הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ו – דין שריפה המכלה ממון

ו,א – הצלה לחצירו

משנה שבת קכ, א: "להיכן מצילין אותן (היינו צרכי שבת)? לחצר המעורבת, בן בתירא אומר: אף לשאינה מעורבת". והרמב"ם (כג, כ) פסק כתנא קמא. וכתב ב"י שלד, י, שכך הלכה, ושלא כסמ"ג שכתב שדעת רבנו ברוך (התרומה סו"ס רמה), שהלכה כבן בתירא.

בספר התרומה (סו"ס רמה) חידש שהאיסור להציל יותר מצרכי שבת המבואר במשנה, הוא דווקא לחצר ומבוי הסמוכים לרה"ר שאינם מקורים, שאף שעירב בהם, יש חשש שמתוך שיקל להציל אליהם יבוא להוציא לרשות הרבים. אבל לחצירו הפרטית, או לחצר חבירו שהיא מקורה ועירב עמה, מותר. וכ"כ סמ"ג (לאוין סה), סמ"ק (סי' רפב), והמרדכי (סי' שצד).

לעומת זאת לרמב"ן ולטור, יסוד האיסור מחשש שמא יכבה, ואם כן האיסור הוא גם לחצרו הפרטית או חצר חבירו המקורה. וכך משמע מהר"ן (שבת מב, ב).

ובשו"ע שלד, יא: "יש אומרים דכל הצלה שאמרנו היא לחצר ומבוי הסמוכים לרשות הרבים וגם אינם מקורים, דדמי לרשות הרבים; ומשום הכי אין מתירין להציל אלא מזון שלש סעודות וכלים הצריכים; אבל לבית אחר שעירב עמו, יכול להוציא כל מה שירצה; ואף לחצר לא אמרו אלא לחצר חבירו, אבל לחצר שלו שאינה צריכה עירוב, יכול להוציא כל מה שירצה; ויש אומרים שאין חילוק".

ובמ"ב כט, כתב שהואיל והוא דין דרבנן אפשר לסמוך על המקילים. וכ"כ בשש"כ מא, ו. ואמנם בשועה"ר כתב שראוי לחוש לדעת המחמירים. וכ"כ בכה"ח שהעיקר כדעת י"א בתרא המחמיר, וכ"כ במנו"א ח"א כג, ט. אולם גם בכה"ח כתב שבשעת הדחק ניתן לסמוך על המקילים. וכיוון שכמעט תמיד מדובר בשעת הדחק, לא הזכרתי את דעת המחמירים אלא כתבתי להקל להוציא לחצירו הפרטית שנחשבת כרשות היחיד שאינה צריכה עירוב.

ו,ב – תוספת ביאור להערה 2 – מדוע לא התירו לכבות בשעת הפסד

למדנו שהחמירו חכמים בדליקה יותר מבשאר דברים, שלא התירו להציל מהדליקה מאכלים וכלים ולבושים שאינם לצורך השבת, משום שחששו שמא מתוך שאדם בהול על ממונו יבוא לכבות את הדליקה (שו"ע שלד, א). וקשה שמצינו להיפך, שהעובדה שאדם בהול על ממונו נחשבת סברה להקל, ולכן התירו לאדם להציל את ממונו על ידי שיטלטלנו ברשות הרבים בשינוי, כמבואר ברמ"א שא, לג, והטעם, שאם לא יתירו לו, יבוא לידי איסור תורה שיחפור גומא להטמין בה את ממונו. וכן בסימן רס"ו התירו למי שנקלע בערב שבת למקום שאינו יכול להצניע את חפציו שיטלטל את חפציו ברשות הרבים בשינוי, שחששו שאם לא יתירו זאת, יטלטל באיסור תורה. וכן לעניין הצלת כסף מבית בוער, מבואר בשו"ע שלד, ב, שיש מקילים, וסברתם שאדם בהול על ממונו, ואם לא יתירו לו לטלטל את כספו שהוא מוקצה יבוא לאיסור חמור יותר. ואם כן מדוע לא התירו להציל את כל רכושו.

ואפשר ולבאר, שהואיל וכבר מקילים מאוד בכיבוי שריפה, שבכל מקרה שיש אפילו חשש רחוק של סכנת נפשות – מצווה להזדרז ולכבות, הוצרכו חכמים להחמיר מנגד, ולהבחין באופן חד וברור בין הצלת חיים להצלת ממון, שאם לא היו מוסיפים איסורים בעת הצלת ממון, היו נגררים ומקילים לצורך הצלת ממון כשם שמקילים לצורך הצלת נפשות.

