ט,א – עניית אמן בכל כוחו
עניית אמן בכל כוחו, לרש"י שבת קיט, ב, בכל כוונתו, וכ"כ רי"ו (תולדות אדם וחוה נתיב ג חלק א דף כג טור ב). וכ"כ הטור או"ח קכד, ומנורת המאור. אמנם מסדר רב עמרם גאון (הל' סעודה) משמע שהכוונה בכל כוחו כפשוטו, שכתב: "ומאן דעאני אמן לעני בכל כחו". וכ"כ בתוס' שם לגבי איש"ר בשם פסיקתא, וכ"כ הריטב"א במפורש: "יש שפירשו בכל כונתו, והנכון בכל כחו ממש כי בזו מעורר כונתו וכל איבריו לברך שמו של הקב"ה, וכן פירש ה"ר יונה ז"ל".
וז"ל הב"י או"ח נו: "אהא דאמרינן שצריך לענות אמן יהא שמיה רבא בכל כחו. כתב ה"ר יונה בפרק מי שמתו (ברכות יג: ד"ה בכל כחו) כלומר בכל כח כוונתו, ומפני שיש בני אדם שאין הכוונה שלהם מתעוררת אלא על ידי הכח אמר בכל כחו, אבל אין צריך לתת קולות גדולות שיתלוצצו ממנו בני אדם. וכן פירש רש"י בפרק כל כתבי (קיט:), בכל כחו – בכל כוונתו. והתוספות כתבו שם (ד"ה כל העונה), ר"י אומר: דיש בפסיקתא במעשה דרבי ישמעאל בן אלישע, כשישראל נכנסין לבתי כנסיות ואומרים אמן יהא שמיה רבא מברך בקול רם, מבטלים גזרות קשות. עכ"ל. נראה שצריך לענות בקול רם והכי איתא בספר הזוהר…"
ובשו"ת ישכיל עבדי ח"א, או"ח ד, ביאר שלדעת רש"י ותר"י, רק כאשר צריך לעורר כוונתו על ידי קול, יענה אמן בקול. אבל לדעת הפסיקתא והזוהר, בכל אופן יש לענות בקול רם. ושם מסכם שצריך שניהם, בכל כוח כוונתו ובקול רם. וכך למד בב"י.
ט,ב – מעלת העונה אמן ביחס למברך
ברכות נג, ב: "אמר ליה רב לחייא בריה: ברי, חטוף ובריך. וכן אמר רב הונא לרבה בריה: חטוף ובריך. למימרא, דמברך עדיף ממאן דעני אמן, והתניא, רבי יוסי אומר: גדול העונה אמן יותר מן המברך? אמר ליה רבי נהוראי: השמים, כן הוא; תדע, שהרי גוליירין יורדין ומתגרין במלחמה וגבורים יורדין ומנצחין. תנאי היא, דתניא: אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע, אלא שממהרין למברך יותר מן העונה אמן".
לדעת רוב הפוסקים, העונה אמן אכן גדול יותר, שכ"כ מחזור ויטרי קכו, וביאר שזה מפני ששומע הברכה כעונה ובנוסף לכך גם אומר אמן. וכ"כ כלבו יא; תשב"ץ רנא; אבודרהם; סמ"ק יא; ספר היראה; המנהיג; רקנטי שמות טו, כו; רבנו בחיי בשלח יד, א (וביאר שזו גמר העדות); ספר חסידים יח; מנורת המאור פרק ו; רדב"ז; לבוש רטו, ב; שאלת יעב"ץ א, עד; הנצי"ב בהעמק שאלה עקב ע' צז, ב; ישכיל עבדי ח"א ב, ד.
ואילו מהרמב"ם (ברכות א, יא) עולה שהם שווים, שכך ביארוהו כס"מ וברכ"י רטו, ג. והמבי"ט א, קיז, וקפ, ביאר שכל מה שנחלקו התנאים הוא כאשר השומע יוצא ידי חובה. אבל אם אינו יוצא ידי חובה, לכו"ע הוא פחות מהמברך. וגרש"ק באלף לך שלמה צה, ביאר שדווקא בברכת המצוות שכל ישראל ערבים זה בזה, גדול העונה אמן יותר מהמברך.
ועיין בעניין שייכות האמן לברכה, בדברי מו"ר הרצי"ה קוק בטוב רואי לברכות רמ"ה, שסיכם באופן שלם את הסוגיה.
ויוצא מזה, שאף שאין חובה למברך לברך בקול כדי שיענו אחריו אמן, וכן אין חיוב לשמוע ברכה כדי לענות עליה אמן. מ"מ יש בזה הידור, הן מצד המברך, ששלמות הברכה שעונים אחריה אמן. והן מצד העונה, שמעלתו גדולה לרוה"פ ממעלת המברך. עיין רמ"א נט, ד; קפג, ז; באו"ה קסז, ב; ציץ אליעזר יא, ב.
ט,ג – ברוך הוא וברוך שמו
פשוט שאין חובה לענותו, וכ"כ מאורי אור, ר' חיים בן עטר בראשון לציון ברכות סג, א, ועיין בהלכה ברורה קכד, ה.
