יא,א – בטעם שאין אומרים ברכות חול בשבת
בגמרא ברכות כא, א, אמר רב נחמן: "כי הוינן בי רבה בר אבוה, בען מיניה, הני בני בי רב דטעו ומדכרי דחול בשבת, מהו שיגמרו? ואמר לן: גומרין כל אותה ברכה". וביארה הגמרא שהטעם לכך כי "גברא בר חיובא הוא, ורבנן הוא דלא אטרחוהו משום כבוד שבת", ולכן אם כבר התחיל את הברכה – יסיים. וכ"כ הרי"ף (יג, א), הרא"ש (ג, יז), הרשב"א והריטב"א בחידושיהם שם, ושו"ת או"ז (ח"א סימן צה), ועוד.
מאידך מצאנו טעם אחר, שלא מתאים לבקש בשבת על ענייני חול, שהעיסוק בבקשות הללו עלול להביא את האדם לידי צער.
כמובא בתנחומא וירא א (ורשא): "אתה מוצא שמונה עשרה מתפללים בכל יום ואינן כולן לשבחו של הקב"ה, אלא ג' ראשונות וג' אחרונות, ושתים עשרה ברכות כולן לצרכו של אדם, ולפיכך אין מתפללים בשבת שמונה עשרה, שאם יהיה לו חולה בתוך ביתו, נזכר ברופא חולי עמו ישראל והוא מיצר, והשבת ניתנה לישראל לקדושה לעונג ולמנוחה ולא לצער, לכך מתפלל ג' ברכות ראשונות וג' אחרונות והמנוחה באמצע".
וכן כתב רש"י במחזור ויטרי (סי' קמ): "ילמדינו רבינו, למה מתפללים בחול י"ח ברכות, ובשבת שאנו בטילים אין אנו מתפללים אלא ז' ברכות. כך למדונו רבותינו, למה אין מתפללים י"ח ברכות בשבת, אמר רב הונא מפני שאסור לו לאדם לתבוע צרכיו בשבת, ואמר האלקים, שבת זו מנוחה היא לישראל, שנאמר (מלכים א ח): ברוך ה' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל… ובתפילה שאנו מתפללים בחול יש דברים דחול. כיצד, אם היה אדם כסיל אומר חונן הדעת, אם היה בעל תשובה אומר הרוצה בתשובה, ואם היה בשבייה אומר גאל, אם היה חולה אומר רופא חולי, וכן כל שאר תפילות, ואמר האלקים למנוחה ניתנה שבת לישראל, ואם הוא מתפלל י"ח תפילות הוא נזכר מעשיו ומיצר ונמצא שם שמים מתחלל, שמחלל את השבת. לפיכך תקינו רבנן תפילה שאין בה צער משום דבר שבעולם". וכן מובא בסידור רש"י (תקטו). ונדמה שלא ידוע כיום היכן מובאים דברי רב הונא שהזכיר, אבל בירושלמי (שבת פרק טו, ה"ג) מובא היסוד הזה. "אמר רבי חייא בר בא: רבי שמעון בן יוחי כד הוה חמי לאימיה משתעיא סגין (כאשר היה רואה שאמו מתפללת הרבה), הוה אמר לה: אימא שובתא היא (אמא, שבת היא). תני, אסור לתבוע צרכיו בשבת". וכ"כ בכלבו לז.
וכן כתב הרמב"ם בשו"ת פאר הדור סי' קל: "ולא מנעו ברכות אמצעיות של שמונה עשרה כי אם מפני שהיא רחמים ותחנונים, והטעם, כי התפילה עבודה נכונה לכבוד הא-ל יתברך, וצריך להזכיר בכל יום ענייני דיומא, ובבוא יום שבת ויום טוב, צריך להיות שמח ונעלוז ולהודות לא-ל אשר נתן מנוחה לעמו ישראל שבתות ומועדים בשמחה, לא שיהיה יום תענית וזעקה ויגון. ואל יאמר בהם אלא הדברים הנאותים והמשמחים ולהזכיר נפלאותיו אשר עשה עם אבותינו ולנו".
וכתב המנהיג (הלכות שבת יא), ששני ההסברים עניינם אחד, שמשום כבוד השבת לא הטריחו חכמים להתפלל את הברכות האמצעיות, היינו, שמשום כבוד השבת אין ראוי להצטער על הבקשות שבחול.
וכתב בשו"ת אז נדברו (יד, כג), שרק מחיבור שני הטעמים, התבטלו ברכות החול. שכן מפני החשש שמא יהיה לו חולה ויצטער, לא היו מבטלים את ברכות החול, לכן צירפו את הטעם שלא רצו להטריח. ומנגד גם הרצון שלא להטריח לבדו לא היה מספיק, אילולי היה בזה לפעמים צער שאינו מתאים לשבת.
יש להוסיף כי לדעת הרא"ש מלוניל, אם טעה והתחיל ברכות אחרות מלבד 'אתה חונן', מפסיק באמצע. ובאר הב"ח רסח, ב, מפני שאינן שייכות כלל לשבת, ורק על 'אתה חונן' שעוסקת בחכמה ויש בה הודאה אמרו חכמים ששייך לאומרה בשבת, ולכן אם התחיל בה לא יפסיק. ואין הלכה כמותו.
יא,ב – שהטועה שסיים תפילתו אף שלא עקר רגליו חוזר לראש
אמנם כתב בשו"ע רסח, ה, על השוכח להזכיר את ברכת השבת: "אם לא עקר רגליו, אע"פ שסיים תפילתו, אינו חוזר אלא לשל שבת". אולם הפנה במ"ב יב, לעיין בשו"ע קיז, ה, שם כתב: "ואם השלים תפילתו ואינו רגיל לומר תחנונים אחר תפילתו, אע"פ שעדיין לא עקר רגליו, כעקורים דמי". ובמ"ב תכב, ט: "אבל אם כבר אמר תחנונים וסיים אותם ואין במחשבתו לומר עוד, אפילו עדיין לא עקר רגליו, כמי שעקר דמי". ובשעה"צ ח, שכ"כ מ"א והרא"ה בהלכותיו. והוסיף שפשוט שאם רגיל לומר בסוף עוד פעם "יהיו לרצון" שכל זמן שלא אמרו, לא סיים תפילתו. וכ"כ בכה"ח קיז, מ.
יא,ג – המתחיל 'אתה' מחמת שחשב שהוא יום חול (הערה 5)
אם הטועה חשב שהיום חול והתכוון להתחיל בברכת 'אתה חונן' ואמר 'אתה' ומיד אח"כ נזכר שהוא שבת, כתב השו"ע רסח, ג, שיסיים את ברכת 'אתה חונן'. וכ"כ ביבי"א ו, כח, ב. ואילו המ"א ופמ"ג ודה"ח ורוב האחרונים והבא"ח ש"ב תולדות י, ומ"ב רסח, ו, כתבו, שאם הוא בערבית או מנחה יסיים בשל שבת, שכן ברכות השבת שלהם מתחילות ב'אתה', וממילא יוצא שבפועל כשאמר את המלה 'אתה' עדיין לא טעה. ואם הוא בשחרית, יסיים 'אתה חונן'. ואם בלא משים התחיל לומר בשחרית 'אתה', יתקן ויאמר 'ישמח משה', שכן גם אם היה אומר את ברכת 'אתה קדשת' שאומרים בליל שבת, היה יוצא (שו"ע רסח, ג).
