הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ב – גוזז וחובל באדם

ב,א – ציפורן וציצין שפירשו רובם

שבת צד, ב: "תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: צפורן שפירש רובה, וציצין שפרשו רובן, ביד – מותר, בכלי – חייב חטאת. מי איכא מידי דבכלי חייב חטאת, וביד מותר לכתחלה? – הכי קאמר: פירשו רובן, ביד – מותר, בכלי – פטור אבל אסור. לא פירשו רובן, ביד – פטור אבל אסור, בכלי – חייב חטאת. אמר רב יהודה: הלכה כרבי שמעון בן אלעזר. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: והוא שפרשו כלפי מעלה, ומצערות אותו".

לגבי ציפורנים ההיתר ברור. וכ"כ ח"א כא, ד, וקצשו"ע פ, נה. ובא"א בוטשאטש הוסיף, שגם כאשר הציפורן עלולה לצערו, מותר לנתקה.

אבל לגבי ציצין, שהם "כמין רצועות דקות הפורשות מעור האצבע סביב הצפורן" (רש"י), התעורר ספק מה הכוונה "והוא שפרשו כלפי מעלה". לרש"י: "לצד הצפורן התחילו לפרוש, דקא מצערו ליה טפי".

והתוספות כתב: "והוא שפירשו כלפי מעלה – פירש בקונטרס כנגד ראשי אצבעותיו שהן למעלה כשמגביה ידיו. ור"ת מפרש שכלפי גוף קרי כלפי מעלה כדאשכחן בפ"ב דנדה (דף יג:) דקאמר מן העטרה ולמעלה והתם היינו לצד הגוף".

והביא הריטב"א שם דברי התוס', וסיים: "ואין לנו הכרע בדבר זה". וכתב הטור שכח, לא: "וצריך לחוש לשני הפירושים". וכ"כ בשו"ע שכח, לא: "צפורן שפרשה וציצין, שהן כמין רצועות דקות שפרשו מעור האצבע סביב הצפורן, אם פרשו רובן כלפי מעלה ומצערות אותו, להסירן ביד – מותר; בכלי – פטור אבל אסור. לא פרשו רובן, ביד – פטור אבל אסור; בכלי – חייב חטאת. ופירש"י: כלפי מעלה, כלפי ראשי אצבעותיו; ור"ת פירש דהיינו כלפי הגוף; וצריך לחוש לשני הפרושים".

וצריך עיון גדול על מה שהחמירו בציצין, שאילולא שהתוס' העמידו את דברי ר"ת כחולקים על רש"י, היה אפשר לומר ששניהם מסכימים, וכפי שאנו מכירים שהציצין שליד הציפורן מתחילים לפרוש מהצד הקרוב לקצה האצבע לכיוון כף היד. ורש"י התכוון לתחילת פרישתם שהוא לצד קצה האצבע ותוס' דיבר על כיוון פרישתם שהוא לכיוון כף היד.

ובפרישה שכח, יא, כתב שלרש"י ההיתר כשהתחילו לפרוש מכיוון מעלה ומחוברים למטה, ואילו לתוס' התחילו לפרוש מלמטה ומחוברים למעלה. ואין בזה תוספת הסבר, כי גם למעלה ומטה תלויים במצב היד, כשהיא כלפי מטה קצות האצבעות למטה, וכשהיד מורמת, קצות האצבעות למעלה. ונראה שכל מה שאמרו בגמרא "והוא שפרשו כלפי מעלה ומצערות אותו", הכוונה אחת, שאם פרשו כלפי מעלה, אז יתכן שיצערו אותו, ולכן מותר. לפיכך גם אם איננו יודעים להגדיר מהו למעלה, כל שהוא מצערו מותר לתולשו בשינוי.

ולכאורה גם כאשר יש ספק, כיוון שהדין דרבנן, היה ראוי להקל בשני המצבים, שכן ספיקא דרבנן לקולא, ולכן כל שהוא מצערו, מותר. ואמנם אפשר להשיב שכאשר הספק הוא על עצם הדין אין להקל (כדוגמת ספק כמה חלב הכלי בולע). ובספר ברכת יצחק (שכח, לא) כתב כיוצא בזה, שאם נקל בזה יעקר דין הגמרא לגמרי, ובאופן זה לא אומרים ספק דרבנן לקולא. (ומ"מ כתב שבקטן יתכן שלעולם אפשר להקל כאחת השיטות).

