הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ה – סיכת שמנים ובשמים

ה,א – לתת ריח טוב בגוף

כתבתי שטעם ההיתר משום שהריח טפל לגוף, ואף שלא ראיתי זאת במפורש. בחכם צבי צב, הוכיח מהגמרא ש"לא שייך אולודי ריחא בבשר אדם", ונראה שהביאור כי הריח טפל לגמרי לגוף, ולכן אין זה נחשב שהוא מוליד בו דבר חדש. ובשו"ת גנת ורדים (כלל ג סימן טז) כתב שהטעם מפני שהריח אינו מתקיים בגוף, מפני שהזיעה מעברתו. וקשה, שגם מהבגד הריח מתנדף. אלא שכוונתו לומר שבבגד אין דבר שמפריע לריח להתקיים, ורק מחמת עצמו הוא מתנדף, ואילו בגוף הזיעה מעבירה את הריח לפני שהוא מתנדף מעצמו. ובכל זאת כתבתי שהריח טפל לגוף, כי הוא טעם מובן יותר, ובזה מתבאר גם שאין איסור מוליד ריח באוכל.

ואף שכמה מגדולי האחרונים החמירו בזה (ט"ז תקיא, ח; מ"א יא; שועה"ר ז; בא"ח ש"ש תצוה יא; כה"ח קכח, מד). מ"מ רבים הקילו, וכך משמע משו"ע שכז, א, שהתיר לסוך בשמן ורד במקום שרגילים בזה. וכ"כ א"ר, חכ"צ צב, שאלת יעב"ץ מב, נחפה בכסף או"ח ד, מ"ב קכח, כג, ושש"כ יד, לו, ושם יד, נז, התיר גם לתת בושם על השיער. וביחו"ד א, לא, הוסיף לבסס את ההיתר, שכן יש סוברים שאין איסור מוליד ריח אפילו בבגד, וכ"כ ר"ח בן עטר בספרו ראשון לציון (ביצה כג, א) שדעת הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש, ולכן השמיטו דין מוליד ריח. ואמנם למעשה יש להחמיר בהולדת ריח בבגד, שכ"כ בה"ג והרשב"א כמובא בב"י תקיא, ד, אולם בגוף שרבים התירו, אין לאסור.

ה,ב – לבשם מי רחצה

עיין במ"ב קכח, כג, שהביא את דעת המ"א והט"ז שאסרו לתת שמן מבושם במים שנוטלים בהם הכהנים את ידיהם, כי מולידים ריח במים. ולדעת א"ר וחכם צבי, מותר, שהשמן עצמו מעורב במים וממנו הריח, ואין שם מוליד. ולמסקנה כתב במ"ב, שאם היה הבושם במים מלפני שבת או יו"ט, בוודאי מותר ליטול בהם את ידי הכהנים. ע"כ. ונראה שבצירוף דעת הראשונים שאין איסור מוליד ריח בבגד, ובצירוף זה שהמחלוקת בדרבנן, אפשר להקל. ובשש"כ יד, טז, החמיר.

עוד כתב בילקוט יוסף שכז, ו, שמי שנתנה ריח טוב בגופה, רשאית ללבוש בגד, ואף שקצת מן הריח שבגופה יעבור לבגד, כי הוא פסיק רישא דלא אכפת ליה באיסור דרבנן.

ה,ג – הרחבה בעניין ממרח על הגוף

כתב בשו"ע שטז, יא: "לא ישפשף ברגליו רוק שעל גבי קרקע משום דמשווה גומות". וכתב מ"א כד: "משמע דעל גבי רצפה שרי לדברי המתירין כיבוד במרוצף… וכן בירושלמי. ועל גבי ספסל לכולי עלמא שרי. וצריך עיון, דליתסר משום מירוח עצמו? ויש לומר דממרח לא שייך אלא כשכוונתו שיתמרח דבר על גבי חבירו, אבל הכא רוצה שיבלע בקרקע". ןכ"כ מ"ב מט. אבל בא"ר לה, כתב על זה: "וצריך עיון, דרש"י (קכא, ב, דוסא') ור"ן וטור קאמרי דהוי מירוח". וכמה אחרונים בארו, שהתכוונו לאסור רוק מעורב בעפר, ולכן הוא מתמרח ואינו נבלע.

ובדעת תורה שכח, כו, למד ממ"א לעניין חולה שאין בו סכנה, שאם המשחה נבלעת כולה בגוף, אין בה איסור ממרח, וכן סמך על זה לעניין חולה במנחת שבת (בקונטרס אחרון לסי' צב, כ). וכ"כ במנח"י ז, כ, להתיר לחולה. ובשש"כ לג, הערה סד, הקשה מהאיסור לצחצח נעליים במשחה משום ממרח (מ"ב שכז, טז), והלא המשחה נבלעת בעור. וביאר שברוק אין רוצים שיהיה כלל, ולכן אין בו איסור ממרח, אבל משחה אף שנבלעת רוצים שתהיה שם. ע"כ. ונראה שדברי דעת תורה פשוטים, שבמשחת נעליים, רוצים שמשהו ישאר ממנה על פני השטח, וממילא יש בה ממרח, אבל במשחה רפואית רוצים שתיבלע לגמרי, וכך אמר רשז"א, שאם אכן רוצה שכל המשחה תבלע, אין בזה איסור. ועי"ש שהביא עוד דעות ומקורות.

ולמעשה כתב בשש"כ לג, יג, שאסור למרוח משחה, ורק בהערה הזכיר את ההיתר. וכמדומה שהמתירים התירו לחולה הבלעת משחה בעור, דווקא כשאין לו צורך בהחלקת העור הנעשית על ידי המשחה. אבל אין להתיר מזה סיכה בקרם ידיים, שמחליק את העור, והרי זה ממש כמו האיסור במשחת נעליים. ובזה מתיישב הכל, שכאשר המשחה רפואית, אין רוצים שתישאר על פני השטח אלא רק תבלע. אבל בקרם רוצים שיחליק את העור, ואף שרוצים שהרוב יבלע, מ"מ רוצים שיחליק את העור, ולכן יש בזה ממרח.

אמנם צ"ע האם האיסור מהתורה, כי אולי החלקת העור היא זמנית, שכן תוך זמן לא רב כל הקרם יבלע וגם העור לא ישאר חלק.

וביבי"א ח"ד כח, יג, התיר על סמך מ"א ומהרש"ם למרוח משחה שרוצים להבליעה בגוף גם שלא במקום חולי. ואפשר לקבל דבריו רק כאשר המשחה נועדה להרגשה טובה ולא כדי להחליק את העור, כגון במקום שיש היתר לעשות רפואה, שאז אפשר לומר שאין רוצים שישאר ממנה דבר על הגוף, אבל בקרם רגיל, שרוצים שיחליק את העור, נראה פשוט לאסור.

ובילקוט יוסף ח"ד ע' עו, כתב שכשיש צורך למרוח משחה בין רגלי התינוק, יש להקל לעשות זאת בשבת. וצ"ע בהיתרו, מפני שבוודאי אסור למרוח שכבה על העור. ויותר נכון להניח שם משחה בלא למורחה, והיא אח"כ תתפשט שלא בשווה בשאר המקומות. ומ"מ אם יטרח להבליע את כולה כדי למנוע פריחה ופצעים, אין איסור.

ה,ד – סיכת שמן לצורך רפואי

עיין להלן בפרק כח, ד-ה, ובהרחבות.

תפריט