חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

י"ז – התפילות שלאחר עמידה | תפילת נשים

א – נשים פטורות מכל התפילות שאחר עמידה

נשים פטורות מכל מה שנוהגים הגברים לומר אחר תפילת עמידה, דהיינו: תחנון, אשרי, למנצח, 'קדושה-דסדרא', שיר של יום, פיטום הקטורת ועלינו לשבח. וזאת משום שאפילו לגברים אין חיוב גמור לאומרם, אלא שמפני טעמים חשובים נהגו הגברים לאומרם, עד שאמירתם נעשתה כמנהג מחייב. אבל נשים שלא נהגו בזה, ודאי אינן חייבות. וכל מה שנשים חייבות הוא בתפילת עמידה, ולא במה שנהגו לומר אחר התפילה. והרוצה להדר רשאית לאומרם.[1]

מכל מקום ראוי ללמוד הלכות אלו, כדי להשלים את לימוד הלכות תפילה, וכדי שהרוצה להדר – תדע כיצד לאומרם כהלכה.


[1]. יעויין בהליכות ביתה סימן ז', ובהליכות בת ישראל ב, יב-יג. ואמנם כתבו שיאמרו "עלינו לשבח", וכן הסתפקו לגבי פיטום הקטורת. אלא שהואיל ואפילו לגברים אין חיוב גמור, אלא חיוב מחמת המנהג, אי אפשר להורות לנשים שלא נהגו שהן צריכות לומר "עלינו לשבח". וכ"כ במחזה אליהו כ'. והרוצה להדר בתפילתה יכולה לומר את כל התפילות כגברים, כמובא בכה"ח ע, א.

ב – נפילת אפיים

בסדר תפילת שחרית של גברים, נוהגים אחר סיום תפילת עמידה ליפול אפיים ולהתחנן לפניו יתברך. וזאת כדי לקיים את התפילה בכל שלוש צורותיה – ברכות קריאת שמע בישיבה, שמונה עשרה בעמידה, ותחנונים בנפילת אפיים. וכך התפלל משה רבנו על ישראל כשביקש מה' שיסלח על חטא העגל.

לתפילה זו כוח גדול במיוחד, והיא המועילה ביותר בעת צרה. וכן מצינו שבשעה שאמר ה' למשה ואהרן, במחלוקת קורח ועדתו, "הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע", הבינו מיד שעליהם להתעצם מאוד בתפילה, והתפללו בנפילת אפיים, שנאמר: "וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ: אֵ-ל אֱלוֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר, הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף" (במדבר טז, כא-כב). ומכוח התפילה שנאמרה בנפילת אפיים – הגזירה נתבטלה.

כוחה רב מפני שהיא מבטאת את ההתבטלות הגמורה של האדם כלפי בוראו, עד מסירות נפש גמורה. כאילו האדם אומר לרבונו של עולם: כל חושי ואיברי בטלים לפניך, עשה בי כרצונך שכולי שלך. ולכן בתפילת נפילת אפיים ניתן לתקן פגמים שאי אפשר לתקן בתפילה רגילה (ע' זוהר במדבר קכ, ב).

ויש בנפילת אפיים גם ביטוי לבושה של האדם כלפי שמים, שאחר התפילה, שבה עסקנו בגדולתו יתברך ושטחנו את כל בקשותינו, הננו מתביישים להראות את פנינו, שהיאך העזנו לעמוד לפניו בתפילה, ועל כן הננו נופלים על פנינו. ויש בנפילת אפיים גם ביטוי לצער הנובע מתשובה על החטאים, שמרוב צער איננו יכולים להרים את פנינו (ע' ברבנו בחיי במדבר טז, כב).

אע"פ שגדולה מאוד מעלתה של תפילת נפילת אפיים, לא תקנוה חכמים כתפילת חובה, ולא תקנו לה נוסח קבוע, וכל הרוצה היה מוסיף ומתחנן בנפילת אפיים אחר התפילה. אולי דווקא מפני מעלתה העליונה, שהיא מבטאת התבטלות גמורה כלפי הבורא יתברך, ראוי לה שתצא מהלב מתוך רצון חופשי.