ועוד, שבעת השריפה הבהלה עצומה, ואין להשוותה למצבים אחרים שאדם בהול להציל את ממונו. ולכן במצבים רגילים שאדם צריך להסתיר את כספו או להביאו לביתו או למנוע נזק מרכושו, יכלו חכמים להקל בכמה מאיסוריהם מתוך ידיעה שאדם נמצא במצב שהוא מסוגל להבחין בין מה שהתירו למה שאסרו. אולם בעת שריפה, הסכנה מרובה והבהלה נוראה, ולעיתים למרות כל המאמצים האש ממשיכה להתפשט, ואנשים נחפזים לעשות פעולות ומלאכות נוספות כדי לסייע לכיבוי האש. ואם לא היו קובעים חכמים גדר, היו האנשים עלולים לבוא לידי איסורים רבים במלאכות נוספות. ויתר על כן, כל איסורי וסייגי השבת היו נפרצים, שהיו עלולים לחשוב שכמו שהתירו בשעת הדחק לכבות שריפה כך בשעת הדחק הכל מותר, ולכן היה הכרח דווקא בשעת הדליקה, שהיא אירוע פומבי ומפורסם, לקבוע סייגים ברורים וחדים, שרק צרכי שבת מותר להציל, ועל ידי כך העמידו את איסור השבת על תילו גם בשעה שעומדים לאבד ממון רב. עפ"י זה אפשר להבין מדוע מותר לומר לגוי לכבות רק בדרך רמז, למרות שבדרך כלל שבות דשבות לצורך גדול מותר לומר במפורש, כמבואר בשו"ע שז, ה.

עוד אפשר לומר, שמה שהתירו למניעת הפסד גדול הוא פעולה אחת, אבל הוצאת רהיטי הבית היא עבודה גדולה, ואם יתירו אותה תיפרץ השבת. כיוצא בזה כתב בבאו"ה שלב, ד, 'ואם' בשם בנו, שהתירו חכמים כאשר בפעולה אחת נפתרת הבעיה, אבל בשריפה אין פעולה אחת שתפטור את הבעיה, כי בדרך כלל דברים רבים נשרפים, וצריך לכבות את כולם או לפנות הרבה חפצים, ולכן בכיבוי החמירו יותר. ע"כ. ולמד מזה יפה הרב משה אייל לעניין מצבים של שעת הדחק בצבא, שיש מקום להקל כאשר הקולא פוטרת את הבעיה לחלוטין, אבל כאשר אינה פותרת את הבעיה לחלוטין וגם אחר שיקלו יהיו עוד בעיות שיצריכו עוד קולות, אזי צריך להחמיר. שאם לא כן נצטרך להקל שוב ושוב, וגם אז לא נצא מן הספק.

ו,ג – לשפוך מים על הצד שעדיין אינו בוער בטלית

נקדים שגרמא מותר במקום פסידא, וכפי שלמדנו במשנה (שבת קכ, א): "ועושין מחיצה בכל הכלים, בין מלאין בין ריקנים, בשביל שלא תעבור הדליקה. רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאין מים, לפי שאין יכולין לקבל את האור, והן מתבקעין ומכבין את הדליקה". ומבואר בגמרא (שם קכ, ב): גרם כבוי מותר. שנאמר (שמות כ, ט): " לא תעשה כל מלאכה – "עשייה הוא דאסור, גרמא שרי". וגם רבי יוסי שאסר מסכים לעקרון זה אלא שלדעתו "מתוך שאדם בהול על ממונו – אי שרית ליה אתי לכבויי".

ובגמרא (קכ, א): "אמר רב יהודה אמר רב: טלית שאחז בה האור מצד אחד – נותנין עליה מים מצד אחר, ואם כבתה – כבתה". וכן פסקו רמב"ן, רשב"א, ריטב"א, ר"ן, מאירי, בעל התרומה (סי' רמה) וריא"ז (הלכה ג, א). אולם הרי"ף והרא"ש לא הזכירו דבריו למרות שפסקו שגרמא מותר. והבינו הראשונים בדבריהם, שאינם פוסקים כרב יהודה מפני שאמרו במשנה (שבת מז, ב): "נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות. ולא יתן לתוכו מים – מפני שהוא מכבה". וביאר רב אשי שמשנה זו היא גם לדעת חכמים הסוברים שגרמא מותר, אלא שכאן המעשה חמור מגרמא, שהוא מקרב את הכיבוי.

והרמב"ם (יב, ו) התיר כרב יהודה. ובשו"ע שלד, כד, הזכיר ביש אומרים הראשון את דעת הרי"ף, אבל סיכם שדברי סברה שנית נראים, שמתירה להרטיב את הטלית כי זה גרמא, אבל אסרה במים משום כיבוס. ועיין בזה לעיל יג, ד, 2, ובהרחבות יג, ד, א. וכדי שלא להיכנס לשאלת הכיבוס, נתתי דוגמא מארון שמותר להרטיב את הצד שאינו דולק, שההלכה כדעת רובם המכריע של הראשונים.

ו,ד – קירוב כיבוי

כפי שלמדנו אמרו במשנה (שבת מז, ב): "נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות. ולא יתן לתוכו מים – מפני שהוא מכבה". וביאר רב אשי שמשנה זו היא גם לדעת חכמים הסוברים שגרמא מותר, אלא שכאן המעשה חמור מגרמא, שהוא מקרב את הכיבוי. וכן פסק הרמב"ם (ה, יג). ולא זו בלבד אלא שהחמירו שלא לתת כלי זה אף בערב שבת שמא יעשה כן בשבת. ויש להבין מה הטעם החמירו בזה, ומה החילוק שבין גרמא לקירוב כיבוי.

