ז,א – הכלל הראשון – שהרוצה יכול לחייב עצמו במצווה
(הרחבת הערה 4)
כפי שלמדנו בהלכה ו, כאשר שתי משפחות שובתות יחד, נוהגות שתי הנשים להדליק נרות, ולדעת רוה"פ אף אם ידליקו באותו מקום – יברכו, ואין חשש ברכה לבטלה, שהואיל והשנייה מתכוונת שלא לצאת בהדלקת הראשונה, רשאית להדליק שוב. וי"א שאם השנייה מדליקה באותו מקום לא תברך, אבל בחדר אחר או זווית אחרת תדליק בברכה.
וכך נוהגות בפועל כל הנשים הנשואות, וכן גרושות ואלמנות, וכן רווקות מבוגרות שמתגוררות בבית משלהן, שהואיל והן נוהגות להדליק בכל שבת בברכה, גם כשהן מתארחות הן מתאמצות לחייב את עצמן במצווה ולהדליק בברכה. (וכפי שכתבתי בהלכה ו, וכ"כ בשש"כ מה, הערה לב). אולם הגברים אינם נוהגים כך, אלא כל שיכולים לצאת ידי חובה בהדלקת בעלת הבית – יוצאים.
ז,ב – הכלל השני – הסמוך על שולחן מארחיו נפטר בהדלקת בעלת הבית
רווק או אלמן או גרוש שמתגורר בדירה משלו, צריך להדליק בכל שבת נרות בברכה. אבל כשהוא מתארח אצל משפחה אחרת, הרי שהוא סמוך על שולחנם, והוא נפטר בהדלקת בעלת הבית. ונחלקו הפוסקים בשאלה, האם עליו להשתתף בפרוטה כדי שיהיה לו חלק בנרות: לדעת ראבי"ה (ח"א קצט), אורח רווק שלא נתנו לו חדר נפרד צריך להשתתף בפרוטה בהדלקת הנרות של בעלת הבית, כמו שמצינו בנר חנוכה. וכ"כ בשו"ע (רסג, ז), וכ"כ הרבה האחרונים (לבוש ז; ח"א ה, י; עטרת צבי יא; פמ"ג תרעז, א"א ב; ולעניין חנוכה כ"כ במ"ב תרעז, ד). לעומת זאת בדיני חנוכה כתב בגינת וורדים (גן המלך מא), ובמ"א (הקדמה לסי' תרעז) בשם רש"ל (שו"ת פה), שאם האורח סמוך לגמרי על שולחן מארחיו, כמו שבעל הבית נותן לו מפתו ויינו כך בודאי מזכה לו חלק בשמן של הנרות ואינו צריך להשתתף בפרוטה, וכ"כ בשועה"ר רסג, ט. וכ"כ בכה"ח (תרעז ג). והובאה דעה זו בתו"ש יט, ומ"ב רסג, לג, לענין נר של שבת, שאפשר שבחורים שסמוכים על שולחן בעל הבית אינם צריכים להשתתף בפרוטה (ויתכן שגם הסוברים שבחנוכה צריך להשתתף בפרוטה יודו שבשבת אין צריך, כי נראה שהחיוב האישי בנר חנוכה חזק מאשר בשבת, וצ"ע). וכן המנהג, וכך כתבתי להלכה. ואם ירצה להדר, יתן למארחיו שקל כדי שיהיה לו חלק בנרות.
ונראה למעשה, שאפילו רווק שיש לו בית, כשהוא מתארח אצל חברים וגם ישן אצלם, אינו צריך להדליק נרות בחדרו, ומצד הדין אף אינו חייב להשתתף בפרוטה, הואיל והוא סמוך לגמרי על שולחן מארחיו. ואף שיש מחמירים, הואיל והדין מדרבנן, הלכה כמיקל. והמחמיר להשתתף בפרוטה, תבא עליו ברכה. וק"ו שנשוי שאשתו מדליקה בביתם, שאינו צריך להחמיר.
עוד יש להוסיף כי נראה שלשועה"ר (רסג, ט), גם כאשר בעל הבית צריך לדפוק בעת שהוא נכנס לחדרו של האורח ליקח משם דבר מה, מ"מ כיוון שהוא משתמש בו, הרי שהחדר טפל לשאר הבית, והדלקת בעלת הבית פוטרתו. (והביא את דבריו בציץ אליעזר יד, כג, לעניין בית חולים, שאין החדר שבו שוהים החולים שייך להם לעניין חיוב מצד המקום).