ג – מנהג אמירת תחנונים כיום

מתחילה היו נוהגים ליפול אפיים בהשתחוויה או בקידה. בהשתחוויה המתפלל מפיל את כל גופו על הארץ, כשגם ידיו ורגליו פשוטות על הארץ. בקידה המתפלל יורד על ברכיו ומרכין ראשו ומצמידו לארץ (ברכות לד, ב; רמב"ם תפילה ה, יג-יד).

מפני כמה חששות, נתבטל המנהג ליפול אפיים בהשתחוויה או קידה. מקצת מהחששות הם הלכתיים וקשורים לאיסור השתחוויה על רצפת אבנים, והאיסור לאדם חשוב ליפול על פניו לפני הציבור בלא שמובטח לו שייענה כיהושע בן נון. אך עיקר החשש הוא לדברי הזוהר (במדבר קכא, א), שהגדיל מאוד את מעלת תפילה זו, שצריך המתפלל בנפילת אפיים למסור את נפשו לה', ולראות עצמו כאילו נפטר מהעולם, ועל ידי כך כל עוונותיו מתכפרים. אלא שאם לא ימסור את נפשו בכנות, יסתכן בנפשו, ולכן לא נהגו ליפול אפיים ארצה (ע' פ"ה תפילה כא, ג).

למעשה, מנהג כל יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד להתכופף ולהליט את הראש בזרוע שמאל, ויש בזה בחינה מסוימת של נפילת אפיים שהיא מעין קידה, אבל אינה קידה שלמה, ואין בה חשש של השתחוויה על רצפת אבן (באו"ה קלא, א). והנוהגים כ'בן- איש-חי', חוששים ואומרים את תפילת נפילת אפיים בלי ליפול כלל על פניהם, וכך נוהגים רבים מבני עדות המזרח.

בתקופת הגאונים, החל להתגבש נוסח קבוע לתפילת נפילת אפיים ולתחנונים שאחר התפילה, ובתקופת הראשונים הלך הדבר ונקבע, עד שכל ישראל קיבלו על עצמם כחובה לומר תחנונים מסוימים. כנראה שבעקבות יסורי הגלות שהלכו וגברו, ניטמטמו הלבבות כל כך עד שהוצרכנו לנוסח קבוע של תחנונים. ומכיוון שנוסח התחנונים התפשט אחר שנתפזרו הגלויות, בולטים בו יותר ההבדלים שבין נוסח ספרד לאשכנז.

כיוון שתפילת נפילת אפיים היא תפילה של שברון לב בביטול הגוף ומסירות הנפש, אין אומרים אותה בימים שיש בהם שמחה (ככתוב בסידור). וכן אין אומרים תחנונים כשנמצאים בעלי שמחה, כחתן ובעל ברית מילה, בבית הכנסת (ע' בפ"ה תפילה כא, ז-ח). וכן נוהגים שלא לומר תחנון בבית האבל, מפני שמידת הדין מתוחה שם, וצריך להיזהר שלא להגביר אותה יותר (מ"ב קלא, כ).

ד – נפילת אפיים כיצד (לנוהגים ליפול)

(לנוהגים ליפול) כאמור, למנהג אשכנז וחלק מספרד, נופלים אפיים בהרכנת הראש והשענתו על הזרוע. ואשה שרוצה ליפול אפיים, תרכין ראשה על יד שמאל, ותטה מעט את פניה לצד ימין, כדי שלא יהיו מופנות ישר כלפי הרצפה. וצריך לכסות את הפנים בבגד או בשרוול, ואין מסתפקים בטמינת הראש בזרוע בלא שרוול, מפני שהזרוע והפנים הם גוף אחד, ואין הגוף יכול לכסות את עצמו (שו"ע קלא, א; מ"ב שם). ועיקר הכיסוי הוא לשם צניעות, כאדם המסתיר את פניו מפחד ובושה מפני ה' יתברך. בדיעבד, מי ששרווליו קצרים, ואין בידו מטפחת, יליט את פניו בזרועו החשופה. ואם יש שם שולחן, ישעין את ראשו וזרועו עליו, והשולחן יחשב לכיסוי העיקרי לפניו (פ"ה תפילה כא, ד).

נהגו ליפול אפיים רק במקום שיש בו ספר תורה או ספרי קודש אחרים בדפוס, ובמקום שאין ספרים קדושים, אומרים את המזמור בישיבה בלא נפילה על הזרוע. ובירושלים נהגו ליפול אפיים גם במקום שאין ספרים, מפני שקדושת העיר מועילה במקום ספרים (פ"ה תפילה כא, ד).

