ה,א – מחלוקת ר' יהודה ור' שמעון בדבר שאין מתכוון
ביצה כג, א: "משנה: רבי יהודה אומר: אין מקרדין את הבהמה ביום טוב, מפני שעושה חבורה, אבל מקרצפין. וחכמים אומרים: אין מקרדין, אף לא מקרצפין. גמרא:… תנו רבנן: איזהו קרוד ואיזהו קרצוף? קרוד – קטנים ועושין חבורה, קרצוף – גדולים, ואין עושין חבורה. ושלש מחלוקות בדבר: רבי יהודה סבר: דבר שאינו מתכוין – אסור. מיהו, קרוד – קטנים ועושין חבורה, קרצוף – גדולים, ואין עושין חבורה, ולא גזרינן קרצוף אטו קרוד. ורבנן סברי נמי כרבי יהודה דבר שאינו מתכוין אסור, וגזרינן קרצוף אטו קרוד. ורבי אלעזר בן עזריה סבר לה כרבי שמעון, דאמר: דבר שאינו מתכוין מותר, ובין קרוד ובין קרצוף שרי (רש"י: הואיל ואין מתכוין לחבורה, אף על גב דזמנין דמתרמי – שרי, הלכך, אפילו קרוד שרי). אמר רבא אמר רב נחמן אמר שמואל, ואמרי לה אמר רב נחמן לחודיה: הלכה כרבי שמעון, שהרי רבי אלעזר בן עזריה מודה לו. אמר ליה רבא לרב נחמן: ולימא מר הלכה כרבי יהודה, שהרי חכמים מודים לו! – אמר ליה: אנא כרבי שמעון סבירא לי ועוד: שהרי רבי אלעזר בן עזריה מודה לו".
שבת כב, א: "רב אמר: אין הלכה כרבי שמעון בגרירה, ושמואל אמר: הלכה כרבי שמעון בגרירה. אמר אביי: כל מילי דמר (רבה) עביד כרב, לבר מהני תלת דעביד כשמואל:… והלכה כרבי שמעון בגרירה. דתניא: רבי שמעון אומר: גורר אדם מטה כסא וספסל, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ".
ומבוארת דעת ר' שמעון בשבת מו, ב, שגם באיסור דאורייתא, אם אינו מתכוון מותר.
הרי שלדעת ר' יהודה דבר שאינו מתכוון חייב, היינו גם כאשר אין ודאות שתיעשה המלאכה, אם טוב לו שהמלאכה תיעשה – חייב. ולר' שמעון, גם כשטוב לו שהמלאכה תיעשה, כל שאינו מתכוון לכך אלא כוונתו היא רק למטרה אחרת וגם אין ודאות שהמלאכה תיעשה – מותר.
ה,ב – דבר שאינו מתכוון בשאר איסורים
סיבת ההיתר משום שהפעולה האסורה אינה מתייחסת למי שעשה אותה, ולכן גם בשאר איסורי תורה אינו מתכוון מותר. וכן כמבואר בתוס' עה, א, 'מתעסק', שהיתר זה אינו משום 'מלאכת מחשבת', שזו סברה הנוגעת רק לשבת. אמנם בריטב"א יומא לד, ב, ביאר שההיתר משום שאינה מלאכת מחשבת, אלא שסברה זו הגיונית ולכן למד ממנה ר' שמעון לכל האיסורים שבתורה שאינו מתכוון מותר. אמנם דין משאצל"ג שלר' שמעון פטור, הוא דין מיוחד בשבת, ובשאר האיסורים חייב.
וכן סוברים תוס', רשב"א, רא"ש יד, ט; ר"ן, שדבר שאינו מתכוון מותר בכל האיסורים. אולם לדעת השאלתות (מובא בתוס' קי, ב, 'תלמוד'), בשאר איסורים הלכה כר' יהודה, שכן רק בשבת האיסור הוא במלאכת מחשבת. ולכן אסור לשתות סם הגורם לעיקור, למרות שכוונתו לרפואה ולא לעיקור. ועיין בילקוט יוסף ח"ה ע' רכו, וארח"ש ל, א, בהקדמה, ובהערה א.