ז,ג – אם האורח הרווק ישן בדירה נפרדת
אורח רווק (או אלמן או גרוש) שמתגורר בדירה משלו, ורגיל בכל שבת להדליק נרות בברכה בדירתו, שהלך להתארח אצל משפחה אחרת, והוא סועד על שולחנם וישן בדירה נפרדת, או בחדר נפרד שאין בעלי הבית נכנסים אצלו, צריך להדליק נרות בחדר שבו הוא ישן בברכה. שהואיל ויש לו מקום משלו, יקיים בו את מצוותו האישית. אמנם כתבתי שאם ירצה, יוכל בדיעבד לסמוך על הדלקת בעלת הבית שהוא סועד על שולחנה. כי נראה שמה שכתבו הפוסקים (שו"ע רסג, ו), שהוא חייב להדליק בחדרו, זה מפני שבנוהג שבעולם, בזמן שלא השתמשו בחשמל, אם לא היה מדליק נר בחדרו, לא יכל לראות שם דבר, וכיוון שחובה עליו להדליק שם נר, חובה עליו לברך. אבל אם בפועל יש שם אור, אינו חייב להדליק שם נר. ובמקום הסעודה, שבו עיקר החיוב, הרי בעלת הבית מדליקה, והוא יכול לצאת בהדלקתה, שכן בפועל הוא סמוך על שולחנם בשעה שלמענה נתקנה עיקר מצוות הדלקת הנר. ובזה נכון שישתתף בפרוטה. ולמרות זאת, מלכתחילה, אם הוא בדירה נפרדת ואין שם חשש שריפה, עדיף שידליק שם נרות בברכה, שהואיל ואינו טפל אליהם לגמרי, נכון שיקיים מצוות הדלקת נרות.
ונראה שכאשר הוא מתארח אצל הוריו, אף שיש לו חדר משלו, ואין נכנסים לשם כלל, כיוון שהוא אצל הוריו, הוא טפל להם, ובהדלקת אמו הוא יוצא ידי חובה.
ז,ד – הרחבת הכלל השלישי – בדין אדם נשוי ששובת במקום אחר
דין נשוי שונה מדין שאר אנשים. שבדין שני אנשים, למדנו בכלל הראשון, שאם אחד אינו רוצה לצאת ידי חובה בהדלקת בעלת הבית רשאי. אולם לגבי בעל שאשתו מדליקה נרות, נחלקו הפוסקים בכמה דינים:
כפי שלמדנו לעיל ד, ב, ד, נחלקו הפוסקים אם מותר לבעל שאשתו מדליקה נרות במקום האוכל להדליק נרות בברכה בשאר החדרים. יש אומרים שהוא יכול לכוון שלא לצאת בברכתה ולברך בחדר אחר (פמ"ג א"א ו; שו"ת שם אריה טו; תורה לשמה עח; דעת תורה. א"א מבוטשאטש). לעומתם דעת רוה"פ שבברכתה פטרה את כל המקומות ואסור לו לברך (שועה"ר קונ"א ה; חיי אדם בספרו 'זכרו תורת משה' ב; חסד לאלפים רסג, ז; מקור חיים של החוו"י; באו"ה רסג, ו, 'בחורים'; קצות השולחן עד, ד; מנו"א ח"א, ד, 21).
ואם הבעל נמצא מחוץ לבית, והוא שובת בדירה משלו, לדעת רוב הפוסקים, ידליק במקומו בברכה. וכך דעת מרדכי, שו"ע רסג, ו; עולת תמיד ג; לבוש ו; תוספת שבת טז; פמ"ג א"א יג; שועה"ר ט; ח"א ה, י; באו"ה רסג, ו, 'בחורים'; ערוה"ש ה, ועוד רבים. ויש סוברים שהואיל ואשתו מדליקה בברכה, גם אם יהיה חייב להדליק מצד המקום, לא יברך. וכ"כ דרך החיים (סידור נ, יד). ובציץ אליעזר יד, כג, הביא לדבריו ראייה מאחד הראשונים – לקט יושר. וכתב עוד שלדעת כמה פוסקים, אם אשתו באותה העיר, אינו יכול לברך, אבל אם היא בעיר אחרת, כל זמן שאינו סמוך לשולחן אחרים, עליו לברך. וכ"כ שלחן עצי שיטים, וכך משמע מתשב"ץ קטן ואורחות חיים. ויתכן שגם הסוברים שבעל יכול להדליק בברכה בשאר חדרים שבביתו (כפי שכתבו פמ"ג, א"א בוטשאטש ודעימיה), יסכימו שאם הוא רוצה לצאת ידי המצווה האישית בהדלקת אשתו, אף שהוא במקום אחר, אם חדרו שהוא ישן בו אינו חשוך לגמרי, אינו צריך להדליק נרות.
ולמעשה נראה, שאם הוא ישן ואוכל בדירה משלו אפילו באותה העיר, ידליק נרות בברכה, שכך דעת רובם המכריע של הפוסקים. ואם ירצה לסמוך על הסוברים שבאותו העיר אשתו פוטרתו – רשאי (ציץ אליעזר יד, כג).
וגם אם הוא בעיר אחרת, אם הוא סועד בליל שבת אצל אחרים, לא יברך במקום שבו הוא ישן, שכפי שכתבתי, אפילו רווק אינו חייב לברך, ק"ו נשוי שאשתו מדלקת נרות בביתם, שאינו חייב לברך.[1]
אלא שעליו לדאוג שיהיה שם אור כלשהו, שלא יתקל בדרכו. אמנם אם ירצה, יוכל לסמוך על דעת רוב הפוסקים להדליק ולברך.
ונראה שדין בנים ובנות שסמוכים על שולחן הוריהם כדין נשוי. ועיין בפניני הלכה זמנים יג, יא, בעניין הדלקת נרות חנוכה.
