הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

א – לימוד תורה בשבת

א,א – עיקר השבת לתורה

תנא דבי אליהו רבה פרק א: "כך אמר להן הקב"ה לישראל, בניי לא כך כתבתי לכם בתורתי, 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך' (יהושע א, ח), אף על פי שאתם עושים מלאכה כל ששה ימים יום השבת יעשה כולו תורה, מכאן אמרו, לעולם ישכים אדם וישנה בשבת, וילך לבית הכנסת ולבית המדרש, יקרא בתורה וישנה בנביאים, ואחר כך ילך לביתו ויאכל וישתה, לקיים מה שנאמר: לך אכל בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך (קהלת ט, ז)…"

טור (סימן רצ) בשם מדרש: "אמרה תורה לפני הקב"ה: רבש"ע, כשיכנסו ישראל לארץ זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו ואני מה תהא עלי? אמר לה: יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו, שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך". והביאו המ"ב (רצ, ה).

ואמנם תקנו חכמים לקרוא את פרשת השבוע בשבת, וכן נהגו להוסיף אמירת מזמורים בקבלת שבת ובפסוקי דזמרה, ויש בזה תוספת של לימוד תורה. אולם זה מועיל לכך שכל יהודי יזכה לכל הפחות במעט לימוד תורה בשבת, אבל לכתחילה צריך לקבוע בשבת זמנים הגונים ללימוד תורה.

א,ב – דברי הבבלי ממנו יוצא שכחצי או יותר לה'

גמרא פסחים סח, ב: "תניא, רבי אליעזר אומר: אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה. רבי יהושע אומר: חלקהו, חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש. רבי אליעזר סבר: או כולו לה' או כולו לכם. ורבי יהושע סבר: חלקהו, חציו לה' וחציו לכם. אמר רבי אלעזר: הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם. מאי טעמא – יום שניתנה בו תורה הוא. אמר רבה: הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם. מאי טעמא – וקראת לשבת ענג". (והביאו גמרא זו במנהיג, אור זרוע, טור סימן רמב, מגיד משנה ומגדל עוז על רמב"ם ל, י).

ביום טוב הלכה כר' יהושע (כמובא בהלכות רי"ץ גיאת הל' תשובה ע' ס; ראבי"ה ח"ב סי' תקפא ותרלו; או"ז ח"ב הל' מוצ"ש סי' פט. רמב"ם יו"ט ו, יט; טור ושו"ע תקכט, א). ויש אחרונים שביארו שלדעת רבי יהושע הוא חצי דווקא (ב"ח או"ח ר"ס רמב וא"ר שם ס"ק ו; ראשון לציון ביצה שם; שאג"א סי' סט. וכ"מ ביש"ש וק"נ). ואף על פי שחייבים לשמוח ביום טוב בכל מיני שמחות, ובכלל זה אף לעסוק בדברי תורה שמשמחים, למדנו מהפסוק "עצרת לה' אלוהיך", שצריך להקדיש לזה חצי יום ואין די שישמח עצמו בדברי תורה זמן מועט. ויש שכתבו שחציו שאמרו אינו חצי בצמצום דווקא, אלא צריך שיעשה מקצתו לה' ומקצתו לכם, ואם רוצה, רשאי לעשות רובו לה' או רובו לכם (פמ"ג או"ח א"א רמב ס"ק א; שפ"א ביצה טו ב).[1]

ובשבת גם רבי אליעזר מודה שבעינן נמי לכם, היינו שבנוסף לחציו של בית המדרש צריך גם חלק לאכילה ושתייה. ולרוה"פ הכוונה חציו. ולב"ח (רמב, א, ד"ה 'ולפי'), הכוונה שצריך להקדיש את רוב השבת לבית המדרש, שלא ניתנה לישראל אלא לעסוק בו בתורה. וזו כוונת הגמרא "דבעינן נמי לכם".

א,ג – דברי הירושלמי

בירושלמי נראה בתחילה שנחלקו האם שבת נועדה רק לאכילה ושתייה או רק ללימוד תורה, אולם לבסוף משמע ממסקנת הירושלמי, שדבריהם משלימים זה את זה, אלא שלא ברור על איזו חלוקה מדובר, האם דווקא מחצה על מחצה, או שהעיקר לתת מקום לכל אחד מהחלקים, ואין צורך לחשב אותו במדויק. והסבר זה תואם את מה שהפסיקתא מבארת כהמשך לדברי הירושלמי.

וז"ל הירושלמי שבת טו, ג: "רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן: לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לאכילה ושתייה, על ידי שהפה זה מסריח[2] התירו לו לעסוק בהן בדברי תורה. רבי ברכיה בשם רבי חייא בר בא: לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה. מתניתין מסייעה בין לדין בין לדין, כיצד הוא עושה? או יושב ואוכל או יושב ועוסק בדברי תורה. כתוב אחד אומר: שבת הוא לה', וכתוב אחד אומר: עצרת לה' אלוקיך, הא כיצד? תן חלק לתלמוד תורה וחלק לאכול ולשתות".