במקום שאין אפשרות לומר נפילת אפיים בישיבה, כגון שאין שם כסא, או שאינו יכול לשבת מפני שבדיוק מאחרי כיסאו עומד חבירו בתפילה, וגם אינו יכול ללכת למקום אחר, יאמר את תפילת נפילת אפיים בעמידה (מ"ב קלא, י). ואם הוא ליד קיר, מוטב שיסמוך את זרועו וראשו על הקיר, כדרך נפילת אפיים, כך שבלא הקיר היה נופל, ונחשב לו קצת כישיבה ונפילת אפיים (כה"ח לח).

ה – סדר התחנונים

אשה שרוצה לומר תחנונים, ראוי שלא תפסיק בשיחה בין שמונה עשרה לתחנונים, מפני שכשהם נאמרים בצמידות לשמונה עשרה הם מתקבלים יותר (שו"ע קלא, א, מ"ב א).

למנהג ספרד, נוהגים לומר לפני נפילת אפיים וידוי וי"ג מידות רחמים, כדי שמתוך הכפרה הבאה על ידם יגיע המתפלל לשיא של נפילת אפיים (כה"ח קלא, ה). ולמנהג אשכנז ותימן (בלדי), מוסיפים וידוי וי"ג מידות רחמים רק בימי שני וחמישי.

על י"ג מידות רחמים אמרו, שיש בהן סגולה גדולה למחילת עוון. על ידי קבלת האמונה במדרגה העליונה של אמירת י"ג מידות רחמים, הננו מתקשרים אל ה' באופן עמוק ועליון כל כך, עד שהחטאים הופכים לשוליים וחיצוניים לעומת עצם הדבקות שלנו בה' ובהנהגתו, ומכאן הכפרה. ולכן בסליחות וביום הכיפורים, מרבים לומר י"ג מידות רחמים.

אמירת י"ג מידות רחמים נחשבת לדבר שבקדושה וצריך מניין כדי לאומרן (פ"ה תפילה כא, ה). לפיכך, אשה שמתפללת בלי מניין ורוצה לומר תחנונים, תדלג על י"ג מידות רחמים.

בנפילת אפיים, על פי נוסח ספרדי אומרים מזמור כ"ה מתהילים, ולנוסחי אשכנז וספרד-חסידי אומרים מזמור ו'.

בשני וחמישי מוסיפים עוד תחנונים, מפני שהם ימי רצון והתפילה בהם מקובלת. ואומרים אותם בעמידה (שו"ע ורמ"א קלד, א). ונוסח "והוא רחום" נתחבר על ידי שלושה זקנים מגולי ירושלים, כמובא בספרי הראשונים (אבודרהם, ראב"ן, המנהיג, כל בו י"ח), ולכן אין בו הבדלים גדולים בין הנוסחים. אלא שהספרדים הוסיפו לפניו עוד תחנונים, והאשכנזים הוסיפו תחנונים אחריו.

ישנו הבדל נוסף, שבנוסחי הספרדים וספרד-חסידי, אומרים את התחנונים הנוספים של שני וחמישי אחר נפילת אפיים, ובנוסח אשכנז אומרים אותם לפני נפילת אפיים.

ו – אשרי למנצח ובא לציון

לאחר תחנון, ובימי שני וחמישי לאחר קריאת התורה, נוהגים הגברים לומר שלושה פרקי תפילה. הראשון – "אשרי", ואף שכבר אמרוהו בפסוקי דזמרה, מפני חשיבותו חוזרים לאומרו (ע' פ"ה תפילה כג, א-ב, יד, 5, שגברים אומרים שלוש פעמים ביום 'אשרי').

לאחר מכן אומרים מזמור "למנצח מזמור לדוד, יענך ה' ביום צרה", ויש בו המשך לתחנונים שאחר עמידה. וכיוון שהוא תפילה על יום צרה, אין אומרים אותו בימים של שמחה (כפי המודפס בסידורים. בפניני הלכה תפילה כג, א, נתבארו חילוקי המנהגים בזה).

