יא,א – טעם לאיסור ביטול כלי מהיכנו
הטעם העיקרי לאיסור לבטל כלי מהיכנו, מפני שהוא כסותר את הכלי, וכ"כ רש"י שבת קכח, ב, 'והא קמבטל', והרמב"ם כה, כג.
עוד פירוש, שהוא כקובע לו מקום ומחברו בטיט ודומה לבונה (רש"י שבת מב, ב, 'כלי תחת הנר' והמאירי).
פירוש נוסף, שבביטלו הוא ממעט בכבוד שבת (ריטב"א מג, א, 'רב יוסף'. ואולי לזה התכוון רש"י שבת מג, א, 'מפני שמבטל').
יא,ב – מוקצה שאין בו חשיבות אינו מבטל כלי מהיכנו
כאשר האיסור שנופל לתוך הכלי אין בו חשיבות, כמו ניצוצות ומעט אפר שנותר מהם, אין הוא הופך את הכלי למוקצה, וממילא מותר להניח את הכלי כדי לקלוט את הניצוצות, כי אין מבטלים בזה את הכלי מהיכנו (מ"ב רסה, יד). ובשש"כ כב, כז, אסר להניח עיתון תחת נר שעווה מטפטף. אולם בהערה נא כתב שיש מקום לומר שאין כיום לטיפות השעווה שום חשיבות, ולכן אינן מבטלות את העיתון בנופלן עליו.
יא,ג – איסור לבטל כלי במקום הפסד וצער בעלי חיים
גם במקום הפסד אין לבטל כלי מהיכנו, ולכן גם כאשר הביצה תישבר, אין להניח כלי תחת תרנגולת מטילה (שבת מב, ב). וכן אסור להניח כלי תחת המזגן לקלוט את המים הנוטפים ממנו שהם מוקצה של נולד (שש"כ כב, כו).
לדעת רוב הראשונים, אסור לבטל כלי מהיכנו גם במקום של הפסד מרובה, ולכן לא התירו להפיל מן החמור משאות גדולים של מוקצה על כרים, מפני שהואיל והמשאות גדולים, לא יוכל לשמוט את הכרים מתחתיהם, והוא מבטל בכך כלי מהיכנו. ומשום צער בעלי חיים התירו להסיר את המשאות מן החמור למרות שהם מוקצה (שבת קנד, ב; שו"ע רסו, ט). וכתב קרבן נתנאל (כד, ז), שכך דעת רוב הראשונים, שגם במקום הפסד מרובה לא התירו לבטל כלי מהיכנו. שכך דעת הרי"ף, רא"ש, רמב"ן, רשב"א, ר"ן ועוד. ושלא כפי שכתב המ"א (רסו, יד), שרק הר"ן מחמיר בזה ואילו דעת רש"י וריא"ז שבמקום הפסד מרובה אפשר לבטל כלי מהיכנו. והביא דבריהם בבאו"ה רסו, ט, 'לשמטן', ונטה לדעת האוסרים.
ובשבת קכח, ב, התירו משום צער בעלי חיים לבטל כלי מהיכנו, שאם נפלה בהמה לתוך אמת מים והיא עלולה להסתכן שם, והדרך להעלותה היא על ידי הנחת כרים תחתיה, למרות שבזה שמרטיבים אותם מבטלים אותם מהיכנם, מותר לעשות זאת. וכן מובא בשו"ע שה, יט.
יא,ד – אין לבטל כלי מהיכנו אפילו לשעה
גם ביטול כלי מהיכנו לשעה אסור. אבל מותר שאפרוחים יעלו על הסל, כי אפשר מיד לשמוט את הסל מתחתיהם, ואין כאן ביטול אפילו לשעה (שו"ע שח, לט). אבל אם אינו יכול לשומטו מיד – אסור. ולכן אין לנער דבר שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס שייפול על כרית או שמיכה, היות ורצונו לשמוט אותו בנחת, כדי שלא ינזק, ובמשך הזמן הזה הכלי שתחתיו מבוטל מהיכנו. אולם במקום שהכלי יקר ויש הפסד מרובה בקלקולו, רשאי להפילו על כרים וכסתות ולאחר זמן להורידו משם, שהואיל ואינו מבטלו לכל היום, במקום הפסד מרובה, לא אסרו זאת חכמים (מ"ב רסו, כז, שש"כ כב, הערה מג, אות ב, ואות ד).
ואין דין ביטול כלי מהיכנו דומה לדין בסיס לדבר האסור, שכן נפסק במ"ב רסו, כו, ובבאו"ה שי, ז, 'מטה' עפ"י הרז"ה, שאין דין בסיס באמצע השבת, ואילו האיסור לבטל כלי מהיכנו הוא באמצע השבת, שלא להניח כלי תחת הנר ותחת התרנגולת לקבל ביצתה. אלא איסור ביטול כלי מהיכנו הוא מפני שמבטל אותו משימושיו הרגילים, שבזה שהניח את הכלי לקלוט את השמן או הביצה, מבטל את הכלי משימוש, כי אינו רוצה לשפוך את השמן ולהפיל את הביצה, כדי שלא להפסידם. אבל אם היה יכול להרים את הכלי ולנער את המוקצה ממנו בלא שיגרם לו הפסד, אין בהנחתו תחת המוקצה ביטול כלי מהיכנו.
כלי שמלאכתו לאיסור, אסור להניחו במקום שייפול עליו מוקצה מחמת חסרון כיס או מוקצה מחמת גופו, מכיוון שמתחילה היה מותר לטלטל את הכלי שלמלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו ועכשיו אסור (פמ"ג, באו"ה רסה, ג, 'מפני'). אבל מותר להניח את הכלי שמלאכתו לאיסור על דבר מותר, שהואיל ומותר לטלטל אותו לצורך גופו ומקומו, נמצא שלא ביטל את הכלי מהיכנו (תהל"ד רסו, ז, 'היוצא' עפ"י רז"ה, רמב"ן ורשב"א).
