ה,א – האם מותר לומר לקטן לעבור על איסור דרבנן לצורך הקטן
כתב הרשב"א (בחידושיו ליבמות קיד, א), שדווקא באיסור תורה אסור להאכיל איסור לקטן, אבל באיסור דרבנן מקילים. וכן מותר לומר לקטן לעשות בשבת דבר שאסור מדברי סופרים בלבד. מפני שבאיסורי דרבנן לא נאמר איסור ספייה לקטן, והיתר זה הוא דווקא בדבר שיש בו צורך לקטן, אבל לצורך גדול אסור, מפני שחוששים שבעקבות זאת ייגרר לעשות את האיסור גם כשיהיה גדול. אבל אם הדבר לטובת הקטן, לא חששו לזה, משום שהוא יבין שעשו זאת לצרכו מפני שהיה קטן (שועה"ר שמג, ז). והביאו הר"ן להלכה (שבת סו, א, 'איכא'), וכ"כ תוספות רי"ד (שבת קלט, א).[2]
אולם רוב הראשונים: רמב"ם (מאכ"א יז, כז); תוספות (ר"ה לג, א, 'תניא'); ריטב"א בשם הרא"ה (יבמות קיד, א); מאירי (יבמות); תוספות חד מקמאי (יבמות); אגודה (שבת קב) בשם מהר"ם; ועוד, סוברים שאיסור ספייה הוא גם באיסורי דרבנן. ואף הרשב"א בעצמו כתב (בתשובה א, צב), שלא אמר כן כי אם להלכה ולא למעשה. וכ"כ שו"ע שמג, א: "להאכילו בידיים אסור אפילו דברים שאסורים מדברי סופרים. וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפילו בדברים שהם משום שבות". ואיסור זה על כל אדם (מ"ב).
ה,ב – סומכים על הרשב"א בשעת הדחק לצורך הקטן עצמו
כתב בשו"ת הריב"ש שצד, שכדאי הוא הרשב"א לסמוך עליו בשעת הדחק, וכ"כ הראנ"ח קיב, ושו"ת רע"א (מה"ק סי' טו). ועפי"ז התיר רע"א לומר לקטן לטלטל סידור לביהכנ"ס במקום שאין עירוב (בכרמלית) לצורך הקטן, ואח"כ יוכל הגדול להצטרף לקרוא עמו. והביאו בבאו"ה שמג, א, 'מדברי סופרים'. וכן מוסכם על רוב אחרוני אשכנז. ובאול"צ (ח"ב מא, ג), כתב שבני ספרד יכולים להקל כרשב"א רק במקרה שאין אוכל אחר לשבת מלבד האוכל שבמקרר (שאז מותר לבקש מהקטן לפתוח מקרר באופן שיגרום להדלקת נורה, כאשר הקטן אינו יודע שהנורה תידלק ואין אוכל אחר לשבת), משום שהשו"ע פסק שלא כרשב"א. אולם בלוית חן קכח, האריך בסוגיה זו והביא פוסקים רבים שהקילו בשעת הצורך, וכן לצורך מצווה. וכ"כ במנו"א ח"א כ, ב. ובקדה"ש ח"א ע' קלו-קלז, כתב שהרב אליהו מסכים שבשעת הדחק ספרדים יכולים לסמוך על הרשב"א.
לפי זה מותר לומר לקטן לכבות את האור בחדרו, כי הוא איסור דרבנן לצרכו, שיוכל לישון.
ומשמע שהיתר זה נכון לרשב"א ודעימיה גם בקטן שהגיע לחינוך, אלא שנראה שהדבר עלול לגרום לפגיעה בחינוך לחומרת איסורי שבת, וכיוון שממילא לדעת הרבה ראשונים אין בזה שום היתר, ואף הרשב"א חשש להם, לפיכך כתבתי: "ועדיף שיעשה זאת קטן שלא הגיע לגיל שש, ואם כבר הגיע לגיל שש, עדיף שיכבה בשינוי". אמנם בשעת הדחק כשאין אפשרות לשנות, אפשר להקל גם בלא שינוי.
