ד,א – עומד מרובה על הפרוץ
אם היה הפרוץ מרובה על העומד המחיצה פסולה מדאורייתא, כלומר, גם מדאורייתא השטח אינו רשות היחיד. וחכמים הוסיפו וגזרו, שגם אם העומד מרובה על הפרוץ, אם יש שם פרצה של עשר אמות הריהי פוסלת את המחיצה.
ולעניין פרוץ מרובה על העומד, במ"ב שסב, מה, כתב שכל צלע נידונה לעצמה, ואם באחת הצלעות הפרוץ מרובה – אותה צלע פסולה (מדאורייתא. ואם יש בשלושת הצדדים האחרים מחיצה כשרה – המקום נחשב רשות היחיד, מפני שמהתורה די במחיצות משלוש רוחות כדי להפוך את המקום לרשות היחיד). וכתב בשעה"צ שם כט, שכן מוכח בכמה מקומות בגמרא, שמחשבים כל צלע לעצמה.
אמנם בחידושי המהר"ל לעירובין יא, א, ובמרכבת המשנה טז, טז, משמע שכל ההיקף נידון כאחד, ואם אין הפרוץ מרובה על העומד בכל ההיקף, ההיקף כשר, אפילו אם בצלע אחת הפרוץ מרובה על העומד (ובלבד שאין אותה הצלע חסרה לגמרי). וכ"כ ערוה"ש שסב, כג; שסג, יז. עיין נתיבות שבת יד הערה יד, והלכות עירובין לרב לנגה עמ' 78 הערות 127-128.
ד,ב – "אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה" (עירובין י, ב)
דין נוסף ישנו לגבי פרצות, שאם מצד אחד של המחיצה יש פרצה שאורכה לפחות כאורך המחיצה, ומצד שני שלה יש פרצה ארוכה ממנה, מבטלות הפרצות את אותה המחיצה, ונחשב כל אותו מקום כפרוץ. ואם הוא ארוך מעשר אמות – פוסל את המחיצות. וכן, אם על ידי החשבת אותו מקום כפרצה נעשה הפרוץ מרובה על העומד באותו צלע ופוסל את כל הצלע (למ"ב).
משמע מתוספות (עירובין ב, ב, 'בין') שפסול זה מדאורייתא, ובמקום אחר כתב (תוספות עירובין יז, ב, 'וארבעה') שפסול זה הוא מדברי חכמים. והציע בתוספות ישנים שם לתרץ, שבמחיצות שאינן רחבות אמה 'אתי אוירא' מדאורייתא, ובמחיצות רחבות אמה 'אתי אוירא' מתקנת חכמים.
ד,ג – היקף מחיצות של כל מדינת ישראל
מדינת ישראל מוקפת מחיצות משלוש רוחות. מצפון ומזרח ישנה גדר מערכת רציפה, הצד הדרומי פרוץ ברובו (והוחלט להקים בו גדר בשנים הקרובות), וממערב ישנו הים התיכון, ששיפוע הקרקעית שלו נחשב כמחיצה (רמב"ם יז, ה; שו"ע שסג, כט). ולכאורה, לפי זה, מדאורייתא כולה רשות היחיד, ואיסור הטלטול, גם בערים הגדולות שבה, לכל היותר מדרבנן.
אלא שאמרו בעירובין (כב, א; כב, ב), שלא יתכן לומר שארץ ישראל כולה רשות היחיד מפני היקף מחיצות טבעיות שיש לה, שאם כן, כל העולם כולו מוקף אוקיינוס, ולא תהיה רשות רבים מן התורה כלל. אלא ודאי מחיצות אלו בטלות, ומן התורה אינן נחשבות מחיצות.
לדעת הריטב"א שם, המחיצות בטלות מפני שהן מקיפות שטח גדול, והעומד בתוך ההיקף אינו "רואה עצמו תוך המחיצות". וכ"כ הר"ן. ובשיעור המרחק של "רואה עצמו תוך המחיצות" כתבו נשמת אדם מט ושו"ת מהרש"ם (ח"ד א) שהוא ט"ז מיל.
לדעת תוספות (כב, ב, 'דילמא') כיוון שהמחיצות טבעיות, ובהיקף גדול כזה (תוס' הרא"ש), הן בטלות לרבים הנמצאים בתוכן. ומשמע שאם המחיצות נעשו בידי אדם, הרי מדאורייתא כל השטח המוקף, גם אם הוא גדול מאוד, נחשב רשות היחיד. וכתב נשמת אדם עא, ט, שאם רק מחיצה אחת בידי שמים, ושלוש בידי אדם – מדאורייתא אין הרבים מבטלים אותה. ועולה מדבריו שאם שתי מחיצות בידי אדם ואחת בידי שמים – הרבים מבטלים את המחיצות.
ד,ד – גינה שבתוך העיר
מקום זרוע שבתוך העיר, שאסור ללכת בתוכו, ושטחו יותר מבית סאתיים (5,000 אמה רבועות, כחצר המשכן), פוסל את היקף העיר, ואסור לטלטל בתוכה (שו"ע שנח, ט-י).
5,000 אמות רבועות הן 1,039.68 מ"ר, כלומר קצת יותר מדונם, 10 מטר על 100 מטר. ומקום כזה פוסל את ההיקף לדירה רק אם איננו מוקף גדר בעצמו, אבל אם הוא מוקף גדר – הרי הוא נחשב מחוץ להיקף וממילא אינו פוסל את ההיקף (מ"א שנח, טו). אבל כמובן שבאופן זה אסור לטלטל בתוכו, כי הוא מחוץ לעירוב. ודווקא אם אסור לאנשים ללכת בתוך אותו שטח הוא פוסל את ההיקף, אך אם ישנו שביל שחוצה את השטח הזרוע, דנים אותו כשני שטחים נפרדים, ואם אין באחד מהם יותר מבית סאתיים – אינו פוסל את ההיקף. ואם השטח זרוע בערוגות, וביניהן מעבר שרוחבו ג' טפחים או אפילו פחות, כתב חכם צבי (נט) שהמעברים מחלקים את השטח וכל ערוגה נמדדת לעצמה. ובחזו"א (או"ח פח, כז) כתב, ששטח זרוע בערוגות נמדד כאחד, שאין המעברים שבין הערוגות מחלקים אותו.
