ה,א – חשש סחיטה
בסחיטת דבר יתכנו שני איסורים, האחד משום ליבון, והשני משום דש. וכ"כ רבינו תם בספר הישר (סי' רפג). וכאן אנו עוסקים בסחיטת ליבון. ועיין בהרחבות יא, יז, ג, שנחלקו הראשונים אם בסחיטת בגד לצורך הנוזלים היוצאים ממנו יש איסור דאורייתא. לר"ת, רא"ש, רשב"א ורוב הראשונים, האיסור מהתורה, ולרמב"ם ורמב"ן, מדרבנן.
שבת קמז, ב: "תנו רבנן: מסתפג אדם באלונטית ומניחה על החלון. (היינו שמיד לאחר הניגוב יניחה מידו, כדי שלא יבוא לחשש סחיטה). רבי שמעון אומר: מסתפג באלונטית אחת ומביאה בידו לתוך ביתו". ואמר רב יוסף שהלכה כרבי שמעון, שכן דעת רבי ושמואל ורבי יוחנן. וכן פסקו הרי"ף והרא"ש, ושו"ע (שא, מח).
וכתב הר"ן שם, שהקשה הרשב"א, היאך התירו לקחת המגבת, הרי יש לחשוש לסחיטה, וכן מצינו בפרק במה טומנין (מח, א) גבי ההוא דפרס סודרא אפומא דכובא, ונזף בו רבה, שיש חשש שמא ירטב ויסחטנו. וכן בפרק אלו קשרים (קיג, ב) אמרינן זמנין דמתווסן מאניה מיא ואתי לידי סחיטה. ותרץ, שכיוון שכל הרוחצים מוכרחים להתנגב, אם אתה אוסר עליו להתנגב, אף אתה אוסרו ברחיצה, ואי אפשר, שאין הדבר עומד, וכדאיתא בפרק כירה (מ, א), ע"כ. וכ"כ מ"א שא, נח.
ובא"ר הביא בשם ספר התרומה, דסיפוג באלונטית לא נחשב אלא כמים מועטים ולא גזרו על טלטולו משום שמא יסחוט. וכיוצא בזה כתב הרמ"א (שא, מו), על בגדים השרויים במים – "אסור לטלטלם, שמא יבוא לידי סחיטה, והוא שמקפיד על מימיו". וכן שם שב, ט, כתב הרמ"א, שלדעת הסמ"ג והסמ"ק וסה"ת והרא"ש, מותר לתת על בגד שאין עליו לכלוך "מים מועטים ולא מרובים, שמא יסחוט".
וכתב במ"ב שא, קעה, את שני הפירושים. ועוד פירוש כתב במ"ב שא, קעג (ובשעה"צ ריד) בשם הגר"א, שסתם אלונטית היא דבר שלא מקפידים על מימיו.
ה,ב – כמה רטוב יהיה כדי לחוש לסחיטה
העיקר תלוי אם יש לחוש בפועל שיסחטו בגד שנרטב כך. ובשש"כ טו, יז, כתב שאם הוא טופח על מנת להטפיח יש לחוש לסחיטה. ונשאר בצ"ע ממ"ב שא, קעה, שמגבת נחשבת מים מועטים, ופעמים שיש בה טופח על מנת להטפיח (אלא שלמדנו שלגבי מגבת כתב הרשב"א נימוק נוסף להיתר, שאי אפשר לאסור רחיצה). ומ"מ הכלל כפי שכתבתי בתחילה, ומן הסתם מגבת שנתרטבה הרבה תוך כדי ניגוב – אנשים רגילים אינם סוחטים, ורק הבלנים רגילים לסחוט. ואילו בבגד רגיל, אם הוא רטוב הרבה, גם האדם הממוצע רגיל לסחוט.
עוד כתב שם בשש"כ, שאף אם הבגד רטוב בחלקו, כל שהוא חלק חשוב, אסור ליטלו. וכתב בשם שועה"ר (שא, נט), שאם נרטב ממשקה שאין מכבסים בו, אין איסור ליטלו, ובתנאי שאכן לא יסחוט. וכן ציין על פי הרמ"א, שאם מדובר במטלית שלא אכפת לו שהיא רטובה, אין איסור לטלטלה.
ה,ג – האם חייבים עשרה
למדנו מהמשנה (קמז, א), שאפילו אם עשרה התנגבו במגבת אחת, והיא רטובה מאוד, אם יקחוה ביחד, אין לחשוש שמא יבואו לסוחטה, שכן אחד יזכיר לחבירו. וכתבו התוס' (קמז, ב, 'תניא'), שאין צורך שכל העשרה יטלוה ביחד, אלא די בשניים. וכפי שלמדנו שמותר לשניים לקרוא יחד לאור הנר, ואין לחשוש שמא יטה, שאחד יזכיר לחבירו (שבת יב, ב).
אמנם בתוספת שבת (שא, פו) כתב, שרק לעשרה בני אדם מותר ליטול את המגבת. וכן משמע מדברי מגן אברהם (שא, נח), והדבר מתאים להסברו בסימן רעה, ה, שרק לצורך לימוד התירו לשניים לקרוא לאור הנר. אבל לפלות את הבגד מכינים, שאינו צורך מצווה, גם לשניים אסרו. ומכאן ששניים אינם מועילים להזכיר זה לזה כאשר אינו לצורך מצווה. וכן פסק בתהלה לדוד (שא, מד), ובן איש חי (ש"ש ויחי ד).
אולם הט"ז (רעה, ג) באר שהטעם שלשניים אסור לפלות כינים לאור הנר, מפני שכל אחד מתבונן במקום אחר, והוא כמו שניים הקוראים בספר אחד בשני מקומות, שאסור להם לקרוא לאור הנר, מפני שאם אחד ירצה להטות השני לא ישגיח בו ולא יוכל למונעו. וכ"כ החיד"א בשיורי ברכה (רעה, ג). ולפי זה כששניים יטלו ביחד מגבת רטובה, אין חשש שמא אחד יבוא לסחוט. וכן פסק א"ר (שא, פ), וכ"כ בשש"כ (טו, הערה נה) עפ"י רשז"א. וכתב במנוחת אהבה (ח"ב יב, יא) שכן משמע מדברי הרשב"א ור"ח בפירושם לגמרא, והרמב"ם בפירושו למשניות, שלא הזכירו מספר עשרה, ומשמע שאפילו בשניים מספיק.
ה,ד – דיונים באחרונים
כתב בשש"כ יב, יב, שאסור לנקות דבר שנמצא בתוך מים על ידי מטלית ששרויה במים, כי תוך כך הוא סוחט. וכיוצא בזה כתב במשנה הלכות ה, נא, שאסור לסחוט שיער גם כשהוא בתוך המים. מנגד, כתב רשז"א (שש"כ יב, הערה לט), שמותר. וכיוצא בזה כתב בשבט הלוי ז, קב. ונראה ברור שאם הכוונה לנקות את המטלית – אסור.
מותר לדרוך על סמרטוט רצפה שספוג במים, שאין זה דרך כיבוס, ואינו מתכוון לכך אלא הולך כדרכו. וכ"כ אז נדברו יא, מא, ו; רבבות אפרים ג, רלו. וכיוצא בזה מותר ללכת כשהגרביים רטובות.
ה,ה – דין סחיטת בגד משאר משקין (הערה 4)
לרמב"ן בחידושיו (שבת קיא, א): "הסוחט בגד תולדת צובע כדרך מלבן, והוא נמי בכל דבר שמכבס, בין במים בין ביין, כדאמרינן (סוכה מ, א): לאכלה ולא למשרה ולא לכביסה, והוא שמתכבס הבגד בכך מעט וכו'. וכעניין הזה כתב רבי משה הספרדי ז"ל". והובאו דבריו בר"ן שם, ובמגיד משנה (שבת ט, יא). והכסף משנה שם תמה על הרמב"ן איך הרכיב איסור על שתי מלאכות, צובע ומלבן. אבל הסכים שלדעת הרמב"ם אכן איסור סחיטת ליבון קיים גם במשקים אחרים. וכ"כ רא"ם בספר יראים השלם, שאע"פ שאין בשריית בגד ביין ושכר איסור כיבוס, בסחיטתם יש ליבון, כדאמרינן בגמ' (שבת מח, א) גבי שכר, דאנח נטלא עילויה פרונקא, והקפידו בו משום סחיטה. ונראה שיש כאן שתי דעות, האחת, דעת הרמב"ן, שרק ביין וכיוצא בו, שבכוחו להסיר כתמים יש איסור סחיטת ליבון, וזאת הראיה מסוכה. השנייה, דעת הרמב"ם (כב, טז), שגם בסחיטת שמן יש איסור ליבון, והוא מפני שעצם הוצאתו מהבגד מנקה את הבגד במקצת.
אבל רוב הפוסקים סוברים, שאיסור סחיטת ליבון קיים רק במים. וכן דעת ר"ת (ספר הישר רפ"ג), תרומה (סי' רמ"ד), אור זרוע (ח"ב נ"ח), סמ"ג, רשב"א (שבת קי"א), וטור בסימן שי"ט. וכן משמע משו"ע שכ, יח, שכן חשש בסתימת חבית היין בפקק של פשתן מסחיטת דש ולא מסחיטת ליבון. וכן דעת רוב האחרונים.
אמנם לט"ז (שכ, יב) דווקא ביין אדום אין חשש סחיטת ליבון, אבל בלבן יש. ולדעת א"ר כב, אין לחלק בין לבן לאדום, שסוף סוף לאחר סחיטת הלבן נשאר ריח של יין, ואין זה ליבון. ובמ"ב נה, חשש לדעת הט"ז.
ואף שלמדנו שלדעת רוב הפוסקים אין לחשוש לסחיטת ליבון בשאר משקים, מכל מקום אסור לסחוט בידיים בד משאר משקים, משום איסור סחיטת דש, והאיסור דרבנן הואיל ואינו מעוניין במשקים.
ה,ו – ספוג שיש לו בית אחיזה
משנה (קמג, א): "ספוג אם יש לו עור בית אחיזה – מקנחין בו, ואם לא – אין מקנחין בו". וכ"כ בשו"ע שכ, יז. וכתב מ"ב מז, שלרש"י ורמב"ם, טעם ההיתר מפני שבאופן זה אינו נסחט. ולראב"ד, ההיתר מפני שהוא כצלוחית מלאה מים שמריק ממנה מים. הרי שגם כשברור שהספוג ייסחט מותר.
לפי זה, לראב"ד יהיה מותר להשתמש בספוג שיש לו ידית אחיזה, ואילו לרש"י ורמב"ם, כיוון שבפועל הספוג נסחט, אסור. וכך נראה להלכה.
ה,ז – מטלית שנפלה לכיור – להזרים מים לכיור ולהרים אותה
כאשר מטלית מונחת בכיור, אין איסור לפתוח את הברז למרות שעל ידי כך תירטב, מפני שזה דרך לכלוך (וכ"כ בארח"ש יג, הערה נו; מנחת איש יג, נא).
ואחר שיש בכיור מטלית ספוגה במים, יש לברר האם מותר להוציאה, או שהיא בכלל בגדים שנרטבו שאסור להרימם שמא יסחטם. כתב בשש"כ טו, יז, שאם לא אכפת לו שתהיה רטובה – מותר לטלטלה. וכיוצא בזה כתב בארחות שבת יג, מח, שמותר להוציאה ואין לגזור שמא יסחוט שהרי הוא אינו מקפיד אם תהיה רטובה. ואפילו שנוהגים לסוחטה, אין מקפידים אם תהיה רטובה. וכ"כ במנחת איש יג, נ. וקשה מאוד, שהרי בפועל רגילים לסחוט את הסמרטוט שליד הכיור הרבה יותר מאשר בגד רטוב. ואולי התכוונו, שהואיל ואין מקפידים שתהיה תמיד יבשה, אין על זה גזירה. ואמנם שמעתי שבפועל אין נכשלים בזה בשבת. ואע"פ כן עדיין קשה, כי למרות שרבים מצליחים להיזהר, עדיין ישנו חשש סביר שיהיו אנשים שלעיתים ישכחו ששבת ויבואו לסחוט, ועל מצבים כיוצא בזה גזרו חכמים וזה יסוד גזירתם. לפיכך נראה שהרוצה להוציא מטלית רטובה מן הכיור, ירים אותה בעזרת מזלג או סכין, שעל ידי השינוי יזכור ויזהר שלא לסחוט.
