ה,א – כללים בצובע
כדרך אגב למדנו ממלאכת 'צובע' שיש ליופי חשיבות, וכאשר מיפים דבר, עושים בו שינוי משמעותי, ועל כן צביעה נחשבת מלאכה.
גם צובע על צבע ישן, חייב. ועיין בבאו"ה לג, ד, 'פסול', שעולה ממנו שאולי אם צבע בשחור על גבי אדום אינו חייב, כי האדום חשוב יותר. ומסתבר שבכל צבע שהוא רוצה לצבוע בו, חייב. וכ"כ במנחת איש יד, 4.
ה,ב – אם כתב בצבע האם יש בזה גם איסור צובע?
בשולחן שלמה שמ, יא, ד, נוטה לסבור שאם בכתיבתו מכוון גם ליופי הצבע, הרי שעובר גם משום 'כותב' וגם משום 'צובע'. וכ"כ במנחת יצחק ג, כ, לעניין פיתוח תמונות, שעובר משום 'כותב' ו'צובע'.
ה,ג – צחצוח נעליים
מריחת משחה על הנעל אסורה גם משום 'ממרח', כ"כ כלכלת שבת, והובא בשעה"צ שכז, יז. כיוצא בזה מובא בשם רשז"א (שש"כ טו, הערה קלה) שאם משח את הנעל במשחה בערב שבת, וצחצח אותה בשבת, עבר על איסור 'ממחק', מפני שמחליק יפה את המשחה. עוד ביאר במנו"א ח"ג יג, 2, שאף שהנעליים חוזרות ומתלכלכות, איסור הצחצוח מהתורה, כי הצבע מצד עצמו – יכל היה להחזיק זמן רב, ורק מסיבה צדדית, שהוא הולך בדרכים, אינו מחזיק מעמד. ואם הוא מורח שכבה של צבע, יש בזה גם איסור 'ממרח'.
ה,ד – הכנת צבע
לרמב"ם שבת ט, יד, הכנת הצבע שבו צובעים אסור מהתורה, ולראב"ד יש בו איסור צביעה מדרבנן, אבל יש בו איסור לישה, כפי שלמדנו לגבי דיו. והובאה מחלוקתם במ"ב שכ, נט.
פשוט שאין כל חשש צביעה במשקפיים שעדשותיהם מחליפות צבע, וכ"כ אג"מ או"ח ג, מה; ציץ אליעזר כ, יד; יחו"ד ב, מז.
ה,ה – צביעת בגד ופנים דרך לכלוך
היראים (סי' רעד), ואו"ז (ח"ב סג, ה), אסרו מדרבנן צביעת בגד דרך לכלוך. ודעה זו הובאה בשו"ע שכ, כ, כדעת יש מי שאומר בלא חולק. מנגד בדרכי משה הזכיר שהאגור היקל. וכן דעת רדב"ז (ח"ד סי' אלף רא), וחכם צבי. ובשעת הצורך כתב בא"ר שכ, כד, שאפשר להקל. וכ"כ ח"א כד, ו, ומ"ב שכ, נט, וכה"ח קכב.
וחייבים לקבל את חידושו של שועה"ר שב, בקונ"א, לגבי דבר שאין רגילים לצובעו שאין בצביעתו דרך לכלוך שום איסור, שאם לא כן איך התירו לאשה לבדוק עצמה מדם, ולצאת במוך שיספוג דם נידתה. וכן הביא בארח"ש טו, הערה פח.
ואין לחוש שהפנים או הידיים יצבעו, משום שגם המחמירים (יראים ואו"ז) כתבו במפורש להתיר במצב שאין דרך לצבוע. כי אין חשש צביעה אלא על אדם שדרכו לצבוע. ואף באשה, כתב בשעה"צ שג, סה, שמותר לה לאכול תותים ושאר פירות הצובעים, מפני שדרך צביעתה לנוי הוא רק בפניה ולא בשפתיה. ובמנחת איש יד, 18, כתב שכן הדין גם באשה שצובעת שפתיה, כיון שדרך צביעה בשפתון בהקפדה יתירה על אופן ודיוק הצביעה.
ה,ו – סבון אסלה שיש בו צבע (הערה 4)
הרחבת ההערה: המחלוקת תלויה בכמה צדדים. א) האם יש איסור צביעה במים: לפמ"ג ומ"ב שכ, נו, אסור. אמנם כיוון שאינם נצבעים לזמן ארוך האיסור דרבנן. וי"א שמותר, כי הצבע אינו נתפס באופן שראוי לצבוע בו דברים אחרים (אור לציון א, כט), או כי המים נחשבים משקים ואין בהם צביעה, כדין אין צביעה באוכלים (ציץ אליעזר יד, מז. כעין זה כתב בחכ"צ צב, שדבר שראוי לאכילה או שתייה אין בו צביעה. ומים כעקרון ראויים לשתייה). ובשלחן שלמה שכ, לא, ג וקניין תורה ח"ב, סז, ו, דחו דברי המתירים.
ב) גם אם יש בזה איסור צביעה, כתב בהליכות עולם ח"ד עמ' רפו, שהואיל והוצאת הצבע נעשית בעקיפין על ידי הורדת המים, ואף המים יורדים על ידי הסרת המחסום ולא על ידי שפיכתם, הרי מדובר בגרמא שאסור מדרבנן, ומכיוון שהמים נצבעים רק לזמן מסוים, הרי מדובר בפסיק רישא בשני דרבנן שמותר. לעומתו, בשלחן שלמה שכ, לא, ג וארחות שבת טו, סד, והערה צב ביארו, שאף שהמים יורדים על ידי הסרת מחסום, הם נחשבים כנופלים מכוח ידו ממש, ואין זה נחשב גרמא. וכך נראה.
ג) עוד נחלקו במציאות, מה כוונת הסבון הזה, האם לתת צבע או לחיטוי. לציץ אליעזר יד, מז, עיקר המטרה לחיטוי, וכ"כ מנחת איש יד, טז, 31 (בשם הרב קרליץ). ואילו באז נדברו יב, יג, וארח"ש טו, סד, סוברים שהצבע הוא מרכזי. ולרשז"א (בשלחן שלמה שמ, לא, ג), אף אם כוונת בעל הבית לחיטוי, מי יערוב לנו שכל בני הבית אינם נהנים מזה.
המחמירים הם: שולחן שלמה שכ, לא, ג; מנו"א ח"ג יג, ד, 9. וכ"כ ארח"ש טו, סד, והוסיף שמי ששכח להוציאו לפני שבת, יסיר אותו ברגלו מפני שהוא מוקצה.
והמקילים: ציץ אליעזר יד, מז; אור לציון א, כט; הליכות עולם ח"ד ע' רפו.
למעשה, נכון שהמעוניין בצביעת המים יחמיר, הואיל ואחד מן הטעמים המרכזיים להיתר הוא, מפני שהצבע אינו חשוב.
