ג,א – סגירה ופתיחה של ספר שיש אותיות על חודי דפיו
אף שבהלכה שבספר הקדמתי דין עוגה, מצד סדר הסוגיה יש לברר תחילה את דין הספר שכתובות אותיות על חודי דפיו. לדעת הלבוש אסור לפותחו ואף יש בזה חשש חטאת, הואיל ובסגירת הספר נכתבות אותיות. וכך דעת מ"א שמ, ו. לעומת זאת הרמ"א בתשובה קיט, היקל, וכ"כ כנה"ג, ט"ז, פרישה, רמ"ע, שועה"ר שמ, ד, ברכ"י ה, ח"א לח, ה. וביאר הרמ"א שאין בקירוב חלקי אותיות וריחוקם כתיבה ומחיקה, הואיל ואינו כותב או מוחק כלל. שכן מבואר בגמרא שבת קד, ב: "כתב אות אחת בטבריה ואחת בציפורי, חייב, כתיבה היא אלא שמחוסר קריבה". וכ"כ בנשמ"א לז, ב. (והרחיב בזה בארח"ש טו, הערה טו). והפרישה ביאר שזה כמו פתיחת דלת וסגירתה, שאין בהן איסור בונה וסותר. וכ"כ במ"ב שמ, יז. והט"ז שמ, ב, ומהר"ש הלוי, ביאר שההיתר מפני שחודי הדפים אינם מחוברים.
למעשה כתב במ"ב שמ, יז, שהמנהג להקל, אולם לכתחילה נכון להחמיר כשיש לו ספר אחר. וכ"כ בשש"כ כח, ב. ובלוית חן קכ, היקל לכתחילה, וכ"כ ציץ אליעזר יג, מד, ומנו"א ח"ג כב, יח. (לארח"ש טו, יא, החזו"א מחמיר גם כשאין לו ספר אחר. ולמנחת איש כב, יח, במקרה זה החזו"א מיקל).
ג,ב – קירוב חלקי דף קרועים
בפשטות למתירים פתיחת וסגירת ספר שיש בחודי דפיו אותיות – מותר לקרב חלקי דף קרועים, ולאוסרים – אסור מדרבנן. אולם יש צד לחלק ביניהם, לקולא ולחומרא:
לחומרא: לדעת אג"מ יו"ד ב, עה, אם לא יכל לקרוא לפני כן את האותיות גם לפי המתירים הדבר אסור. וצ"ע, כי גם בספר אי אפשר לקרוא בלא סגירתו. אמנם אפשר לבאר, שבספר אין הוא מעוניין בכתיבת האות, ואילו כאן הוא רוצה לקרוא את האותיות שיתחברו (ובאג"מ או"ח א, קלה, התיר לקרב אותיות שלימות זו אל זו בלא שיקבעם). ובמנחת איש כב, יט, כתב שראוי להחמיר בזה. גם לסברת הפרישה, שההיתר בספר כי רגילים לפותחו ולסוגרו תדיר, כאן שאינו מקרב ומרחק תדיר, הדין חמור יותר.
לקולא: בספר הדפים מחוברים ואילו המקרב חלקי דף אינו מחברם. וכבר למדנו שרוה"פ התירו בספר, ומצד זה ק"ו שאפשר להקל בקירוב חלקי דפים.
ולמעשה בשש"כ כח, ג, היקל לגמרי, שכך משמע מהראיות של הרמ"א (סי' קיט), שהרי זה כשתי אותיות, אחת בציפורי ואחת בטבריה, שמותר לקרבן (שבת קד, ב). ורק לחברן אסור. וכ"כ בילקוט יוסף שמ, ג, (ע' קכז). ובארח"ש טו, יב, כתב, שאם נותר רווח בין שני החלקים – לכל הדעות מותר.
ג,ג – סגירת ארון ופרוכת והצמדת חלקי אותיות על ידי כך
באג"מ או"ח ח"ד, מ, כב, התיר לפתוח ולסגור פרוכת שיש בה חלקי אותיות, שמתחברות ונפרדות בכך. וכ"כ בילקוט יוסף (שמ, ד).
וכן נוהגים להקל בבגד שיש עליו אותיות וכשסוגרים אותו הן מתחברות. וגם למי שמחמיר כאשר נוצר חיבור בין חלקי האותיות, כאן שלא אכפת לו מזה, אלא הוא עסוק בסגירת הבגד, הוא פסיק רישא דלא ניחא ליה בתרי דרבנן: א) חלקי האותיות כבר היו, ב) אין זה מתקיים.