ה,ג – הלכה כר' שמעון שדבר שאינו מתכוון מותר ובפסיק רישא חייב
ביצה כג, א: אמר רבא אמר רב נחמן אמר שמואל, ואמרי לה אמר רב נחמן לחודיה: הלכה כר' שמעון. ואמרו אביי ורבא (שבת קלג, א, ועוד מקומות): מודה ר' שמעון בפסיק רישא שחייב, היינו שאסור מהתורה. ומשמע שלדבריהם הלכה כר' שמעון. וכן מצינו בשבת צה, א: "והאידנא דסבירא לן כרבי שמעון – שרי אפילו לכתחלה". וכן מניחה הגמרא שבת פא, ב, שהואיל ור' יוחנן סובר שהלכה כסתם משנה, הרי שסובר שהלכה כר' שמעון, שכן תנן: "נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק". רש"י: "אבל לא סורק במסרק דודאי משיר שיער, ומודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, אבל חופף ומפספס פעמים שאינו משיר, וכשמשיר דבר שאין מתכוין מותר".[1]
וכן פסקו הרמב"ם (א, ו) ועוד הרבה ראשונים והרבה אחרונים, אמנם הט"ז שמ, ב, כתב שהאיסור בפסיק רישא מדרבנן. ועיין במנו"א ח"ב א, 13.
ומשמע שחייב בפסיק רישא רק כאשר ידע שתיעשה מלאכה בעקבות מעשהו, אבל אם לא ידע שתיעשה, הרי הוא כדבר שאינו מתכוון. ועיין במנו"א ח"ב א, 14.
ה,ד – פסיק רישא דניחא ליה באיסור דרבנן
לדעת תה"ד (סימנים סד, סו) פסיק רישא באיסור דרבנן מותר, וכן דעת ההשלמה, המאורות והמאירי. וכן דעת גינת ורדים ומהרש"ם ב, רכט, ובאר יצחק טו, ועוד אחרונים כמובא ביבי"א ח"ד לד, לב, ובשיח נחום כה, עמוד 72-73. וכתב הרב קאפח (מאמר בקובץ זיכרון הראל, עמ' 113-117), שכך דעת רוב הפוסקים.
לעומת זאת במגן אברהם (שיד, ה) הוכיח מכמה סוגיות לאסור. וכן משמע מהרבה ראשונים, ומהם: תוס', רמב"ן, ריטב"א, רא"ש. וכן משמע משו"ע שלז, א, לעניין גרירת רהיטים. (ועיין להלן יט, ב, 2, ובהרחבות יט, ב, ב). וכן דעת רובם המכריע של האחרונים, ומהם: א"ר (שיד, ב), תוספת שבת, גר"א, שועה"ר שלז, א, ג; ח"א ל, ב; רע"א, בא"ח (ש"ש וארא ו). וכ"כ מ"ב שיד, יא; שטז, יח, ושעה"צ כא; כה"ח (שיד, טו); ארח"ש ל, ג. ואמנם ביבי"א ח"ד לד, האריך בהזכרת הדעות, ובאות לב כתב שבשעת הצורך אפשר לסמוך על המקילים. ובחלק ו' לה, ח, הקל רק בשעת צורך גדול מאוד, או כשיש צירוף נוסף. וכ"כ בשיח נחום שם שאפשר לצרף דעה זו להקל. וכ"כ במנו"א ח"ב א, ו, שדעת רוב ככל האחרונים להחמיר, אלא שדעת המקילים ראויה להצטרף כסניף חשוב להקל. (ועוד הוסיף עפ"י הראשונים שהקילו בדין זה, שבמשאצל"ג גם הם מודים שפסיק רישא אסור, למרות שלרוב הפוסקים משאצל"ג אסורה מדרבנן).
וגם בפסיק רישא דניחא ליה בשני דרבנן נוטים להחמיר, כמובא בשעה"צ שלז, ב. אלא שבזה יש יותר מקום להקל, כמובא ביחו"ד ה, כט. ועיין להלן יט, ג, ד.
ה,ה – פסיק רישא דלא ניחא ליה (לערוך מותר ולרוה"פ אסור מדרבנן)
לדעת הערוך פס"ר דלא ניחא ליה מותר, ודבריו הובאו בתוספות שבת קג, א, 'לא צריכא': "פירש בערוך (ערך סבר) דבפסיק רישיה דלא ניחא ליה כגון דקעביד בארעא דחבריה וכגון באחר שאינו אוהבו, והקוצץ בהרת בשעת מילה שאין לו הנאה – מותר לכתחילה ואפילו איסור דרבנן ליכא. והתיר ר' חבית שפקקוהו בפשתן להסיר הפקק ולמשוך ממנו יין בשבת אע"פ שאי אפשר שלא יסחוט כשמסיר הפקק והוי פסיק רישיה כיון דאינו נהנה בסחיטה זאת שהיין נופל לארץ מותר". וכן דעת ר"ת (תוספות כתובות ו, א, 'האי מסוכרייתא'), ראבי"ה (ח"א שבת קצד), ריב"א (הוב"ד בראבי"ה), רבנו ירוחם (נתיב יב חלק יד) ורבנו יונה (הוב"ד ברשב"א, כתובות ו, א, 'האי'). ואין צורך שיהיה ממש "לא ניחא ליה", אלא גם כשלא אכפת לו מהתוצאה האסורה, הוא נחשב כפסיק רישא דלא ניחא ליה (באו"ה שכ, יח, 'דלא' עפ"י תוספות שבת עה, א 'טפי'. ועיין להלן ט, ו, ז). אמנם במקרה של פסיק רישא עצמו הערוך מודה שאסור, וכפי שמובא בגמרא בפשטות, שכן מוכח שהוא רוצה שהעוף ימות, ורק כשמוכח שהוא פס"ר דלא ניחא ליה, הערוך מיקל.
והקשו הרשב"א (שבת קכ, ב) והריב"ש (שצד) על הערוך מגמ' שבת קכ, ב, שאסור לסגור דלת שמא יכבה את הנר, ואם כשלא ניחא ליה מותר, מדוע אסרו זאת, הרי הוא רוצה שהנר ימשיך לדלוק. ותירצו שנוח לו שהשמן ישאר, ומזה משמע שלדעת הערוך, אם נוח לו אפילו בדבר אחד צדדי, כבר יש בזה איסור.
אולם למעשה דעת רובם המכריע של הראשונים שפס"ר דלא ניחא ליה אסור מדרבנן. וכ"כ התוס' שם וז"ל: "ואינו נראה, דהא מפיס מורסא להוציא ממנו ליחה היה אסור אי לאו משום צערא דגופא אע"פ שאינו נהנה כלל בבנין הפתח ואינו מתכוין כלל לבנין הפתח אלא לנקיבה בעלמא…". וכך דעת רא"ש (לשבת קג, א), ריטב"א, ר"ן (שבת קיא, ב), ריב"ש (שצ"ד), אור זרוע, מגיד משנה, הגה"מ, תרומה, מרדכי ועוד ראשונים. וכך משמע משו"ע שכ, יח. ודבריהם הובאו ביבי"א ח"א כא, וח"ד לג, טו, מנו"א ח"ב א, 21. (ואמנם במשפטי עוזיאל או"ח יט כתב שהלכה כערוך, שפס"ר דלא ניחא ליה מותר, אולם ברור שמסורת ההוראה שלא כערוך, ורק מצרפים את שיטתו לסברות אחרות להקל). ועיין עוד להלן בהרחבות להלכה יט, ב, ב.
ה,ו – פסיק רישא דלא ניחא ליה באיסור דרבנן
מדברי התרומה, שאוסר לסגור תיבה קטנה שיש בה זבובים, עולה שפס"ר דלא ניחא ליה בדרבנן אסור (שצידת זבובים אסורה מדרבנן). וכ"כ הב"ח. וכ"כ למעשה הטור והרמ"א שטז, ג, ומ"ב טז. אמנם יש שרצו לומר שהואיל ואין הכל יודעים שאין במינו של זבובים ליצוד, החמירו כאילו היה איסור תורה. ומ"מ עוד אחרונים כתבו להחמיר ומהם: טל אורות ושביתת השבת. ולכך נוטה החזו"א או"ח נ, ה. ובסי' נב, טו, נוטה לאסור אפילו בשני דרבנן. וכ"כ בשש"כ כללי מלאכות שבת א, טו.
אולם דעת רבים להקל, מפני שיש בזה ספק ספיקא, א' שמא פס"ר בדרבנן מותר, ב' שמא פס"ר דלא ניחא ליה מותר. וכך משמע שדעת מאירי, רשב"א, תוס', רמב"ן, רא"ש, מהר"ם חלוואה, אור זרוע. וזה בנוסף לראשונים שהתירו פס"ר בדרבנן לגמרי. וכן דעת המ"א (שיד, ה), תורת שבת, שואל ומשיב קמא (א, רי), דברי מלכיאל, מהרש"ם ה, מח, ר"י אלחנן בבאר יצחק או"ח טו (ועיין ביבי"א ח"ה כז, א). ועיין להלן בהרחבות להלכה יט, ב.
ולמעשה כתב במ"ב שכא, נז, ושעה"צ סח, עפ"י הבית מאיר, שבמקום הצורך אפשר להקל בזה. וכיוצא בזה כתב מ"ב שלז, יד, ושעה"צ נז, שלכתחילה אין כדאי להקל בזה. ובנשמ"א ל, א, היקל במקום צער, והביאו במ"ב שטז, ה, לעניין מקום קר שרוצים לסגור בו חלון וציפור תיצוד בו בצידה דרבנן. וביבי"א ח"ה כז-ל, הרחיב בזה וסיכם שבשעת הצורך אפשר להקל. וכ"כ במנו"א ח"ב א, ז.
ופס"ר דלא ניחא ליה בתרי דרבנן – מותר לכתחילה, וכפי שכתב בפמ"ג א"א שטז, א"א ז, בביאור דברי הרמ"א. וכ"כ בדגול מרבבה (שמ, לעניין חיתוך עוגה עם אותיות, עיין להלן יח, ג, 2, ובהרחבות. אמנם במ"ב שמ, יז, נטה להחמיר בזה לכתחילה). ובחזו"א סא, 'סי' שמ' כתב שאין לדברי הדג"מ מקור שאפשר להקל בפס"ר דלא ניחא ליה בתרי דרבנן. ע"כ. ונראה שלא רצו להתיר לכתחילה מפני שעצם המעשה אסור, אבל בשעת הצורך מקילים. ועיין בארח"ש ל, ו, בהערה. ועיין להלן יח, ג, 2, לעניין חיתוך עוגה שיש עליה אותיות, שאף שהוא פסיק רישא דלא ניחא ליה בשני דרבנן רבו המחמירים, וביארתי שם ובהרחבות יח, ג, ה, שהוא מפני שהאותיות הללו ניכרות מאוד. והרי לנו שלדעת רבים מהאחרונים, לא תמיד אפשר להקל בפסיק רישא דלא ניחא ליה בשני דרבנן.
ועיין להלן כ, 4, לעניין סגירת חלון כאשר זבובים ילכדו בין הרשת לחלון שהוא פסיק רישא דלא ניחא ליה בשני דרבנן: א' אין מינם ניצוד, ב' מלאשצל"ג, ג' ואולי אין שם צידה גמורה כדעת הטור. ועיין שם בהרחבה כ, ז, א, שגם בפס"ר דלא ניחא ליה בדרבנן, לכתחילה הב"י אינו מיקל.
ועיין להלן כ, 5, לעניין דריסת נמלים כדרכו או בעת הורדת המים באסלה, שהוא פסיק רישא דלא ניחא ליה בשני דרבנן: א' מקלקל, ב' כלאחר יד.
ועיין להלן בהרחבות יב, ג, ד.
ה,ז – דבר שאינו מתכוון – כאשר קרוב לוודאי יעשה האיסור
מארח"ש ל, הערה ט: משמע מיראים (חורש דף לא) שהוא אסור מדרבנן. וכך משמע מתה"ד ס"ד. וכן מבואר בבאו"ה רעז, א, 'שמא' בשם מהרש"א.
לעומת זאת משמע מתשובת ר"א בן הרמב"ם (הובאה בספר שביתת השבת דף ז, א), שכל זמן שאין ודאות שהמעשה האסור יעשה אין איסור. וכ"כ מאירי שבת קכ, ב, וריטב"א יומא לד, ב. וכן משמע מריב"ש שצ"ד, שכאשר באופן לא צפוי יתכן שלא יעשה איסור, הוא נחשב דבר שמתכוון, הרי שכאשר קרוב לוודאי שיעשה האיסור אבל לא ודאי, הוא דבר שאינו מתכוון.
ועיין ביבי"א ח"ד לז, ג, שכתב "דלא חשיב פסיק רישא אלא בודאי גמור שתיעשה מלאכה מתחת ידו, הא לאו הכי הוי בכלל דבר שאינו מתכוון ומותר". אמנם מראיותיו שם אין זה מוכח כלל, אלא רק שגם כאשר רוב הסיכויים שתיעשה מלאכה עדיין הוא דבר שאינו מתכוון, אבל לא לגבי קרוב לוודאי. וכ"כ במנו"א ח"ב א, 12.
ה,ח – ספק פסיק רישא
רצה לסגור את דלת הבית וספק אם יש שם צבי. לט"ז מותר, כי הוא דבר שאינו מתכוון, וכשם שהתיר ר' שמעון לגרור מיטה וספסל כשיש ספק אם יעשו חריץ, כאשר אינו מתכוון לעשות חריץ. ורק כאשר יש וודאות שהמלאכה תיעשה, אין מתחשבים בדעתו, אבל כאן שאין ודאות שהמלאכה תיעשה ואין רצון שתיעשה – מותר (ט"ז שטז, ג). ויש מחמירים, כדין ספיקא דאורייתא לחומרא, שאם יש שם צבי הרי צד אותו (רע"א יו"ד פז, ו). וכדעת הט"ז משמע מהרמב"ן, ר"ן ומאירי (כמובא בשועה"ר קונ"א רעז, א; באו"ה שטז, ג, 'ולכן'). ולמעשה כתב בבאו"ה שבמלאכה דרבנן, בוודאי אפשר לסמוך על המקילים. ועיין במנו"א ח"ב א, ח; ארח"ש ל, ז.
ה,ט – מקרים שבוודאי תיעשה מלאכה ועדיין הוא דבר שאינו מתכוון
כתבתי בסוף הערה 2, שיש מקרים שבהם בוודאי תיעשה מלאכה ואע"פ כן הכל תלוי בכוונה, וכשאינו מתכוון, אין בזה איסור. ודוגמא לזה מההיתר לחתוך ולקטום ענפי ריח לשם ריח (והובא להלן טו, י). ואמנם מפשט הגמרא בביצה לג, ב, משמע שכל ההיתר הוא רק לחותכם ביד, שבזה גם אם יחתוך לשם קיסם יעבור באיסור דרבנן, אבל אסור לחתוך ענפי הריח לשם ריח בכלי, שמא מתוך כך יחתוך אותם לקיסם ויעבור באיסור תורה. וכך היא דעת רוה"פ, וכן מבואר במ"ב שכב, יז. אולם יש סוברים שמותר לחותכם לשם ריח גם בכלי, וכך דעת הרמב"ם (יא, ז-ח). ועיין מנו"א ח"ב א, ט, 30.
וכיוצא בזה למדנו בדין מיחם שפינה ממנו את המים הרותחים והכניס בו מים קרים כדי להפשירם, וז"ל מסקנת הגמרא (שבת מא, ב): "אמר רב לא שנו אלא שיעור להפשיר (כגון שלא מלאהו כולו) אבל שיעור לצרף אסור. ושמואל אמר: אפילו שיעור לצרף מותר". רש"י: "שאין מתכוון לכך". ומבארת הגמרא ששמואל הולך בזה בשיטת ר' שמעון. אלא שיש לשאול, הרי ר' שמעון מודה בפס"ר, ואיך התיר כשיש בו שיעור לצרף. והביא הב"י שיח, יב (א), שני תירוצים, וז"ל: "כתב הר"ן (יט, ב): … הכא לאו פסיק רישיה הוא, לפי שכשמצרפין הכלי מחממין אותו תחלה ביותר והכא אפשר שלא יגיע לצירוף מפני שהמים שבתוכו מונעין אותו מלהתחמם כל כך. והרב המגיד כתב בפרק י"ב (ה"ב) שנראה מדברי הרמב"ם שכל שאינו מכוין לצרף אין ראוי לומר בו פסיק רישיה ולא ימות וליחייב, מפני שכשהוא מתכוין הוא עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל, שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי".
נמצא שלדעת המגיד משנה, כאשר אינו נראה כעושה כלי וגם אינו מתכוון לכך, אין בזה איסור כלל. ומנגד, בפסיק רישא גם אם יצעק שאינו רוצה שהעוף ימות, הכל יודעים שהעוף ימות ולא יתכן שאינו מתכוון לכך, ולכן אסור. אבל כאן מתחשבים בדעתו שאינו מתכוון לצרוף את הכלי כי הוא אינו עוסק בעשיית הכלי אלא רק משתמש בו, ולכן אין למלאכה משמעות בלא שיתכוון אליה, והוא באמת "אינו מתכוון" גם כשבפועל יש שם צירוף.[2]
וזה מקרב אותנו להבנת דברי הערוך, שסובר שכאשר הוא פסיק רישא דלא ניחא ליה (כאשר מוכח שלא ניחא ליה), הוא נחשב כדבר שאינו מתכוון. אולם לא קבלו רוב הראשונים את דבריו, מפני שבמקום שניכר שהוא עושה מלאכה, אי אפשר לטעון שאינו מתכוון לעשותה. ורק כאשר גם יתכן שהיא בפועל לא תיעשה, הוא נחשב דבר שאינו מתכוון. אמנם כאשר אינו רוצה שהמלאכה תיעשה, לעניין שבת הוא נחשב מלאכה שאינה צריכה לגופה.
ה,י – היתר הרשב"א בצידת צבי
עוד יש להזכיר כאן את דעת הרשב"א (שבת קז, א) שמתיר לסגור דלת כדי לשמור ביתו למרות שצבי בתוכו והוא מעוניין לצוד אותו, שהואיל ועיקר כוונתו לשמור הבית, וזוהי פעולת היתר גמורה, מותר. ובאבני נזר קצד, הסביר שההיתר גם מפני שהצידה נעשית בגרמא. אמנם רוב ככל הראשונים והאחרונים חלקו עליו וסברו שזהו פסיק רישא ואסור. ומשמע שאסור מהתורה. ועיין להלן כ, ז, 4, ובהרחבות שם כ, ז, ב, כתבתי את הסוגיה במילואה. ועיין בילקוט יוסף ח"ה ע' רל. למעשה, רק כאשר יש עוד צדדים חזקים להיתר מצרפים גם את דעתו להיתר, ומ"מ למדנו מעוד צד, שאכן לפעמים "אינו מתכוון" הוא גם כאשר בטוח תיעשה המלאכה, אלא שהואיל והוא רחוק מן המעשה שעשה בפועל, הן מצד מחשבתו או מצד פעולתו (כדוגמת גרמא), הוא באמת נחשב "אינו מתכוון".
ועיין ביומא פד, ב, ושו"ע שכח, יג, שמותר להציל בעזרת רשת תינוק שנפל לנהר למרות שעל ידי כך הוא צד דגים, וכתב בשעה"צ יז, שיש מחלוקת אם מותר לכוון גם לצידת הדגים.
ה,יא – פטור מתעסק
לעומת שוגג שמתכוון לעשות את מה שעשה אבל לא ידע שיש בזה איסור, כגון ששכח שהוא שבת, או שלא ידע שזה מעשה אסור, וחייב חטאת. במתעסק יש גם חסרון בעשייה עצמה, שלא חשב לעשות את מה שעשה, ולכן פטור מחטאת. סנהדרין סב, ב: "נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר – פטור. וכדרב נחמן אמר שמואל, דאמר: המתעסק בחלבים ובעריות – חייב, שכן נהנה. המתעסק בשבת – פטור, מלאכת מחשבת אסרה תורה". ובשבת עב, ב, הובאו עוד דוגמאות למתעסק, ויש מצבים שנחלקו בהם רבא ואביי אם הם שוגג או מתעסק.
וזה לשון הרמב"ם שבת א, ח-ט: "כל המתכוין לעשות מלאכה ונעשית לו מלאכה אחרת שלא נתכוין לה – פטור עליה לפי שלא נעשית מחשבתו. כיצד, זרק אבן או חץ בחבירו או בבהמה כדי להרגן והלך ועקר אילן בהליכתו ולא הרג – הרי זה פטור. קל וחומר אם נתכוין לאיסור קל ונעשה איסור חמור, כגון שנתכוין לזרוק בכרמלית ועברה האבן לרשות הרבים שהוא פטור. וכן כל כיוצא בזה, נתכוין לעשות דבר המותר ועשה דבר אחר, כגון שנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אינו חייב כלום וכן כל כיוצא בזה. נתכוין ללקט תאנים שחורות וליקט לבנות או שנתכוין ללקט תאנים ואחר כך ענבים ונהפך הדבר וליקט הענבים בתחלה ואחר כך תאנים – פטור, אף על פי שליקט כל מה שחשב, הואיל ולא ליקט כסדר שחשב פטור שבלא כוונה עשה, שלא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת".
חילק רע"א (שו"ת א, ח) בין שני סוגים של מתעסק, שבמקרה שהתכוון לחתוך ירק תלוש והתברר שהיה מחובר, עשה איסור תורה אלא שהוא פטור מחטאת מפני שהוא מתעסק, ודין זה אינו רק בשבת, אלא בכל איסורים שבתורה. ובחלבים ועריות, שיש לו הנאה מעשיית האיסור – חייב. אבל במקרה שהתכוון לחתוך ירק אחד מחובר וזזה ידו וחתך ירק אחר מחובר, לא עשה איסור תורה כלל, משום שאין זו מלאכת מחשבת, שלא חתך את הירק שרצה, ודין זה הוא רק בשבת, אך בשאר איסורים הוא נחשב שוגג. אמנם גם בשבת יש בזה איסור דרבנן. וכתב שם רע"א, שלדעת בעל הנתיבות (מקור חיים תלא) אין במתעסק איסור, והוסיף נפקא מינא, שלדעתו הרואה את עבדו (או את חבירו) עומד לקצור פרי שנראה לו כתלוש צריך להפרישו, משום שהוא עומד לעשות איסור, ואילו לדעת הנתיבות אינו צריך להפרישו, שהרי לדעתו אין במתעסק איסור. וכעין דברי הנתיבות כתב בשו"ת ארץ צבי (סז).
ובדעתם תלויה השאלה, האם אדם שרואה את חבירו עומד לעשות דבר אסור ב'מתעסק' צריך להפרישו. כגון שהוא יוצא לרשות הרבים ושכח שיש חפץ בכיסו, או נשען על קיר ולא יודע שעל ידי כך ידליק את האור, או שהוא רוצה לפתוח מקרר ולא יודע שעל ידי כך ידלק שם אור. לדעת רע"א צריך להפרישו, ולדעת 'מקור חיים' אינו צריך להפרישו. ובארח"ש ל, כא, כתב למעשה שצריך להפרישו.
אמנם לגבי הנאה ממלאכה של מתעסק, יש להקל, שכן הכלל, שרק כאשר ברור שעברו על איסור יש להחמיר (להלן כה, ה). ועיין בארח"ש כה, ד.
[2]. וכן לפי הסוברים שמשאצל"ג אסורה מהתורה, התירו להפיס מורסה להוציא ליחה, למרות שהעושה זאת כדי לעשות לה פה, חייב (שו"ע שכח, כח). שבעניין זה כל שאין מתכוון לעשות פה אין על זה שם מלאכה כלל (שעה"צ סה).