א,ד – בפסיקתא החילוק בין תלמידי חכמים לאנשי מעשה

בפסיקתא רבתי סימן כג (פיסקא תליתאה דעשרת הדיברות אות ט), מבואר ששתי הדעות בירושלמי אינן חולקות, אלא החילוק הוא בין תלמידי חכמים לאנשי מעשה. וז"ל: "רבי חייא בי רבא: לא ניתנה השבת אלא לתענוג, רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן: לא ניתנה השבת אלא לתלמוד תורה. ולא פליגי, מאן דאמר רבי ברכיה בשם רבי חייא לתענוג, אלו תלמידי חכמים שהם יגיעים בתורה כל ימות השבת ובשבת הם באים ומענגים. מה דאמר רבי חגיי בשם רבי שמואל בר נחמן לתלמוד תורה, אילו הפועלים שהם עסוקים במלאכתן כל ימות השבת ובשבת הם באים ומתעסקים בתורה".

א,ה – הסוברים שחציו לה' חציו לכם

רבים הבינו שהמצווה אכן לחלוק את השבת לשני חלקים שווים, שכך משמע בבבלי (פסחים סח, ב), שאמר ר' יהושע לגבי יום טוב: "חלקהו, חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש". ואמר רבה, שר' אליעזר מודה לר' יהושע בשבת – "הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם". וכך אפשר לפרש את הירושלמי שאמר: "תן חלק לתלמוד תורה וחלק לאכול ולשתות".

וכ"כ באור זרוע ח"ב פט (בפסק הלכה באותיות קטנות): "שבת או יום טוב חציו לאכילה ושתייה וחציו לבית המדרש. ומנהג כשר אחר שיוצאים מבית הכנסת בשבת שחרית הולכים לאכול ואחר אכילה ישנים לתענוג שבת, ואחר שינה לומדים". וכתב במפורש שצריך להקדיש חצי היום לבית המדרש, ואף הציע סדר יום לכך. וכ"כ סמ"ג הלכות יו"ט כז, ע"ג: "הכל מודים בעצרת ושבת שצריך חציו לכם". וכ"כ רבינו ירוחם (נתיב יב, דף סה ע"ג): "ואף על גב דביו"ט פליגי על כולו לכם או לה' או חציו, בשבת צריך לכם חציו דכתיב וקראת לשבת עונג". וממילא חציו גם לה'. ובספר העתים קצח, והמנהיג נה, ציטטו את הבבלי והירושלמי להלכה, ומשמע שהבינו שדבריהם תואמים, שצריך בשבת חציו לה' וחציו לכם. וכ"כ מהרש"ל (יש"ש ביצה ב, סימן ד): "ביו"ט ושבת אין להאריך התפילה בבית הכנסת יותר מחצי היום כדי שיהיה חציו לה' וחציו לכם…" וכן כתב עוד רש"ל שם בסוף הסימן: "מכל מקום בראש השנה שחל בשבת לא גרע משאר שבתות שהכל מודים שחציו לה' ולא יותר". ומפורש שבשבת חצי היום לה'. וכ"כ בשו"ת צדקה ומשפט או"ח ד (ועל כן התיר להאריך בתפילה ולימוד תורה עד חצות, ולא חשש לאיסור תענית כדי שיאריכו בלימוד).

א,ו – הסוברים לתת חלק גדול יותר לתורה

הרמב"ם לא הזכיר את החלוקה מחצה על מחצה, אלא שבפועל כתב לתת לשני הדברים מקום נכבד, ומשמע שצריך להקדיש יותר זמן לתורה. וזה לשונו בהל' שבת ל, י: "אכילת בשר ושתיית יין בשבת עונג הוא לה, והוא שהיתה ידו משגת. ואסור לקבוע סעודה על היין בשבת ובימים טובים בשעת בית המדרש, אלא כך היה מנהג הצדיקים הראשונים, מתפלל אדם בשבת שחרית ומוסף בבית הכנסת ויבוא לביתו ויסעוד סעודה שניה, וילך לבית המדרש יקרא וישמע עד המנחה, ויתפלל מנחה ואחר כך יקבע סעודה שלישית על היין ויאכל וישתה עד מוצאי שבת".

ואפשר לומר שכוונת הבבלי והירושלמי לתת לשניהם מקום, אולם יותר זמן לתורה, שכך אפשר להבין בבבלי. וכפי שכתב הב"ח (רמב, א, ד"ה 'ולענין הלכה') שצריך ללמוד תורה רוב היום. וז"ל: "אבל בירושלמי משמע דרבי ברכיה דאמר לא ניתנו שבתות אלא לעסוק בהם בדברי תורה היינו דרוב יום השבת יש לעסוק בדברי תורה ולא בעינן לכם אלא במקצת… וכן דייק לישנא דרבה, דאמר הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם ולא אמר דבעינן חציו לכם". וכן דייק מהרמב"ם, שלענין שבת לא הזכיר 'חצי יום' ללימוד אלא כתב 'עד המנחה' שלא כמו שכתב בהלכות יו"ט (ו, יט) שהזכיר 'עד חצי היום', ומוכח שבשבת רוב היום לתורה דלא כיו"ט. וזהו אף לתלמידי חכמים כפי שכתב הב"ח בסימן רפח, ה. והסכים עם הב"ח במקור חיים לחו"י (סוף סימן רצ).

א,ז – הסוברים שהחלוקה אינה שווה ויש הבדל בין ת"ח ואנשי מעשה

ויש ראשונים שכתבו להלכה את דברי הירושלמי בלי הסיום "תן חלק לתלמוד תורה וחלק לאכול ולשתות", ובמקום זה הזכירו את דברי הפסיקתא, שאין מחלוקת בין האמוראים אלא "מאן דאמר לתענוג, אלו תלמידי חכמים שהם יגיעים בתורה כל ימות השבת ובשבת הם באים ומענגים. מה דאמר לתלמוד תורה, אילו הפועלים שהם עסוקים במלאכתן כל ימות השבת ובשבת הם באים ומתעסקים בתורה". וכ"כ בשיבולי הלקט צו; תניא רבתי יח; מאירי שבת קיח, ב. (ויש שחילקו להיפך כמובא בהערה).[3]

א,ח – גם לשיטתם החלוקה הבסיסית היא מחצה על מחצה

ונראה בפשטות שעל גבי הבסיס של החלוקה השווה פחות או יותר – לה' ולכם (וכן לסוברים שיש להרבות יותר בתורה), ת"ח צריכים להרבות קצת יותר באכילה ושינה, ואנשי מעשה יותר בתלמוד תורה, אבל אין הכוונה שאלו יעסקו רק באכילה ושינה ואלה רק בתורה.

וכן מוכרחים לומר, שכן ברור מצד אחד שחיוב סעודות השבת על כולם, וכן ברור מצד שני שעניין השבת לתורה, וכפי שיוצא מפסחים סח, ב, שברור שלפחות חציו לה'. וכפי שאמרו בתנא דבי אליהו רבה א: "יום השבת יעשה כולו תורה". וכן לפי גרסת הירושלמי שנותן מקום לשתי הדעות ומסיים "תן חלק לתלמוד תורה וחלק לאכול ולשתות", בלא לחלק בין סוגי האנשים. והחידוש של הפסיקתא שיש חילוק מסוים בין האנשים.

וכ"כ הרמ"א רצ, ב: "ופועלים ובעלי בתים שאינן עוסקים בתורה כל ימי השבוע, יעסקו יותר בתורה בשבת מת"ח העוסקים בתורה כל ימי השבוע, והת"ח ימשיכו יותר בעונג אכילה ושתייה קצת, דהרי הם מתענגים בלמודם כל ימי השבוע". וכ"כ מהריק"ש בערך לחם (סימן רצ). וכן מסכים הב"י רפח, א, בפירושו השני. אמנם מפירושו הראשון משמע שהבין שלירושלמי והפסיקתא פועלים צריכים להקדיש את כל היום כמעט בתורה. ובדרישה (רפח, ב), ביאר את פירושו הראשון שמדבר על פועלים שאינם לומדים במשך השבוע כלל, ולכן צריכים להקדיש את כל היום לתורה.

א,ט – סיכום הדעות על החלוקה

הרי שמהבבלי פסחים סח, ב, משמע שהחלוקה מחצה על מחצה, ואילו מהירושלמי משמע שיש לתת גם לתורה חלק וגם לאכילה ושתיה חלק, אבל אין הגדרה מדויקת למידת כל חלק, ומהפסיקתא משמע שהחלוקה תלויה באדם. אולם כדי שלא להרבות המחלוקת אפשר לומר שכולם מסכימים שהבסיס הוא חלוקה שווה, ועל זה דברו האו"ז וסמ"ג ורי"ו, אלא שבפועל הדבר תלוי באדם, וכפי שמבואר בירושלמי ובפסיקתא, ואותו הזכירו שבה"ל, תניא, מאירי, ב"י ורמ"א.

א,י – האם החצי לה' כולל תפילה

נראה שהעיקר לה' הוא תורה, שכן מבואר בבבלי (פסחים, סח, ב), בדברי ר' יהושע שהלכה כמותו: "חלקהו, חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש". אמנם אח"כ אמרו שסברתו של ר' יהושע "חלקהו, חציו לה' וחציו לכם". ובחציו לה' אפשר לפרש גם תפילה. אולם בירושלמי הזכירו רק עניין התורה: "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה", ובמסקנה: "ותן חלק לתלמוד תורה". וכן מתנא דבי אליהו א: "יום השבת יעשה כולו תורה". וכן מהרמב"ם (שבת ל, י) שכתב על הליכה לבית המדרש ללמוד תורה. וכן באו"ז ח"ב פט: "חציו לבית המדרש". וכך דעת עולת שבת (רמב, א), שהחשיב את התפילה כחצי השייך לכם.

מנגד יש שדיברו על חציו לה' וכללו בזה תפילה. וכ"כ מהר"י ווייל בפסקי דינים שבסוה"ס אות נו, שמי שמתענה בראש השנה, צריך ללמוד כל היום, כי ר' יהושע מודה בזה לר' אליעזר שצריך כולו לה'. הרי שכולו לה' כולל התפילה. והובאו דבריו בדרכי משה או"ח תקכט, ב, אלא שלא הסכים להם משני טעמים, והאחד שלדעתו עצם זה שהוא בתענית נחשב בכלל כולו לה'. גם במ"א תקכז, כב, הזכיר את מהר"י ווייל. וכן למדנו מדברי יש"ש (ביצה ב, סימן ד) שהתפילה נחשבת בכלל חציו לה' – "ביו"ט ושבת אין להאריך התפילה בבית הכנסת יותר מחצי היום כדי שיהיה חציו לה' וחציו לכם…"

ובאמת שחלק מהתפילה הוא לימוד לכל הדעות. כך היא בוודאי קריאת התורה. ויש לומר שגם פסוקי דזמרה ושאר פרקי תהלים יש בהם צד של לימוד, וזה אחד מהטעמים שהוסיפום בתפילה, כדי שגם עמי הארץ יעסקו יותר בתורה. וזה אחד הטעמים לאמירת קדושא דסידרא, וענייני קרבנות ופיטום הקטורת.

והנראה מכלל הדברים, שעיקר החציו לה' צריך להקדיש לתורה, אלא שגם תפילה נכלל בחלק לה'.

א,יא – מה נכלל בחשבון היום

אם נחשב רק את שעות היום, הרי שבחשבון נכללות שתים עשרה שעות, והחצי הוא שש שעות. אבל אם מחשיבים את כל השבת, הרי שבחשבון נכללות עשרים וחמש שעות (כולל תוספת שבת), והחצי הוא שתים עשרה וחצי שעות (שהשבת עם תוספת השבת – עשרים וחמש שעות). ואולי מחשבים את שעות העירות, שאם ישנים כשמונה-תשע שעות, הרי שנותרו כשש עשרה שעות, ומהם שמונה לתורה ותפילה ושמונה לאכילה ושתייה. והנראה ביותר לחשב את ההכרחי לשינה מחוץ לחשבון, ואת מה שישנים לתוספת תענוג כחלק מ'לכם'. כלומר כשבע שעות אנשים צריכים לישון בכל יום, ואם נפחית אותם מעשרים וחמש שעות, הרי שנותרו כשמונה עשרה שעות, ומתוכם תשע לה', בתורה ותפילה. ועוד כתשע שעות לכם, לסעודות, טיול ותוספת שינה של תענוג.

א,יב – שצריך ללמוד שש שעות לפחות

הרי שצריך ללמוד כשש שעות לפחות בכל שבת, ואת שאר שלוש השעות לה' מקיימים בתפילה. ואין לפחות משש שעות, שגם אם נקבל ששעות התפילה מכלל חציו לבית המדרש, ברור ששעות התפילה הן נלוות לעיקר שהוא לימוד תורה, ואין להקדיש לתפילה זמן רב על חשבון לימוד התורה. לכן צריך להקדיש לתורה לפחות שש שעות. בנוסף לכך, אם מקדישים שש שעות, הרי שעל פי שעות היום, יש בזה גם מחצה ממש. ועם התפילות מחצה משעות העירות. וכבר למדנו שיש סוברים (ב"ח) שצריך להקדיש לתורה יותר. וכן יש מקום לומר ששעות התפילה אינם מכלל לה'. וכן יש מקום לומר שמחצה כולל את כל שעות השבת, והרי הוא כשתים עשרה וחצי שעות. נמצא שלכל הפחות צריך להקדיש ללימוד תורה שש שעות בשבת.

דרך אגב, יש לציין שהיו נוהגים לקום לותיקין, כמובא במסכת סופרים (יח, ד), ואם היו מקדישים את כל השעות, חוץ מזמן הסעודות והתפילות לתורה, כפי דברי הרמב"ם (ל, י), הרי שהיו מספיקים ללמוד יותר משש שעות. (ולא היו מאריכים בסעודות כפי שיש נוהגים כיום להאריך). ועיין ברמ"א רפא, א, שהיו קמים בשבת קצת יותר מאוחר, משום שלא נאמר בתמיד של שבת 'בבוקר'. ועיין ערוה"ש רפא, א.

א,יג – הסוברים שאפשר להסתפק בלימוד מועט

יש שמשמע מהם שמספיק ללמוד מעט תורה בשבת. כך משמע במאירי שבת קיח, ב: "אבל בעל הבית שמתעסק כל ימות החול בעסקיו ראוי לו להתעסק מעט בשבת בתלמוד תורה דרך עונג…". ובמאמר מרדכי (רפח, ב) כתב: "ומיהו יש לדקדק בזה דמשמע דאפילו ביו"ט לא אמר רבי אליעזר שיהא כולו לה' דצריך לאכול ולשתות, אלא דרוב היום יהיה לה'… ואם כן הא דאמר רבה הכל מודים בשבת דבעינן לכם, על כרחך דרוב היום יהיה לכם…". ובכל זאת משמע שאף כי רוב היום 'לכם', מ"מ צריך להקדיש כמה שעות לתורה, ואולי זו כוונת מעט שכתב המאירי. אולם בעולת שבת רמב, א, כתב: "ומשמע מסוגיא דהתם (פסחים שם) דאע"ג דביו"ט בעינן חצי לה', אבל בשבת אם רוצה לעשות הכל 'לכם' עושה ובלבד שלא יבטל זמן התפילה" (ההיפך מדברי הב"ח). אמנם בסוף דבריו כתב שראוי להתמיד בלימוד תורה גם בשבת. וכ"כ הלבוש רצב, א, ששבת 'כולו לכם'. ובא"ר רמב, ו, הראה פנים לשיטה זו מהגמ'.

ומ"מ משמע מרוב ככל הפוסקים שלא כך, ואולי מה שדיברו האחרונים שהקילו בזה, התכוונו רק לת"ח, אבל בעלי בתים צריכים להרבות בתורה. ואין לפרש אחרת את דברי תנא דבי אליהו והמדרש המובא בטור, שהשבת צריכה להיות מוקדשת לתורה.

א,יד – ההלכה לתלמידי חכמים בשבת

לדעת רוב ככל הפוסקים, תלמידי חכמים צריכים להרבות בתורה בשבת, וכדברי הרמ"א רצ, ב: "והתלמידי חכמים ימשיכו יותר בעונג אכילה ושתייה קצת". ומשמע שיעסקו יותר באכילה ושתייה מיום רגיל שהם עסוקים רק בתורה. וכ"כ של"ה (מסכת שבת, נר מצוה, אות נג): "ומה שאמר רבי חגי לתענוג אלו תלמידי חכמים שהם יגיעים בתורה כל ימי השבוע ובשבת הם מתענגים, וחס ושלום אין הפירוש שיבלו כל היום בתענוג, רק ימשכו בתענוג יותר משאר הימים, אבל חלילה לפרוש מן התורה, וכולי עלמא מודים בשבת נתנה תורה". וכ"כ נחלת צבי רצ, ב; א"ר רצ, ב. וכ"כ שועה"ר רצ, ה: "אבל תלמידי חכמים העוסקים בתורה בקביעות כל ימי השבוע ימשיכו קצת יותר בעונג אכילה ושתיה, כי הם מתענגים בלימודם כל ימות השבוע. ומכל מקום גם הם צריכים לעסוק בתורה ואינם רשאים למשוך כל היום בעונג אכילה ושתיה ושינה, שהרי נאמר שבת לה' אלוקיך". וכ"כ מחזיק ברכה רצ, ד; וגדולות אלישע רצ, ד, וכן מוכח מהחיי אדם ז, י, וערוך השולחן רצ, ב. ועיין להלן (ה, ב, ג) בדברי ר' צדוק על הלימוד הראוי לת"ח בשבת.

א,טו – עוד במעלת הלימוד בשבת

זוהר ח"ב צב, א: "שבת היא כלל של התורה, וכל סודות התורה בה תלויים, וקיום השבת הוא כקיום כל התורה".

כתב אבן עזרא (שמות כ, ז, הארוך), בעניין קדושת השבת וברכת השבת, "כי השם קידש זה היום וזימנו לקבל הנפשות תוספת חכמה יותר מכל הימים, על כן כתוב ברך ה'… (וכמו השמיטה). והנה השבת נתנה להבין מעשי השם ולהגות בתורתו. וככה כתוב, כי שמחתני ה' בפעלך (תהלים צב, ה), כל ימי השבוע אדם מתעסק בצרכיו, והנה זה היום ראוי להתבודד ולשבות בעבור כבוד השם, ולא יתעסק לשוא אפילו בצרכיו שעברו, או מה יועץ לעשות, וככה אמר הנביא ממצוא חפצך ודבר דבר (ישעי' נח, יג). ומנהג ישראל היה ללכת סמוך לשבת אצל הנביאים, כמו מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת (מ"ב ד, כג)…" ועוד כתב (על ישעיה נח, יג): "וקראת לשבת עונג – שלא תעשה בו מלאכה, ושתתענג הנפש בשמוע דברי תורה".

כתב בלקט יושר (עמ' 118): "ודרש מהר"ר שפירא זצ"ל, שטוב שילמוד בשבת, משום שיש לו נשמה יתירה, אפילו עם הארץ שאינו יודע לקרוא בספר, מכל מקום טוב הוא שיראה בספר, משום דבאותה שעה לא חטא וגם המחשבה מצטרפת למעשה…".

והבן איש חי ש"ש בהקדמה לפרשת שמות כתב: "ולכן כתבו המקובלים ז"ל, דגדול הפועל הנעשה מעסק התורה ביום שבת אלף פעמים מן הנעשה מעסק התורה של ימי חול".

כתב בשפת אמת (כי תשא שנת תרס"ב), שבת הוא "יומא דזכירה דלית ביה שכחה… והתורה שלומדין בשבת אין בה שכחה".

ועוד עיין בספר 'נוהג כצאן יוסף' עמ' קסג אות לו (ספר על מנהגי פרקנפורט), תוכחה על המתבטלים מלימוד בשבת – "והאידנא רבים מעמי הארץ אחר שמלאו בטנם שוכבים על מיטות שן וסרוחים על עריסותם, ואין בהם חפץ לקרוא בתורת ה'… ואפילו בשבת שאין שם טרדא והרי הוא כאילו כל מלאכתו עשויה, אפילו הכי תורה מושלכת אחר גוו… ודוקא לת"ח העוסקים בתורה כל ימות השבוע מצווה אצלם להתענג בשבת לקיים חציו לה'…"

ובילקוט מעם לועז פרשת ויקהל עמ' תתתח: "ולכל הפחות יום שבת יהיה שבתון לה' שיעסוק בכל השבת בתורה, שזה שבתון לנפש. ואם אינו יודע תורה ילך אצל שכנו או לבית הכנסת וישמע מה שלומדים. ומי שעוסק בשבת בדברים בטלים ואינו יושב ללמוד, עוונו גדול וייענש ביום הדין הגדול והתורה מצווחת עליו".

עוד סיפר רבי אליהו לאפיאן, ששמע מהחפץ חיים זצ"ל, כשהיה אצלו פעם בש"ק את החשבון הזה: הרי אמרו חז"ל שקולה שבת נגד כל התורה כולה, וממילא כל מצווה שעושים בשבת שווה תרי"ג. וידועים דברי הגר"א ז"ל שכל אות בדברי תורה ובלימוד תורה היא מצווה, ואם כן כשעושים זאת בשבת מכפילים כל אות ואות במספר שש מאות ושלוש עשרה.

א,טז – לימוד תורה של שבת מגלה את קדושת העבודה בארץ ישראל

כבר הזכרנו את המדרש המובא בטור (סימן רצ): "אמרה תורה לפני הקב"ה: רבש"ע, כשיכנסו ישראל לארץ, זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו, ואני מה תהא עלי? אמר לה: יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך". והביאו המ"ב (רצ, ה). ובאמת השאלה גדולה היא, מדוע היו צריכים ישראל להיכנס לארץ ישראל, הרי יכול היה הקב"ה להשאירם במדבר, כדי שילמדו בכולל של משה רבנו ושבעים הזקנים, ושום משבר כלכלי לא יפגע בקצבאות, בבוקר יאכלו מן ובערב שלו, בגדיהם ונעליהם לא יבלו, ויעסקו בתורה יומם ולילה?

ואע"פ כן נצטוו ישראל להיכנס לארץ, וזו היתה משאת לבם של משה רבנו וישראל להיכנס לארץ הקודש ולחיות בה חיי תורה. כי ידעו שרק דרך חיי המעשה בארץ ישראל יתקדש שמו של הקב"ה בעולמו. ובזה חטאו המרגלים שרצו להישאר במדבר. אלא שהשאלה עדיין נוקבת, ותורה מה תהא עליה. הרי לימוד התורה צריך להיות ברצינות, ואיך אפשר לקיימו תוך כדי העבודות השוטפות. ולא השיב הקב"ה שיעשה להם נס ולא יצטרכו לעבוד, כי זה יהיה בעולם הבא, אבל בעולם הזה צריכים לעבוד. אלא השיב שלכך נועדה השבת, שבה ילמדו תורה. וברור מאליו שבכל יום קבעו עיתים לתורה, וכפי שנאמר: "והגית בו יומם ולילה" (ועיין מנחות צט, ב). אלא הכוונה שהלימוד הרציני שיבסס את ידיעת התורה וחיי התורה יהיה בשבת. ומובן לכל שאין זה נעשה בכמה פרפראות על שולחן שבת או בשמיעת דרשות קצרות בתפילה.

א,יז – הלומד בשבת מסירים ממנו עול דרך ארץ

כתב בשפת אמת (תולדות תרמח): "במדרש – בזמן שהקול קול יעקב, אין הידיים ידי עשו. והוא מאמר המשנה המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות… וכמו כן בעול דרך ארץ, הגם מי שצריך לעבוד על פרנסתו, מכל מקום נתן לנו ה' יתברך מצוות השבת שהוא יום מנוחה. וכדאיתא שבת יעשה כולו תורה. וכל סוחר צריך להיות מקבל עול תורה ביום השבת, ובכח זה מעבירין ממנו עול דרך ארץ בימי המעשה".

א,יח – דברי השל"ה

גם השל"ה הקדוש האריך מאוד בחשיבות הלימוד והעיסוק בדברים רוחניים בשבתות וחגים (מסכת סוכה חלק נר מצווה כה-מב), ובתוך דבריו כתב (אות לח), שלכך נתנה נשמה יתירה בשבת (ביצה טז, א), כדי שירבה "בלימוד התורה יותר מימי המעשה". ולא "כמו שחשבו קצת שנתן לאדם נשמה יתירה ביום השבת כדי שיאכל אכילה יתירה יותר מימי החול, זה אינו, כי אין טבע הנשמה לאכול ולשתות, ואין לה הנאה מזה כלל, כי אם בתורת ה' חפצה והנאתה ובה תתעלה ותתענג. על כן נתן לאדם הנשמה יתירה בשבת, כדי שיהיה הלב פתוח לרווחה ביום השבת, שהוא מוכן לזה מצד שהוא פנוי מכל מחשבה ומלאכה כדלעיל בסמוך. וכל האוכל ושותה ביום השבת יותר משנצטווה עליו, בעניין שנמשך מזה ביטול תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, כי איבד נפש אחת, רצה לומר הנשמה היתירה שנתן בו כדי ללמוד וללמד ביום השבת ביתר שאת וביתר עז מבשאר הימים". ואף שבתוך דבריו כתב שאין לאכול בשבת יותר מביום רגיל, מ"מ כתב בהמשך שהעיקר שהאכילה לא תגרום לביטול תורה, ומתחילת דבריו (אות כה-כו) עולה במפורש שתוספת הקדושה של שבתות וימים טובים מוסיפה הן בתורה והן בסעודה. לפיכך עיקר כוונתו שהאכילה היתירה לא תגרום לביטול תורה. וכ"כ שם (אות לא), לעניין שמחת חג: "כלל העולה… שיהיה האדם משמח בו שמחה של מצווה… בגוף ונפש יחדיו, והיו תמים לזכור חסדיו של הקב"ה בשירות ובתושבחות… ובעשותינו המצוות על זה הדרך, מתענגת הנפש תענוג גדול, ובאותה שעה אפילו הדברים הגופניים שהם המאכל והמשתה והתענוגים האחרים כולם חוזרים רוחניים והם עבודת השם".

ובסוף דבריו סיכם וכתב: "למדנו שלא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא לשמוח בהם שמחת תורה, כל אחד לפי מה שהוא, אם בעלי מקרא – מקרא, אם בעלי משנה – משנה וכו'. או ישמעו הדרשה מפי חכם הדורש להם… ומה שאמרו חכמים ז"ל אין שמחה אלא בבשר וביין, כבר מפורש לעיל כוונתם בזה, כי בהתחזק הכוחות הגופניים יתעוררו כוחות הנפש, על דרך מטעמים של יצחק וכו'".

א,יט – משחקים בשבת וחומרת ביטול תורה

ירושלמי תענית ד, ה: "טור שמעון הוה מפיק תלת מאוון דגרבין דמרקוע לקייטא כל ערובת שובא (היו מוציאים שלוש מאות מידות פתיתי לחם כל ערב שבת לעניים – קרבן העדה. או היו קונים שלוש מאות חביות מיני מרקחת לכבוד שבת) ולמה חרב? יש אומר מפני הזנות ויש אומרים שהיו משחקין בכדור". פירש הרוקח (סי' נה): "ובטלים מן התורה". ויש שפירשו שהאיסור בכדור שהוא מוקצה (שבלי הלקט קכא), ויש אומרים משום טלטול ברשות הרבים (גר"א לסי' שח, מה).

וכן נחלקו אם מותר לשחק שחמט, דמקה, ושאר משחקים. לשלטי גיבורים, רמ"א שלח, ה, מותר כל זמן שאין משחקים על כסף. ולמהר"א ששון בתורת אמת קפ, וברכ"י שלח, א, אסור, משום ביטול תורה, וממילא המשחקים הללו מוקצים. וכתב בברכ"י: "והגם שהרב כנה"ג בחו"מ סי' שע, כתב דגדולי ישראל נטפלו בו (שחקו שחמט). הנח לגדולי ישראל דודאי מעשיהם לשם שמים, דאפשר דהוי חולים בחולי השחורה, ומשום רפואה לאסוחי דעתייהו בבא 'דואג' ולמהדר אתלמודייהו וכיוצא קעבדי". ונטה לדבריו ברב פעלים ח"ב יו"ד ל. ועיין להלן כב, יג, ובהרחבות, בדין משחקים לגדולים, ולהלן בהרחבות כד, ז, א, בדין משחקים לקטנים.

א,כ – איזה לימוד שווה פי אלף

כפי שהזכרנו (ה, א, טו) כתב רבי יוסף חיים בספרו 'בן איש חי': "כתבו המקובלים ז"ל, גדול הפועל הנעשה מעסק התורה ביום שבת אלף פעמים מן הנעשה מעסק התורה של ימי חול" (ש"ש בהקדמה לפרשת שמות).

לו היו אומרים לאדם שמחירה של איזו מניה בבורסה עומד לעלות מחר פי אלף. כלומר אם יקנה היום מניה במאה שקלים, יוכל מחר בערב למכור אותה במאה אלף שקלים. היה רץ ומוכר את כל רכושו, בית, מכונית, כלים, רהיטים, בגדים, חליפות, נעליים ואפילו שרוכים. עם כתונת דקה לעורו היה רץ וקונה בכל הכסף שקיבץ מאותה מנייה. למחרת בערב כבר היה מתחיל לרכוש ארמונות, מכוניות ורהיטים. הכל פי אלף.

אם כך, מדוע לא ינסה אדם ללמוד תורה בכל עשרים וארבע השעות של השבת. חבל לאבד זמן על סעודות ושינה, הלא כל שעה של לימוד שווה פי אלף?!

אלא שהשעה של השבת שווה פי אלף כי היא באה יחד עם העונג שבסעודות ובשינה, אז מעלתה עליונה כל כך. מעין עולם הבא. אבל אם יעשה אדם את שבתו כתשעה באב, שלא יאכל ולא ישתה וינדד שינה מעיניו כדי לעסוק בתורה, לא יזכה למעלת הלימוד בשבת. וכן מסופר על רבי זירא, כשהיה רואה בשבת אברכים שלומדים ביגיעה יתירה, על חשבון עונג שבת, היה אומר להם: "במטותא מנייכו לא תחללוניה" – בבקשה מכם אל תחללו את השבת במיעוט תענוג (שבת קיט, א).

ממילא מובן שכאשר אמרו "שיהיה יום השבת כולו תורה" – התכוונו שגם הסעודות והשינה, כיוון שנועדו למצווה ולהוסיף עונג וחיוניות בלימוד התורה,  גם הן נחשבות בכלל זה שיום השבת כולו תורה.

אולם צריך להיזהר מאוד שלא לשכוח את העיקר, ולהרחיב מדי בסעודות, ולאבד את הזמן על טיולים ודברי בטלה. כי עיקר השבת לגלות את הנשמה, להתחזק באמונה, ולעסוק בתורה שעות מרובות, והכל מתוך עונג ושלימות פנימית. מעין עולם הבא!


[1]. עיין על כל זה באנציקלופדיה תלמודית כרך כב, ערך יום טוב, טור תקפה-ו. ועיין שם בביאור דעת ר' אליעזר, שאף הוא מסכים שהאכילה ביום טוב מצווה, אלא שלדעתו אפשר במקום זאת לשמוח בלימוד תורה, ולכן הקפיד (ביצה טו, ב) על היוצאים מבית המדרש בעת שדרש (בעה"מ פסחים סח ב; מאירי שם). ואסור לו לאדם להיות יושב ובטל ונמנע משמחת יום טוב (רא"ה ביצה שם), ולא אמרו שהיא רשות אלא כלפי היושב ושונה, אבל כלפי דברים אחרים, מצווה היא (מאירי שם). ולכן אף לדעת ר' אליעזר אסור לאדם לקבוע תענית ביום טוב, אלא שאם ישיבתו במשנתו מביאתו שלא לאכול, רשאי הוא (מאירי פסחים שם, ועי' בעה"מ שם והשגות הראב"ד על בעה"מ). ויש אחרונים שכתבו שאף כשהוא יושב ושונה אסור לדעת ר' אליעזר להימנע מאכילה לגמרי, שאסור להתענות ביום טוב, אלא צריך לטעום מעט לאחר התפילה, ויושב ושונה כל היום עד סמוך לערב, ואז אוכל שוב, באופן שרוב ככל היום לה' (ראשון לציון ביצה טו ב, ולכן בירך את האחרונים שיצאו לאכול ולשתות שיתענגו באכילתם. ועי' תוס' שם 'או' ובחי' חת"ס שם).

עוד נחלקו, שיש אומרים שר' אליעזר מסכים שיחלקו את יום טוב חציו לה' וחציו לכם, וכל החידוש שלדעתו רשאי לעשותו כולו לה' או כולו לכם (שפ"א ביצה טו ב, וכ"נ בפמ"ג או"ח א"א רמב ס"ק א, ועי"ש שמ"מ מוכרח שיהא חלק לה', בתפילה ובק"ש, ולא נחלקו אלא אם מותר להתענות ביו"ט ולבטל 'לכם' לגמרי). ויש שכתבו שלדעת ר' אליעזר אם התחיל לשנות, אסור לו להפסיק ולעסוק ב'לכם' (פני יהושע שם).

[2]. יש שפירשו 'מסריח', שמתוך שעסוקים באכילה ושתייה יש לחוש שידברו לשון הרע (קרבן העדה), ומעין זה פירש הגר"א רצ, ד, שהפה רגיל לדבר דברים בטלים, ולכן מוטב כבר שיעסוק בדברי תורה, אבל לא שזה עיקר עניין השבת אלא רק היתר למנוע בטלה וירידה. ויש שגרסו 'טריח' (תניא רבתי יח) ויש שגרסו 'מריח' (פני משה). ובניצוצי אור לר"ר מרגליות (על שבת קיג, א) כתב שצריך לכתוב 'מסריך', מלשון סירכיה נקט (ברכות טז, א), כלומר פיו נמשך לדיבור, שהואיל ורוצה לדבר, שידבר בדברי תורה.
[3]. ויש שחילקו להיפך, כפי שכתב המאירי בשם רבותיו: "שהתלמיד מענגו בתלמוד תורה ובעל הבית בשינה". ובמחזיק ברכה רצ, ד: "ודע שיש מן הראשונים שכתבו שהתלמידי חכמים מוזהרים יותר לעסוק בתורה בשבת, כמ"ש הרב בעל ספר הבתים".

תפריט