לאחר מכן אומרים "ובא ולציון", שהוא 'קדושה-דסדרא', היינו פסוקי: "קדוש קדוש קדוש" וכו', "ברוך כבוד ה' ממקומו", "ה' ימלוך לעולם ועד". המיוחד בקדושה זו, שאומרים את הפסוקים עם תרגומם לארמית. ותקנו לחזור לאומרם (למרות שכבר אמרום בברכת יוצר אור ובקדושה שבחזרת הש"ץ), כדי שכל מתפלל ילמד בכל יום פסוקי נביא, ולכן מתרגמים את הפסוקים לארמית, כדי שכל העם, שהיה רגיל בלשון הארמית, יבין את משמעותם. והטעם, מפני שראוי לגברים שמצווים ללמוד תורה, ללמוד בכל יום בתורה, בנביאים ובדברי חז"ל. בתורה למדו בקריאת שמע, וכאן ילמדו בנביאים, ובסוף התפילה מוסיפים דברי חז"ל. והפליגו חכמים בשבח אמירת 'קדושה-דסדרא', ואמרו שאחר חורבן בית המקדש, היא מן הדברים שבזכותם העולם עומד (סוטה מט, א). ופירש רש"י, שיש באמירתה שתי מעלות גדולות: האחת, מעלת לימוד התורה; והשנייה, שאותם הפסוקים עוסקים בקדושת ה', וכשהם נאמרים במניין מתקדש שמו של ה' ברבים. ובשחרית של שבת, אין צורך לומר 'קדושה-דסדרא', שכבר יוצאים ידי לימוד נביא בקריאת ההפטרה. ומכל מקום, כדי שלא לבטל אמירתה, נהגו לאומרה לפני תפילת מנחה, כדי להוסיף בשבת עוד לימוד, ובמיוחד לימוד העוסק בקדושת ה' (ע' פ"ה תפילה כג, ב).

ז – שיר של יום, פיטום הקטורת ועלינו

כיוון שתפילת שחרית ניתקנה כנגד קרבן התמיד, ואחר הקרבת התמיד היו הלוויים אומרים שיר של יום, נהגו לאומרו אחר התפילה (מסכת סופרים יח, א). אולם מתחילה לא תקנו זאת כחובה, והיו שלא נהגו לאומרו. בסוף תקופת הראשונים כבר נהגו הכל לאומרו.

לפני השיר מזכירים את היום, "היום יום ראשון בשבת", וזאת כדי לקיים את מצוות זכירת יום השבת בכל ימות החול (עפ"י רמב"ן שמות כ, ח, והאר"י, כמובא בכה"ח קלב, כו).

אחר שיר של יום נוהגים לומר פיטום הקטורת, ולפניו אומרים "אין כאלוהינו". שני טעמים לאמירתו: האחד, כנגד הקטורת שהיו מקטירים בכל בוקר וערב בבית המקדש. והשני, כדי שכל הגברים המצווים ללמוד תורה ילמדו בכל יום מדברי חכמים, והוסיפו לומר אח"כ עוד דברי אגדה, כדי שגם בהם יעסקו בכל יום (ע' בפניני הלכה תפילה כג, ה, 5).

נהגו לומר בסיום תפילת שחרית "עלינו לשבח", כדי לקבוע בלבבות את האמונה בה' ואת תקוות הגאולה; וכדי שאח"כ, כשהיהודי ייפגש עם הגויים, במסחרו ועיסוקיו, לא יגרר אחר אליליהם ואמונתם (ב"ח או"ח קלג). על פי האר"י, נהגו לומר "עלינו" גם אחר תפילת מנחה וערבית. מפני חשיבותה של תפילה זו נוהגים לאומרה בעמידה, ונוהגים לכרוע מעט בעת שאומרים "ואנחנו כורעים" בנוסח אשכנזים, וכשאומרים "ואנחנו משתחווים" בנוסח ספרדי. (מ"ב קלב, ט).

וכיוון שאלו תוספות מאוחרות יחסית, יש בהם הבדלים בין הנוסחים. למשל, בנוסח ספרדים מוסיפים עוד מזמורים ופסוקים לפני שיר של יום, וגם נוסח פיטום הקטורת ארוך יותר. ועוד הבדל בסדר התפילות, שלפי נוסח אשכנז אומרים "עלינו לשבח" לפני שיר של יום, ולנוסח ספרדים וחסידים הסדר כפי שכתבנו (ע' בפ"ה תפילה כג, ד-ה).

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן