ג,א – מקורות
מחלוקת רבי ורבי יוסי בר' יהודה מופיעה בשבת יח, א, וקנה, ב. לרבי נתינת המים בקמח אסורה מהתורה, ולריבר"י מדברי חכמים בלבד. לדעת רוה"פ, ומהם: ר"ח, רי"ף, רמב"ם, רא"ש, רז"ה, רמב"ן, או"ז, רוקח, רי"ו, ומאירי, הלכה כריבר"י. ולדעת התרומה, רא"ם, סמ"ג וסמ"ק, הלכה כרבי.
ובבאו"ה שכד, ג, 'אין', ביאר שטעם הסוברים שהלכה כרבי, מפני שהמשנה בשבת יז, ב, כדעתו, ובנוסף לכך כלל נקוט בידינו, שהלכה כרבי מחבירו. לעומת זאת דעת רוה"פ שהלכה כריבר"י, מפני שסתם משנה בשבת קנה, ב, כדעתו, והולכים אחר המשנה המאוחרת שהלכה כמותה.
ולגבי דין דבר שאינו בר גיבול שהובא בקיצור בהערה 5, עיין בבירור הלכה לשבת קנו, א; הלש"ב יג, כב; ארח"ש הקדמה לפרק ו (ע' רכז); מנו"א ח"ב ט, ד, לגבי דיו.
ג,ב – כמי הפסק – כרבי או ריבר"י
בשו"ע שכא, טז; שכד, ג, כתב בסתם את דעת רוב הראשונים שפסקו כריבר"י כמובא בהערה 5, ואת דעת התרומה כיש אומרים. וכידוע, לדעת רבים כוונת השו"ע לפסוק לכתחילה כדעה הסתמית שהביא בתחילה. וכ"כ מאמ"ר י; איש מצליח א' או"ח לח; לוית חן סי' סז; ומנו"א ח"ב ט, 9.
והרמ"א בד"מ שכד, א, החמיר כדעת רבי. וכן משמע מדבריו בסימן שכא, טז. וכ"כ הב"ח (ולדעתו תמיד חוששים לי"א שבשו"ע). וכ"כ שועה"ר שכד, ג; ח"א יט, א; ומ"ב שכד, יא, וזאת משום שהמחלוקת בדאורייתא. גם בבן איש חי (ש"ש משפטים יח) החמיר כדעת הרמ"א, וכ"כ בכה"ח שכד, יד, ואול"צ ח"ב לג, ג.
אמנם מצאנו שבכמה מקרים פסקו האחרונים כדעת רוב הראשונים שהלכה כריבר"י: א) כתבו הט"ז שכא, יב, וא"ר, שבדבר שאי אפשר לתת בו את המשקה מערב שבת כי יתקלקל, אפשר לסמוך על ריבר"י, והביאו בשעה"צ פד. (ובהלש"ב יג, 6, ביאר שאין בזה כלל אלא הט"ז מדבר דווקא בירקות קצוצים שיש ספק אם יש בהם איסור לישה, ולכן הביא המ"ב את דבריו דווקא לעניין זה ורק בשעה"צ). ב) כתב חזו"א נח, ח, ד"ה 'כשכותשין', שאפשר להקל לצורך מאכלו של תינוק. ג) עוד כתב חזו"א נח, ו, שאם הוא צריך להאכיל את בהמותיו ואין לו נכרי, יסמוך על רוב הפוסקים ויתן את המים במורסן או בקמח אפילו אם העיסה תהיה עבה (ויערב בשתי וערב), שבשביל הפסד וצער בעלי חיים יש לסמוך על רוה"פ. וסיכם את הדברים בשש"כ ח, יא: "בשעת הצורך, דהיינו כשאי אפשר ליתן מן המשקה בחומר היבש בערב שבת או ששכח להכין והוא זקוק למאכל או כשצריך להכין אוכל טרי, כגון בשביל התינוק, אזי יכין את הבלילה העבה בשבת ויקפיד לשנות מן הסדר בנתינת המשקה וגם באופן הבחישה".[1]
ג,ג – שלבים בלישה וגדרי חיובם וגדר אין לישה אחר לישה
כתב בבאו"ה שכא, יד, 'אין מגבלין', שגם לדעת רבי, שנתינת מים בקמח אסורה מהתורה, מ"מ גם הגיבול אח"כ אסור מהתורה, שאם נתן את המים בקמח בערב שבת, אסור מהתורה לגבלם בשבת. והביא לכך ראיה מירושלמי (פרק שביעי): "הלש והעורך והמקטף חייב משום לש". ואע"פ שאין לישה אחר לישה, כאשר העיסה עוברת תיקון משמעותי, יש איסור לישה.
והחזו"א נח, ה, חלק וכתב שאכן לרבי אם נתן את המים בקמח בערב שבת, אינו עובר באיסור תורה בגיבולו, כי לדעתו כבר בנתינת המים יש לישה, ואין לישה אחר לישה. ומה שאסרו בירושלמי, הוא מפני שעריכה וקיטוף הוא ענין מחודש וחשוב שהלחם צריך לו, ואף שאין לישה אחר לישה, מ"מ העריכה והקיטוף הם עניינים מיוחדים כאפיה. ובשביתת השבת (בא"ר טו) הביא לכך מקור מחידושים המיוחסים לר"ן על שבת יח, א.
ג,ד – הטלת מים על עפר תיחוח
כתב במ"ב שכא, נז, בשם מ"א, שאסור לאדם להטיל מימיו על טיט משום גיבול, כי אף לריבר"י יש בזה מ"מ איסור דרבנן. וכתב שהבית מאיר התיר במקום הצורך כי הוא פסיק רישא דלא ניחא ליה באיסור דרבנן. וקיבל המ"ב את דבריו כאשר הקרקע אינה שלו. (וכ"כ בארח"ש ו, נט, ועיי"ש הערה צב. והלש"ב יג, יט, הוסיף שגם אין לירוק על גבי עפר, ואינו נראה כי הוא דבר שאינו מתכוון, שלא ברור שהרוק יספג בעפר). ונלענ"ד שכיום דין קרקע שלו כקרקע של חבירו, כי אין כיום אדם שילוש טיט במי רגליים, וכולם היו מעדיפים שמי הרגליים יתנדפו כמה שיותר מהר.
וכן יש להיזהר שלא ליטול ידיים על עפר, אלא יטול על חצץ או סלעים. ובמקום הצורך כשלא ניחא לו אפשר להקל כדעת הבית מאיר.
ג,ה – זרק פשתן למים
זבחים צד, ב: "אמר רבא: … זרק פשתן למים – חייב… מאי טעמא? וכי תימא משום דמקדח (צומח והוא זורע), אי הכי, חיטי ושערי נמי! הנך אית להו רירי (כשזרעי הפשתן במים יוצא מהם ריר שמדביק הזרעים זה לזה)… (ואסור משום) לישה". וכ"כ הרמב"ם ח, טז: "הנותן זרע שומשמין או זרע פשתן וכיוצא בהן במים חייב משום לש מפני שהן מתערבין ונתלין זה בזה". וכ"כ בשו"ע שמ, יב, ומ"ב שלו, נא. וצריך לומר שדין זה מוסכם גם על ריבר"י, שהרי הרמב"ם ושו"ע (שכא, יד, שכד, ג) פסקו כריבר"י. והקשה בעולת שבת שכא, כג: "משמע מדבריו (של הרמב"ם) דבנתינת המים לחוד חייב במקום שנתלים זה בזה ואין לך דבר שנתלה זה בזה כמו קמח…".
ובספר יד פשוטה (ח, ב) הביא את לשון תשובת הרמב"ם (בלאו ג, תסד), שממנה דעתו מתבארת, שבפשתן עצם נתינת המים גומרת את התדבקות הזרעים זה לזה. ואילו בקמח, לא יווצר גוש בלא לישה, ולכן לריבר"י אינו חייב בנתינת המים. וכ"כ בשביתת השבת (פתיחה למלאכת לש, ב) בשם טל אורות. ומעין זה כתבו הפמ"ג מש"ז יב, והחזו"א נח, ט.
ג,ו – האם תמיד אין איסור תורה בעיסה רכה ומה דין בטון וסיד
במאכלים כקמח ומים חילקו חכמים בין שני סוגי עיסות, קשה ורכה. עיסה קשה מתגבשת עד שניתן להרימה בידיים, ואילו עיסה רכה נשפכת. ואמרו שהמגבל עיסה קשה עובר באיסור תורה, והמגבל עיסה רכה – עובר באיסור חכמים. אמנם קשה, שלישת בטון וסיד אסורה מהתורה ועיסתם רכה. ונלענ"ד שהואיל ויש בהם בחישה, ומתקשים אח"כ ונעשים מגובשים לתמיד, על בחישה שכזו חייבים, שכן סופה שהיא עושה את פעולת הלישה, שעושה את כל החלקיקים לחטיבה אחת מגובשת. וכעין זה למדנו בזרע פשתן, שהואיל ונתינת המים גורמת לגיבושו, כבר נתינתם אסורה מהתורה. ואם כן, כל עיסה רכה שבאופן טבעי מתייבשת ונעשית מגובשת וקשה, הרי היא בכלל מלאכת לש דאורייתא, שמקבצת חלקיקים שונים לחטיבה אחת.
ויש שפירשו שכל שדרך לישתו לעשותו עיסה רכה, כך הוא חיובו מהתורה, וכ"כ בקצוה"ש קל, ג, שכך רגילים לעשות מורסן וטיט. וכ"כ בהלש"ב יג, 9, וכך ביאר את החיוב בדיו. ויוצא לפיהם הגדרה חדשה בלישה, שהעיקר הוא ששני מרכיבים, נוזלי ויבש יתחברו וייצרו יחד דבר חדש וחשוב. וצ"ע.
ג,ז – כאשר הנוזלים נשארים נוזליים אין איסור
כתב בשש"כ ח, כט: "אבקה המתמוססת, מותר לתיתה לתוך המים כדי להמיסה". וכ"כ חזו"א נח, ט, והלש"ב יג, ז. ולכאורה יש לעיין, שהרי תוספת החומר תעשה את המים קצת פחות נוזליים, וכפי שיש הפרש בין נוזליות המים לנוזליות היין (כמבואר לעניין ניסוך המים, במשנה סוכה ד, ט). אלא שצריך לומר, שכל שאין שם סמיכות ממשית, הרי הם כנוזלים שאין בהם איסור לישה. וכעין זה כתב במנו"א ט, יג.