ג,ד – קריעת שקיות שיש עליהן אותיות
לדעת הלבוש ומ"א שמ, ו, שאסור לפתוח ספר שכתובים על חודי דפיו אותיות, אסור גם לקרוע שקיות שיש עליהן אותיות. אולם רוה"פ התירו בספר. לרמ"א (סי' קיט) ודעימיה, מפני שאין בהפרדת חלקי אותיות מחיקה, הואיל והכתב נותר ורק חלקיו הופרדו, ולדעתם מותר לקרוע שקית. והט"ז שמ, ב, ומהר"ש הלוי, התירו בספר מפני שחודי הדפים אינם מחוברים, אבל אם היו האותיות מחוברות, היה אסור, ואם כן גם בקריעת שקית יחמירו.
וכן פסק בשש"כ ט, יג, שאסור לקרוע שקית כאשר הקריעה חותכת אותיות או ציורים. וכתב בהערה נא, בשם רשז"א, שאם יחתוך בין האותיות אף שהוא מפריד בין אותיות המילה אין איסור. ושם בהערה נ, כתב בשם רשז"א שלכאורה כמו שמותר לקרוע את השקית שהוא דרך קלקול צריך להיות מותר לקרוע את האותיות. ותירץ שרק קריעה ושבירה התירו לצורך אוכל, כי היא דומה לשבירת אגוז, אבל מחיקה לא התירו. (ושם יא, הערה לא, הרחיב לבאר, שאמנם כאשר האותיות הם ממש מהעוגה עצמה, מותר לשוברה כמו לשבור אגוז). וכ"כ במנחת איש כג, ז, שמותר לקרוע עטיפות רק אם לא יקרע אותיות, אבל בין אותיות מותר. וכ"כ בהלש"ב יד, 51, ובארח"ש טו, יח, (ופלפל בהערה כז).
לעומת זאת במנוחת אהבה ח"ג כב, לו, כתב שלכתחילה לא יקרע אותיות, אבל כשאי אפשר, מותר לפתוח תוך קריעת אותיות, שכן יש סוברים שאין בזה איסור כלל (רמ"א). וכ"כ בשאלת יעב"ץ ב, קמ, בשם אביו, שמותר לפתוח אגרת חתומה בשבת, ואף שחותך אותיות. ע"כ. וגם לאוסרים באגרת (מ"א תקיט, ד; ט"ז ה; מ"ב יא), כאן בעטיפה הוא פסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן, שאינו מתכוון למחוק. ע"כ. ובילקוט יוסף שיד, יט, התיר לכתחילה לקרוע עטיפה שיש עליה אותיות, וממידת חסידות לקרוע אותה לפני שבת.
ונלענ"ד שאפשר להתיר מפני שהוא פסיק רישא דלא ניחא בשני דרבנן: א) אינו מוחק על מנת לכתוב, ב) אינו מוחק כדרך מחיקה אלא כלאחר יד (או מקלקל). ועוד אפשר שינסה שלא לקרוע אותיות וצורות, אלא רק ביניהן, ואזי יחשב כאינו מתכוון.
ג,ה – עוגה שיש עליה אותיות
דין העוגה מבואר ברמ"א שמ, ג; מ"ב יד-יז; כה"ח כט-לג; ושש"כ יא, ז. ואף שלרמ"א מותר להפריד חלקי אותיות זו מזו, כאן שאח"כ הוא אוכלה ומבטל לגמרי את האותיות – החמיר. ובדגול מרבבה היקל לגמרי, מפני שהוא פסיק רישא דאינו מתכוון בתרי דרבנן: א) מוחק שלא על מנת לכתוב, ב) מוחק כלאחר יד (או מקלקל). וכן פסק למעשה ביבי"א ד, לח, ולוית חן קיט. ובמנו"א כב, לד, כתב שהרוצה להקל יש לו על מה לסמוך.
ובהערה 2 ביארתי שאף כי מוסכם למעשה להתיר בפסיק רישא דלא ניחא בתרי דרבנן, בעוגה לא רצו הפוסקים להקל, מפני שבפריסתה ניכר מאוד שהוא מוחק אותיות, שיש להן חשיבות. ויש אף צד מסוים של כוונה במחיקת האותיות, שהכינו את העוגה עם כיתוב מיוחד או צורה מיוחדת, ולכאורה ראוי שלא לחתוך בה כדי שלא למחוק את האותיות, והנה פורסים אותה לכבוד האנשים (ולעיתים לכבוד בעלי השמחה), ומראים בזה שאף כי האותיות יפות וחשובות, האנשים חשובים יותר ולמענם פורסים העוגה ואוכלים אותה.