יש שפירשו, שלגבי הטלית אין ודאות שהאש תגיע עד למקום הרטוב שאולי תכבה לפני כן מעצמה, ואילו לגבי הניצוצות יש ודאות שיצאו ויכבו במים (עיין ריטב"א מז, ב). אמנם מדברי רבים נראה שיש דין גרמא גם כאשר יש ודאות שהכיבוי יעשה (וכ"כ רא"ש ביצה ב, יז). ולכן יש לבאר את החומרה בנתינת כלי עם מים תחת הנר באופן אחר. ושני פירושים הובאו שם בתוס' וברשב"א, האחד, שיש בהנחת הכלי עם המים חשש שמא יגביה אותו בשעה שייפול ניצוץ, ונמצא מכבה אותו בידיים ועובר באיסור תורה. השני, שהמים בעין והניצוצות נופלים עליהם באופן ישיר, כי הכלי עומד ישר מתחת לנר, ואילו בטלית ההרטבה מן הצד. ויש עוד פירושים. עיין בבירור הלכה לשבת קכ, א (גרם כיבוי א'). ועיין במנו"א ח"ב א, יד, שהבין בדברי כמה ראשונים שרק כאשר הגרמא נעשה על ידי עוד גורם הותר. ודבריו תמוהים והבנתו בראשונים אינה מוכרחת.

ו,ה – עד כמה חוששים לפירוש השני

לדעת רבים האיסור הוא בנתינת מים תחת הנר, אבל לתחוב נר לתוך מים, באופן שיגרום לו לכבות מוקדם יותר הוא איסור גרמא בלבד. וכ"כ הט"ז תקיד, ו, שלצורך קצת יש להקל בזה. ובשועה"ר רסה, ח, וקונטרס אחרון ג, כתב לעניין שבת שבמקום הפסד גדול אפשר להקל. לעומת זאת, יש סוברים שנתינת הנר בתוך מים אינה רק גרמא אלא קירוב כיבוי, וממילא אסורה, אבל נתינת הנר בתוך עפר תיחוח, שברגע שהנר יגיע לחול – יכבה, אסור משום גרמא, ובשעת הצורך אפשר להקל. וכ"כ ח"א צה, א.

ובבאו"ה תקיד, ג, 'דבר', נוטה לחומרא. וכן במ"ב רסה, יח, רק בשעת הצורך התיר לתת את המים לפני שבת, אבל בשבת בוודאי אסור. (וההיתר בערב שבת עפ"י דעת א"ר וח"א, שסומכים בשעת הצורך על הפירוש הראשון, או שגם לפירוש השני אין זה נחשב לדעתם כיבוי ישיר. ובערוה"ש רסה, יג, סמך על הא"ר וח"א לכתחילה).

כתב במ"א רסה, ו, בשם 'איסור והיתר' שכאשר נר דולק ועומד ליפול ולגרום לדלקה, מותר להניח תחתיו כלי לקבל הנר. ותמה בפמ"ג, שהרי זה בדיוק קירוב כיבוי שאסור. ובמ"ב טז, כתב שיש להקל במקום הדחק על ידי קטן. וביארו בארח"ש כט, הערה מט, שאולי האיסור והיתר היקל מפני שלעיתים רחוקות יש חשש סכנה, ופיקוח נפש דוחה שבת.

בכל אופן למדנו שקירוב כיבוי הוא דין מיוחד שנוגע למים ונר בלבד, ואף בו יש שאוסרים רק כאשר יש חשש שיגביה את הכלי ויכבה בידיים. וכן דעת ר"י פורת בתוס' והט"ז.

ו,ו – להניח מים מתחת לשמן שבנר

בתוס' מז, ב, 'מפני', כתב להתיר לשים מים בזכוכית שקורין לאמפ"א שכיוון שאין מתכוון לכיבוי אלא להגביה השמן לא שייך לגזור בזה שמא יעשה בשבת, וכן מובא בטור רסה, וכ"כ בשו"ע רסה, ד: "נותנים כלי תחת הנר לקבל ניצוצות… אבל לא יתן לתוכו מים אפילו מבעוד יום, מפני שמקרב זמן כיבוי הניצוצות. ומ"מ מותר ליתן מים בעששית שמדליקים בה בערב שבת כיון שאינו מתכוין לכבוי אלא להגביה השמן. הגה: וי"א אפילו מתכוין לכבוי, שרי מאחר שאין המים בעין אלא תחת השמן לא הוי אלא גרם כיבוי, וכן נוהגין (סמ"ג)". ומתוך כך כתב בארחות שבת כט, כו, שמותר להשתמש בנר צף כיוון שאין כוונתו בנתינת המים לכיבוי הנר אלא שהנר יצוף על גביהם. וכן מותר להניח מים מתחת לשמן שבנר כדי שבעת כיבויו לא ישחיר את הכלי או יגרום לשבירתו. ועיין בארחות שבת כט, כה.

תפריט