ה,ג – הגדרת 'עבור עצמו'
כתב ארח"ש (ח"ב כד, ב), במקרה שמלאכת הקטן נעשית לצורך כל בני הבית, אף שגם הקטן נהנה ממנה, אין היא נחשבת כמלאכה שעושה הקטן לצורך עצמו אלא הרי זו כמלאכה שנעשית לצורך אחרים, שגם לרשב"א אסור לומר לקטן לעשותה באיסור דרבנן, מפני שאתי למסרך. וראיה מדליקה (שבת קכא, א), שאסור לקטן לכבותה למרות שבוודאי גם לקטן יש תועלת שהבית לא ישרף. אמנם נראה שבשריפה התועלת לקטן רחוקה, ואם יכבה, עיקר דעתו תהיה עבור הוריו. אבל כאשר מדובר בתועלת ממשית ומיידית לקטן, גם כאשר שאר בני הבית נהנים כמותו – מותר. וכעין זה מובא בהערה שם בשם ר"ש אויערבאך, שאם עיקר דעתו של הקטן עבור עצמו, אינו דומה לדליקה ומותר.
ה,ד – איסור דרבנן לצורך מצווה למען גדול כדרך ארעי – שבות דשבות
כתב המרדכי (פ"ק שבת), שמותר להביא מפתח של בית כנסת על ידי תינוק כמו שמותר על ידי גוי. והביאו הט"ז שמו, ו, להלכה. ובחת"ס (ליקוטים יג) חלק עליו. וגם הפמ"ג באר שהט"ז דיבר רק כאשר הוא צורך הקטן, כפי ההיתר שכתב הרשב"א. ומנגד רבים ביארו שאין היתרו על פי הרשב"א, כי הרמב"ם ורוה"פ חלקו על הרשב"א, אלא טעם ההיתר משום שהוא לצורך מצווה. וכ"כ הרי"מ מגור בתשובותיו (או"ח ג). וכ"כ בשו"ת בית אפרים (יו"ד סב), שגם לרמב"ם ודעימיה מותר לבקש באופן אקראי מקטן לעבור על שבות לצורך מצווה. ודייק דבריו מרמב"ם ושו"ע שכתבו: "וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפילו בדברים שהם משום שבות". משמע שכאשר אינו מרגילו – מותר לצורך מצווה. וכ"כ בשו"ת מחזה אברהם נו.
ונראה מדברי שועה"ר שמג, א, שכאשר הדבר מפורסם לרבים ויש לחוש שיטעו השומעים לומר שדבר זה מותר, יש לאסור. וזה הטעם שצריך למנוע מקטן לכבות שריפה, למרות שכיבוי הוא איסור דרבנן, והרי זה שבות דשבות. וכן מצינו שהחמירו לגבי כיבוי דליקה גם לגבי גוי.
ויש להוסיף שהיתר זה הוא על פי הכלל שהתירו 'שבות דשבות' לצורך מצווה, שכן עצם האיסור על הקטן לעשות מלאכה הוא 'שבות' (אמנם לגדול במקרה כזה יש איסור תורה לבקש ממנו לעשות מלאכה, הן מצד איסור 'ספייה', והן מצד האיסור לעשות מלאכה בשבת על ידי הקטן), ובאיסור דרבנן האיסור על הקטן הוא בגדר 'שבות דשבות', וכאשר אין חשש דאתי למסרך – מותר. וכן התיר בשועה"ר שמג, ו, לומר לקטן לעשות איסור דרבנן לצורך מצווה של גדול, ובתנאי שהוא נעשה באקראי ולא באופן תמידי. (ואפשר שדייקו את ההיתר באקראי מדברי הרשב"א, שאסר לבקש מהקטן לעשות איסור עבור הגדול משום שמא יסרח כשיהיה גדול. ומבואר בתוספות עירובין מ, ב, 'דלמא', שלא חששו לזה אלא בדבר הבא בקביעות ולא בדבר שבא באקראי בעלמא).