ואם החיתוך בין האותיות, גם המחמירים יתירו לחתוך לכתחילה, שלדעת מאמ"ר שמ, ואבני נזר רי, אין בהפרדת שתי אותיות או צירופן שום צד איסור. וכ"כ בשש"כ ט, הערה נא, בשם רשז"א. וכ"כ במנחת איש כג, יג.
ג,ו – עוגה שפרסו בערב שבת בלא שהפרידו את החתיכות זו מזו
בשש"כ יא, ז, פסק כרמ"א ורוה"פ, אבל כתב שאם חתך את העוגה מבעוד יום, מותר לקחת בשבת פרוסות, אף שעל ידי כך יתפרקו האותיות. וסברתו שהואיל ואינן מחוברות, אין בהן יותר צד של כתיבה. ע"כ. וכן למדנו כיוצא בזה שלדעת רוה"פ וביניהם הרמ"א והט"ז, מותר לפתוח ולסגור ספר שעל חודיו כתובות אותיות. וכ"כ בהלש"ב יד, כ. ובמנחת איש כג, טו, החמיר שלא להפריד פרוסות עוגה שנחתכו לפני שבת, שכן הלך בשיטת החזו"א שהחמיר כלבוש ומ"א גם לגבי ספר. ובארח"ש טו, כ, החמיר לכתחילה, שכן המ"ב שמ, יז, החמיר לכתחילה בפתיחת וסגירת ספר שיש בו אותיות.
ג,ז – ציור והליכה בנעליים
דין ציור בעל משמעות כדין אותיות, אבל ציור בלא משמעות, אין איסור לחותכו, כאשר הכוונה לפתוח את השקית. וכעין זה מובא בארח"ש טו, הערה כח. ועיין במנחת איש כג, י.
ולעניין מה שכתבתי על הליכה בנעליים, כ"כ חלקת יעקב ב, קב; יסודי ישורון ופסקי תשובות שמ, ט.
ג,ח – נטילת ידיים שיש עליהן אותיות
לח"א (הל' נט"י מ, ח), מי שיש לו על מיעוט ידו כתם, יטול ולא ינגב, שלא יהיה מוחק, אלא ימתין עד שיתנגבו מאליהם. ע"כ. ויש שהורו במצב כזה, שלא ליטול על הכתם אלא יכרוך עליו בגד בעת הנטילה (בא"ח ש"ש פקודי א). ודעת רוב הפוסקים שמותר למחוק כתם בשבת לכתחילה, מפני שהיד אינה עומדת לכתיבה, ולכן מחיקה זו אינה על מנת לכתוב כלל. וכ"כ שש"כ יד, כט; שלחן שלמה שמ, ט; חוט שני ח"א כא, א; אשמר"ש יב, ה.
ובמנו"א ח"ג, כב, לא, 76, התיר למחוק לכתחילה אפילו אותיות הכתובות על היד, מפני שאין איסור במחיקה כאשר המחיקה עצמה היא תיקונה של היד. אלא שיש להחמיר בזה בפני עם הארץ, שכן הדבר נראה כמחיקה האסורה. ע"כ. ואין נראה להתיר מחיקת אותיות ממש, וכך משמע מכל הפוסקים שהתירו מחיקת כתם, שאם הן אותיות אסור. וכ"כ בפירוש בהליכות עולם ח"ד פקודי ג, בשם שו"ת מהרש"ם. שההיתר למחוק כתם הוא משום שהיד אינה עומדת כלל לכתיבה, וחכמים לא גזרו על מחיקה זו. אבל אם כתב על ידו אותיות, קשה להתיר מחיקה מטעם זה.
ובשו"ת פרי הארץ ב, ד, הורה למי שכתב אותיות על ידיו שלא לנגב אותן אחר הנטילה, כדי שלא למחוק את הכתב, וכ"כ בהליכות עולם שם. ונראה שלפי המציאות שלנו, הכותב בעט על ידו, אין הכתב נמחק בנטילה וניגוב רגיל, ואם אינו מכוון למוחקו הוא בוודאי נחשב דבר שאינו מתכוון, וכ"כ באור לציון ח"ב מ, ד.