ורבנו ירוחם (נתיב יב, חלק יד, דף פו עמודה רביעית) כתב רק "נכון להחמיר" כשני הפירושים. וכ"כ הסמ"ק (רפב 'הגוזז'): "ונחלקו רשב"ם ור"ת בפירוש כלפי מעלה, אם לצד הגוף אם לצד חוץ, ולכך טוב להחמיר בשניהם". ומשמע מהם שמעיקר הדין ההלכה להקל. ובפירוש הרב קאפח לרמב"ם פרק ט הערה כט, ציטט את דברי ר' דוד עראמה שכתב: "יש מפרשים שכלפי מעלה נקרא כלפי הציפורן, ויש מפרשים להיפך. לפיכך, י"א שבכל ענין שציערו אותו מותר, וי"א שאסור מספק".

ונראה שההיתר אינו יחודי דווקא לציצין שפירשו כלפי מעלה, אלא יסוד ההיתר הוא שכאשר יש צער, אפשר להקל בשני דרבנן: א) שפירשו רובן, ב) שתולשם בשינוי. ואין שום יסוד לחלק בין אם הפרישה למעלה או למטה, כל שמצערו מותר בשני דרבנן. שכך הוא הכלל לרוה"פ שהקילו חכמים בשבות דשבות לצורך מצווה או במקום חולי קצת או במקום צער (שו"ע שז, ה). ואמנם בשו"ע מדובר שאחד מהדרבנן הוא באמירה לגוי, אולם בפמ"ג (שז, א"א, ח; שכה, משב"ז, א) התיר שבות דשבות במקום מצווה אף ע"י ישראל. וכתב (בסימן שז, שם) שכן משמע מהאליה רבה (שז, יב ויד), וכ"כ בהגהות חכמת שלמה (שח, מא) על השו"ע, ומטעם זה התיר לישא קטן שאינו יכול ללכת ברגליו לומר קדיש בשבת במקום שאין עירוב משום שהוצאה זו לומר קדיש היא משאצל"ג, ובכרמלית הוי שבות דשבות והותר במקום מצוה. וכיוצא בזה התיר בבאו"ה שטז, יב, 'לצוד', עפ"י שו"ת משאת בנימין, שבות דשבות למנוע הפסד. וכן הלכה כמבואר לעיל ט, יא. ובהרחבות ט, יא, ג.

ונראה למעשה שבמקום צער גדול אפשר להקל, אבל בצער רגיל, אף שמעיקר הדין נראה להתיר, הואיל וכל הפוסקים כמעט סתמו להחמיר לחוש לשני הפירושים, נכון להחמיר.

ב,ב – הורדת קשקשים

במנו"א ח"ב יא, י, אסר לגרד עור שתחת שערות הראש שנתייבש ונעשה קשקשים, והשווה את דינם לעור יבש שבשפתיים או יבלת. שאף שהם עומדים לנשור אסור להסירם מדרבנן. אולם יש שוני גדול ביניהם, כי היבלת מחוברת היטב לגוף, ואינה עומדת ליפול תוך זמן קצר מאוד, אבל הקשקשים פעמים שאינם מחוברים כלל, ופעמים שחיבורם רופף ביותר, ובנגיעה קלה הם יורדים, ולכן אין בהם שום איסור. וכ"כ במנחת איש יב הערה 19, שכל מה שיורד בנגיעה קלה, אין בו איסור. וכ"כ בשו"ת נשמת שבת ז, כח. וכ"כ  בספר תורת המלאכות בשם הרב קרליץ. וכ"כ בשיעורי שבט הלוי על הלכות נידה קצח, כב, ד, שמותר להסיר בשבת קשקשים היורדים בקלות.

אמנם צ"ע לגבי חלקיקי שומן שבתהליך יציאתם מן העור הם מתקשים מעט ועדיין בלועים בעור, ובגירוד הם יוצאים. ונראה שהואיל וכבר אינם מחוברים לעור אלא רק אחוזים בו, אין בהסרתם גוזז. וצ"ע.

ב,ג – שאסור לגרד בפצעים ולהוציא דם

יש לעיין במי שרגיל תמיד לגרד בפצעיו, ובכל גירוד וגירוד כשלעצמו, בדרך כלל לא יורד דם, אבל ברור שבתוך כלל גירודיו ירד דם. האם דנים כל גירוד וגירוד לעצמו ואזי הוא דבר שאינו מתכוון שאין בו איסור, או שדנים את כל הגירודים יחד ואזי הוא פסיק רישא ואסור. ועיין שלחן שלמה שטז, ז, שהסתפק בכיוצא בזה. ובשש"כ בכללי מלאכות השבת א, הערה נו, ופרק כו, הערה סז, כתב שדנים כל מעשה בנפרד ואינו פסיק רישא.