ה,ה – מותר לבקש בשעת הדחק מקטן שאינו בר הבנה לעשות איסור דרבנן למען גדול
כתב בשו"ת פרי יצחק יב (לר' יצחק בלאזר), שמותר בשעת הצורך לומר לקטן שאינו בר הבנה לעבור על איסור דרבנן אפילו לצורך הגדול, משום שכל מה שאסר הרשב"א לצורך הגדול הוא מחשש שיגרר לעשות את האיסור כשיגדיל, אבל אם הקטן אינו בר הבנה אין לחוש לזה, וכמ"ש הב"י תקנט, ז, בשם המרדכי: "וכי חיישינן למיסרך הני מילי בתינוק שגדול קצת ונותן אל ליבו". לפי זה מותר לומר לתינוק בן שנתיים לכבות אור בחדר של ההורים, כשהאור מפריע להם לישון או לשמש מיטתם. וכ"כ בשו"ת נשמת שבת ז, תסח.
ה,ו – איסור דרבנן השנוי במחלוקת
כתב בערך השולחן שמג, ג, שבאיסור דרבנן השנוי במחלוקת, גם כאשר נפסק למעשה לאיסור, מותר בשעת הצורך לומר לקטן לעשות את האיסור לצורך הקטן עצמו, משום ספק ספיקא. א) שמא הלכה כמתירים אפילו לגדול, ב) ושמא הלכה כרשב"א ור"ן שמתירים לומר לקטן לעשות בשבת דבר האסור מדברי סופרים. ועל פי זה התיר לתת לקטן לינוק חלב מנוכרית כיוון שיש מי שמתיר חלב נוכרית אפילו לגדול (ולא קיי"ל כוותיה), וכ"כ בשו"ת יבי"א (ח"ג, יו"ד סי' ג, אות ד) ובמנו"א (ח"א, כ, ד). וכבר למדנו (כד, ה, ב) שבשעת הדחק מקילים גם באיסור דרבנן שמוסכם על כל הפוסקים.
ה,ז – מקרר ששכחו לנתק ממנו את המנורה בערב שבת
דין זה מבואר לעיל יז, ט, בהרחבות. ושתי עצות להיעזר בקטן נאמרו. האחת: שיוציא את התקע מהשקע בעת שהמקרר אינו עובד (שו"ת הר צבי ח"א בהרר"י בשד"ה סו"ס קנא; שש"כ י, יד). אמנם למעשה כתבתי שם בהערה שמותר לגדול לנתק את התקע וכ"כ בשש"כ שם. ולא כתבתי להעדיף קטן, משום חשש הסכנה שבעיסוק בחשמל. אמנם בקטן שמתקרב לגיל שלוש עשרה שיכול לעשות זאת בלא סכנה, יש עדיפות שהקטן ינתק את השקע. השנייה: לומר לקטן שאינו יודע שהנורה תידלק בעת פתיחת הדלת, לפתוח את המקרר כדי להוציא לעצמו אוכל (מאור השבת ח"ד במכתבי רשז"א מט; חוט שני ח"ד עמ' רצד. ועיין לעיל כד, ה, ב, בדברי אול"צ ח"ב מא, ג).
ה,ח – האם יש יתרון שגדול שאינו אביו יאמר לקטן לעשות מלאכה
כאשר לדעת המקילים מותר לבקש מקטן לעשות איסור דרבנן, מותר בשעת הדחק גם לאב לומר זאת לבנו. אמנם יש יתרון גדול בכך שאדם אחר יאמר לילד לעשות את הדבר, והילד לא יהיה בנו של הנצרך למלאכה. מפני שיש להורים מצווה מהתורה שלא לעשות מלאכה על ידי הילדים בשבת. כלומר אף שלילד עצמו האיסור מדרבנן, להורים האיסור מדאורייתא, ולכן יש מקום לומר שמבחינתם לומר לו לעשות מלאכה האסורה מדרבנן הוא 'שבות' אחד בלבד (עיין לעיל ט, יב). ועוד, שלדעת רוב הפוסקים (לעיל כד, ג, ב) האב מצווה לחנך את בנו. ומצד מצוות חינוך, ישנה עדיפות שהאם תבקש מהילד ולא האב.
אבל אין נראה שעל ידי כך אפשר להתיר דבר שלא התירו לאב, שכן יסוד ההיתר הוא מפני שמדובר באיסור דרבנן, וכאשר הקטן עושה זאת הוא 'שבות דשבות', ואז כשאין חשש שיתרגל לכך כשיגדל, אפשר להתיר בשעת הצורך גם לאב.
