתוח מחשבתה של המתפללת מתפזרת, ואילו בתוך מקום מוצנע אימת המלך עליה וליבה נשבר (שו"ע צ, ה). בנוסף לכך, יש לחוש שבמקום פתוח יעברו לידה אנשים ויטרידו את כוונתה. אבל הולכי דרכים רשאים להתפלל בדרך, ואם יש שם עצים מוטב שיתפללו ביניהם (מ"ב צ, יא). וכן עדיף להתפלל ליד קיר מאשר במקום פתוח לגמרי (א"א בוטשאטש צ, ה). חצר שהיא מוקפת בקירות, נחשבת כמקום מוצנע, כמעט כמו בית, משום שהעיקר הוא המחיצות ולא התקרה (מ"ב צ, יב).

מותר להתפלל לכתחילה ברחבת הכותל המערבי, שכן היא מוקפת בקירות משלושה כיוונים. ויתר על כן, קדושת המקום גורמת לאהבת ה' ויראתו להתגבר, ועל ידי כך התפילה נאמרת בכוונה יתירה. וכן נהג יצחק אבינו שהתפלל מנחה בהר המוריה שהיה אז שדה פתוח, שנאמר: "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה" (בראשית כד, סג; ברכות כו, ב; מדרש תהלים פא).

אסור להתפלל לפני בית הכנסת, מפני שאם תתפלל כלפי ירושלים נמצא שגבה כלפי בית הכנסת; ואם תתפלל כלפי בית הכנסת נמצא שגבה כלפי ירושלים, הפוך מכיוון התפילה של המתפללים בתוך בית הכנסת. אבל בצידי בית הכנסת או אחריו, כשכיוון פניה בתפילה לכיוון ירושלים – מותר (שו"ע צ, ז).

ז – נקיות המקום מצואה וריחות רעים

אסור לומר או להרהר דברים שבקדושה במקום שיש בו צואה או שאר דברים שריחם רע מאוד, שנאמר (דברים כג, יד-טו): "וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ. כִּי ה' אֱלוֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ וגו' וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ". בדין זה ישנם פרטים רבים, ונלמד מקצתם.

כל הנמצא בתוך ד' אמותיו (כשני מטרים) של אדם, נחשב בכלל מחנהו, לפיכך אם ישנה צואה בתוך תחום זה, אין מחנהו קדוש ואסור לו להתפלל שם. ואם הצואה מונחת כנגד פניו, כל זמן שהוא רואה אותה – אסור לו להתפלל. ואם ריחה מתפשט, צריך להתרחק ד' אמות ממקום שכלה ריחה. וגם מי שחוש ריחו נפגע, צריך להתרחק כמו שאר האנשים שמריחים (שו"ע עט, א).

וכדין צואת אדם כך דין כל דבר שנתקלקל והסריח עד שבני אדם רגילים להצטער ממנו. לפיכך, יש להרחיק מנבלה ומצואת בעלי חיים שהסריחה, כפי שמתרחקים מצואת אדם (מ"ב עט, כג). לגבי קיא, אם ריחו רע, דינו כצואה. ואם אין ריחו רע, יש מקילים שלא להחשיבו כצואה (ע' מ"ב עו, כ, ואש"י נא, יב).

גם כאשר הריח הרע מתפשט לרשות אחרת, כגון שמתפשט מתוך השירותים לחדר הסמוך, בכל מקום שמריחים אותו אסור לומר דברים שבקדושה. ויש מחמירים, שגם כאשר הוא מתפשט מרשות אחרת צריך להרחיק ממקום שמסתיים הריח הרע עוד ד' אמות, ולכתחילה ראוי לחוש לדעתם (מ"ב עט, יז, כה"ח א; פניני הלכה תפילה ג, 10).

ח – מה הדין בדיעבד

המתפללת עמידה בתוך ד' אמות של צואה, לא קיימה את מצוותה ועליה לחזור להתפלל. ואם רק לאחר שסיימה את תפילתה התברר לה שהתפללה בתוך ד' אמות של צואה – אם הוא מקום שיש חשש סביר שתהיה בו צואה, הרי שפשעה כשלא בדקה את נקיות המקום, ולכן לא יצאה ידי חובתה. ואם הוא מקום שאין סבירות שתהיה בו צואה, כיוון שלא היתה חייבת לבודקו, יצאה ידי חובתה (שו"ע עו, ח; מ"ב עו, לא; וע' פא, יג).

