ב,א – הערה 1 – האם הקידוש על היין מדאורייתא או מדרבנן
פסחים קו, א: "תנו רבנן: 'זכור את יום השבת לקדשו' (שמות כ, ח), זוכרהו על היין".
לדעת רוב הראשונים, המצווה מדאורייתא מתקיימת בדיבור על קדושת השבת ומעלתה, שנאמר "זכור את יום השבת לקדשו", פירוש: "זכרהו זכירת שבח וקידוש" (רמב"ם). וחכמים תקנו שזכירת הדברים תהיה על היין, וכך דעת רמב"ם (כט, א), תוספות (שם 'זוכרהו'), ר"ת (נזיר ד, א, 'מאי היא'), סמ"ג (עשין כט), חינוך (מצוה לא), רשב"א (ח"ד רצה), ריטב"א (ברכות כ, ב, 'נשים חייבות'), מרדכי (ברכות ג, סא), או"ז (ח"ב כה), ועוד רבים. וביאר התוס', שמצינו בכמה מקומות זכירה ביין, שנאמר בהושע יד, ח: "זכרו כיין לבנון", ובשיר השירים א, ד: "נגילה ונשמחה בך נזכירה דודיך מיין", ולכן תקנו חכמים לזכור את השבת על היין.
לעומתם יש סוברים שהמצווה מהתורה לזכור את השבת על יין או פת, וכפי שנתפרש בישעיה (נח, יג): "וקראת לשבת ענג", הרי שהקריאה לשבת צריכה להיות יחד עם העונג. וכ"כ רש"י (נזיר ד, א, 'והרי מושבע', ובספר הפרדס קיב), ר"ן (בדפי הרי"ף שבת י, א, 'אמר רבא'). ולדעת ראב"ן (סוטה נב ע"ג), המצווה מהתורה לקדש דווקא על היין. ונראה שטעמו כי ביין יש יותר עונג, ועל ידו הדברים נזכרים יותר, כי אכילת הפת היא דבר שגרתי לעומת היין ששתייתו יחודית.