ובארח"ש ח"ג ל הערה ח, הוכיח שדבר כזה הוא פסיק רישא, שרואים את כל הפעולות כמעשה אחד. וראייתו מאיסור סירוק, שכתב רש"י (שבת נ, ב, 'אבל'), שסירוק ראש במסרק הוי פס"ר שיתלש שיער ולכן אסור. ובריב"ש (שצד) מבואר שאין ודאות שבכל העברה של המסרק יתלשו שתי שערות, אלא שבכלל כל פעולות הסירוק בוודאי יתלשו שתי שערות. וכן למדו מגמ' שבת פא, א, שאסור למשמש בצרור כדי שיוכל להתפנות, משום השרת נימין. וכתבו התוספות שזה משום פס"ר. ומסתמא אין זה פס"ר שישיר נימין בכל תנועה של ידו. אולם אפשר להשיב לגבי המסתרק, שהואיל והוא מעוניין בהשרת השערות, אין זה יכול להיחשב דבר שאין מתכוון. ולכן כיוון שיש סיכוי שיישרו שערות הדבר אסור. ואולי אפשר לומר זאת גם לגבי השרת נימים במשמוש בצרור, הואיל ונדבק בהן טינוף.

והרב אורן דחבש רצה להביא ראיה מהאיסור לרוץ על עשבים גדולים, והוסיף במ"ב שלו, כה, שאפשר שגם ללכת במהרה אסור. ומסתבר שלא יתלשו בכל צעד, ומכאן שאם מסך כל פסיעותיו יתלשו הוא נחשב פס"ר. אולם  אפשר להשיב שאכן בריצה על עשבים גדולים קרוב לוודאי שבכל צעד יתלוש עשב, ואם הוא הולך במהירות, אין הדבר ברור כל כך, ולכן כתב המ"ב בלשון אפשר. עוד אפשר לומר, שאחר שרגלו הסתבכה בעשבים הוא מעוניין לתלוש אותם כדי שלא יפריעו למהלכו, והרי זה דבר שמתכוון.

והנראה לענ"ד, שאם יפסיק הפסקה משמעותית בין פעולה לפעולה, כשם שמפסיק מי שהולך פחות פחות מד' אמות (שבת קנג, ב, שו"ע רסו, ז), הרי שכל פעולה נמדדת לעצמה. ואם עושה את הפעולות ברצף, כולם נמדדות כאחד, ואם מכולם תצא מלאכה, הרי זה פסיק רישא.

ב,ד – ניקוב מוגלה

כתב שו"ע שכח, כח, שמורסה המצערת את האדם, הואיל והאיסור דרבנן, שהוא משאצל"ג ואינו עושה פתח נאה, מותר לנקבה על מנת שהמוגלה תצא. והוסיף מ"ב פט, שאפילו אם יש דם בתוך המוגלה מותר, ולא הוי חובל, מכיוון שהדם אינו מובלע בבשר אלא רק כנוס בתוך המורסה. אך יזהר שלא ללחוץ בצידי המורסה משום שבאופן זה יוצא דם הבלוע בבשר.

ב,ה – שאסור לצחצח שיניים באופן שירד דם

כך כתב במ"ב שכח, קמז. וכ"כ ביבי"א ד, ל. ולכאורה יש לשאול מדוע לא התיר זאת לפי שיטתו שהוא פס"ר דלא ניחא ליה בדרבנן, כי אין לו רצון שיצא הדם (ועיין ילקוט יוסף שבת ח"ד עמ' עד בהערה). ונראה שאף לשיטתו כל שאין צורך גדול, אין להתיר פסיק רישא דלא ניחא בדרבנן, וצ"ע. ועוד אפשר לומר לעצם הדין, שיתכן שניחא לו ביציאת הדם, כי פעמים רבות זה מבריא את החניכיים.

ופשוט שמותר למי שיש לו טחורים להתפנות, אף שבוודאי יצא מזה דם, כי הוא פס"ר דלא ניחא ליה בדרבנן, שיציאת דם זו היא קלקול, ומשום כבוד הבריות וצורך גדול בוודאי מותר.

וכתב בספר שבת בשבתו (שטז, ח), שמי שסובל מטחורים, למרות שכל ניגוב בנייר גורם להוצאת דם, מותר לו לנגב עצמו, משום שהוצאת דם זו אסורה מדרבנן, ומשום כבוד הבריות התירו חכמים. ע"כ. ואם אפשר לשטוף עצמו מוטב.

תפריט