נחלקו הפוסקים לגבי ברכות שנאמרו בתוך ד' אמות של צואה. יש אומרים, שכיוון שעשתה איסור תורה – לא יצאה ידי חובתה ועליה לחזור לברך (מ"ב קפה, ז, ובאו"ה שם). ויש אומרים, שרק לגבי קריאת שמע ותפילה החמירו, אבל בשאר ברכות, בדיעבד יצאה ידי חובתה (ח"א ג, לג; קצוש"ע ה, י; כה"ח עו, לז; קפה, יד). וכיוון שהוא ספק הנוגע לברכות, אם תחזור לברך יש חשש שזו תהיה ברכה לבטלה, על כן חל כאן הכלל "ספק ברכות להקל", ואין לחזור לברך. אבל טוב שתהרהר את הברכה, שיש אומרים, שגם על ידי הרהור אפשר לצאת ידי חובת הברכה (רמב"ם), ומנגד אין בהרהור איסור של ברכה לבטלה.

ט – דין תינוק

צואת תינוקות קטנים אינה מסרחת כל כך, ולכן אין דינה כצואה. ומשעה שהגיעו לגיל שיכולים לאכול כזית דגן בשיעור זמן של אכילת פרס (כשש-שבע דקות), צריך להתרחק מצואתם כדין צואת גדול (שו"ע פא, א). ויש שכתבו שזמן זה מגיע בערך כשהתינוק בן שנה. וכל זה בשעת הדחק, אבל לכתחילה טוב להתרחק אפילו מצואת קטן בן שמונה ימים בעת אמירת דברים שבקדושה (מ"ב פא, ג; כה"ח א, ו).

כשעומדים להתפלל במקום שיש בו תינוק בן שנה ומעלה שעושה את צרכיו בחיתול, ראוי לוודא תחילה שאין יוצא ממנו ריח רע. שאם יוצא ממנו ריח רע ויתקרב למתפללת – תצטרך להפסיק את תפילתה. וכשאין יוצא ממנו ריח רע – מותר להתפלל לידו, שאף אם עשה צרכיו, כיוון שצואתו מכוסה בחיתולו ובבגדיו, ואין יוצא ממנו ריח רע, אין איסור לומר לידו דברים שבקדושה.[2]

ואם באמצע תפילתה התינוק עשה את צרכיו ובא אליה, אם יוצא ממנו ריח רע, אסור לה להמשיך להתפלל. אם יש שם מי שיכול לטפל בתינוק, תסמן לו בידה שירחיק ממנה את התינוק ותמשיך להתפלל. וכאשר אין שם מי שיכול לטפל בו, אם ניתן להושיבו במיטה או בחדר אחר, ושם יוכל לשחק עד שתסיים את תפילתה, תניחו במקום אחר ותסיים את תפילתה. ואם אין אפשרות כזו, מפני שהוא בוכה והיא צריכה להיות לידו, כיוון שממילא אסור לה להמשיך להתפלל כשהוא לידה, תפסיק את תפילתה ותלך לנקותו ולהחליף לו את החיתול, ותיטול את ידיה. ותשתדל לחזור בזריזות לתפילתה, מפני שאם ההפסק יהיה קצר מהזמן שלוקח לה לומר את כל תפילת עמידה, תוכל להמשיך להתפלל ממקום שהפסיקה. ואם ההפסקה ארכה כשיעור שלפי הערכתה לוקח לה לומר את כל תפילת עמידה מתחילתה ועד סופה, עליה להתחיל מחדש את תפילתה (שו"ע קד, ה).

ואם התינוק שיוצא ממנו ריח רע התקרב אליה באמצע אמירת ברכה, אם היא ברכה קצרה – תתרחק למקום שלא תרגיש בריחו, ותסיים את ברכתה. ואם היא בברכת המזון שזמן אמירתה ארוך יותר, ואין ביכולה להתרחק או להניחו במקום אחר עד שתסיים את כל ארבע הברכות, מפני שהתינוק בוכה ועליה לקחתו בידה כדי להרגיעו; כיוון שממילא אסור לה להמשיך בברכה כשהיא מריחה את צואתו, תנקה אותו ותחליף לו את החיתול, תיטול את ידיה, ותמשיך מתחילת הברכה שהפסיקה בה (שו"ע או"ח סה, א, באו"ה קפג, ו, ד"ה 'אפילו').


[2]. נחלקו הפוסקים לגבי צואה שנמצאת ברשות אחרת או מכוסה, מוסכם שבכל מקום שריחה מגיע אסור לומר דברים שבקדושה, השאלה האם בנוסף לכך צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה ריחה. יש מחמירים ויש מקילים, ורוה"פ מקילים (ע' בפניני הלכה תפילה ג, 10). וכן דין צואת התינוק שהיא מכוסה בחיתול ובבגדים, שאם ריחה נודף, בכל מקום שמריחים את סירחונה אסור לומר דברים שבקדושה, אבל נחלקו אם צריך להרחיק עוד ד' אמות. ואם אין ריחה נודף, אין צריך להרחיק ממנה, ודינה כדין צואה מכוסה (שו"ע עט, א-ב). לפיכך, כל זמן שאין מריחים ריח רע מהתינוק, אין צריך לבדוק אם עשה את צרכיו בחיתול, וכך המנהג. וע' במ"א פא, א, שמחמיר לגמרי שלא להתפלל מול תינוק. אבל לא נתקבלה דעתו על רוה"פ, כמבואר בשו"ע הרב עו, ו, כה"ח פא, ז.

וכן דעת הרב אויערבאך (הליכות שלמה תפילה כ, ד-ה), שמותר להתפלל מול סתם תינוק ואין צריך לבודקו, אלא שהוסיף וחידש, שאם ידוע שהתינוק עשה את צרכיו בחיתול, דין החיתול כגרף של רעי, היינו כצואה עצמה, שאפילו אין יוצא ממנו ריח, צריך להרחיק ממנו ד' אמות, ואין להתפלל כשהוא ממול עיניו אפילו רחוק יותר מד' אמות. ורק כאשר מעל החיתול יש עוד בגד אז הצואה נחשבת מכוסה, וכל זמן שאין מריחים את ריחה אין איסור. אבל אם עשה מי רגליים בחיתול, למרות שאין עליו בגדים, אם אין ממנו ריח רע, מותר להתפלל לידו. (אמנם אפשר לומר שהואיל והטיטול נועד לשימוש חד פעמי, ואת החיתול מכבסים אחר כל פעם, אין דינם כגרף של רעי, וכך ראיתי שכתב ב'וזאת הברכה' ע' 150 בשם הר"ן קרליץ). עוד אמר הרב אויערבאך (שם), שמותר להביא תינוק לבית הכנסת כשהוא מחותל בחיתול ולבוש בבגדים, ואין צריכים לחוש שמא יעשה צרכיו.

י – דינים נוספים

אשה שיושבת או עומדת ופניה מול שירותים, אם הדלת סגורה ואין מגיע אליה ריח רע מהשירותים – מותר לה לומר דברים שבקדושה ולהתפלל. ואם הדלת פתוחה – אסור לה להתפלל כשפניה מול השירותים, אבל אם אחוריה או צידה כלפי השירותים, כל זמן שאין מגיע למקומה ריח רע – רשאית לומר דברים שבקדושה ולהתפלל (שו"ע פג, א; מ"ב פג, ה).

לעיתים קורה שביוב מפיץ ריח רע לתוך הבית או לתוך בית הכנסת, וכל זמן שיש שם ריח רע, אסור להתפלל ולומר דברים שבקדושה. לפעמים סגירת החלונות הפונים אל הביוב תועיל. וכשעדיין נשאר ריח רע, ניתן לבטלו על ידי התזת ספריי ריחני. בעבר היו מבטלים את הריח הרע על ידי שריפת בגד (כה"ח עט, כ).

דין הריח תלוי בהרגלים המקובלים אצל בני המקום. בעבר, השפכים, כולל הצואה ומי רגליים, היו זורמים בצידי הרחובות, ובוודאי האוויר בערים הצפופות היה ספוג בריחות רעים, אלא שכיוון שהיו רגילים בכך, הריח השגרתי לא היה נחשב כריח רע, והיו מתפללים בבתי הכנסת ובבתים שהיו סמוכים לתעלות. ורק כשהתעלות נסתמו או בימות הקיץ החמים – הריח הרע היה מתגבר, ואז היו נזהרים מפניו (עיין מ"ב עט, ה). אבל כיום, שהשפכים מתנקזים על ידי צינורות הביוב, האוויר מטוהר יותר, וממילא אנו רגישים יותר לריחות רעים, ובכל מקום שאנו מרגישים ריח רע לפי המקובל בימינו – אסור להתפלל.

וכן במושבים שיש בהם רפתות, הריח שמגיע מהן לבתים ולבית הכנסת אינו נחשב בעיניהם כריח רע, כיוון שהם רגילים בו. אבל ריח כזה בעיר יכול להיחשב כריח רע, ואסור יהיה להתפלל כל זמן שלא יבטלו אותו. ונראה שהמתארחים במושבים הולכים אחר מנהג המקום.

המתפללים בחוץ, צריכים להיזהר שלא להתפלל בקרבת פחי אשפה שריחם רע. ואף כשאין נודף מהם ריח, ראוי שלא להתפלל בתוך ד' אמות שלהם או כשהם מול פניו (ע' שארית יוסף ח"ב ע' רכז).

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן